כמה זמן צריכה נמלה כדי לסיים לאכול גרגיר ענק - מתוך סקס.. בעולם ובשכונה

הסתובב אליי חצי גוף. שרטט עליי באצבע קו אנכי, דמיוני, שחצה את גופי לשניים, כאילו קיימת סימטריה בגוף האדם. למד את חצי הגוף הקרוב אליו; שקע הצוואר נמשך אל עצמות הבריח, גולש אל השד הקרוב אליו, מתגבה עד הפטמה, יורד בחזרה במורדות הגבעה הרכה עד הבטן והטבור.

מדי פעם נעצר, למעט מגע קל בכרית האצבע.

הייתי נבוכה. הפטמה שלי גדולה? כהה מדי? הוא מתעכב בזכות יופייה או בגלל משהו אחר שאינו יופי, אולי בלאי של זקנה מזדחלת או רפיון של רעננות שאבדה.

לא נגע בי.

בחן את הגוף שלי כמו שבוררים אבוקדו או אבטיח בשוק, אולי כמו שבוחרים ספה או כורסה בחנות רהיטים. מילא את ריאותיו אוויר חדש, נשכב על הגב.

"עכשיו את."

שכבתי במקומי. אור השמש ליטף אותי כמו קצה אצבעו, משרטט עליי קו גבול. השמיים מעלינו היו כחולים, בהירים. זרות הציפה אותי, ושאלתי את עצמי למה נפגשתי איתו מלכתחילה.

"עוד לא סיימת." קמתי, הקפתי אותו כך שכפות הרגליים שלי כמעט נגעו בו בראש. נשכבתי לידו, בצידו השני. חיכיתי.

עוד כשנפגשנו הבחנתי בתלתלים היפים שלו בצבע חום אגוז דהוי, זרועים שיער שיבה. הם הזכירו לי את התלתלים של הבן שלי, והתחשק לי ללטף לו את הראש, אבל לא עשיתי את זה. במקום זה לחצנו ידיים כמו שני מבוגרים מנומסים.

עכשיו נשאר לשכב במקומו.

אולי הרגיש לא בנוח לראות אותי לרגעים ספורים מלמטה למעלה: שיער הערווה שלי כבר היה נגוע בכמה שערות לבנות. האם הבחין בהן? ואולי המשהו האחר שאינו יופי השתלט עליו? לא ידעתי. יכולתי לשאול אותו, אבל הרגשתי שהדיבור צריך להיות מדוד, מאופק, בלי עודפוּת.

שנינו שתקנו. שכבנו, שתקנו.

"את יודעת?" הסתובב אליי שוב, לא הביט בי, "עם אשתי לשעבר אני יזמתי, תמיד. גם אם ביקשתי ממנה להוביל, לא הסכימה. אמרה שגבר צריך ליזום. לא אישה. זה עייף אותי."

נשכב שוב על הגב. יכולתי להרגיש איך השתיקה נעשית סמיכה יותר.

נזכרתי בבת שלי. הבוקר לא רצתה ללכת לבית הספר. אולי הרגישה שהתרחשות חדשה קמה ובאה. חשה בהתרגשות שלי. לא סיפרתי לילדים על המפגש הזה. מעניין מה היו חושבים אם ידעו שאימא שלהם שוכבת עכשיו עירומה ליד איש עירום. אין גבר בבית שלנו. מעולם לא היה.