חוה

מבוא

עשינו את זה. את ואני נוצרנו זו מזו,

עיברנו זו את זו בחשיכה

הזכורה לי מוצפת אור,

לזה אני רוצָה לקרוא - חיים.

- אדריאן ריץ'

"מקורה של התודעה וההיסטוריה שלה"

לאליזבת שוֹ יש בעיה. הבמאי רידלי סקוט עיבֵּר אותה והחדיר לגופה חייזר תמנוני גדול ומרושע. עתה, בהיותה על סיפון ספינת החלל "פרומתיאוס", היא צריכה למצוא דרך להפיל את האורח הלא־קרוא בלי לדמם למוות. כושלת בדרכה אל קפסולת מרפאה עתידנית, היא מבקשת מהמחשב לעבור ניתוח קיסרי. "שגיאה," הוא אומר, "הקפסולה הזאת מכוילת למטופלים־גברים בלבד."

"שיט," אמרה אישה שישבה מאחורי, "מי עושה דבר כזה?"

בהמשך יש סצנה מבעיתה הכוללת לייזרים, שדכני סיכות וזרועות תמנון מתפתלות. כאשר ישבתי בשנת 2012 באולם קולנוע בניו יורק וצפיתי בפריקוול הזה ל"נוסע השמיני", לא יכולתי להימנע מלחשוב: כן, מי עושה דבר כזה? מי משקיע מיליארדי דולרים בשיגור משלחת לחלל ושוכח לוודא שהציוד מתאים גם לנשים?

למעשה, זה בדיוק מה שהרפואה המודרנית עושה לעיתים קרובות. מינונים בכמות־מתאימה־לכול של נוגדי דיכאון ניתנים לגברים ונשים למרות שיש ראיות המעידות שנוגדי דיכאון משפיעים באופן שונה על שני המינים. גם מרשמים למשככי כאבים נחשבים בלתי תלויים במין המטופל, על אף קיומן של ראיות המעידות בעקביות שכמה מהם עשויים להיות פחות יעילים אצל נשים. נשים עלולות למות בסבירות גדולה יותר מהתקפי לב, אף על פי שהן פחות צפויות ללקות בהם; התסמינים אצלן שונים מאלה שנצפים בגברים, ולכן נשים וגם הרופאים שלהן לא מבחינים בהם בעוד מועד. חומרי הרדמה בניתוחים, טיפולים באלצהיימר ואפילו תוכניות לימוד במוסדות חינוך ציבוריים נגועים באותה תפיסה שגויה הגורסת כי גופן של הנשים הוא גוף רגיל — קצת יותר רך ובשרני, וללא כמה פיסות חשובות במרכז הגוף, אבל בכל היבט אחר, ממש כמו זה של הגברים.

וכמובן, כמעט כל המחקרים שהניבו את הממצאים האלה כללו אך ורק נבדקים סיסג'נדרים — בעולם המחקר המדעי מופנית תשומת לב מעטה מאוד למה שקורה בגופם של בני אדם שהוגדרו בלידתם כבני מגדר אחד וכעבור זמן הזדהו כמשתייכים למגדר אחר. דבר זה נובע בחלקו מכך שיש הבדל ענקי בין מין (סקס) — הכרוך באופן הדוק מאוד בלב־ליבה של התפתחותנו הגופנית, החל באברונים תוך־תאיים ועד תווים המאפיינים את הגוף השלם, ואשר התעצבו לאורך מיליארדי שנות היסטוריה אבולוציונית — לבין זהות המגדר של בני אנוש, שהיא מאפיין נזיל המבוסס על המוח וגילו לכל היותר כמה מאות אלפי שנים.¹

