ומשום שכל כך הרבה ממה שלא היה ידוע עד כה כבר ידוע, מתעוררת מאליה השאלה אם רק חייהם של אישים גדולים ראויים לתיעוד. האם לא כל מי שחי והותיר אחריו תיעוד של החיים הללו ראוי לביוגרפיה — על הכישלונות וההצלחות, הצנוע והמזהיר?
אמנות הביוגרפיה, וירג׳יניה וולף
במקום הקדמה
הרבה זמן רדפתי אחרי רוח רפאים של קומוניסט ישראלי. התגלגלה אליי ערֵמת מסמכים קטנה מעיזבונו, והתחלתי לחקור ולנסות למפות את קורותיו. הוא לא היה דמות מעניינת באופן מיוחד — נגר פולני מגבעתיים שהיה פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית משך יותר מ־50 שנה, לרבות בשנות המנדט הבריטי בהן הוצאה המפלגה אל מחוץ לחוק. הוא נפטר בשנות ה־80. הוא עניין אותי בעיקר כמייצג עולם שנעלם — המפלגה הקומוניסטית והימים שבהם הייתה בית לעובדי צווארון כחול אשכנזים. היו זמנים בגבעתיים.
חקרתי על אודותיו ככל שהצלחתי וכעבור כמה שבועות מצאתי את עצמי מתדפק על דלת דירתו, שעברה בירושה אחרי מותו אל בנו. מהשכנים הבנתי שאיחרתי בכמה חודשים ושהבן עבר לבית אבות. דרך השכנים השגתי טלפון של בן אחר. ביקשתי בעדינות לראיינו לגבי אביו. התגובה הפתיעה: ״אתה רוצה לדבר איתי על אבא שלי ואני כרגע בתקופה שאני מלא בכעסים עליו. אל תצפה ממני לאובייקטיביות כך שאולי אני לא האדם המתאים. רק המפלגה עניינה אותו, הוא אף פעם לא היה איתנו, פשוט לא עניינּו אותו. אני לא זוכר שהוא דיבר איתי אפילו פעם אחת״. לאחר מכן לא ענה לפניותיי. הוא בן 84 ואביו נפטר לפני כמעט 40 שנה. החלטתי לרדת מהעניין ולמצוא לעצמי גיבורים אחרים.
***
לפני קצת פחות מעשר שנים התחלתי לאסוף, אובססיה שהתחילה במשבר גיל ה־40 ושרדה יפה אחריו. אני אוסף בעיקר ניירת ומתרכז בתרבות והיסטוריה ישראלית, בדגש על תת־תרבות ותנועות שמאל ומחאה. כמה שיותר אזוטרי יותר טוב. כך שכשאני כותב שהאוסף הקומוניסטי התגלגל אליי, אני בעצם מתכוון שקניתי אותו מסוחר מזן אנשי שוק הפשפשים שמכיר את תחומי העניין שלי וצד אותו עבורי.
גולת הכותרת האספנית היא פנקס חבר המפלגה שכמותו לא ראיתי לפני כן או אחרי כן. מעניינים גם המכתבים שקיבל מראשי המפלגה לאורך השנים, חלקם מעלים חיוך: ״אנו מעריכים אותך כאינטרנציונליסט למופת שעמד במבחני התקופה כראוי לקומוניסט״, כתב לו היו״ר מאיר וילנר ביום הולדתו ה־70. ״הודות לחברים כמוך מפלגתנו יכלה לעמוד מול נחשולים שחורים שאיימו לחסלה או להורידה מהפסים הקומוניסטיים״, התפייט ביום הולדתו ה־75. עוד בערֵמה: גלויה עם פורטרט של החבר לנין, כרטיסי כניסה לוועידות המפלגה, ניירת מפלגתית שונה ומשונה1.
