עולם החוטאים של כריסטו 1 - ריביירת שמיים שחורים

פרולוג

איידן

לפני ארבע־עשרה שנים...

ישנה עיירה בסיציליה שבה הרחובות מרוצפים בחטא.

יש האומרים שזה המקום ללכת אליו כשאתה תקוע, נזקק ונואש. עבורי, זה שער לעולם התחתון — סירת המעבר שלי היא טיסה בתקציב נמוך מלונדון הית'רו. נחתּי בשעה אחת בצהריים, ועד השעה שתיים, השטן בעצמו ביקש פגישה אישית.

תומאסו זַכָּארִיָּה.

הדון של משפחת זכאריה, ובמרחק סחיטה אחת מהפיכה לקאפו די קאפי — הבוס של כל הבוסים — בקוזה נוסטרה.

או כך, לפחות, אומרת ויקיפדיה.

לפני ארבעה ימים לא ידעתי כלום על המאפיה. הייתי פרחח בן שש־עשרה מבריקסטון שהתעניין יותר בבזבוז כסף מאשר להרוויח אותו. ואז החיים קרו. כאוס שלם של חיים.

רצח.

כאב.

נקמה.

שלושת אלו הידקו אחיזה על הלב שלי באגרוף מחורבן, ואילצו אותי להתבגר במהירות ובקשיחות.

עכשיו אני יושב מול הבוס הכי ידוע לשמצה בעולם בחדר אחורי של מסעדת טרַטוֹרִיָּה ישנה, לצד ערמה של לימונים סיציליאניים המדיפים ריח מתוק. פוסטר דהוי של נבחרת איטליה במונדיאל 1994 מודבק לקיר שמעל ראשו.

אנחנו לא לבד. שניים מאנשיו עומדים על המשמר. משקפי שמש שחורים וכלי נשק שחורים.

למען האמת, הייתי אמור לפחד, אך האבל כבר מזמן בעט את הרגש הזה מתוכי.

זכאריה מעביר את אצבעו על הפתק המקומט שנסעתי אלף וחמש מאות קילומטרים כדי להראות לו, מחליק את הקמטים ועוקב אחרי כתמי הדם הכהים. אני סופר את השניות בעודו סוקר את המילים, והשקט מכאיב ומתמשך.

שמונה מאות חמישים ושש...

הוא צעיר משציפיתי: בסוף שנות החמישים שלו, בערך. הוא לא סדיסט מלכותי או מתוחכם כפי שהוליווד גורמת לך להאמין, אלא אם הוא מכוון אליך את עיניו האפורות והריקות כמו שני קני אקדחים טעונים. הוא נראה כמו הדוד הרזה והזקן שכולם פוחדים ממנו, זה שמעולם לא התחתן ושנכנס לחדר תחת עננת חשד. גם אין לו כס מלכות מעצמות, רק כיסא עץ סדוק עם פיסה חסרה שחרק בכל פעם ששינה תנוחה.

למרות גילי, אני רואה אותו כפי שהוא באמת: רוצח, מדכא, מוליך שולל. התחפושת שלו היא שקשוק פתח המלכודת שמתחת לרגליך, רגע לפני שהתליין מושך בידית.

"בן כמה אתה עכשיו?" הוא נובח בפתאומיות, המבטא הכבד מוסיף מין עצלות מסוימת למילים ומפזר באוויר בינן את חלקיקי האבק.

"עכשיו?" אני מזעיף פנים. "המילה 'עכשיו' מרמזת שכבר נפגשנו, מר זכאריה."

"לא נפגשנו?" הוא מכוון את עיניו האפורות המתות אל המטרה — ליתר דיוק, פניי — ומחזיק במבטי.

אי שם בראשי אני שומע את משיכת הנצרה.

"שש־עשרה."

"אתה נראה מבוגר יותר."

"עברתי את גיל ההסכמה, אבל פאקינג קשה להשיג משקה כאן."

אחרי הכול, אני עדיין חרא קטן ושחצן.

הד של חיוך מותח את שפתיו. "זה משהו שנצטרך לתקן." הוא מסיט את מבטו לעבר אנשיו, ובקבוק של לימונצ'לו ושתי כוסות מונחים על השולחן בינינו. "אביך היה אדם טוב," הוא מכריז, מוזג שתי מנות נדיבות. "אדם נאמן, כזה שיתאבלו עליו."