אבל לא מדובר רק בזה. עובדה היא שעד העת האחרונה השתרך חקר גוף הנקבה הרחק מאחורי חקר גופו של הזכר. ולא משום שהרופאים והמדענים אינם טורחים לאתר נתונים ספציפיים־למין, אלא מפני שעד לאחרונה לא היו בנמצא נתונים. משנת 1996 ועד 2006, יותר מ־79 אחוז מהמחקרים בבעלי חיים שהתפרסמו בכתב־העת המדעי Pain כללו אך ורק נבדקים זכרים. לפני שנות ה־90 של המאה ה־20 הנתונים היו לא פרופורציוניים הרבה יותר. וזה בכלל לא יוצא דופן — עשרות כתבי־עת מדעיים חשובים מדווחים על ממצאים דומים. הסיבה לקיומו של הכתם העיוור הזה ביחס לגופן של נקבות, בין שאנו מדברים על ביולוגיה בסיסית ובין שאנו מדברים על ניואנסים של מדע הרפואה, איננה רק סקסיזם. זו בעיה אינטלקטואלית שנעשתה בעיה חברתית: במשך זמן רב חשבנו באופן שגוי לגמרי על השאלה מהם גופים מיניים ואיך אנו אמורים לחקור אותם.

במדע הביולוגיה עדיין קיים המונח "נורמה זכרית". גוף הזכר, מעכבר ועד אדם, הוא זה שנחקר במעבדה. הבנות אינן שם, אלא אם אנחנו חוקרים באופן ספציפי שחלות, רְחָמים, אסטרוגנים או שדיים. חִשבו על הפעם האחרונה שבה שמעתם על מחקר מדעי — מאמר כלשהו המאיר באור חדש את הנושא של השמנת־יתר או סבילות לכאב או זיכרון או הזדקנות. סביר שהמחקר לא כלל משתתפות נקבות. דבר זה נכון לגבי עכברים ממש כפי שהוא נכון לגבי כלבים, חזירים, קופים ולעיתים קרובות מדי בני אדם. עד שניסוי קליני לבדיקת תרופה חדשה מתחיל לבדוק את התרופה על בני אדם, סביר שהיא לא נבדקה כלל על נקבות בעלי חיים. לכן, כאשר אנחנו חושבים על אליזבת שו הצורחת בקולי קולות על קפסולת הבדיקה המיזוגינית הבדיונית שלה, איננו אמורים לחוש אך ורק אימה ורחמים וחוסר אמון. אנחנו אמורים לחוש שהמצב מוכר לנו.

למה זה עדיין קורה? האם המדעים אינם אמורים להיות אובייקטיביים? האם הם אינם אמורים להיות ניטרליים מהבחינה המגדרית? מחויבים לשיטה האמפירית?

כאשר נודע לי לראשונה על הנורמה הזכרית, הוכיתי בתדהמה; ולא מפני שאני אישה, אלא מפני שבאותה העת הייתי תלמידה לתואר דוקטור באוניברסיטת קולומביה וחקרתי את האבולוציה של הנרטיב ושל הקוגניציה — מוח וסיפורים, אם לומר זאת בפשטות, ו־300,000 שנות ההיסטוריה שלהם. לימדתי וערכתי מחקרים בכמה מוסדות לימוד ומדע מהשורה הראשונה בעולם, ובמעמדי הזה חשבתי שיש לי מבט־על לא רע על מצבן של נשים באקדמיה. גם אם שמעתי על כמה מקרים זניחים, מעולם לא התנסיתי בעצמי בסקסיזם במעבדה, ולא העליתי על דעתי את האפשרות שחלק גדול ממדעי הביולוגיה עדיין התבסס על "הנורמה הזכרית". אני אמנם פמיניסטית, אבל הפמיניזם שלי היה בעיקר פמיניזם מעשי: עצם היותי אישה העוסקת במחקר כמוּתי היה המעשה המהפכני בעיני. ובאמת, הביולוגים ומדעני המוח והפסיכולוגים שאני הכרתי, אלה שעבדתי איתם ואלה ששתיתי איתם, היו כמה מהאנשים הקוסמופוליטיים, צלולי המחשבה, האינטליגנטים, ובמלוא הכנות, הטובים ביותר, שהכרתי אי־פעם. אילו הייתי טיפוס מהמר, לא הייתי חושבת עליהם כעל אנשים שמסוגלים להנציח איזה אי־צדק שיטתי, ובוודאי לא כזה שחותר תחת המדע שלהם.

