כולם כאן ברכבת חשודים

פרולוג

מאת: EcunninghamWrites221@gmail.com

אל: <נמחק>, הוצאת הספרים פינגווין־רנדום האוס אוסטרליה

נושא: פרולוג

הַיי <נמחק>,

אני חושש שתשובתי בעניין פרולוג היא לאו מוחלט. אני יודע שזה נהוג במותחנים, כדי לשאוב את הקורא פנימה וכל זה, אבל אני פשוט מרגיש שכאן זה יהיה קצת זול.

כמובן, אני יודע איך לכתוב את הסצנה שאת רוצה שאכתוב. עין יודעת כול תתבונן בתא הרכבת ההרוס ותתעכב על סימנים של מאבק: המצעים המושלכים על הרצפה, המזרן ההפוך, טביעת היד המגואלת בדם על דלת חדר האמבטיה. ובתוך כל זה יפוזרו כמה רמזים - שלוש מילים ששורבטו במהירות ובדיו כחולה על כתב־יד של ספר, שיעמדו בניגוד לקצה האדום והנוטף של כלי הנשק - רמזים שיהיו מפתים ומסקרנים אבל עמומים כדי שלא יהרסו את המתח.

התמונה האחרונה תהיה של הגופה. נטולת פנים, כמובן. חייבים להסתיר בהתחלה מהקוראים את זהותו של הקורבן. אולי יימסר פרט קטן כלשהו, חפץ אישי כמו פיסת בגד (הצעיף הכחול או משהו, אני לא בטוח) שהקוראים יוכלו לחפש תוך כדי קריאה.

וזהו: הספר, הדם, הגופה. פיתיונות שייזרקו אל הקוראים. סוף הפרולוג.

זה לא שאני לא סומך על שיקול הדעת שלך כעורכת. אני פשוט מרגיש שאין שום טעם שאעתיק סצנה משלב מאוחר יותר בספר רק כדי ליצור מתח. זה כמו להגיד, "הֵיי, אנחנו יודעים שלוקח לספר הזה קצת זמן להתרומם, אבל אל תדאגו, זה יקרה בסוף." ואז הקוראים המסכנים נקלעים למשחק של ניחושים עד שנגיע לרצח.

טוב, הסצנה הזאת היא ממילא של הרצח השני, אבל את מבינה למה אני מתכוון.

אני פשוט לא רוצה להסגיר יותר מדי כבר בהתחלה. אז בלי פרולוג. בסדר?

בברכה,

ארנסט

נ"ב. אחרי מה שקרה אני חושב שדי ברור שאני אצטרך סוכן ספרותי חדש. אכתוב לך בעניין הזה בנפרד.

נ"ב 2. כן, אנחנו חייבים לכלול את התוכנייה של הפסטיבל. אני חושב שיש בה כמה רמזים חשובים.

נ"ב 3. שאלת ניסוח - תמיד חשבתי שיש משהו לא מדויק בשם 'מוות על הנילוס'. הרי הגיבורים נמצאים על אונייה, לא ישירות על הנילוס, כך שאולי היה צריך לכתוב 'מוות על אונייה בנילוס'? או אולי בעצם נכון יותר דקדוקית לומר 'מוות באונייה על הנילוס'? דווקא 'רצח באוריינט אקספרס' הוא מדויק למדי, כי הרציחות אכן מתרחשות בתוך הרכבת. אני מתעכב על זה כי בעצם אני רוצה לשאול איך עדיף שנקרא לספר שלנו - 'כולם כאן ברכבת' או 'כולם כאן על הרכבת'? הרי רוב הרציחות מתרחשות בתוך הרכבת, כמובן חוץ ממה שקורה על הגג, שלגביו אולי עדיף לומר על. בעצם, גם חוץ מבן הזוג של הזקן ואלה שמתו יחד איתו, אבל זה רק פלאשבק. את בכלל מבינה מה אני שואל כאן?

מֶמוּאר

1

ושוב אני כותב. ואני מניח שאלה חדשות טובות, למי מכם שרצה עוד ספר, אבל פחות טובות לאנשים שהיו צריכים למות כדי שאוכל לכתוב אותו.

אני מתחיל את הכתיבה בתא שלי ברכבת כי אני רוצה להעלות כמה דברים על הכתב לפני שאשכח אותם או אגזים בהם. אנחנו עומדים עכשיו, לא בתחנה אלא פשוט עומדים על המסילה במרחק כשעה מאָדלֵייד. המדבר האדום והארוך שחצינו בארבעת הימים האחרונים התחלף קודם כול בחגורת החיטה המוזהבת ולאחר מכן בשדות ירוקים ופורחים של משקי חלב, והאופק שהיה עד כה שטוח הפך לים של גבעות עשב מנוקדות בעשרות טורבינות רוח שמסתובבות לאיטן בלי הפסקה. כבר היינו אמורים להגיע לאדלייד, אבל נאלצנו לעצור כדי שנציגי הרשויות יוכלו לפַנות את הגופות. אני אומר "לפַנות", אבל לדעתי העיכוב נגרם בעיקר מפני שהם מתקשים למצוא אותן. או לפחות את כל החלקים שלהן.