"אין לי שום מושג ארור איך הוא היה קשור אליך, בכל אופן."

הקללה שלי גורמת לחיוך הממזרי שלו להתרחב.

מה? הם לא מקללים במאפיה?

בלי לחכות לאישורו, אני לוקח את הכוס הקרובה אליי ושופך את התכולה לגרוני. למרות התלונה שלי, שתיתי יותר בשבוע האחרון מאשר בכל חיי.

"ג'ייקוב נייט עשה לי טובה לפני הרבה זמן," הוא ממלמל, "וטובה עבורי היא טובה לכל החיים."

"הטובה הזו גם עוברת דור?" אני מוזג לעצמי עוד משקה, מנה כפולה. "כי לפני ארבעה לילות, אדון ראש המאפיונרים, מישהו רצח את ההורים שלי, והרמז הפאקינג יחיד שיש לי זה הפתק ביד שלך."

"אחח. הדור שלך זורק קללות כמו סכינים קהים," הוא אומר ומעווה את פניו. "עוד תלמד, בקרוב, שעם הגיל מגיע העידון."

"ועם הנעורים מגיעה השקפת עולם שונה." אני מוזג לעצמי כוס שלישית. "ברגע ששמעת על הפתק הזה, שלחת הודעה למלון העלוב שלי. זה אומר לי שאבי, מכונאי רכב מרושש מסאות' שילדס, היה חשוב לך יותר מאשר כל שאר הטובות המזוינות שלך."

זכאריה מצחקק. "אתה חסר פחד, אבל אתה פזיז. תגיד לי, מה באמת מביא אותך לסיציליה?"

"צדק."

הוא מרים גבה אפורה לעברי. "תרצה להיות יותר ספציפי?"

"אני רוצה את שמות האנשים שהרגו את המשפחה שלי."

"ומה גורם לך לחשוב שאני יודע אותם?" הוא לוגם לגימה רגועה מהלימונצ'לו שלו. רק לגימה, שמתי לב. הוא מתרגל את עניין העידון שהזכיר.

"אבי נמצא עם הפתק הזה תקוע בפיו בלילה שבו מת. לא צריך להיות גאון כדי לפענח את זה."

אני רואה אותו מציץ בפתק שוב. "אתה עשיר? כי צדק מהסוג הזה בא עם מחיר שרק מעטים מוכנים לשלם."

אני נוטה קדימה מעל השולחן כששלוש מנות ששוות לשלושים אחוז אלכוהול מבעירות את הדם בעורקיי. "נסה אותי."

אבל בגלל מסכת האומץ שלי, האינסטינקטים שלי לא מזהירים אותי — פגישת הפנים־אל־פנים הזו תפתור את התעלומה שלי, או תשאיר אותי קבור באדמה, מריח את הפרחים מלמטה, לצד כל שאר הגופות בעיר הזו.

המתח נבנה ונמתח לפני שזכאריה נשען לאחור בכיסאו. הרשמתי אותו. אני מנחש שאין הרבה בני שש־עשרה מוכי־אבל ואמיצים, שמסתכלים לו ככה בעיניים.

"שמעת על ארגון וילפור?" הוא אומר את השם בגינוני כבוד, כאילו זה הילד הממזר של כת האילומינטי.

"מה אתה חושב?" אני מרים גבה משלי לעברו. "במקום ממנו אני בא, יש לנו בית קפה בשם 'הצ'יפסים של דיק' ומועדון לילה בשם 'המקרר'."

"זהירות," הוא מזהיר, מתופף קלות באצבעותיו על השולחן. "אני מתעלם מהזלזול שלך מתוך כבוד לאובדן שלך, אבל הסבלנות שלי לא אינסופית."

אני בולע רוק בכוח. "מה זה קשור לאבא שלי?"

"אני מאמין שהאיש שהורה על החיסול נמצא תחת הגנת ארגון וילפור. וההגנה הזו חלה גם על החיילים שביצעו את המעשה. אם זה המצב, ייתכן שלעולם לא תזכה לצדק שאתה מחפש."

"אתה הבוס של משפחת זכאריה," אני אומר עם שיניים חשוקות. "חוקים וכללים לא חלים עליך."

