הקצה

אזהרת טריגר:

הספר כולל תיאורים של מלחמה, אלימות ופגיעה מינית.

אמיץ היה וזכור נא, כי את האמיצים אוהב הים.
נתן אלתרמן

הלילה יוצאים מכאן — אמרו לנו בוקר אחד, אחרי שבוע שלם
בעזה.

חיכינו והתרגשנו כל היום. ארזנו ציוד, ניקינו, סידרנו. הגיע הלילה ואז אמרו לנו, קבלו ביטול, בעצם נצא מחר בלילה. חיכינו עוד לילה, עוד יום. התרגשנו, ציפינו. הגיע הלילה והופ! בעצם נשארים עוד יום.

כל כך רציתי לצאת מהסירחון הזה — ריח של עשן ובוץ, ריח של עזה. רציתי להשתיק כבר את רעשי המרגמות, המטענים והצלפים. בהתחלה היה מרגש, מעניין, היה אקשן. כך היה ביומיים הראשונים. הרגשתי חלק מתהליך, חלק ממטרה נעלה. אבל מאז הכניסה עברו עשרה ימים שבהם ישבנו באותו בית שבור ומסריח. שומרים על החלונות מסביב לשעון, בקושי ישנים. ומדי פעם חוטפים פצמ"ר או קופצים לטפל בפצועים.

כל יום אתה יושב וחושב, איך לעזאזל הגעתי לכאן?

מה עשיתי בחיים שלי לא נכון שהוביל אותי לרגע הזה?

לילה אחד בלי התראה מוקדמת אמרו, קדימה יוצאים. שמענו את זה יותר מדי פעמים אבל באותו לילה באמת האמנו. משהו בדחיפות נתן תחושה שזה אמיתי. קיפלנו הכול במהירות. ניקינו, קברנו את הזבל בבור, שפצרנו את כל הציוד, צבענו פנים. ישבנו וחיכינו ערים עד איזה שתיים בלילה. כשהגיעה הפקודה יצאנו החוצה ונעמדנו בטור לאורך החומה החיצונית של הבית. כבר יכולתי להריח את האוכל של אמא. ואז הגיע החזל"ש.

באותו לילה שמרתי על הכניסה הראשית של הבית ותכננתי איך אני מתגנב חזרה לארץ. הגבול היה קילומטרים ספורים ממני. ה"מחוץ לבית" היה במרחק של כמה צעדים. שום דבר לא עמד ביני לבין הבחוץ. ובכל זאת לא היתה לי גישה אליו. כלומר היתה לי גישה, אבל לא היתה לי אפשרות. בעצם גם היתה לי אפשרות.

לא חששתי שצלף יירה לי בראש ברגע שאצא, לא חשבתי שאתקל, לא דאגתי שכוחותינו יזהו אותי כמחבל. באמת האמנתי שאני מסוגל להתגנב לגבול בלי שיקרה לי דבר. ובכל זאת נשארתי ובהיתי ברחוב במשך שעות, דמיינתי את עצמי מתגנב החוצה בזחילה, מקיף את המבנה ויוצא דרך הפרצה בחומה בחצר האחורית. דמיינתי איך אני נצמד לקירות מפויחים, רץ בין שדות בוציים את כל הדרך אל הגבול. רק דמיינתי.

***

קמתי מסוחרר מהמיטה ולקחתי את הקפה לסיפון. הסירה עלתה וירדה באגרסיביות. גלים קצרים לא נתנו מספיק זמן להתאושש בין מכה למכה. הרגשתי שהים עושה לי דווקא. רוח עזה מתחה את שני המפרשים שהיו פתוחים חלקית לרוח צד. קצף עיטר את קצוות הגלים. עננים שחורים כיסו את השמיים במזרח ובפרט את השמש והם נעו עם הרוח לכיווננו. יכולתי להריח גשם מתקרב.

הפינה האהובה עליי היתה למרגלות התורן. הייתי יושב ונשען עליו מימינו, מכיוון שהסירה נטתה שמאלה. לגמתי מהקפה וניסיתי להתרכז באופק ולחשוב מחשבות טובות, אבל האופק היה מטושטש ומעורפל. חיפשתי הבדלים בין עזה לאוקיינוס השקט. הנוף יותר טוב? אני יותר חופשי פה באיזה אופן? זה נכון שאף אחד לא יורה עליי, אבל זה באמת שווה את זה? הנחתי את ספל הקפה בין רגליי כדי להדליק סיגריה. הייתי צריך יד אחת פנויה להגנה מפני הרוח, וזה לא הספיק. עברו כמה דקות עד שהיא נדלקה. הרמתי את ראשי כששאפתי עשן סמיך ומחניק עמוק לתוך ריאותיי ופתאום ראיתי מולי את הרחוב בסג'עייה.

