נקודת אור

"עושה רושם שהכול בסדר"

דלת חדר הניתוח נפתחה בסערה ופרץ אוויר קריר מלווה באור זרקורים פלש לחדר ההמתנה. האור הפתאומי העז הציף את היושבים בו, שחלקם התנמנמו וחלקם ישבו זקופים על כיסאותיהם, צופים במתח בלוח שהודיע על מהלך הניתוחים.

התאורה העמומה שהתבהרה לפתע ומשב הרוח הלא צפוי הקפיצו את שתי הנשים מכיסאותיהן. הן קבעו את מבטן המודאג בדלת, ובו ברגע, בצעדים בוטחים שניסו לכסות על ארשת פנים יגעה, קרב אליהן הרופא, חלוקו הלבן מרובב בכתמי דם טריים ולראשו כיסוי ראש מאולתר, ספק בנדנה צבעונית. הנשים נצמדו זו לזו כחיות בשעת מצוקה. המבוגרת אחזה בידה של הצעירה ושתיהן ניסו לקרוא את פניו. "אמא של אורן? אשתו?" שאל והעטה על פניו חיוך רחב. "אני המנתח. יש לי בשורות טובות בשבילכן. הניתוח עבר בהצלחה. עשינו מה שיכולנו, עכשיו אתן צריכות לעזור לאורן להתאושש. נחזיק אצבעות ונקווה."

מרי יצאה מקיפאונה. חום נעים פשט בגופה, מרגליה ועד לחייה ומצחה שהוורידו. היא חיבקה את הרופא, נישקה את מרים, האם, וכשהבחינה ברופא נוסף, שעמד מאחורי המנתח, חיבקה גם אותו. זה היה גיא, חברו הטוב של אורן, שבא מהארץ להשתלמות, ובמין זימון מקרים שמימי השתתף גם הוא בניתוח.

מרים נשאה עיניה אל פיסת השמיים הכחולה־כהה שהציצה מן החלון ומלמלה משהו חרש. אחר כך מתחה את זרועותיה מעלה. אולי היא לוחשת תפילת הודיה, חשבה מרי בליבה, ברגעים כאלה אפילו האתאיסטים והציניקנים המושבעים מגלים שביב אמונה בליבם.

בחוץ שרר קור דצמבר, קור חודרני ומרושע, כאילו ביקשו שמי העופרת הכבדים של פיטסבורג, פנסילבניה, לצלול על הכבישים, המכוניות, הבתים, העצים, בני האדם ובעלי החיים ולמחוץ אותם בלי רחם. מרי, האנגלייה, תהתה אם מרים חוותה מעודה קור כה אכזרי.

"את נוסעת עכשיו למלון לישון," פסקה מרים, "רואים עלייך את העייפות."

"לא, מרימי, זו רק עייפות חולפת. אני נשארת כאן. הכורסה הגדולה הזאת הופכת למיטה בלילה. אם אורן יזדקק למשהו, אתעורר בקלות. מחר בבוקר אחזור למלון, אתרחץ ואישן כמה שעות." מרי לא התווכחה איתה. החיוך שקרן מפניה היה הראשון מאז הגיעו לבית החולים שבועיים קודם.

השקט, האור העמום, הכורסה הנוחה שהפכה למיטה, הרדימו את מרים עד מהרה. מרי הצטנפה על הספסל הצר מתחת לשמיכה הדקה שקיבלה מהאחות. הידיעה שהניתוח הצליח הזרימה לדמה שצף של אדרנלין. חדר ההמתנה שקע לתוך מצולה אפלה. הדשדוש הרך של נעלי האחיות, הזכיר לה רחש של אנפילאות גמדים באגדות ילדים. מלמולי שיחה בין חולה לאחות, צלצול טלפון בדלפק האחיות, זעקות ואנחות שעלו מדי פעם מן החדרים הרחיקו את השינה מעפעפיה. היא התהפכה על משכבה וכשהציצה במחוגי השעון מולה קראה: שעת חצות.

"בעלך התעורר, רוצה להיכנס לכמה דקות?" לחשה באוזנה אחות הלילה. מרי קפצה ממקומה והלכה בשקט אחרי הדמות הלבנה שכמו החליקה על הרצפה. היא פתחה את דלת החדר והדליקה מנורה קטנה על הארונית ליד מיטת החולה. האור הדק נגה על פניו של אורן ועיניו נפקחו וחייכו.