"ארגון וילפור עלול לא להסכים איתך. זה ארגון בינלאומי שהוקם כדי להגן על פוליטיקאים, עשירים ובעלי כוח עילאי... ברגע שאתה תחת הגנתם, אין חוק או טינה שיכולים לפגוע בך."

"בטח יש דרך —"

"יש רק דרך אחת." אני רואה את שריריו נמתחים בלחיו החלולות, כשהוא שוקל את ההחלטה הקשה. "עד עכשיו, התנגדתי לשיתוף פעולה עם וילפור. אני מיושן," הוא מוסיף במשיכת כתפיים. "אני מסתמך על זה שנאמנות ופחד יגנו עליי. אבל עבור ג'ייקוב..." אצבעותיו נעות שוב לעבר הפתק והבעת פניו מתהדקת. "עבור ג'ייקוב, אהיה מוכן לחדור לשורותיהם. אמצא את האחראים לפשע הזה."

ההקלה גורמת לי למזוג לעצמי כוסית רביעית ולהרים אותה בברכה. "אני רוצה ללחוץ על ההדק בעצמי," אני אומר, מנסה להישמע קשוח אף על פי שכל מה שאי פעם שחטתי זה בעלי חיים בכביש. "אני רוצה שהם ימותו עד חג המולד."

זכאריה צוחק — צחוק מלא, צרוד, כאילו השחיתות עצמה השתלטה עליו ומסרבת לעזוב. "לא הייתי תמים כששאלתי לגבי עושרך, מר נייט. אני לא מחפש כסף תמורת זה. אני מחפש נאמנות. הנאמנות שלך. אתה תהיה מקושר לפמיליה לכל הזמן שיידרש לי כדי למצוא את השמות האלה. מכאן ואילך, אתה עובד בשבילי."

ההחלטה קלה מבחינתי. לונדון מזוהמת, ונסחפתי לעבר חיים של פשע עלוב בכל מקרה.

"כמה זמן תימשך ה'נאמנות' הזאת?"

"לוקח ארבע־עשרה שנים לקבל אישור להיכנס לארגון וילפור. אני מצפה לאותו הדבר ממך."

"ארבע־עשרה שנים?" אני מנחית את הכוסית על השולחן בהלם.

"וילפור היא פוליסת ביטוח פרישה עבור דור... מסוים, שאני לא חלק ממנו כרגע. כשאנשים מושחתים מזדקנים, הם נחלשים. הם עושים טעויות — טעויות שעלולות לעלות להם בעבודת חיים, מוניטין והון. אין עוול שוילפור לא יכולים לתקן. מקרי רצח נותרים לא פתורים. חשבונות בנק לא חוקיים נותרים מוסתרים. התחמקות ממיסים הופכת למשחק."

"ארבע־עשרה שנים," אני שורק שוב. "כמה עולה חברו—"

"סכום שיום אחד בחור חכם כמוך ירוויח עבורי. קודם תקבל חינוך ראוי, ואז אלמד אותך איך לשסף אדם ולרוקן אותו כמו דג." הוא חושף את שיניו הלבנות לעברי. "נקמה היא מנה שעדיף להגיש קרה... זה משחק ארוך. היא עומדת על השולחן, מושרית באלימות עד שתעשה הכול כדי לטעום ממנה. המיומנויות שאלמד אותך בארבע־עשרה השנים הבאות יספקו אותך ללא ספק. אומנם נשמתך תוכתם, אך ליבך השחור יתמלא. לא תרצה דבר נוסף בחיים מעבר לכך."

אני מנסה לעמוד, אך הלם, גיל ואלכוהול מנדנדים אותי לצד. אני מתעלם מהצחוק המהדהד סביבי בזמן שאני מייצב את עצמי כנגד הקיר.

"תגיד לי משהו, מר זכאריה," אני פולט בסרבול. "מה לעזאזל עשה אבי כדי לזכות בהכרת תודה כזו ממך?"

הבעת פניו של הדון מרצינה וצחוק אנשיו נפסק. "המתנה הגדולה ביותר שאב יכול לקבל," הוא משיב ברוגע. "הוא הציל את חיי בני."

פרק 1

איסה

ארבע־עשרה שנים לאחר מכן...

"כל הנשים נעשות כמו אימותיהן. זו הטרגדיה שלהן. אף גבר לא נעשה כזה. זו הטרגדיה שלו."