פריט אחד מנצנץ מעל היתר: תרגום לעברית של Hasta Siempre, Comandante ("לנצח מפקד"), שירו של המוסיקאי הקובני קרלוס פובלה על אודות צ׳ה גווארה. פובלה כתב אותו ב־1965 עם יציאתו של גווארה לסייע לכוחות המהפכניים בקונגו והוא הפך לאייקוני שנתיים לאחר מכן, עם הוצאתו להורג בבוליביה. לשיר הוקלטו מאז אין־ספור גרסאות, המוכרת שבהן היא של "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". ככל שהצלחתי לחקור, הוא לא תורגם באופן רשמי לעברית כך שמדובר היה ביוזמה עצמאית של אחד החברים.
למדנו לאהוב אותך
מהרמה הגבוהה של ההיסטוריה
במקום ששמש גבורתך
שׂׂמה מצור על המוות.
פה נשארו הצלילות
והשקיפות של נוכחותך
ומנוכחותך היקרה
המפקד צ׳ה גווארה.
ידך רבת תהילה וחזקה
יורה מעל ההיסטוריה
כאשר כל סנטה קלרה
מתעוררת כדי לראותך.
אתה בא ושורף את רוח הים
עם שמש של אביב
כדי לנטוע את הדגל
עם אור חיוכך.
אהבתך המהפכנית
מובילה אותך למבצעים חדשים
איפה שמחכים לחיזוק
ידך המשחררת.
נמשיך קדימה
כמו שיחד איתך אנו ממשיכים
ויחד עם פידל אנחנו אומרים לך
לנצח מפקד.
ואת השיר הזה, על דף סטנסיל מקופל, שמר נגר מגבעתיים בחפציו. וזה אפילו לא היה כל כך מזמן.
הערות
1 ממצא כייפי במיוחד: סטנסיל מ־1975 של גוף מפלגתי המתהדר בשם ״המחלקה המרכזית לחינוך פוליטי־רעיוני״ — תדריך ללימוד עצמי של מאמר של מרקס בשם ״שכר, מחיר ורווח״. החברים התבקשו לקרוא ולשוחח ביניהם על הפרקים, כשהמפלגה מספקת להם שאלות מנחות לניהול השיחה: מדוע התנגד הפועל האנגלי ג'ון ויסטון להעלאת השכר, כיצד מפריך מרקס את הטענה שסכום השכר הוא קבוע? מה הקשר בין המאבק להעלאת השכר לבין המעגל המחזורי של הייצור הקפיטליסטי? אין מה לומר, הקומוניסטים ידעו לחגוג באק־אין־דה־דייז.
חביב
1
נתחיל מהסוף. אל חדר המתים בעיירה האמריקאית ארלינגטון, הסמוכה לוושינגטון הבירה, הגיעה בתחילת ינואר 1988 גופתו של זקן חסר בית. הוא נפטר מסרטן בבית מיסיון של קבוצה בפטיסטית. לכאורה, לאו דווקא מקרה חריג. ואולם סביב המקרה התגלתה מחלוקת — האם לקבור את הגופה בבית עלמין יהודי או נוצרי. בדיון לקחה חלק חבורה מגוונת להפתיע: רב קהילת חב״ד המקומית, יו״ר האגודה המוסלמית הלאומית, איש עסקים יהודי־ליברלי וכומר נוצרי אולטרה ימני.
הכומר, דייל קרולי, מטיף רדיו קיצוני, טען בתוקף כי הנפטר, חביב שיבר, ישראלי לשעבר, התנצר בימיו האחרונים. קרולי, מקורב לשיבר בשנותיו האחרונות ומעין שותף אידאולוגי שלו, שיכן אותו בבית המיסיון שלו בסופי שבוע, והשתמש בשמו כדי לגייס כספים לפעילויותיו הפוליטיות, שכללו הפצת תעמולה אנטי־ישראלית, בואך אנטישמיות. שיבר, בן 75 במותו, היה חסר אמצעים והכנסה ובימים בהם לא ישן במיסיון נהג לישון במשרד קטנטן ששכר בבית משרדים עלוב במרכז וושינגטון, למורת רוחם של מנהלי הבניין.