אז הנה, אני מתחיל בכתיבה כבר עכשיו.

המו"לית שלי אמרה לי שספרי המשך הם עניין בעייתי. יש כללים שצריך להקפיד עליהם, למשל לרקוח איזה סיפור רקע שישרת הן את האנשים שקראו את הספר הקודם שפרסמתי והן את אלה שלא שמעו עליי מעולם. הובהר לי שהעיקרון הוא לא לשעמם את הקוראים החוזרים אבל גם לא להשמיט שום דבר שחסרונו עלול לבלבל את הקוראים החדשים. אני לא בטוח לאיזה סוג של קוראים אתם שייכים, אז בואו נתחיל בעובדות הבאות:

שמי ארנסט קנינגהם, וכבר עשיתי את זה קודם. כלומר, כתבתי ספר. אבל גם פתרתי סדרה של מקרי רצח.

בזמנו זה קרה באופן די טבעי. הכתיבה, לא האנשים שמתו, שמותם היה כמובן בדיוק ההפך מטבעי. מבין אלה ששרדו חשבתי שאני הכּשיר ביותר לספר את הסיפור, שכן כבר נהניתי באותה נקודת זמן ממה שאפשר לכנות בנדיבות "קריירה" בכתיבה. עד אז כתבתי ספרים שמסבירים איך לכתוב ספרים: הכללים לכתיבת מותחנים, למשל. והם היו חוברות יותר מאשר ספרים, אם אתם מתעקשים שאשמור על כנות. ספרים בהוצאה עצמית שניתנים לרכישה באינטרנט במחיר אפסי. לא חלומו של כל כותב, אבל זאת הייתה דרך להתפרנס. ואז, כשהכול קרה בשנה שעברה שם בהר בשלג, והתקשורת הסתערה עלינו, חשבתי שאולי איישם כמה מהדברים שאני יודע ואנסה לכתוב על כל הסיפור. הייתה לי עזרה, כמובן, בדמות העקרונות המנחים בתור הזהב של ספרי הבילוש, אנשים כמו אגתה כריסטי, ארתור קונן דויל ובייחוד מישהו ששמו רונלד נוֹקס, שכתב את 'עשרת הדיברות לכתיבת ספרות בלשית'. נוקס הוא לא היחיד שקבע כללים: במהלך השנים היו כמה וכמה סופרים שניסו לשרטט את עקרונות הכתיבה של ספרות בלשית. אפילו הנרי מקטאוויש ניסח כמה כללים כאלה.

אם אתם חושבים שאתם עדיין לא יודעים את הכללים לכתיבת מותחן שעוסק ברצח, אז תאמינו לי, אתם יודעים. הכול אינטואיטיבי מאוד. הנה, קבלו דוגמה. אני כותב את הספר הזה בגוף ראשון. זה אומר שכדי שאוכל לשבת ולכתוב את הדברים פיזית הייתי צריך לשרוד אחרי האירועים המתוארים בספר. גוף ראשון פירושו הישרדות. אני מתנצל מראש על היעדר המתח בחלק שבו אני כמעט נופח את נשמתי בפרק 28.

הכללים פשוטים: בלי שום גורם על־טבעי; בלי תאומים זהים שמופיעים בהפתעה; הרוצח חייב להיות מוצג בשלב מוקדם בספר (למעשה, כבר עשיתי את זה, ואפילו לא סיימנו את הפרק הראשון בספר, אם כי אני חושש שאולי דילגתם על עמודי הפתיחה) ועליו להיות דמות מרכזית שמשפיעה על העלילה. התנאי האחרון חשוב. תמו הימים שבהם המשרת עשה את זה: כדי לשמור על משחק הוגן, הרוצח חייב לקבל שֵם שנעשה בו שימוש תכוף. כדי להוכיח זאת אספר לכם שאני נוקב בשמו של הרוצח, על כל כינוייו, בדיוק 106 פעמים מכאן ואילך. וחשוב מכול, המהות של כל כלל מתמצה במשפט הבא: אסור בשום אופן להסתיר מפני הקוראים אמיתות מובנות מאליהן.

בגלל זה אני מדבר אליכם ככה. כמו שבטח הבנתם, אני נוטה לפטפט קצת יותר מאשר דמויות הבלשים הרגילות בספרים כאלה. הסיבה היא שאני לא מתכוון להסתיר מכם שום דבר. אחרי הכול, זהו מותחן שמקפיד על כללים של משחק הוגן.

ולכן אני מבטיח למלא תפקיד נדיר למדי במותחנים של ימינו: להיות מספֵּר אמין. אתם יכולים לסמוך עליי שאספר לכם את האמת בכל רגע ורגע. בלי הטעיות. אני גם מבטיח לומר את המשפט מעורר האימה "זה היה רק חלום" רק פעם אחת, וגם בה אני חושב שזה יהיה סביר בהֶקשר הרלוונטי.

