מולדת

Меня ты поймешь,
Лучше страны не найдешь.

האמן לי, ידידי,
זוהי ארץ כלבבי.

(זָ'נָה אָגוּזָרוֹבָה)¹

הערות:

[1] מתוך השיר "ארץ נפלאה" (“Чудесная страна”) של להקת בראבו, בביצוע סולנית הלהקה דאז ז'נה אגוזרובה, שהוקלט באמצע שנות השמונים. להקת בראבו הייתה מחלוצות הרוק הסובייטי, והסגנון הייחודי שלה שילב רוקנרול, טוויסט, ג'ז, רגאיי ו"גל חדש". את מילות השיר כתב המשורר אלכסיי פוֹנִיזוֹבְסְקִי (מ־1992 מתגורר בבאר שבע). [המתרגם].

קוֹזֶ'בְנִיקוֹבוֹ

אני מקוֹזֶ'בְנִיקוֹבוֹ. זהו כפר בסיביר, על גדת הנהר אוֹבּ. שם הכירו הוריי ושם נולדתי. שנה אחר כך עברנו משם לקזחסטן, לכן אין לי כלל זיכרונות מקוז'בניקובו. מעולם לא חשבתי על המקום הזה ולא חיפשתי אותו על המפה. הכפר קוז'בניקובו שבמחוז טוֹמְסְק היה קיים עבורי אך ורק בתור סעיף של מקום הלידה בתעודת הזהות. אפילו לא הייתי בטוחה שהכפר קיים עד עכשיו: כפרים רבים בסיביר התרוקנו מיושביהם ונהפכו לחלק מהיער עוד לפני שברית המועצות התפרקה.

אבל את סיביר אני זוכרת. משפחתי באה משם. סבתא רבתא נַסְטְיָה חיה בכפר ליד העיר קֵמֵרוֹבוֹ. במלחמת האזרחים היא עזרה לקומוניסטים פרטיזנים שנלחמו בצבאו של קוֹלְצָ'ק. פעם אחת חיילי הצבא הלבן2 העמידו בשורה את כל תושבי הכפר ודרשו להסגיר את מי שהובילו אספקת מזון ליערות. האיכרים נעמדו בצורה שהשאירה את נסטיה מאחורי ההתקהלות והיא הצליחה לברוח. היא רצה עד שראתה ערמת חציר והתחבאה בתוכה. החיילים הלבנים רדפו אחריה. הם ראו את ערמת החציר והחלו לדקור אותה בכידונים ובקלשונים. נסטיה ישבה בתוך ערמת החציר ולא זעה; כידוני החיילים כמעט נגעו בגופה, אבל החציר הצטופף סביבה והחביא את סבתא רבתא שלי; גם ערמת החציר הייתה בעד הפרטיזנים.

כאשר מלאו לאימי שלוש עשרה שנים היא עזבה את הכפר לטובת העיר כדי לסיים את לימודי התיכון, ואחרי בית הספר היא התקבלה לאוניברסיטה של טומסק. שם היא פגשה את בעלה הראשון, אביה של אחותי לֵנָה, ושם היא גם התגרשה ממנו. אחר כך היא מצאה עבודה בקוז'בניקובו – עיתונאית בעיתון הכפר – ועברה לגור שם. גם אני ביקרתי בטומסק בילדותי, אבל בעיקר חלפנו על פניה והמשכנו הלאה. נדמה לי שזו הייתה העיר הראשונה שראיתי בחיי. בשנת 1984 נשארנו שם לכמה ימים וראיתי איך הקרח האפור שט על פני הנהר. עד אז היינו נוסעים ברכבת דרך טומסק לכפר הקטן בָּלָגָצֵ'בוֹ אל סבא וסבתא, שחיו בבקתת עץ רוסית עם תנור גדול. הם גידלו ירקות ופרחים והייתה להם פרה ענקית, אפורה כמו יונה, שהם קראו לה מָלִישְקָה ("קטנטונת"). בבקרים כל הפרות של הכפר יצאו למרעה, ולעת שקיעה סבתא הייתה קוראת לה בקולה הרם: "מלישקה, מלישקה!" בערב, לאחר הרחצה, הייתי מקבלת ספל מתכת גדול של חלב פרה טרי.

פעם ביום עברה בתחנת הרכבת של בלגצ'בו רכבת מטומסק לעיירה בֵּלִיי יָר. מסביב עמדה חומה צפופה של יער ירוק כהה, קילומטרים ארוכים של טַייגָה3 בלתי עבירה. העצים היו גבוהים להפליא, נדמה שהם מגיעים כמעט עד השמיים. מאוחר יותר, כבר בבגרותי, עלתה בי ההשערה שככל הנראה העצים בסיביר נראו לי כה גבוהים משום שהייתי קטנה בעצמי – אולם ההשערה הזאת לא אוששה. העצים שם באמת גבוהים מאוד.

נוכחתי בזה כאשר מצאתי את עצמי שוב באזור זה, לראשונה מאז 1985, בזמן ביקור עבודה קצר. בשנת 2016 הוזמנתי על ידי הציירת והאוצרת הגרמנייה חנה הורציג להשתתף במיצג גדול בעיר נוֹבוֹסִיבִּירְסְק בחסות הסניף המקומי של מכון גתה. משתתפי הפרויקט "שיחות מתוך החדר החשוך", שבאו מהקשרים אינטלקטואליים שונים ביותר, דנו בנושאים מאוד לא שגרתיים באופנים בלתי רגילים לחלוטין, למשל להשתתף ב"שיחות מטבח" על פי המסורת של האינטליגנציה הסובייטית, שבהן דנים בנושאים שברומו של עולם על כוס תה, או להרצות בפני שומע יחיד שזהותו לא ידועה מראש. אני הייתי צריכה להשתתף ב"שיחות מטבח" על אומנות המיצג הרוסית ולהרצות פעמיים על ההיבטים הפילוסופיים של אפוקליפסת זומבים, בכל פעם בפני שומע אחר. גם איגור צ'וּבָּרוֹב, עמית וחבר ותיק שלי, הוזמן להשתתף באירוע. זמן קצר לפני הנסיעה לנובוסיבירסק נפגשנו בכנס במוסקבה. איגור סיפר לי שאחרי המיצג הוא מתכוון לנסוע ברכב פרטי עם חבר אחר לטומסק. הסכמתי להצטרף ופתחתי את המפה.

המרחק בין טומסק לנובוסיבירסק הוא שלוש מאות קילומטרים, מרחק שלפי קנה המידה של סיביר הוא ממש כלום ושום דבר. אם נוסעים בכביש הישן דרך העיירה קוֹלִיוָן, בשעה השלישית הרכב אמור לעבור דרך קוז'בניקובו. כפר זה מופיע בתעודת הזהות שלי בתור "מקום הלידה". מולדת.

המשך הפרק בספר המלא