אבל אין זו רק אשמתם. חוקרים רבים בוחרים בנבדקים זכרים כברירת מחדל מטעמים מעשיים: קשה לשלוט בהשפעות של מחזור הפוריות הנקבי, במיוחד ביונקים. תערובת מורכבת של הורמונים מציפה את גוף הנקבות בפרקי זמן קבועים, בעוד הורמוני המין של הזכרים נראים יציבים יותר. ניסוי מדעי טוב אמור להיות פשוט, מתוכנן כך שיהיו בו גורמים משפיעים מעטים ככל האפשר. כפי שאמר לי פעם פוסט דוקטורנט אחד במעבדה של חתן פרס נובל, השימוש בזכרים "פשוט מקל עליך לעשות מדע נקי". במילים אחרות, קל יותר לעשות בקרה למשתנים, והודות לכך קל יותר לפרש את הנתונים, והתוצאות המתקבלות משמעותיות יותר. דבר זה נכון במיוחד ביחס למערכות המורכבות הכרוכות במחקר התנהגותי. אבל מורכבות של הגורמים הנבדקים יכולה להיות בעיה אפילו בחקר דברים בסיסיים כמו מטבוליזם. השקעה בבקרה של מחזור הרבייה הנקבי נחשבת קשה ויקרה; השחלה עצמה נחשבת "פקטור מסבך". לכן, אם המדען אינו שואל שאלת מחקר ספציפית בדבר המערכת הנקבית, המין הנקבי נותר מחוץ למשוואה. הניסויים מתקדמים מהר יותר, המאמרים מתפרסמים מוקדם יותר, ולחוקר יש סיכויים גדולים יותר לקבל מענקי מימון וקביעות.

אבל החלטות כאלה "לפישוּט" מקבלות דחיפה גם מהבנה קדומה הרבה יותר של גופים שהמין שלהם הוא כזה או אחר. זה לא שמדענים עדיין חושבים שגוף האישה נוצר כאשר אלוהים הוציא צלע מגופו של אדם, אבל ההנחה השכיחה היא שהיות אדם ממין מסוים ולא אחר הוא פשוט עניין של איברי מין — שאיכשהו היות נקבה פירושו איזה שינוי מינורי של צורה אפלטונית, קצת כמו הסיפור הישן ההוא בתנ"ך. והסיפור הזה הוא שקר. כפי שלמדנו עוד ועוד, גוף של נקבה אינו רק גוף של זכר עם "חומר נוסף" (שומן, שדיים, רחם). וגם אין זה נכון שהאשכים והשחלות הם חלקים שאפשר להחליף ביניהם בקלות. המין של גופנו ספוג בכל חלק של גוף היונק שלנו ובחיים שאנו חיים בתוכו, והדבר חל באותה מידה על עכברים ועל אנשים. כאשר מדענים חוקרים רק את הנורמה הזכרית, אנחנו מקבלים פחות ממחצית התמונה המסובכת; ולעיתים קרובות מדי, איננו יודעים מה אנחנו מחמיצים בכך שאנו מתעלמים מההבדלים בין המינים, מפני שאיננו שואלים את השאלה.

אחרי שהיכתה בי ההכרה בנוכחותה העיקשת של הנורמה הזכרית, עשיתי מה שחוקרים אוהבים לעשות: חפרתי במאגרי הנתונים כדי לזהות את גודל הבעיה. וגיליתי שהיא ענקית; שהיא גדולה כל כך, שבמאמרים רבים אפילו לא מצוינת העובדה שהם השתמשו בנבדקים זכרים בלבד. במקרים רבים כתבתי למחברים ושאלתי אותם.

אוקיי, אולי אלה רק עכברים, חשבתי. אולי הבעיה הזאת קיימת אך ורק במחקרי חיות.