למרבה הצער, שום סופר לא טרח לנסח כללים המיועדים באופן מיוחד לספרי המשך (קונן דויל התענג כידוע על הריגתו של שרלוק הולמס, ולאחר מכן החזיר אותו לחיים בלי חשק רב רק בשביל הכסף), כך שאעשה זאת עכשיו בעצמי. העזרה היחידה שקיבלתי היא מהמו"לית שלי, שנראה כי עצותיה מגיעות דרך מחלקת השיווק.

עצתה הראשונה הייתה להימנע מחזרות. זה הגיוני בהחלט — אף אחד לא רוצה לקרוא שוב ושוב את אותן עלילות שנרקחו בפעם הקודמת. אבל עצתה השנייה הייתה לא להגיש ספר שיהיה שונה לחלוטין מהספר הראשון, שכן הקוראים מצפים לחוויה דומה לזו שחוו בפעם הקודמת. חשוב לי להדגיש: אין לי שליטה על האירועים המתוארים בספר. אני בסך הכול מתעד את מה שקרה, כך שקשה למלא את שני הכללים האלה. אציין רק שתופעה אחת שחוזרת על עצמה באורח מקרי לחלוטין היא ששתי הפרשות מגיעות אל פתרונן בעזרת סימן פיסוק. בשנה שעברה היה מדובר בסימן של נקודה. הפעם הישועה מגיעה בדמות פסיק.

ואיזה מין מותחן יהיה לנו אם הוא לא יכלול לפחות פה ושם שיכול אותיות, צופן או חידה כלשהם? אז גם הם מופיעים כאן.

המו"לית שלי גם הורתה לי לשרבב התייחסויות מְסקרנוֹת אל הספר הקודם, כדי שיימצאו די קוראים שירצו לקנות גם אותו, אבל לא לקלקל להם את סוף הספר. היא קוראת לכך "שיווק טבעי". מתברר שספרי המשך נועדו להשיג שתי מטרות בעת ובעונה אחת: להיות חדשים ובה במידה מוּכּרים.

כבר עכשיו אני מפר את הכללים שציינתי. ס"ס ון דַיין, ששייך לתור הזהב של סופרי הבלשים, ממליץ שיהיה רק אדם אחד שיפתור את התעלומה. הפעם יש לנו חמישה אנשים שמתיימרים להיות בלשים. אבל זה כנראה מה שקורה כשמכניסים שישה כותבי מותחנים לחדר אחד. אני אומר שישה כותבים וחמישה בלשים, מפני שאחד מהם הוא קורבן הרצח. זאת לא הדמות עם הצעיף הכחול אלא הדמות השנייה.

אני משער שוון דיין מתהפך בקברו, אף שיש בכך הפרה של הכללים העקרוניים בדבר שימוש בעל־טבעי. אז נאמר שהוא שוכב לו דוּמם, ובכל זאת הוא מאוכזב.

אם יורשה לי לחזור על עצמי, לא אני קובע על אילו כללים אעבור כאן, מפני שאני בסך הכול מעלה על הכתב את מה שקרה. איך הצלחתי להיקלע שוב לעוד מבוך של תעלומה — אתם מוזמנים לנחש בדיוק כמוני, ואותם אנשים שהאשימו אותי בגריפת רווחים מרוצח סדרתי שבחר בזה אחר זה אנשים ממשפחתי המורחבת בספר הקודם (שיווק טבעי, אתם רואים?) ודאי יאשימו אותי בכך גם הפעם. ללא ספק הייתי מעדיף ששום דבר מכל זה לא היה קורה, לא עכשיו ולא אז.

מלבד זאת, כולם שונאים ספרי המשך: לעיתים קרובות ספרי המשך מואשמים בכך שהם לא יותר מחיקוי חיוור של הספרים שקדמו להם. מאחר שהרציחות הקודמות התרחשו על הר מושלג ואלה של עכשיו קרו במדבר, הבדיחה היא על חשבונם של המצקצקים בלשונם: חיקוי חיוור זה לא יהיה, מפני שלפחות עכשיו אני שזוף.

הגיע הזמן לחזק את הצגתי כמספֵּר אמין. רשימת הפשעים שמופיעים בספר כוללת רצח, ניסיון רצח, אונס, גנבה, הסגת גבול, שיבוש ראיות, קשירת קשר, סחיטה, עישון בתחבורה ציבורית, נגיחת ראש (אני מניח שהמונח הטכני הוא תקיפה), שוד (כן, זה שונה מגנבה) ושימוש לא תקין בתיאורי אופן.

והנה עוד כמה אמיתות. שבעה סופרים עולים על רכבת. בסוף הנסיעה, חמישה יֵצאו ממנה בחיים. אחד מהם אזוק.

ספירת הגופות: הרבה פחות מאשר בפעם הקודמת.

ואני? הפעם אני לא הורג אף אחד.

בואו נתחיל. שוב.

2

כשהייתי עד לרצח פומבי (שלא לומר הוצאה להורג) של סופר עמית, חשתי מידה פחותה של אימה מאשר זו שחוויתי כשהסוכנת הספרותית שלי זיהתה אותי ברציף ההומה אדם, פילסה את דרכה בין המוני האנשים ושאלה אותי, "איך אתה מתקדם עם הספר החדש?"