החיוך שהפציע על פניו של אורן ריכך מעט את בהלתה. האחות, בתבונתה, חמקה מן החדר, חרישית כחתול. מרי הגניבה מבט. המקום הפנוי היחיד בגופו של אורן מצינורות וממכשירים היו אצבעות ידיו. היא רכנה עליהן ונישקה אותן אחת אחת. כשהזדקפה, הוא נטל את ידה וליטף אותה.

"אל תתאמץ לדבר," אמרה לו, "תישן, אהוב שלי. אני כאן על ידך."

אורן עצם את עיניו ונרדם כשידו בידה. מרי ישבה לידו כל הלילה. בבוקר נכנסה אחות משמרת הבוקר וביקשה ממנה לצאת כדי להכין אותו לביקור הרופא.

הרופא, איש גבוה, אפור שיער בשנות השישים לחייו, יצא מחדרו של אורן ואמר, "עושה רושם שהכול בסדר. אפשר להיכנס אליו, אבל לא להרבה זמן, לא רצוי לעייף אותו".

"שובבה, לא הערת אותי בלילה, עכשיו תורך ללכת לנוח, זאת המשמרת שלי," אמרה מרים כשהתעוררה, מותחת את חולצתה הקמוטה, "ואל תחזרי הנה לפני שתתרענני." היא טפחה על גבה של מרי בחיבה, מסרה לה את תיקה והובילה אותה אל דלת היציאה הכפולה של המחלקה.

הקור בחוץ איים להקפיא כל מי שהעז להוציא את אפו החוצה. רק מכוניות מעטות חלפו בכביש באורות עמומים. אנשים מעטים נבלעו בפתחי החנויות כמחפשים בהן מקלט. אורות העיר התאמצו לשווא להביס את קדרות השמיים. מרי, שלא עצמה עין כל הלילה, דימתה בליבה שהלילה נמשך לאין קץ. צורך עז להתקלח ולהסיר ממנה את ריחות בית החולים האיץ את צעדיה. היא כמהה לתת תנומה לעפעפיה, נקרעת בין עייפותה לבין הרצון העז להמשיך לסעוד את אהובה.

שעתיים אחר כך שבה אל חדרו, מדיפה רעננות. אורן חיכה לבואה, אף שלא הוציא מפיו מילה. "זה ייקח עוד כמה ימים, עד שהפצע בגרונו יחלים," הסביר הרופא, "קשה לו אפילו ללגום כפיות ספורות של יוגורט, אבל לשתות הוא חייב, והרבה."

"הוא ממילא לא דברן גדול, אורן שלי. אנחנו נתכתב, כמו פעם," צחקה מרי והגישה לו את כוס התה שהספיק להתקרר. על הארונית שליד מיטתו הניחה בלוק כתיבה על לוח עץ ועט כדורי.

"יש לי וידוי להגיד לך"

עברו שלושה שבועות. הימים בבית החולים ניגרו בטפטוף איטי, שתאם את קצב החלמתו של אורן.

מרי ישבה על מיטתו. הוא לקח את ידה וליטף אותה. "אני אוהב אותך מאוד. את זה את בטח מרגישה, ויש לי וידוי להגיד לך."

הקמט הסמוי על מצחה של מרי התבלט פתאום. חוץ מווידויי אהבה, היא לא אהבה וידויים, אבל הרי התוודה זה הרגע על אהבתו, אז איזה וידוי יאמר לה עתה?

אורן הביט בה ופניו התכרכמו.

"מה שתגיד," מיהרה לחזור בה, "הכול בסדר. אם אתה רוצה, נחזור יחד לקיבוץ. לא הסתרתי ממך שהחיים ב'עוטף' מעוררים בי חרדות. זהו שד שקינן בי מאז שהגעתי לקיבוץ. פעם חשבתי שהבסתי אותו, אבל הוא חזק ממני. בכל זאת אני חוזרת אליך. נגור איפה שתרצה. העיקר שנהיה יחד."