אני סוגרת את הספר הדק בנקישה החלטית ומחליקה אותו בחזרה לתיק שלי.

לא אני.

לעולם לא אני.

זו לא קביעה עובדתית מאת אוסקר ויילד — זו המוטיבציה שלי להוכיח שהוא טועה.

אני אולי לא יודעת את שמות כל הנשיאים שעברו במסדרונות ארמון האֵלִיזֶה, או למה מקרונים מפריז — רק מפריז — מתעוררים אצלי בפה כמו פיצוצים קטנים, אבל אני יודעת שאני מעדיפה למות מאשר להיות דומה לאימי.

"עוד יין סָנְסֶר, מדמואזל?" המלצרית עוצרת ליד שולחני בדרכה לבר, ואני שמה לב למבטה על אצבעותיי. הן קפוצות סביב גבעול הכוס חזק כל כך עד שמפרקי האצבעות שלי מלבינים.

"לא, תודה." אני מחייכת אליה, מרפה מעט את האחיזה.

"את בטוחה?" היא מקשיתה את גבתה בידענות.

"כן," אני אומרת בנחרצות רבה יותר. אם איעדר מבית אבי עוד זמן רב, זה יעלה לי ביוקר.

"כרצונך." היא מתרחקת ואני מביטה בשעוני.

עשר דקות.

עוד עשר דקות של בדידות כדי לשאוף פנימה שירה טהורה ולנשוף החוצה את הלכלוך.

הפעם זה תורה של קרינה לנסח בראשי משהו קליל ומוזר, כי זה מה שאחותי בשבילי — חיוך בהיר ומאיר שעוזר בכל פעם שאני עצובה או רצינית מדי.

אני מתגעגעת אליה. אני סולחת לה. גם אם היא הותירה אותי לעמוד בקצהו של משהו שחור ומפחיד.

תשתי את היין שלך, איסה.

תנשפי.

חלפו ארבעה שבועות מאז דיברנו לאחרונה, אבל היא תמיד צצה במחשבותיי. כמו הפעם ההיא שבה אמרה שהיא שונאת גברים שנוקשים באצבעותיהם כדי לקבל שירות במסעדות — ממש כמו שעושה הגבר בן החמישים ומשהו שיושב כאן בשולחן הסמוך לבר שעל החוף, אשר נשען אחורנית בכיסאו ורגליו השמנות שלובות באי נוחות, כאילו הן עומדות להתנתק אחת מהשנייה בכל רגע.

אני מרימה את כוס הסנסר שלי, לוגמת ובוחנת. היום, הכאב בחזי מרגיש כמו אלף סכינים חדים ודוקרים, ואני מודה על הסחת הדעת. הוא אמריקאי, לפי מה שאני רואה. הקמטים בחליפת הפשתן בצבע קרם שלו תואמים לקמטים שהצטברו בזוויות משקפי המעצבים שלו, ובקבוק היין שלו עומד ריק מתוכן לפניו, כמו איום סרק. הוא נראה כמו מפיק סרטים כושל על סף שערוריית יחסי ציבור מכוערת.

נקישה, נקישה. "אפשר לקבל פה שירות בבקשה?"

אפשר לקבל החלפת חיים?

קניתי את האשליה שהוריי מכרו לי במשך עשרים ושתיים שנה, גם כשהוכתמה בבּוּרוּת ונרקבה בעקבות הזנחה.

מבחוץ, החיים נראו מושלמים. מושלמים מדי. זה היה אמור להיות הרמז הראשון שלי, אבל איזו אישה צעירה עם קשיים חברתיים תרצה לוותר על הזדמנות לגרום לסביבתה לקנא בה? הבגדים שלי תמיד היו אופנתיים, הסוסים שלי גזעיים, והשפה שלי רב־תרבותית. לימדו אותי לדבר רוסית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית שוטפות — לימודי הנימוסים שלי נערכו בבתי הספר האקסקלוסיביים ביותר בפריז — והורחקתי בקפידה מהמציאות של עסקיו של אבי.

עד שראיתי אותו יורה למוות באדם במרפסת הקדמית של האחוזה שלנו לפני שישה חודשים.

זה היה הרגע שבו האמת החליקה פנימה ואני קיבלתי הצצה אל הכלוב האמיתי שלי.