סימוֹן מוֹריסוֹן היא האדם האחרון שציפיתי לראות במסוף הנוסעים בֶּרימה בדַרווין, מפני שהסוכנות שלה ממוקמת במרחק ארבעת אלפים קילומטר משם. היא הביאה איתה את אווירת מלבורן ולבשה מעיל שהיה שילוב מגוחך של מעיל טרנץ' ומעיל פוך עבה מדי. מצד שני, היא הייתה לבושה יפה יותר ממני. אני עצמי לבשתי מכנסי דגמ"ח קצרים וחולצת כפתורים קצרת שרוולים, ששוּוקו לי בחנות דיג בתור בגדים "נושמים". תמיד האמנתי שזאת הדרישה הבסיסית מכל פריט לבוש, ובכל זאת קניתי אותם. הבעיה הייתה שהמסע שלנו פורסם במילים המתבקשות "מסע עם הזריחה", ולכן הנחתי שהחום המכביד של האקלים הטרופי בטריטוריה הצפונית יישאר כזה בכל שעות היממה, כולל שעת הזריחה.

טעיתי.

ואמנם היה עכשיו אור יום, אבל היינו בצד המערבי של הרכבת, נחש פלדה מתפתל שחסם את כל האופק, כך שהשמש שבשמיים לא תרמה הרבה למעלות החום. כדי לחמם אותנו היא הייתה צריכה להתאמץ הרבה יותר. החלק היחיד בי שנותר חמים היה כף ידי הימנית — שנחבלה בזמן הרציחות של השנה שעברה ובינתיים החלימה רק חלקית, הודות לתרומה נדיבה מהצד השמאלי של הישבן שלי — שאליו הצמדתי כפפה אחת מרופדת כדי להגן על העור הרגיש שמתחת לבגדים. כללית הייתי לבוש באורח שהולם יותר את הסרט 'פארק היורה' מאשר מסע ברכבת. ייחלתי לכך שהשמש תטפס בשמיים, ובמקביל קינאתי למדי בצעיף הכחול הנעים למראה שסימון כרכה סביב צווארה.

אני אומר שהמשרד של סימון נמצא במלבורן אבל בעצם לא ראיתי אותו אף פעם: ככל הידוע לי היא יכלה לנהל את עסקיה מתוך תא במסעדה איטלקית בעיר. היא עזרה פעם לשֶף לפרסם ספר בישול, שנמכר יפה וזיכה אותו בתוכנית טלוויזיה משלו, ובתמורה לכך היא זכתה הן בהזמנה קבועה למסעדה והן בהתמכרות לאלכוהול. בכל פעם שהתיישבתי מולה בתא עם ריפוד הפלסטיק האדום, סימון הרימה אצבע כדי לאותת שהיא גומרת לכתוב אימייל במחשב הנייד שלה (ציפורניה המטופחות הקישו על המקלדת בחמת זעם גדולה כל כך, שריחמתי על הנמען של האימייל), לגמה מהקפה השחור כזפת והמחוזק באלכוהול (כתם של שפתון ורוד בוהק על הספל, אף על פי שהיא צובעת תמיד את שפתיה בשפתון אדום, כך שיש כאן עדות מרשיעה לרמה של שטיפת הכלים במקום), ואז אמרה, בהתעלמות מוחלטת מכך שהיא זאת שהזמינה אותי לפגישה, "בבקשה תגיד לי שיש לך חדשות טובות." היא חובבת כריות בכתפיים, אמצעים להלבנת שיניים, אנחות כבדות ועגילי חישוק — לאו דווקא בסדר הזה.

מצד שני, אני לא יכול לפקפק ולו לרגע במקצועיות שלה. נפגשנו לראשונה אחרי שחתמתי על חוזה ההוצאה לאור של 'כולם במשפחה שלי הרגו מישהו', כשהיא הזמינה אותי לארוחת צהריים וביקשה ממני להביא את החוזה יחד איתי. ישבתי אז בדממה בזמן שהיא עלעלה בהסכם, הדגישה דברים ומלמלה גרסאות שונות של "לא ייאמן", ואז נזכרה שגם אני יושב כאן ליד השולחן. "זאת החתימה שלך? אף אחד לא נגיד זייף אותה או משהו? קראת את כל זה" — היא נופפה בדפים והרימה גבה — "והסכמת?"

הנהנתי.

"מפתיע אותי שאתה יודע לכתוב ספרים, כי אתה ללא ספק לא יודע לקרוא. אני גובה חמישה־עשר אחוז."

התקשיתי להכריע אם זאת הצעה או עלבון. היא העבירה את תשומת ליבה למחשב הנייד, אז הבנתי שהפגישה הסתיימה וקמתי בקול חריקה ממושב הפלסטיק במחשבה שלעולם לא אשמע ממנה שוב. כעבור שבוע נחת בתיבת הדואר הנכנס שלי אימייל שבישר על עניין מצד מו"ל בגרמניה ואפילו על אנשים שהתעניינו בהפקת סדרת טלוויזיה. הייתה גם הצעה לכתיבת עוד מותחן. הפעם כזה שאינו מבוסס על מקרה אמיתי.