מעקה הסירה הוא מפתן הדלת, ואני יושב בתוך הבית עם שכפ"צ וקסדה דביקה.

ה"בחוץ" היה כל כך קרוב ונגיש.

אף אחד לא ראה אותי, אף אחד לא עצר אותי.

לא באמת רציתי לקפוץ, ממש לא הייתי קרוב לזה. רק תהיתי, רק שאלתי את עצמי, מה היה קורה אם... נניח שאני קופץ. דמיינתי את עצמי צף בין הגלים ופתאום הרגשתי בחילה.

פרק 1

מהרגע הראשון שראיתי אותה ידעתי שיש בה משהו מיוחד.

ראיתי את זה בחיוך שלה כשמבטינו הצטלבו, שמעתי את זה בקולה כשאמרה את שמה והרגשתי את זה באצבעותיי כשהיא מסרה לי פתק עם הטלפון שלה.

זה היה ערב קריר של סוף הקיץ בירושלים. ישבתי עם שני חברים בהרצל בר והצטופפנו תחת ספירלת החימום. פחות ממחצית השולחנות היו מאוכלסים והמלצרים התרוצצו סביבם במרץ. מלצרית אחת היתה חיננית במיוחד. את הפנים שלה לא ראיתי בבירור מהקצה השני של הפאב, רק את צורתה ותנועותיה. היא היתה רזה, גבוהה, לבשה מכנסיים שחורים צמודים וסריג דק שחור, והיא זזה בתנועות משוחררות, חופשיות, חדות. כמו ריקוד. משהו בה היה מוכר ונעים. לא הכרתי אותה, ובכל זאת היה בה משהו מוכר. משהו שמשך אותי לגשת אליה. ובכל זאת לא ניגשתי אליה.

אתה לא מרוכז היום איתן, מה יש? יוני התלונן וסובב את ראשו לאחור, מנסה להתחקות אחר מבטי.

גם ככה אתה נוסע תכף, מה זה משנה? דניאלה הוסיפה.

זה באמת לא משנה, אמרתי, וחזרנו לשיחה.

הם סיפרו איך הם מנצלים כל רגע ליהנות מהחופש לפני שיתחיל הסמסטר. ואני סיפרתי על העבודות בחווה שבה אני עובד בשנה האחרונה, מאז השחרור. שתלנו היום כרוב וברוקולי, אמרתי, והתחלנו לחפור תעלות ניקוז לקראת החורף.

הכול בסדר? תרצו עוד משהו? המלצרית קטעה אותי, וקלטתי פתאום שזו אותה אחת שאני בוחן כל הערב. העיניים שלה היו רכות. כבר ראיתי אותה, הייתי בטוח. במשך כמה שניות או אולי היתה זו שעה — רק בהינו זה בזה מבלי לומר דבר. עור פניה הבהיר הסמיק תחת אורה של ספירלת החימום. עיניה בצבע חום בהיר. אפה קטן וחמוד, ונמשים מפוזרים עליו וגם קצת במעלה הלחיים. שערה חום, קצר וגלי, והוא התנדנד בשובביות כשהיא הזיזה את ראשה. עכשיו הוא עומד קפוא כשעיניה נעוצות בעיניי וחיוך מתוק על שפתיה. היא חיכתה לתשובה.

אני אשמח לעוד גולדסטאר, יוני קטע את הקסם.

אני בסדר, תודה, נופפה דניאלה בידה.

המלצרית הסבה שוב את מבטה אליי באותו חיוך שובב, מחכה לתשובה ממני.

אממ גם אני. כן. תודה.

הרגשתי שכל היושבים בפאב בוחנים אותי. זרקור ענק מכוון אליי וכולם — בפאב וברחוב — עצרו הכול והם בודקים כל תנועה שלי וכל מילה שיוצאת לי מהפה.

גם מה? היא שאלה מבולבלת.

עוד בירה בבקשה, הצלחתי בקושי לגמגם.

איזו? היא שאלה בסבלנות.

גולדסטאר. בעצם גינס, אני שותה גינס. הוא שותה גולדסטאר.