אנשי האבטחה שלנו לא היו חלק מצוות שכיר לעשירים ולמפורסמים, אלא רוצחים קרים שהיו נאמנים רק לאבי. הוא לא היה איש העסקים הפריזאי המכובד כפי שדאג להציג את עצמו. הוא היה הפחאן שלהם.

בהמשך ההפתעות לא פסקו מלהתגלות.

איש סודו הקרוב ביותר, מקסים לֵבָּדֶב — אדם שהחשבתי קרוב מספיק כדי להיות הסנדק שלי — היה אחד מהבריגדירים שלו. שותפיו העסקיים היו טוּ ספָּייס ו־דרזהטל אובסצ'קה. האנשים בשולי חיינו לא היו דבר מלבד חיילים...

והגרוע מכול — גיליתי ש'חירות' היא פנטזיה בלתי ניתנת להשגה עבור נשים כמוֹנו בבראטווה. העושר שלנו הופך את הפנטזיה לקלה יותר לבליעה, אבל הוא לא מעלים את הטעם שלה. בחודש שעבר, חלמתי על עבודה בלובר. היום, הגעתי לעיר קאן כדי להינשא לגבר שאפילו את שמו אני לא יודעת, והעתיד שלי? הוא רק עוד מצרך שאבי סוחר בו ומחליף אותו.

עם זאת, אני מסרבת לתת לזה להגדיר אותי.

המטרה הסופית שלי חשובה מדי.

היא חשובה מדי.

נקישה, נקישה.

הקצה של מרפסת הבר משתלב בצורה טבעית עם רצועת חוף צבעונית של חול זהוב ובגדי ים. אני לא זוכרת שקאן הייתה יפה כל כך בפעם האחרונה שביקרתי בה. אנשים יפים, כן, אבל לא עם אותה אווירה ואותו מרקם — מהירוק העשיר של עצי הדקל לאורך טיילת לָה קרוּאסֵט ועד לחרטומי כלי השיט הלבנים העוגנים בנמל וֵיוּ פּוֹר. זה הפרדוקס של החיים, מונח לפניי כמו פיקניק מושלם של מיליארד אירו. מבחינים בהרבה יותר פרטים כשחוסר הוודאות מחורר חורים בעצם קיומך.

מעבר לחוף, הים התיכון הוא סרט כחול נוצץ עם חוטי כסף וזהב. הגלים קוראים לי בזמן שאצבעותיי זוחלות לעבר עיפרון הפחם אשר נמצא ליד הספר שלי בתחתית התיק. לא שארצה אי פעם לשחות בהם שוב.

במספר משיחות מכחול בודדות אני יכולה לתפוס את קווי המתאר של היאכטה ההיא בקו האופק.

"ילנה."

ידי נסוגה באשמה כאשר אחד מאנשיו של אבי מופיע ליד השולחן, והופך את המרחב האישי שלי לחשוך וקלסטרופובי.

"אני באה," אני אומרת לו ברוסית, מצביעה אל הכוס שנותר בה שלושת רבעי מהמשקה.

"מהר יותר. אביך מצפה לך."

"חמש דקות נוספות." אני מחזיקה במבטו, וצופה בקמטים המתפשטים סביב עיניו בזעף כמו רעל.

"שלוש."

"בסדר."

הוא צועד חזרה דרך הבר העמוס ויוצא אל הרכב הממתין.

נקישה, נקישה. "בפעם האחרונה, אפשר לקבל פה פאקינג שירות?"

דממה מופתעת משתררת במרפסת כאשר כל העיניים מופנות מהאמריקאי הזועם אל המלצרית.

"כמובן, מסייה." בחיוך מתוח היא מוציאה את הפנקס ומתקרבת אליו. "תסלח לי. לא ראיתי אותך שם."

האנגלית שלה מושלמת כמו השקר שלה, וזה טוב, כי האיש הזה מצחין מזבל הוליוודי.

"תביאי לי ריקארד פסטיס בכוס גבוהה. כפול. מהר." הוא אפילו לא מרים את מבטו מהטלפון כשהוא נובח את ההזמנה שלו. הוא ממשיך לגלול בהודעות שלו כאילו הוא מחפש את הגביע הקדוש בין האותיות השחורות הזעירות, בפונט קמבריה.