כף ידו של אורן לפתה את כף ידה. "אם אבריא, ודאי שנזדקן יחד. גם אני הבטחתי לעצמי שנחיה איפה שתרצי, בקיבוץ, באיזו עיר שתבחרי, אפילו בלונדון האפורה שלך. אבל העתיד מצטייר לי כארץ לא נודעת, ואל תבקשי ממני להסביר. ויחד עם חוסר הוודאות שלי מתרוצצת בתוכי משאלה הזויה, אולי מוטרפת, אל תכעסי עליי, אהובה."

"אתה יכול לומר לי כל מה שיש לך על הלב. מה, אתה פוחד ממני? כבר עברנו יחד הכול – נישואים ופרידות, וילדים, וחזרות ואהבות זרות," צחקה מרי. "ואגב, גם לי יש משהו לא ייאמן לספר לך."

"טוב. אני אגיד. 'על החיים ועל המוות,' כמו שאמרנו בילדותנו, למרות שהסיכוי הוא קלוש," אמר אורן. מאחורי מיתרי הקול הרפיםעדיין, שמעה מרי היסוס קל, נימת אי־ביטחון שצבטה את ליבה. אי־ביטחון לא היה רגש אופייני לאורן. היא לחצה את כף ידו במחווה של עידוד.

"הייתי רוצה ממך עוד ילד," לחש, "אור כבר גדול, עוד מעט יצא לעולם, ואולי כבר יצא. אני מפנטז פתאום על חוויית אבהות שתשיב אותי אחורה בזמן, שתפצה אותנו על המרחק שגזרנו על עצמנו. לפני שאני עוזב."

מסכת השלווה שעטתה מרי על עצמה התנפצה באחת. "לאן אתה עוזב?" שאלה אף שידעה את התשובה. "הרופא אמר שהניתוח הצליח. למה אתה לא מאמין שתחלים?" היא ניסתה לשווא לכלוא את בכייה, אך דמעותיה נשרו על הכרית של אורן.

"אלה דמעות של שמחה," מיהרה לומר, מקנחת בקצה הסדין את עיניה, "חיכיתי שתתחזק כדי לספר לך. אורן, אני בהיריון, בדיוק כמו שרצית. זה פלא, נכון?"

אורן שתק כאילו אזלו מפיו המילים. דמעות גדולות התחילו לזלוג גם מעיניו.

"זה קרה לפני שיצאנו לפיטסבורג. קיבלתי את האישור לכך לפני כמה ימים. אבל לא הייתי זקוקה להודעה. אני מרגישה את הבטן. הציצים שלי גדלו. הכול כמו בהיריון עם אור."

אורן האהיל על עיניו, כאילו הכאיב לו האור. "יכול להיות שיש ניסים בעולם?" תמה, "איך הרצונות שלנו הצטלבו? את רצית מצידך ואני רציתי מצידי והלא־ייתכן התממש. כמה את חכמה וטובה, מרי. נשארה לי רק בקשה אחת אלייך."

מרי הזדקפה והישירה מבט אל אורן. "אחת? אתה יודע שאעשה כל מה שתבקש, אהוב שלי."

"הבוקר שמעתי את הרופא אומר שלא הצליחו לכרות את כל הגידול, כי אם היו כורתים עוד קצת, היו פוגעים לי במוח. אני לא יודע כמה זמן נשאר לי, ואילו חיים יהיו לי בפרק הזמן הזה. אני דואג לך. תחשבי טוב טוב אם את רוצה להישאר בקיבוץ, ובכלל בארץ. לא, אל תגידי עכשיו כלום. מתרוצצים בתוכי פחדים איומים בקשר לעתיד שלנו כאן. אני יודע שאת לא אוהבת נבואות שחורות, אז בואי נדבר על דברים טובים. אימי תשמח שתגורי איתה בבית הגדול שלה ברמת השרון. היא רשמה אותו על שמך ועל שם אור. זה מגיע לך אחרי שדאגת לכסף עבור הניתוח היקר שלי. אחרי שתלדי בשלום, ואחרי שאנוח בשלום על משכבי - תבטיחי לי למצוא זוגיות. אל תישארי לבד. מגיע לך אושר, ומגיע לעוד גבר שיזכה באישה הנפלאה שמחזיקה לי את היד הרגע."