היא לא שאלה, ולא הבעתי שום עניין בכתיבת פרוזה, וגם לא היה לי מושג על מה אני יכול לכתוב. והבעיה העיקרית הייתה שאצטרך לכתוב את הספר מהר מאוד. אבל אני מודה שהסתנוורתי מכספי המקדמה שצוינו — הם היו גבוהים בהרבה ממה שקיבלתי בעבר — ולכן הסכמתי להצעה. מלבד זאת, בזמנו חשבתי שיצירה בדיונית יכולה להיות שינוי מרענן אחרי שכתבתי על אנשים אמיתיים שהורגים אחד את השני.

כמובן, זה לא ממש עלה יפה.

ידעתי שסימון מתייחסת לעבודה שלה ברצינות, אולי ברצינות רבה מדי, אבל תמיד אמרתי לעצמי שאם המו"לים פוחדים ממנה אפילו חצי ממה שאני פוחד ממנה, אני צריך להודות למזלי הטוב שהיא בצד שלי. וכמובן, במשך חודשיים התחמקתי ממנה כשהיא ניסתה להתקשר או לכתוב במטרה לקבל ממני עדכון על התקדמותי בכתיבה. אבל לבוא אחריי לדרווין — זה כבר נראה לי מוגזם. כך או כך, לשאול סופר איך הוא מתקדם בכתיבה זה כמו לאתר כתם של שפתון על הצווארון שלו. אין שום טעם לשאול: אף אחד לא יאמר לעולם את האמת.

"לא רע," אמרתי.

"עד כדי כך גרוע, אה?" ענתה סימון.

ג'ולייט, החברה שלי, שעמדה לידי, לחצה על זרועי בהבעת אהדה.

"פרוזה זה... קשה יותר ממה שחשבתי."

"לקחת מהם כסף. אנחנו לקחנו מהם כסף." סימון פשפשה בתיק, שלפה ממנו סיגריה אלקטרונית ונשפה בה. "ואתה יודע שאני לא מחזירה כספים של עמלות."

האמת היא שלא ידעתי את זה. "אז נסעתְ עד לכאן כדי להציק לי בעניין הזה?"

"לא הכול סובב סביבך, אֶרן." היא נשפה סליל דק בריח אוכמניות. "כשאני מזהה הזדמנות, אני תופסת אותה בשתי הידיים."

"ואמצע המדבר הוא המיקום המושלם לחוג סביב כמה פגרים," העירה ג'ולייט.

סימון פלטה נביחת צחוק ונראתה מוקסמת יותר מאשר נעלבת. היא אהבה אנשים שמאתגרים אותה, ולי עצמי פשוט לא היה מספיק ביטחון לעשות את זה. אבל ג'ולייט תמיד העניקה לה את ההתכתשות המילולית שהיא אהבה. סימון הטתה את גופה אל ג'ולייט והעניקה לה חיבוק מהסוג המסויג, כמו שמחבקים ילד שכרגע השתין, ושלחה לעברה נשיקה באוויר לכיוון שתי הלחיים. "תמיד חיבבתי אותך, יקירתי. אבל את מכאיבה לי, כי את אומרת את האמת. אני מבינה שעדיין לא השתכנעת שאת זקוקה לסוכנת."

"תמשיכי לחוג. אני שמחה להסתדר לבד."

"את מוזמנת תמיד להתקשר אליי." זה כנראה היה שקר, כי אפילו אני לא ידעתי מה מספר הטלפון שלה. היא התקשרה אליי תמיד, ממספר לא מזוהה, ולעולם לא להפך.

"אין לי כרטיס בשבילך," מיהרתי לומר. "ג'ולייט היא האורחת שלי. איך בכלל נתנו לך לעלות על ההסעה מהמלון? אני מצטער שנסעת עד לכאן..."

"אני לא נוסעת בהסעות, ואתה לא הלקוח היחיד שלי, אֶרן," הוסיפה סימון בנימת נזיפה. "וָאייט דאג לי." היא הפנתה את ראשה והעיפה מבט לעבר הרציף. "איפה כולם?"

לא ידעתי מי זה ואייט, אף שנימת קולה רימזה שהבעיה נעוצה בי. לא זכרתי את השם הזה מהתוכנייה שפירטה את הסופרים המוזמנים לאירוע. מצד שני, רק עלעלתי בתוכנייה הזאת, ואת רוב הספרים לא קראתי. הם היו מונחים על השידה שליד המיטה שלי בערמה מעוררת רגשי אשמה. אם השקר הראשון של כל הסופרים הוא שהם מתקדמים יפה בכתיבה, אז השקר השני הוא שהם בעיצומה של קריאת הספר החדש של מי מעמיתיהם.