המלצרית מעבירה את משקלה לרגל השנייה, ואני יכולה לשמוע את הצעקה הפנימית שלה מכאן. "האם זה יהיה עם קורט גרנדין, מסייה?"

"גרנדין?" הוא משיב בשאלה לשאלתה, כמו מתכונן לעימות שהוא לא מעוניין בו. "למה לעזאזל שאני ארצה משהו כזה בריקארד שלי?"

"כי זו הדרך הצרפתית המסורתית," אני מפריעה בקור רוח, מחליטה ששמעתי מספיק. "קוראים לזה חלב מארסיי."

"ומי לעזאזל שאל אותך, גברת נסיכה משועממת?" השפה העליונה שלו מתעקלת בבוז כשהוא בוחן את השמלה הלבנה האלגנטית שלי, את האיפור המושלם, את עגילי היהלומים העדינים שלאוזניי, ואת שערי הקלוע בקפידה על עורפי. אלו המדים שאני נאלצת ללבוש כדי לרסן את האישיות שלי ולהסתיר את כל סודותיי. האנשים של אבי דאגו להשאיר את סימני התסכול שלהם רק על החלקים בי שבנות טובות לעולם לא חושפות. "תחזרי לבור הכסף המפונק ממנו זחלת, ותישארי פאקינג רחוק מהעסקים שלי."

גל חום עולה בלחיי. לפני שאני מספיקה להגיב, תגובה קרירה מקדימה אותי — עם מבטא בריטי מלא בוז.

"אני מציע שתיקח את העצה שלך בעצמך, אנדרסון. או שאולי תעדיף שהאגרוף שלי יכריע בשבילך? תזכיר לי כמה אתה חייב לי?"

הסומק מתנקז מלחייו של האמריקאי כשהוא קולט את האיש שעומד מאחוריי. "איידן נייט," הוא מגמגם, עובר מחוצפה לחנופה ברגע. "אתה רחוק ממונקו."

"היה יום נעים והתחשק לי לנסוע." ואז הפסקה בשיחה. "אגרוף, אנדרסון," הוא ממשיך ומזכיר לו ברוגע. "ואני רוצה את החצי מיליון שאתה חייב לי."

"תקבל אותם מחר דבר ראשון בבוקר." אנדרסון קם במהירות כזו שהכיסא שלו נופל לאחור ברעש. "אני בדיוק, אה, עוזב." הוא זורק שטר של חמישים אירו על השולחן וצועד לעבר היציאה כמו אצן המתמקד בקו הסיום.

"אתה לא שוכח משהו?" כעת יש נימת שעשוע בקולו של האיש.

"נכון." הוא מסתובב חזרה אליי במהירות כזו שמשקפי השמש שלו מחליקים מטה על אפו. "סליחה. יום רע." לאחר מכן הוא פונה למלצרית. "הנה, קחי טיפ." עוד חמישים אירו נזרקים על השולחן, ואז הוא נעלם, מקפץ בין השולחנות, מזדרז להימלט.

כל זה קורה בגלל האיש שאיני רואה, זה שנוכחותו נכרכת סביב גופי כמו חיבוק של אנקונדה. הוא גם מריח כמו סכנה. כמו זיכרונות מלאי חטא שלעולם אינם דוהים. כמו סוג המנוול שהיה מושך אליו אישה, מנצל אותה, ואז דוקר אותה בליבה בעזרת פגיונה של יוליה קפולט.

כל זה, ועדיין לא ראיתי את פניו.

"הכול בסדר, ניקולט?" אני שומעת אותו אומר, עובר לצרפתית שוטפת. הצל שלו כהה יותר ממה שאמור להיות. הוא צורב את כתפיי ויוצר שחור כמעט מוחלט על המפה הלבנה.

המלצרית מהנהנת, אוספת את הכסף מהשולחן בחיוך. "כן, מסייה נייט. התזמון שלך היה מושלם. כמו תמיד."

"שמח שמישהו שמח לראות אותי. ועוד יין למדמואזל."

באופן אינסטינקטיבי, אני מניחה את כף ידי על כוס היין שלי. "לא, בבקשה, אני —" אני מסתובבת ועוצרת, מחאותיי נעלמות במרפסת ההומה.

מתוחכם.

פראי.

יפהפה.

הצבעים שלו... אלוהים. הצבעים.