"אורן, אני לא מרשה לך לדבר ככה!" התפרצה מרי, "אתה לימדת אותי שמחשבה בוראת מציאות. אל תוותר, למעני, למען אור והתינוק שלנו!"

הוא חייך חיוך חמצמץ. "יקרה שלי, אני כבר לא אבריא, ואני לא פוחד למות. אבל אני מבטיח לך שאם יש אמת בשמועות על העולם הבא, אשמור מלמעלה עלייך ועל אור ועל התינוק שלנו. ועכשיו את נותנת לי נשיקה, יוצאת החוצה ושם מותר לך לבכות כמה שתרצי."

***

יומיים לאחר מכן איבד אורן את הכרתו. הוא שכב בבית החולים מורדם ומונשם. מלבד מקלחת והחלפת בגדים בחדר המלון מרי ומרים לא עזבו אותו לרגע.

זה היה היום השלושים אחרי הניתוח. מרים ומרי ישבו מחוץ לחדרו של אורן, אוחזות ידיים. רגעי המתח התארכו. האחות שהתה בחדר זמן רב מן הרגיל. הן הביטו החוצה. הטבע כמו חש באימתן והגביר את עוצמתו. ברק עז פילח את החלון הגדול ונדמה היה שיפצפץ אותו לרסיסים. רעם מבהיל שאג כאילו שילח אלוהי הטבע את כל השדים והרוחות מתחת כיסאו להטיל את חיתתו על פני האדמה. גשם זלעפות החל להצליף בחלון. טיפות הגשם התגבשו לכדורי ברד נוקשים שניתכו מהשמיים כמו אבנים.

האחות פרצה בריצה מחדרו של אורן ולא עבר רגע והרופא הגיע, אף הוא בריצה.

"אני מצטער," אמר בצאתו מן החדר כעבור דקות ספורות. ידיו היו שמוטות ומבטו נמנע ממבטן. "מצטער," חזר ואמר, "עשינו כל מה שיכולנו."

ליבה של מרי הלם בקצב מטורף. חזה עלה וירד. גופה רעד. מרים מיהרה לאחוז בה לפני שצנחה ארצה. קולו של הרופא התעמעם, עפעפיה כבדו ועיניה נעצמו. הכול דמם סביבה. היא ראתה את עצמה חוצה מנהרה מוארת ותינוק בידיה. היא צועדת אל קצה המנהרה, שם אורן מחכה לה בזרועות פתוחות ועל פניו אותו חיוך אחרון שקרן מפניו לפני ששקע בתרדמתו.

הדבר הלא מובן הזה שנקרא חיים

חמש שעות לפני הטיסה הגיעו מרים ומרי לשדה התעופה כפי שהתבקשו. דיילת אל על הובילה אותן למתקן הביטחון. ארונו של אורן נפתח ללא מילת נימוס או התנצלות. מכשיר רנטגן סרק את הגופה. כלב איתור סמים רחרח אותה באדישות. הארון נסגר ונלקח על מתקן תובלה אל המטוס. מרים ומרי הוחזרו לבדיקת דרכונים, אלהמתנה מתישה בתור הארוך המתפתל כמו נחש עצבני. הנוסעים התקדמו אט אט כמזדחלים. היה חם. האוויר עמד, לח וכבד, מדיף ריח זיעה דוחה.

מכשיר השיקוף חס על מרי השפופה מרוב לאות ושיברון לב, אך לא ריחם על מרים. "זה מצפצף כי עברתי החלפת מפרק ירך. הינה אישור מבית החולים," הסבירה לשוטרת השחורה, ששערה יושר ונצבע לבלונד פלטינה. "בואי איתי," פקדה השוטרת והובילה אותה לחדר צדדי. סמוקת לחיים עמדה האישה הקשישה, ידיה באוויר ורגליה פשוקות, ושוטרת אחרת, שמדיה הכילו בקושי את משמניה, סרקה בגסות את גופה ביד ארוזה בכפפה.

***

דוממות ואדומות עיניים ישבו במטוס אל על, אוחזות ידיים כאם ובתה. המחשבה על הארון הספון בתא המטען הייתה מוחשית ומצמררת. מרי הביטה בפניה של מרים כאילו ראתה אותן לראשונה. קמטי פניה העמיקו. שערה הפך לבן. רגליה נחלשו. מחלתו של בנה ומותו הזקינו אותה באחת.