זכרתי שבתוכנייה של "פסטיבל כותבי המותחנים באוסטרליה" הוזכרו עוד חמישה סופרים. הם נבחרו בקפידה בידי ועדת הפסטיבל במטרה, כפי שפורסם באתר האינטרנט, "לכסות כל פן בכתיבה המודרנית של ספרי מתח", וכללו שלושה כותבי מותחנים פופולריים, שספריהם שייכים לז'אנר של חקירות פורנזיות, מתח פסיכולוגי ודרמה משפטית, וכן סופר בעל משקל ספרותי נכבד, שזכה בפרס הסופרים של אוסטרליה, ולבסוף את הקלף המנצח, הכוכב הסקוטי ומחבר סדרת 'הבלש מוֹרבַּנד' הנרי מקטאוויש, שאפילו אני הכרתי את שמו. ומלבדם הייתי גם אני, שנשאתי בעול של שתי קטגוריות — רומן ביכורים וספר עיון — שכן ספרי הראשון סוּוג כממוּאר של פשע אמיתי. ג'ולייט, שהייתה בעבר הבעלים של אתר הנופש ההררי שבו התרחשו הרציחות של השנה שעברה, כתבה גם היא ספר על הפרשה, אבל היא באה לכאן בתור האורחת שלי. הספר שלה נמכר טוב יותר משלי, ואני מודה שהיא כותבת הרבה יותר טוב ממני. אבל היא לא בת משפחה של רוצח סדרתי, ופרסום כזה הוא לא משהו שאפשר לקנות בכסף, ולכן ההזמנות לאירועים כאלה נוטות ליפול דווקא בחיקי.

אם נראה לכם מוזר שאנחנו עומדים ומחכים בתחנת רכבת, מפני שפסטיבלים ספרותיים מתנהלים בדרך כלל בספריות, באולמות בית ספר או בכל חדר בסניף המקומי של מועדון ותיקי המלחמה שנשאר במקרה ריק ויכול לפתור את בעיית אוי־לא־שכחנו־לגמרי־שאנחנו־צריכים־לארח־היום־הרצאה־של־סופר, אתם בהחלט צודקים. אבל השנה, לציון יובל שנים לקיומו של הפסטיבל, הוחלט שהוא יתקיים על גבי הגָאן: הרכבת המפורסמת שחוצה את המדבר העצום של אוסטרליה כמעט בדיוק במרכזו. המסילה נועדה במקור לקרונות משא, והשֵם של הרכבת הוא קיצור של "אַפְגאן אקספרס": מחווה לחלוצים שיצאו בעבר לחקור את אוסטרליה על גבי גמלים, וחצו את המדבר האדום זמן רב לפני המצאתן של מסילות ברזל ומנועי קיטור. כדי להטעים את הנקודה עוד יותר, על כמה מקרונות הרכבת מצוירת צללית אדומה של אדם חובש טורבן ורכוב על גמל.

השם והלוגו אולי מעידים על רוח הרפתקנית, אבל ימי הזיעה והמאמץ חלפו־עברו כבר מזמן. הרכבת שופצה תוך מחשבה על נוחות, יוקרה ודלקת מִפרקים — וכיום היא יעד תיירותי שידוע בכל רחבי העולם, מלון פאר על מסילה. היה צפוי לנו מסע של ארבעה ימים ושלושה לילות מדרווין ועד אדלייד, כולל עצירות בנופי הפרא של הפארק הלאומי ניטְמילוּק, בעיירה התת־קרקעית קוּבֶּר פּידי ובמרכז האדום של אוסטרליה, אליס ספרינגס. זאת ללא ספק בחירה ייחודית וראוותנית למיקום של פסטיבל ספרותי, וחצי מהסיבה לכך שהסכמתי להשתתף בו היא שידעתי שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי את מחיר הנסיעה, שהגיע לסכום של אלפי דולרים.

אם העובדה הזאת היא חצי מהסיבה להסכמה שלי, אז עוד רבע סיבה היא התקווה שהייתה לי שארבעה ימים של שיחות על ספרות יציתו בי איזה ניצוץ. שהמוּזה אולי תזנק מאחורי הבר בדיוק כשאשיק כוסית עם הנרי מקטאוויש בכבודו ובעצמו, שבימים אלה כבר לא השתתף באירועים פומביים, וכך הרומן החדש שלי יפציע לו פתאום. אני אספר על הרעיון שלי בפרטי פרטים להנרי, כי בשלב זה כבר נפנה זה אל זה כמובן בשמותינו הפרטיים, והוא ירים את כוס הוויסקי שבידו ויגיד, "אֵיי, ידידי הצעיר, אני מצטער שלא חשבתי על הרעיון הזה בעצמי."

כשאני מתעד כאן את תקוותיי המגוחכות לקראת המסע הזה אני מצטמרר באותה בושה שתוקפת אותנו כשאנחנו מסתכלים על תמונות ישנות שלנו ברשתות החברתיות — באמת העליתי את זה לרשת? — בין השאר בגלל השימוש הקלישאתי שלי בדימויים סקוטיים כמו כוס ויסקי וקריאות "אֵיי" שכפיתי על מקטאוויש עוד לפני שבכלל פגשתי אותו. אני חושב שבהחלט ברור כבר עכשיו שמקטאוויש ואני לא הגענו בסופו של דבר לקִרבה שהזמינה פנייה בשמות פרטיים. ובכל זאת, במובן מסוים ההשראה שלי אכן הגיעה ממשקה ששתיתי בחברתו, כך שאולי בכל זאת ניחנתי ביכולת לחזות את העתיד.