זה לא הבוהק שלהם אלא יותר השוויון ביניהם, ואיך כולם מתמזגים יחד כדי ליצור תמונה של שלמות גברית.

השיער שלו, שחור־דיו — קצר בצדדים וארוך למעלה — יוצר מסגרת מושלמת לתווי פנים מוזהבים שהם חדים לא פחות משהם חושניים. מנגד, מבטו הוא אוקיינוס כחול כהה סוער. חליפת מעצבים וחולצה שחורה צמודה מוכרות באגרסיביות גוף רזה ושרירי, ורמז מפתה לשיער כהה מציץ מצווארונו הפתוח.

"אנשים בדרך כלל מתנהגים ככה לידך?" מילותיי פורצות במהירות כשאני שוכחת את ראשי, את נימוסיי, וכל מה שביניהם.

"את מתכוונת כמו ארנבים מבוהלים?" עיניו נוצצות בצורה לא נעימה. "רק כשאני מכוון אליהם את רובה הציד שלי. מה את שותה?" הוא שואל, מחליף שוב לאנגלית.

"זה לא הכר—"

"בלי ויכוחים." הבעת פניו צועקת יהירות, והוא מתעלם מבקשותיי בחיוך מתריס. "הבר שלי. החוקים שלי. ניקולט, עוד סנסר, אני מאמין." הוא מהנהן אל המלצרית הממתינה.

"אתה הבעלים של המקום הזה?" אני שואלת בהפתעה.

"בין היתר... פאק, גם אני צריך משקה. זה היה יום מהגיהינום. פתחי בקבוק של שאטו פבי, ניקולט," הוא צועק, ומושך את כיסא הבד שלצידי. ללא רשותי, יש לציין. "שנת 2001, לא אחד המאוחרים יותר."

"כן, מסייה."

"האם אני יכולה להציע את שנת 2015 במקום?" אני אומרת בשקט, מרגישה את הצורך לערער על בחירתו, אך לא לגמרי מבינה מדוע. "הרמזים לדובדבנים שחורים ואלון חזקים יותר בטעם."

"את מכירה את הסנט־אמיליון שלך?" פיו מתעקם מעלה בהפתעה כשגופו מתיישב בכיסא לאט, בניגוד חד לקצב הלב ההולם שלי.

אבל אין לי את כל תשומת הלב שלו. אפילו לא קרוב לכך. דקה אחת הוא מביט אל החוף, ובדקה הבאה הכחול הקריר שבעיניו מברך מכרים ישנים במרפסת.

"אז, איך אקרא למומחית היין החדשה ביותר בריביירה?" הוא אומר, ומהנהן למישהו אחר מאחורי כתפי.

"איסה."

"איסה?" אני מתה על הכינוי שלי. הוא נשי וחזק — ורד עם קוצים — אבל הנימה מלאת הבוז שבה הוא אומר אותו גורמת לו להישמע טיפשי וחסר ערך. "כמה מאכזב."

"אני לא בטוחה שאני עוקבת."

הבעת פניו מתקשה. כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה, ולא מחבב את מה שהוא רואה. "איסה זה לא זה ולא זה. זה טעם הווניל של הכינויים... היסוס תמידי." ניקולט מניחה שתי כוסות ובקבוק לפנינו. "איסה," הוא מוסיף, עם עוד אחד מחיוכיו המרושעים, "הוא ניסיון עלוב ומושתן של הורייך בתחום מתן שמות."

אני יושבת שם פעורת פה, המומה מכדי לחשוב על תגובה.

"אז ספרי לי. האם את מדמואזל־בקושי, גם בשם וגם בחיים?" מבטו יורד אל שמלתי המסודרת והלא מרגשת באותו חוסר עניין שהראה האמריקאי.

וזה צורב.

זה צורב יותר ממה שזה אמור לצרוב.

"הצלת אותי מהשפלה אחת, רק כדי לתת לי אחרת?" אני פולטת. האישה שלעולם אינה מראה שום רגש מתקרבת בצורה מסוכנת להראות את כולם בבת אחת.

"אל תשקרי לעצמך, לא הצלתי אף אחד." הוא מקיש בכוסי — שבה לא נגעתי — עם כוסו שלו, ושותה לגימה ארוכה בעודו ממקד את מבטו במישהו אחר משמאלי. "היית תירוץ להתחיל מריבה עם אדם שאני לא אוהב במיוחד."