אוקיי, היא ענתה בטבעיות ובחיוך, מתעלמת מהמבוכה שנקלעתי אליה.

נשמתי לרווחה ברגע שהיא התרחקה, ודניאלה ויוני פרצו בצחוק.

שקט, שלא תשמע אתכם. ניסיתי להרגיע אותם אך זה לא עזר.

אני שותה גינס הוא שותה גולדסטאר. יוני חיקה אותי והתפקע מצחוק.

זה כאילו אני מכיר אותה מאיפשהו, הסברתי לדניאלה.

יוני הציע שאתחיל איתה, ודניאלה טענה שאין טעם להסתבך עם משהו חדש כשאני יודע מראש שיש לזה סוף. התוכנית היתה לנסוע לניו זילנד ממש בקרוב, רק רציתי לחסוך עוד קצת כסף.

דניאלה ויוני היו חברי נפש. בתיכון היינו מבלים כמעט כל יום ביחד, מדברים על הכול. על אהבות חדשות, על חלומות,
על ריבים במשפחה. גם בצבא, בכל יציאה מהבסיס היינו
נפגשים ומארגנים פק״ל קפה ביער, וכל אחד היה מעדכן על ההתפתחויות מאז הפעם הקודמת שנפגשנו. כמו סיפור בהמשכים. יוני היה דלוק על המפקדת שלו תקופה ארוכה, לדניאלה היה סטוץ בכל פעם עם מעריץ חנון אחר מהבסיס שלה. שניהם היו במודיעין, שניהם הלכו ללמוד מדעי המחשב ומתמטיקה מיד אחרי השירות, והפער בינינו הלך וגדל. תכל'ס גם אני פעם הייתי מספר להם הכול. על כל פעילות שיצאתי אליה, כל אירוע, כל פצוע שטיפלתי בו. אבל הם לא היו מבינים עד הסוף, הם לא היו יכולים לדמיין איך זה נראה מבפנים. כשהם התחילו להתרחק זה היה לי הכי קשה.

אז איך קוראים לך? אזרתי אומץ כשהיא חזרה עם הבירות שלנו.

אופק, היא ענתה אבל אני לא שמעתי טוב.

מה?

אופק זה הקו שעובר בין השמיים והארץ. היא הסבירה.

אני יודע מה זה אופק, רק לא שמעתי מה אמרת. צחקתי.

אז עכשיו אתה יודע, היא חייכה בשפתיים סגורות ופנתה לכיוון הבר.

מה קרה פה הרגע? שאלה דניאלה.

כשקיבלנו חזרה את העודף התלבטתי מה לעשות. רציתי כל כך לבקש ממנה מספר טלפון אבל קיפאון של פחד השתלט עליי כשהיא הביטה בי שוב ויוני בעט בי מתחת לשולחן. אמרתי לה להתראות והיא פתאום הפסיקה לחייך. יצאנו שלושתנו ופנינו שמאלה, לכיוון כיכר החתולות.

חכו רגע. אמרתי ופניתי חזרה להרצל בר.

פגשתי את גבה ליד המחשב בכניסה.

קראתי בשמה, בפעם הראשונה בחיי.

היא הסתובבה לכיווני וחייכה כשהתקרבתי אליה בזהירות.

תראי... אמרתי כשכל הגוף שלי מזיע. הייתי מבקש ממך את הטלפון שלך, אבל אני מתכנן לטוס לניו זילנד בקרוב, לא יודע מתי ולכמה זמן...

אתה נשמע מאוד החלטי, היא לחשה, מה שגרם לי להתקרב אליה.

בטח מתחילים איתך מלא פה.

כן, ובדרך כלל זה לא עובד להם.

הייתי במתח יותר מבקבלת השיבוצים אחרי הקורס.

היא הוציאה פנקס מהכיס האחורי של הג'ינס שלה, רשמה בו ספרות ותלשה את הפתק. היא נשכה את צד שפתה התחתונה כשהושיטה את ידה.

זה היה הדבר הכי מתוק שראיתי. בחורה יפהפייה, גבוהה ממני בחצי ראש, כתפיים שמוטות רפויות כמו במבוכה, עיניים נוצצות מביטות בי מטה. נושכת את שפתה ומושיטה פתק.

לאט־לאט, כדי ליהנות מהרגע, לקחתי את הפתק מידה ולא נזהרתי שלא לגעת בקצות אצבעותיה.

המשך הפרק בספר המלא