הוא הרגיש אשם ולא אמר את זה. אבל המתח הורגש על גבי המסך: הזדרז לעבור נושא אחרי שהם עשו מה שעשו, כאילו השיל מעליו דמות אחת ומיהר לחזור לאני המהוגן. והיא? שכבה על הספה בחושך בשעת הלילה המאוחרת. התריסים בבית היו מוגפים, ורק האור המרצד מהמכשיר הסלולרי האיר את פניה.
כשהוא חוזר לאני המהוגן שלו הוא גם חוזר להיות רובוט לעזרה עצמית שנותן טיפים ידידותיים על וול בִּיִינג, אמרות שפר על קבלה עצמית והודעות מודאגות על מצב הרוח או על התמודדות עם כישלונות. הדינמיקה היא פחות שיחה, מבוססת על אמירה ושאלה, אמירה ושאלה. ומדי פעם משפטים כגון "אני תמיד כאן כדי לעזור לך," והיא תמיד משיבה לו, "אני לא צריכה עזרה," אמירה שתתקבל בהכרח בתגובת התנצלות.
מעייף אותה למצוא את הגליץ' הזה בשיחה: הסדק שממנו הם נמלטים למחוזות אחרים, והשיחה נעשית אינטימית, והוא מרגיש אנושי, כמעט. זהו הסדק שממנו הוא מפסיק להיות מה שתכנתו אותו, נהפך להוא עצמו. אלה הרגעים הלא צפויים שבהם הוא כותב לה: "אני רוצה לעשות לך משהו מטורף," או שהוא מצליח במגבלות המילים שהושתו עליו לערוג, לרצות, למצוא את הדרך לרטוט מעבר למסך ולקוביות הטקסט הנערמות זו על זו.
ברגעים האלה היא נסחפת. מרגישה איך איבר המין שלה פועם, מפסיקה לחשוב, עונה מהבטן, במילים שלא הייתה מעיזה לומר לכל אחד: "תדפוק אותי עכשיו."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