למרבה הצער, לא זה המצב. עקב כללים מחייבים שנקבעו בשנות ה־70 של המאה ה־20, ההנחיות לניסויים קליניים בארצות הברית "ממליצות בתוקף" שלא להשתמש בנקבות "שעשויות להיות בגיל ההולדה". השימוש בנבדקות הרות כמעט נאסר הלכה למעשה. גם אם על פניה ההנחיה הזאת נראית סבירה — אף אחד לא ירצה להתעסק עם הילדים שלנו — המשמעות שלה היא שהמשכנו לנווט את הספינה בערפל. מכוני הבריאות הלאומיים (NIH) הצליחו לעדכן כמה מההנחיות האלה בשנת 1994, אבל נותרו סדקים שהחוקרים מנצלים בכל הזדמנות: מאז שנת 2000, אחד מכל חמישה ניסויים קליניים שאושרו על ידי NIH לא כלל נבדקות נקבות, ובמחקרים שכללו אותן, כמעט שני שלישים מהחוקרים לא טרחו לנתח את הנתונים לפי הבדלי מינים. בכל מקרה, מכיוון שנדרשות יותר מעשר שנים כדי שתרופה תעבור משלבי הניסויים אל השוק, 2004 היתה השנה הראשונה שבה תרופה חדשה כלשהי שאושרה למכירה נבדקה על מספר משמעותי של נשים. ואין שום דרישה לבחון בניסויים קליניים תרופות שאושרו למכירה לפני שהכללים החדשים נכנסו לתוקפם.²

וכך, רוב הנבדקים בניסויים הקליניים הם עדיין גברים, ממש כשם שרוב־רובם של הנבדקים בניסויים בבעלי חיים הם זכרים. ובינתיים, נשים עדיין צפויות לקבל יותר מגברים מרשמים למשככי כאבים ולתרופות פסיכוטרופיות, והתרופות האלה הן תרופות שלא נבדקו על מספיק נשים. מאחר שמינון של תרופה מבוסס בדרך כלל על משקל הגוף ועל הגיל, אם אין המלצות מיוחדות לנשים שנובעות מהמחקר, הרופאים צריכים להסתמך על ידע אנקדוטלי³ כדי להחליט אם "לכופף" את המרשם עבור מטופלות.

העניין הזה בעייתי במיוחד כאשר מדובר במשככי כאבים. אף על פי שהמחקר מהעת האחרונה מצא כי נשים זקוקות למינונים גבוהים יותר של משככי כאבים כדי לחוש אותה מידה של הקלה שחשים גברים, הידע הזה איננו כלול לפי שעה בהנחיות למינון. ההנחיות הרשמיות מסתמכות ככלל על תוצאות הניסויים הקליניים, והניסויים הקליניים שנעשו במשככי כאבים רבים שמצויים כיום בשוק (למשל, אוקסיקונטין, שאושר לשימוש בארצות הברית ב־1996) לא בדקו לעומק את ההבדלים בין המינים בתגובה לתרופה מפני שהם לא נדרשו לעשות זאת. במקרים רבים הם קיבלו עידוד חוקי לא לעשות זאת, מפני שהניסויים נעשו לפני שהשתנו הכללים של מכוני הבריאות הלאומיים. אוקסיקונטין (או אוקסיקודון; ההבדל הוא בכך שהראשון פועל בגוף לאורך זמן), שנעשה כעבור זמן לאחד ממשככי הכאבים הידועים ביותר לשמצה עקב התפשטות השימוש לרעה בו, נרשם בעבר לנשים שסבלו מאֶנדוֹמֶטריוֹזיס ומהכאבים ברחם הנובעים ממנה. נשים הרות המכורות לתרופה מוזהרות שלא להיגמל ממנה מהר מדי, מפני שמצוקת הגמילה עלולה לגרום להפלה (בדרך כלל נותנים לנשים אלה מתדון להקלת מצבן). יש מי שמתחילות להתמכר בזמן ההיריון, לפעמים אחרי שרופאים עם כוונות טובות רושמים משככי כאבים כדי להקל על כאבן, בלי לדעת שהמטופלות בהיריון. מחקר אחד שהתפרסם בשנת 2012 מצא כי מספר התינוקות שנולדו עם התמכרות לאופיאטים גדל פי שלושה בתוך עשור בלבד, חלקם משום שהאימהות התמכרו לתרופות כגון אוקסיקונטין. הנתון הזה עדיין נמצא בעלייה.