האיש שניסה למנוע את קבורתו כנוצרי היה צ׳רלס פישביין, איש עסקים מקומי, מעורב בחוגים היהודיים הליברליים בוושינגטון ומבקר חריף (משמאל) של מדיניותה של ישראל. פישביין טען כי פגש את שיבר שלושה ימים לפני מותו, ״והוא דיבר על עצמו כיהודי הנלחם את מלחמת היהודים". לעמדה זו נמצאה תמיכה מפתיעה מפיו של ד"ר מוהמד מהדי, יושב ראש האגודה הלאומית לעניינים מוסלמיים מניו־יורק, אף הוא — מתברר — ידיד של שיבר מזה שנים, טען כי שוחח איתו יום לפני מותו. ״הוא דיבר רק על הנושאים הפוליטיים״, סיפר, ״ועל זעמו כיהודי על החיילים הישראלים שיורים בילדים פלסטינים". פישביין גייס לטובתו את הרב מנדל קפלן מבית חב"ד ברוקוויל שנאבק ביוזמת הקבורה הנוצרית בשם הקהילה היהודית באזור.
הגופה המתינה בחדר הקירור מספר ימים והעניין התגלגל לבית המשפט. לאחר דיון השתכנע השופט כי שיבר אכן התנצר בימיו האחרונים, והורה לקוברו כנוצרי.
היה זה סיום הולם לחייו רבי־המעללים של שיבר, שהחלו בארגון בית״ר ובלחימה במלחמת השחרור והמשיכו בשורה של פרשיות ומאסרים, רובם על רקע שנאתו הבלתי מתפשרת למה שתפס כאיום הגדול ביותר על האנושות — הקומוניזם.
2
דבר בבניין התל־אביבי האפרורי לא יכול היה להסגיר כי בין כתליו מתקיים לו בית משפט, ועוד לא סתם אחד, אלא ״בית משפט תנועתי״, הערכאה העליונה והמוחצת של תנועת בית״ר, הזרוע הצעירה של התנועה הרוויזיוניסטית. באוקטובר 1933 פסעו אל היכל צדק זעיר זה שלושה: החבר יחיאל בן־זאב, איש סניף רמת גן, החבר חביב שיבר מסניף חיפה והשופט התנועתי אברהם לבטוב שמונה על ידי נציבות התנועה כבורר בין השניים.
הפרשה החלה כשהחבר בן־זאב גילה כי מופצות לגביו שמועות כי גנב לכיסו מכספי התנועה וחמור לא פחות — שהסיבה להצטרפותו לתנועה היא אך ורק רצונו להיטיב את מצבו הכלכלי. מבירור ראשוני עלה כי מאחורי השמועות עומד החבר שיבר, והנושא התגלגל אל שולחנה של נציבות התנועה. לבטוב חקר ובדק את הדברים וגילה במהרה כי מדובר בסיפור כזב וכי לא היו דברים מעולם.
הוא זימן את השניים למשפט תנועתי רשמי שהתקיים בנוכחותו של מזכיר הנציבות יצחק ילין בכבודו ובעצמו. הפרוטוקול שנרשם באירוע חושף טפח נוסף, חסר פשר כקודמו, ממעין מסכת שקרים שבדה שיבר — הוא טען כי בן־זאב התייחס בזלזול לחזותו הבית״רית ״לרבות התלבושת וכו׳ ״. גם עלילה קטנה זו הופרכה מיד על ידי השופט לבטוב. ״התברר בזמן המשפט״, כתב, ״וכמו כן ידוע לי במקרה באופן אישי שהבית״רי בן־זאב הוא בית״רי טוב, נאמן ומסור וממלא את כל מצוות בית״ר במלואן״2.
הפרוטוקול אינו מפרט את מניעיו של שיבר להפצת ההשמצות הללו. כך או כך, הוא נאלץ להודות במעשיו ולהביע חרטה. לבטוב המליץ על נזיפה בלבד.
זהו האזכור הארכיוני המוקדם ביותר על אודות שיבר, ויש בו כדי להעיד — ולו במעט — על טבעו ועל נטיותיו.