אני מסמיקה שוב. "תירוץ?"

"כן, תירוץ דקורטיבי, אם כי די תפל."

"אז למה בחרת לשבת לידי אם אני תפלה כל כך?" אני אומרת בחדות. "לעולם אל תשפוט ספר לפי הכריכה שלו, מסייה —"

"נייט."

אני נאנחת. "נייט כמו אביר? כי אתה לא נראה כמו אחד מהמקום שבו אני יושבת."

"לא מהמקום שבו אף אחד יושב, אם אני אדבר בכנות." הוא מחייך חיוך זאבי. "אבירים מגינים על המידות הטובות, וזה פאקינג בזבוז זמן אם תשאלי אותי. את לא מסכימה, מיס...?"

"פלונית." אני אומרת בנחישות, אוספת את חפציי. "אני לא מעוניינת בכך שגם שם משפחתי יזכה ללעג." אין סיכוי בעולם שאתן לאנגלי האכזר הזה לפרק אותי לחלקים כבידור לאחר הצהריים שלו. "אני עוזבת עכשיו, מסייה."

"מוקדם כל כך?"

הוא לא נראה מוטרד כלל.

"כן, לא ידעתי שאבירות מגיעה עם נגיעה של בוז." ואז אני קולטת בזעם שמבטו מתחיל לנדוד שוב. "אתה לפחות יכול לתת לי את מלוא תשומת הלב שלך כשאתה מעליב אותי!"

ראשו מסתובב במהירות, גבותיו מתרוממות. ואז הוא צוחק, צחוק עשיר ומסוכן שמעורר בי חלקים שאסור להם להתעורר.

"תראו תראו, מתברר שלקנבס הריק יש מריחה של צבע אחרי הכול."

אין לך מושג.

"למה אתה גס רוח כל כך? מעולם לא ביקשתי ממך לשבת כאן. מעולם לא ביקשתי את היין שלך או את חוסר הכבוד שלך."

"למה? כי אני מוצא טיפוסים כמוך בלתי נסבלים והחלטתי להשתעשע... יחי המהפכה," הוא אומר בלעג. "שיאכלו בריוש. אני צודק?"

"טיפוסים כמוני?"

"עשירים בטירוף, משועממים, ריקניים, בלתי ניתנים להעסקה, בלתי ניתנים לתיקון."

כל הדברים שהם אימא שלי.

כל הדברים שאני לעולם לא אהיה.

"אם תסלח לי," אני אומרת, זורקת את המפית שלי. "יש לי ארוס חדש שמחכה."

וואו. אני כנראה נואשת אם אני זורקת לו את זה בפנים.

"אז לכי." הוא מגרש אותי בתנועת יד מזלזלת. "רוצי אל הבעל־לעתיד, המיליארדר המספיק־בקושי שלך, ותעשי את הילדים המספיק־בקושי באחוזה המצועצעת המספיק־בקושי שלכם ליד הים."

הראייה שלי מתחילה להיטשטש כשהוא בלי לדעת מתאר את הבור השחור שאני נמשכת אליו.

"והחיים שלך מושלמים כל כך?" אני אומרת, ממצמצת לעברו.

"לפחות האושר שלי לא תלוי בהצלחת הקולקציה של שאנל לעונת האביב־קיץ."

אני עוצרת לרגע כשאני טובעת בגבריותו המכשפת, הכואבת והנוראית, ואז אני שופכת את תכולת בקבוק היין היקר שלו על ראשו השחור והמבריק ועל חליפת הארמני שלו.

"אוֹ רֶווָּאָר, מסייה נייט, שלום ולא להתראות," אני אומרת, חובטת את הבקבוק בחזרה על השולחן כשהוא קופץ על רגליו בקללה זועמת. "אולי אני בדיחה גדולה בעיניך, אולי אני משהו ללעוג ולבוז לו, אבל אני מבטיחה לך דבר אחד. יש לי צבעים שלעולם לא תכיר, יש לי ליבה של פלדה שעוברת לאורך עמוד השדרה שלי ועד נעלי הלובוטין היקרות שלי, וחשוב יותר מזה —" אני תופסת את תיק המשי שלי, מסתובבת על עקביי, "— אחרי היום, אני מבטיחה לך שלעולם לא תחשוב עליי כמשעממת שוב."