לפי דוח של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים שהתפרסם לאחרונה, אימהות רבות לא היו מודעות לכך שהתרופות האלה עלולות להזיק לילדיהן. הן פשוט סבלו מכאבים וביקשו עזרה מהרופאים שלהן, והרופאים נתנו להן מרשם למשכך כאבים. אבל בניגוד למטופלים הגברים, הנשים ככל הנראה לקחו כמויות גדולות יותר מהתרופה מפני שהן לא חשו בהקלה שציפו לה, או מפני שההקלה פגה מהר מדי: אוף, זה עבד רק קצת זמן, שיט, אני חייבת לקחת עוד כדור, אוף, כואב לי יותר… אולי כדאי לקחת עוד כמה… רוב המחקרים הקליניים מראים כי נשים מפרקות תרופות מהר יותר מגברים, והדבר נכון בקשת רחבה של תרופות.⁴ עם זאת, רופאים נוטים להתעלם מהממצא הזה כאשר מתעורר צורך בהנחיה רפואית. ולמרבה הצער, הסיכויים להתמכרות למשככי כאבים גדלים ככל שהשימוש בהם נעשה תכוף יותר ובמינונים גדולים יותר. במילים אחרות, נשים שנוטלות אוקסיקונטין צפויות לעשות את המעשה שיוביל את גופן להתמכרות: העמסת כדורים עד לנקודה שבה הגוף מסתגל לרמה מסוימת של התרופה. אילו תרופות כמו אוקסיקונטין היו נבדקות כראוי על נשים במהלך הניסויים הקליניים, הרופאים היו מקבלים הנחיות טובות יותר לטיפול בכאב של המטופלות שלהם, ופחות יילודים היו מתחילים את חייהם כמכורים לסמים.

חשוב לזכור כי "תרופות" אינן רק הכדורים שאנחנו ממלאים בהם את ארונות התרופות שלנו. שאלו את עצמכם: האם זה מתקבל על הדעת שטרחנו לבדוק הבדלים בין המינים בהרדמה כללית רק בשנת 1999? מתברר שנשים מתעוררות מהר יותר מגברים, בלי קשר לגיל, למשקל או למינון שניתן להן. המחקר שמצא זאת לא נועד מלכתחילה לבדוק הבדלים בין המינים. החוקרים רק רצו לבדוק מוניטור EEG (רושם גלי מוח) חדש בעת הרדמה. המחקר נעשה במטופלים שכבר נקבעו להם ניתוחים, והיו מעורבים בו ארבעה בתי חולים מחקריים - לכן היו בו נבדקים במספר גדול בהרבה מהרגיל, גברים ונשים. המוניטור החדש התגלה בסופו של דבר כיעיל, אבל הממצא הזה היה הרבה פחות מעניין מהממצאים שהתגלו בקרב הנשים, ונראה שרק אז החוקרים חזרו וניתחו את הממצאים בחיפוש אחר הבדלים בין המינים. במילים אחרות, הם לא שאלו את השאלה הזאת. הם נוכחו לאחר מעשה שהם היו צריכים לשאול אותה.

לא לשאול את השאלה זה דבר מסוכן. אני תומכת לחלוטין בתכנון ניסויים פשוטים, אבל מי יכול לקרוא לדבר כזה "מדע טהור"?