הוא נולד ב־1913 בלבוב (אז בגליציה), למשפחה דתית מהמעמד הבינוני, אח לשני אחים ולשתי אחיות. בגיל 14 הצטרף לסניף המקומי של בית״ר ובגיל 18 עלה לפלשתינה ביחד עם קבוצת פעילים. כדי לעקוף את איסור העלייה ואת מדיניות המכסות של שלטונות המנדט, נרשמה החבורה למוסד אקדמי בצרפת, דבר שהקנה לחבריה אישור כניסה לקולוניות הצרפתיות. הם הפליגו ללבנון והוברחו לישראל על ידי אנשי קשר מהתנועה הרוויזיוניסטית.
לא הרבה ידוע על קורותיו בשנותיו הראשונות בישראל: הוא היה מוכר בחוגים הרוויזיוניסטיים ותקופה מסוימת היה פעיל בתנועת ״ברית הבריונים״ בראשות אב״א אחימאיר ואורי צבי גרינברג, שדגלה בהתנגדות אלימה לשלטון הבריטי והטרימה את האצ״ל ואת הלח״י. הוא למד במשך שנתיים בטכניון ולאחר מכן שימש כמזכיר הסתדרות העובדים הלאומית בחיפה.
בשנת 1938 חזר לפולין, הפעם כפעיל בית״רי בארגון עלייה בלתי לגאלית. בביקורו פגש את משפחתו וניסה לשכנע את הוריו לעלות לישראל על רקע האיום הנאצי, אך לא הצליח בכך. עם תחילת מלחמת העולם שב לפלשתינה והתיישב בירושלים. הוא הצטרף לאצ״ל ומצא את פרנסתו כקבלן במחנות הצבא הבריטי. ב־1943 עבר לתל־אביב והתחתן עם אניה שנל, תופרת במקצועה, ולשניים נולד בן, דניאל. הוא לחם במלחמת השחרור במסגרת גדוד אצ״ל שסופח לחטיבת הנגב והשתתף בקרב על שחרור באר שבע.
בסוף שנות ה־40 מתחיל שמו להיקשר לראשונה בפרשיות למיניהן, המרמזות על כך שמדובר בטיפוס צבעוני בעל נטייה אנטי־ממסדית. בשנת 1949, בעודו חייל, הסתבך בשערורייה תמוהה כשיזם את הקמתו של שירות דואר פרטי בבאר שבע, על רקע העובדה כי שירותי דואר ישראל עדיין לא הגיעו לעיר. שיבר תלה תבת דואר על קיר אחד הבניינים, ושכנע נהג אוטובוס לשנע את המכתבים אל סניף דואר רשמי בתל־אביב. על המכתבים התנוססה החותמת ״דואר ישראל — באר שבע״. ככל הידוע, שירות הדואר היה פעיל במשך שלושה ימים בלבד, עד שנעצר שיבר על ידי הרשויות, נשפט ונאסר. הספיקו להישלח באמצעותו כ־60 מכתבים, רובם ככולם על ידי היזם עצמו. המעטפות של שירות הדואר הפיראטי הן היום פריט אספני שצץ מפעם לפעם במכירות פומביות בתחום הבולאות.
עוד בבאר שבע החליף על דעת עצמו את שלטי הרחובות בשלטים הנושאים שמות חלופיים ועבריים יותר לתפיסתו, כגון רחוב אברהם אבינו וכדומה, מה שסיבך אותו שוב עם הרשויות. בשנת 1950 הורשע בגנבת מרצפות.
הערות
2 זהו אינו הדיון היחידי של בית הדין התנועתי של בית״ר שעסק בזוטות של ממש. מן הארכיון: בנובמבר 1932 נשלל מהחבר מרדכי נס התואר ״חלוץ בית״רי״ משום שעזב את פלוגות העבודה ללא אישור פורמלי (שלושה שופטים ישבו על המדוכה). בנובמבר 1934 הדיח טריבונל של שלושה שופטים את החבר יחיאל ברגמן, שסירב לצאת לעבודה ביסוד המעלה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