"אני חוזרת לקיבוץ," אמרה מרי, מלטפת את יד חמותה, "הבטחתי לאורן. אני נשארת עם אור שלי, ועם רונה שלו. אני יכולה לעבוד מהארץ, מהבית. גם הבוס שלי אמר שישמח אם אישאר בקיבוץ ואדווח מהשטח. החדשות אצלנו הרי תמיד בוערות."

הבוס הטוב שלה, עורך חדשות המזרח התיכון, מינה אותה לכתבת הערוץ בישראל, סיפרה מרי, היא לא ידעה אם רחמיו נכמרו עליה, האלמנה החדשה, או שחזרתה לקיבוץ באזור עוטף עזה הציתה את חושיו העיתונאיים. לא פעם בעבר רמז לה שהיא ומשפחתה יושבים על פתחו של הר געש. הוא לא חס עליה ולא חשש ללבות את אש הפחד שבערה תמיד בליבה.

היא לא הספיקה לפתור בליבה את שאלת העורך שלה ומניעיו, כי לפתע הרגישה גל עז של בחילה. מיצי קיבה עלו בתוכה בצריבת ושט. בבהילות עצבנית שלפה את שקית ההקאה מכיס הרשת שעל גב הכיסא לפניה ופלטה לתוכה את שרידי הכריך שאכלה. שוב ושוב נפלט מתוכה גל של קיא וכבר לא נותר לה מה לפלוט חוץ מנוזל ירוק מבחיל. אגלי זיעה בצבצו על מצחה והיא קינחה אותם בממחטות נייר ששלפה מתיקה.

מרים הובילה אותה לתא השירותים וסגרה אחריהן את הדלת. מרי שטפה את פניה, וכשהוקל לה, חזרו שתיהן למקומותיהן. הדיילת הביאה לה בקבוק מים קטן ומרי נשענה לאחור וחייכה.

"מה קרה, מרי, לא ידעתי שאת כל כך רגישה לטיסות," אמרה מרים ובחנה את מרי בדאגה. בפני עצמה הודתה שזה כמה ימים מרי גורמת לה דאגה.

"אני נוסעת מצוינת, כמו טייס שעובד על קו לונדון־ניו יורק 40 שנה, אבל עכשיו, המצב הוא אחר," צחקה מרי ונשקה ללחייה של חמותה, "זה הרגע לגלות לך: אני בהיריון, בתחילת החודש השני."

נדהמת, הביטה מרים במרי. "את בטוחה? בגילך?" שאלה בנימה ברורה של חשש.

"למה את נבהלת?" צחקה מרי, "אני מכינה לך נכד חדש. אורן לא עזב אותי, מרים. הוא חי בתוכי. עכשיו את מבינה למה אני לא שרויה בייאוש? למה לפעמים אני בוכה ולפעמים אני שלווה? כי אני מרחפת כמו בחלום. מותר לי, נכון?"

דמעות זלגו במורד לחייה של מרים. לעולם לא תבין את החיים האלה, חשבה, הדבר הזה שנקרא חיים הוא היפוכו הגמור של המוות, אבל המרחק ביניהם דק כחוט השערה. מוות וחיים, נוכחה בכך לא פעם, גרים זה לצד זה כמו אור וחושך, כמו גפרור ואש, קרובים יותר ממחלה ובריאות. היא עצמה את עיניה, וליתר ביטחון לחשה לעצמה, כמו אימה, "שאלוהים יעזור לנו."

הדיילת כיבתה את האור המרכזי והותירה אורות קטנים פזורים ברחבי אזור הישיבה. ראשה של מרים נשמט על כתפה של מרי. מרי הציצה בה וליבה נחמץ. חמותה החזקה, התומכת, שיכלה לצער ואכזבות, נראתה כל כך חסרת מגן, מובסת ואומללה. מה יחזק את האישה החכמה והנפלאה הזאת בשנים המצפות לה מעתה? היא ואור יעשו כל שביכולתם כדי למלא את מקומו של אורן, אבל האם יהיה די בכך?