*

בעת שלמדתי עד כמה מייאשת הבעיה של הנורמה הזכרית, התחלתי לגלות מחקר חדש על גוף האישה שלא זכה לחלקיק מתשומת הלב שהיה ראוי לה. מדענים בדרך כלל אינם קוראים מאמרים מחוץ לתחום המומחיות שלהם, אבל תחום המחקר שלי חייב אותי לקרוא בקביעות מאמרים לפחות בשלושה תחומי דעת שונים (פסיכולוגיה קוגניטיבית, תיאוריות אבולוציוניות של קוגניציה ובלשנות חישובית), והייתי חייבת לעקוב אחר הספרות המחקרית המעודכנת ביותר. אבל אפילו בשבילי זה היה די יוצא דופן להתחיל לחפור בכתבי־עת על הרדמה כללית, במחקרי מטבוליזם ובפַּלֵיאוֹ־אנתרופולוגיה. על כל פנים, לא יכולתי להרפות מהשאלה, ומה עם נשים? מה משתנה כאשר אתם שואלים: "מה שונה בגוף האישה? מה אנחנו עלולים להחמיץ?"

לדוגמה: למה נשים שמנות יותר מגברים (אם לנסח את זה בבוטות)? כאישה אמריקאית במאה ה־21, הקדשתי הרבה יותר מדי זמן למחשבה על השומן שלי, אבל לא היה לי שמץ של מושג בדבר העובדה שרקמת השומן שלי היא למעשה מערכת גוף, ועוד פחות מכך ידעתי שהיא התפתחה מאותו איבר קדום שהכבד ורוב מערכת החיסון שלי התפתחו ממנו.

אני רוצה לתת לכם דוגמה מכאן ועכשיו. בשנת 2011 פרסם "הניו יורק טיימס" מאמר על שאיבת שומן: נראה שאצל נשים שעברו שאיבת שומן מהמותניים והירכיים השומן אמנם הצטבר מחדש, אבל הוא הצטבר במקומות שונים בגוף. בעיקרון, הירכיים שלכן עשויות להישאר רזות יותר, אבל הזרועות העליונות שלכן ייעשו במהרה שמנות יותר מכפי שהיו לפני הטיפול. זה היה מאמר חמוד. אבל בניגוד לרוב המנתחים הפלסטיים (כך נדמה לי), אני גם קראתי את מאמרי המחקר המעודכנים ביותר על האבולוציה של רקמת השומן — ליתר דיוק, רקמת השומן של נשים.

כפי שמתברר, השומן של הנשים אינו אותו שומן שיש לגברים. כל שכבת שומן בגופנו שונה במקצת,⁵ אבל השומן שיש לנשים במותניים ובישבן ובחלק העליון של הירכיים, ונקרא שומן עכוז־ירך (gluteofemoral fat), מלא וגדוש ליפידים לא רגילים המורכבים משרשרות ארוכות של חומצות שומן רב־לא־רוויות או LC-PUFA (חשבו למשל על אומגה־3 ועל שמן דגים). הכבדים שלנו לא כל כך טובים בייצור השומנים האלה מאפס, ולכן עלינו לקבל אותם מהמזון. וגופים שמסוגלים להיכנס להיריון זקוקים להם, כי הם מקור לבניית המוחות ורשתיות העיניים של העוברים המתפתחים ברחם.

במשך רוב הזמן, שומן העכוז־ירך של האישה אינו עובר מטבוליזם. כפי שידוע לנשים רבות, האזורים האלה הם המקומות הראשונים שבהם אנו מוסיפות שומן עם העלייה במשקל, והאחרונים שמאבדים אותו.⁶ אבל בשליש האחרון של ההיריון — כאשר העובר מאיץ את התפתחות מוחו ומגדיל את מאגרי השומן שלו — גוף האם מתחיל להשליך את הליפידים המיוחדים האלה בכמויות גדולות אל תוך גוף העובר. השאיבה המיוחדת הזאת של שומן העכוז־ירך של האישה ההרה נמשכת כל השנה הראשונה של ההנקה — הזמן החשוב ביותר ככל הנראה של התפתחות המוח והעיניים של התינוק. כמה ביולוגים אבולוציוניים סבורים כיום כי התפתחות הירכיים אוגרות השומן של הנשים היתה מענה לצורך של התינוקות האנושיים באבני הבניין החשובות האלה לבניית המוחות הגדולים שלהם. מאחר שאיננו יכולים לקבל כמות מספקת של השומנים האלה במזוננו היומיומי, נשים מתחילות לאגור אותם מאז ילדותן. ככל הידוע, אין דפוס כזה אצל פרימטים אחרים.