מלבד זאת, אני מודע לכך שהמניעים שלי להצטרף למסע מסתכמים רק בשלושה רבעים — חצי כספי ורבע יצירתי — כפי שהעורכת חדת העין שלי העירה ובצדק. היא גם ציינה שמספר הסופרים שפירטתי לא תואם את מספר הסופרים שעל הרכבת — אמרתי ששבעה סופרים יעלו עליה — אבל זה בהחלט לא עניין סתמי. אל תשכחו, גם ג'ולייט סופרת. אני מבטיח לכם שאני יודע לפתור תרגילי חיבור. בשברים תמיד התקשיתי קצת, אבל תאמינו לי, עוד נגיע לרבע החסר.

סימון עדיין סרקה את הקהל בחיפוש אחרי הלקוח השני שלה. על הרציף עמדו כמאה איש אבל לא ידעתי מי מכל אלה הם הסופרים, ומאחר שהפסטיבל תפס רק כמה מהקרונות, גם לא יכולתי להבחין בין באי הפסטיבל לבין סתם תיירים. העובדים, שלבשו כולם חולצות פסים באדום ולבן וּוֶסטים מפְליז ועליהם לוגו של גמל, התחילו להפנות קבוצות שונות של אנשים לאזורים שונים על הרציף. בחורה צעירה, בערך בת עשרים, התנשפה והעבירה את כפות ידיה על קדמת גופה כאילו הן בוערות מרוב חום, וללא ספק השמיעה דברי התנצלות באוזני איש שהנחתי שהוא האחראי עליה על פי האופן שבו הוא הסתכל בשעונו. לא שמעתי את ההתנצלות שלה, אבל שפת הסימנים של התרפסות היא שפה בינלאומית.

בשלב זה התקרבה אלינו מארחת ובידה לוח כתיבה.

"קנינגהם," אמרתי, וראיתי את העט שלה מרחף מעל רשימת שמות.

סימון מסרה את שמה מעבר לכתפי, אבל אז הוסיפה, "יכול להיות שאני מופיעה תחת גֶ'מיני."

"תא O3," אמרה לי נושאת הלוח. "קל לזכור: זה הסימון של חמצן!"

"של אוזון," תיקנתי, כי הסימון של חמצן הוא O2.

"צודק, אתה בקרון האוזון! זה יוצא חרוז!" קראה נושאת הלוח באושר.

ג'ולייט, שעמדה מאחוריי, הסוותה צחוק בתור עיטוש. נושאת הלוח לא הבחינה בכך, או שלא היה לה אכפת. היא הצביעה על סימוֹן בעט שבידה ואמרה, "P1. אבל תיכנסי דרך O. אני מזהירה אותך מראש, זאת הליכה לא קצרה," ובזאת היא עזבה אותנו ועברה לקבוצה הבאה.

"נתראה אחר כך." סימון נופפה לנו לשלום וראשה עדיין הסתובב לפה ולשם.

"אני חושב שהאזהרות לגבי המרחק מיועדות לנוסעים המבוגרים," אמרתי בזמן שג'ולייט ואני צעדנו לעבר הקרון הקרוב ביותר. היינו בין הצעירים כאן, בכמה עשורים טובים. "אני בטוח שלא תהיה לנו בעיה ללכת לאורך הרכבת."

המציאות טפחה על פניי מהר מאוד. הקרון שלידנו סומן באות A. מימיננו היו שני קרונות אדומים — קרונות הקטר הענקיים והמפורסמים. משמאלנו, הרכבת התפתלה לה ואפילו לא ראיתי את הקצה שלה. ייחסתי זאת, בטעות, ליחס שבין הפיתול למרחק: עמדתי לגלות שהרכבת נמתחת לאורך כמעט קילומטר. כך שההליכה שלנו על הרציף הייתה עסק שהזדחל באיטיות מייאשת בזמן שחלפנו על פני עוד שבעה קרונות — בהם קרון למזוודות, לעובדים, למסעדות ולברים — ואפילו לא התקדמנו עד ל־E.