ברגע אחד גמלה בה ההחלטה. הספר. הספר שאורן עמל עליו בשנתו האחרונה יהפוך לעניינן המשותף. היא תערב אותה בתהליך ההפקה וההוצאה לאור. עד כה שמרה על סודיותו של הספר כמו שחקן קלפים המאמץ את קלפיו אל חזהו.מדוע עשתה זאת, מדוע הסתירה את קיומו של הספר, לא ממש הבינה. ספר, כמו היריון, הוא סוד שתוקפו פג כעבור זמן, עניין שאת גילויו אי אפשר למנוע. כלומר, אפשר להטמין אותו במגירה בעליית הגג, אפשר גם לשרוף אותו, אבל אז ממילא אין ספר.

אולי לא רצתה לחלוק את אורן אפילו לא עם אימו, אפילו לזמן קצר. כל חייה נאלצה לחלוק בו עם נשים אחרות, שכן היה כל ימיו אהוב הנשים. כמה מן ההיזכרויות הכאובות התדפקו על דלת זיכרונה. וגם בה האשמה. הרי למרות אהבתה, היא ויתרה עליו למען חברתה דבי. היא הניסה את הרהוריה כאילו היו יתושים טורדניים. יום אחד תחשוב ותזכור ותשקול ותשיח את ליבה לאדם שיהיה ראוי להקשיב לה, אבל הזמן הזה והאדם הזה טרם הגיעו.

היא הוציאה את דפי המחשב ממזוודת הטרולי ועלעלה בהם. מרים התעוררה לרחש הדפים. "איפה אנחנו?" הגענו כבר?" שאלה בקול רדום, שטרם נעור למציאות.

בטנה של מרי התכווצה למחשבה שבעוד רגע, בעוד שנייה, מרים שוב תתוודע לתחושת האובדן. המחשבה הזאת חיזקה בה את החלטתה. "יש לפנינו טיסה ארוכה, מרים," אמרה, "וחשבתי שתספיקי לקרוא את הדפים האלה עד שננחת."

מרים שלחה את ידה אל הקלסר. "מי כתב את זה? ומי סימן במרקרים את כל הסימונים האלה?"

מרי כמעט נסוגה, ומייד חזרה בה. "לא סיפרתי לך עד עכשיו. אבל זהו הממואר של הבן שלך."

"ממואר? של הבן שלי? ומי כתב אותו?"

"אורן, אורן בעצמו. הוא כתב את החיים שלו."

"כשהוא ידע כבר על מחלתו?"

"כן, כשהוא גילה שלא נותר לו זמן רב."

הספר

מרי כבר הכירה את הספר כמעט על פה. כמה וכמה פעמים קראה אותו, ערכה את סדר הפרקים ופה ושם ליטשה את הסגנון. הפליאה אותה צניעותו של אורן. הוא מיעט מאוד לספר על עצמו, ואם סיפר, תמיד הפנה את הזרקור לאחרים, בעיקר אל חבריו הטובים. תכונת אופיו זו חייתה בשלום עם ביטחונו העצמי, עם מודעותו העצמית, עם נחישותו, עם תבונתו ועם דבקותו במטרותיו. תכונותיו אלה נדמו כסותרות, אך השלימו את אופיו העגול. מרי הכירה את אורן והוקירה את מעלותיו, ובכללן אותה ענווה לא מזויפת. אולי דווקא משום כך, פעם בה רצון עז לספר לעולם מי היה הגבר שאהבה.

היא לא תפגום בספר כפי שכתב אותו אורן, ובכל זאת, החליטה בו ברגע, היא תכתוב פרק על אורן מנקודת מבטה. פרק אחד, לא יותר. היא תספר בו על האיש החכם והשקט שלה, והיא תשתף את מרים ותשאל לדעתה.

המטוס נכנס לכיס אוויר פתאומי והדיילות חפזו למושבן. צליל מתכתי, מעין גונג, הדהד, נורה נדלקה בירכתי אזור הישיבה והתחילה להבהב. "אני עוצמת עיניים קצת," אמרה מרי למרים, "אם זה בסדר מצידך." המטוס המתנדנד, התאורה העמומה, עוררו בה תחושה של לימבו, לא כאן, לא שם, לא חלום ולא מציאות. היזכרויות הציפו אותה גלים גלים.