בערך בסביבות G נשמעה בחלל האוויר נהמה גרונית רמה, ולשנייה אחת הכה בנו החשש שהרכבת יוצאת לדרך והתחלנו לרוץ. אבל אז ראיתי מכונית יגואר ירוקה חוצה את מגרש החניה, עולה על המדרכה וחונה ממש בסמוך לרכבת, כשהיא חורצת ערוצים עמוקים בעשב. לאור אווירת האני־ואפסי־עוד ציפיתי שמתוך המכונית יֵצא הנרי מקטאוויש, אבל במקומו הגיח איש שדוף. שערו הצליח להיות בו בזמן פרוע ומקריח, כמו צמר גפן מתוק בשעת הוריקן, וגופו היה ארוך וצנום כך שתנועותיו היו זוויתיות וקופצניות, כאילו הוא דמות מתוך סרט אנימציה מיושן בטכניקת סטוֹפּ־מוֹשן. החלטתי שהוא נראה מסוג הטיפוסים שיש להם תחנת דלק והם אומרים לזוגות הצעירים והמאוהבים שיוצאים לחופשה שאפשר לקצר את הנסיעה ולנסוע דרך המדבר, ושלא יהיו מוטרדים מכל הקניבלים ושאר הרוצחים שאורבים בדרך, וזה בדיוק מה שאמרתי לג'ולייט.

"האמת היא שזה וולפגנג. ואני חושבת שהוא יותר טיפוס של הגאון המוזר מאשר הנבלה שטוף הזימה," היא אמרה.

התחלתי להיזכר. וולפגנג — שם יחיד, כמו מדונה, פרינס ואפילו אֶלמוֹ — היה הסופר היוקרתי מכולנו, זה שזכה בפרס הסופרים של אוסטרליה. ולמרות הייחוס, הופתעתי מכך שהוא משתתף בפסטיבל, כי ספריו בדרך כלל לא נמנו עם ספרי המתח. הנחתי שהוא נבחר לפסטיבל בגלל הרומן בחרוזים שכתב על פי 'בדם קר' של טרומן קפוטה.

"נראה שהספרים שלו נמכרים יפה," הוסיפה ג'ולייט, והרימה גבה בזמן שהיגואר שלו חזרה לכביש. "לפחות יותר מהספרים שלנו."

הסכמתי. התמלוגים שקיבלתי היו יותר ברמה של מכונית משפחתית קטנה. יד שנייה.

התחמקנו משורה של צלמים שחלפנו על פניהם עד שהגענו לקרון L — אנשים עשו צילומי סלפי על רקע הגמל האדום או שצילמו תמונות פנורמיות של אורך הרכבת — והתפעלנו ממספר הנוסעים שהגיעו מצוידים בעדשות טלסקופיות באורך כמעט קומי, שכמעט גרמו להם לאבד שיווי משקל, והם נראו כמו פינוקיו בגרסתו השקרנית בזמן שהרימו את הצינורות האלה אל גובה העיניים. אם לדבר במונחים של הַגדלה, לטלסקופ החלל האבּל אין שום עליונות על הציוד שנמצא בתא המטען של תייר קשיש שיוצא למסע.

בקרון N כבר התחלנו להזיע. השמש התפקעה סוף־סוף מעל הרכבת כמו חלמון ביצה, והצללים שלנו התארכו על הרציף. משב של אוויר הכה בנו מאחור, ועגלת גולף עקפה אותנו. באחד מצדדיה עמדה סימון, בעוד הצעיף הכחול שלה מתנופף ברוח, והיא נראתה כמו נער שובב שנעמד מחוץ למכונית של החבר שלו ומנתץ את תיבות הדואר שברחוב. העגלה נעצרה מולנו ליד הכניסה לקרון O וסימון קיפצה מטה, וללא ספק קלטה את מבטי המשתאה אבל ביטלה אותו ואמרה, "מה? בשביל זה יש כאן עגלות. אתה חייב ללמוד להתרגל לנוחות של נסיעות במחלקה הראשונה, אֶרן."

עוד עובדת נושאת לוח כתיבה שלפה גרם מדרגות מיניאטורי ועזרה לאנשים לעלות בו עד לקרון, מפני שהרציף היה בגובה המסילה. לצד הדלת של כל קרון הייתה עמודה של שלבי סולם שמוליכים עד לגג. הייתי שמח לומר לכם שאשרוד עד סוף הספר בלי לטפס על השלבים האלה, אבל כולנו יודעים שהאקדח של צ'כוב תקֵף גם לגבי אדנים של אח וסולמות.

הצטרפנו לתור. וולפגנג עמד לפנינו בזכות קיצור הדרך שעשה, ותהיתי אם הוא האיש שסימון חיכתה לו.

היא כנראה הרגישה שאני חושב עליה, כי היא הסתובבה. "קדימה, בוא נגמור עם זה כבר. תגיד לי מה אתה רוצה לשאול."

"לא התכוונתי... איך אַת..." היססתי. חשבתי לשאול אותה משהו מרגע שהיא הפתיעה אותי על הרציף, אבל הייתי רחוק מאוד מכל רצון לממש את המחשבה הזאת.

"שאפת שלוש פעמים חזק, כאילו אתה עומד להגיד משהו, ואז פלטת את האוויר. אתה נשמע כמו תיכוניסט שמנסה להזמין מישהי לדייט. אז תפסיק לשרוק לי באוזן כמו קומקום ופשוט תשאל."

"טוב." כחכחתי בגרון, והתרגזתי מעט, כי בספרים האלה אני זה שאמור להסיק מסקנות שרלוקיאניות — הרי אלה הספרים שלי. "רציתי לבקש ממך טובה."

המשך הפרק בספר המלא