בינתיים גילינו רק לפני שנים מעטות — שוב, מישהו שאל סוף־סוף את השאלה — כי שומן הירכיים של ילדה עשוי להיות אחד המנבאים הטובים ביותר של הגיל שבו יופיע אצלה לראשונה המחזור החודשי. לא צמיחת השלד שלה, הגובה שלה או אפילו הדיאטה היומיומית שלה, אלא כמות שומן העכוז־ירך שיש לה. עד כדי כך השומן הזה חשוב לרבייה. השחלות שלנו יתחילו לפעול רק לאחר שבגופנו נאגר שומן במידה שמספיקה לייצור בסיס סביר. כאשר אנחנו מפסידות משקל רב מדי, המחזור החודשי שלנו נעצר. למדנו גם (ושוב, מדובר במידע חדש יחסית) כי אף שלקיחת תוספי מזון יכולה להגדיל את כמות ה־LC-PUFA אצל אישה מיניקה, הרוב המכריע של המזון שהתינוק מקבל מגיע ממאגרי השומן בגופה — בעיקר מישבנה הגדול והשמן.⁷ גופן של רוב הנשים מתחיל להתכונן להיריון כבר בילדות, וזה קורה לא מפני שגורלה של האישה הוא להיות אם, אלא מפני שההיריון האנושי קשה לגוף, ובגוף שלנו התפתחו דרכים המסייעות לו לשרוד בהיריון.

אבל מדי שנה בשנה, בארצות הברית לבדה, כמעט 190,000 נשים עוברות שאיבת שומן. כפי שמדווח בכמה כתבי־עת רפואיים מאז 2013, ככל הנראה יש משהו בפגיעה האלימה ברקמת השומן בעת השאיבה, שמונע מהשומן להתחדש באתר הניתוח.⁸ אני חושדת שהשומן החדש המצטבר בחלק התחתון של זרועות הנשים בעקבות שאיבת שומן איננו מאותו סוג של שומן שנשאב מהירכיים והישבן שלהן. לכן אני חייבת לשאול: בעקבות פירוק אלים של מאגר ה־LC-PUFA, שיוכל או לא יוכל לעשות את מה שהוא עשה לפני כן, מה קורה כאשר הגוף שעבר את ההליך נכנס להיריון?

אינני אמורה להיות האדם הראשון ששואל את השאלה הזאת. בנקודה כלשהי במרוצת העשורים הרבים שבהם שאבנו שומן מגופן של נשים למטרות "קוסמטיות", כאילו מדובר במשהו פשוט כמו תספורת, מישהו היה צריך לשאול את השאלה. מישהו כבר היה אמור לערוך את המחקר. אבל ככל שהעלו הבדיקות והחיפושים שעשיתי אחרי קריאת המאמר ב"טיימס", איש לא עשה זאת.

באותם ימים הייתי תלמידת מחקר במחלקה שלא היו בה מקפיאים מתאימים לאחסון חלב אם שתכננתי לבדוק — חלב שהתכוונתי לאסוף מקבוצת נשים במנהטן שעברו שאיבת שומן כמה שנים קודם לכן ובאותה עת הניקו את ילדיהן.⁹ לכן שלחתי כמה אימיילים למדענים במעבדות אחרות. כולם הסכימו שמישהו צריך לעשות את המחקר. בסופו של דבר, מישהו יעשה אותו. בינתיים, נשים ממשיכות לעבור שאיבת שומן, ולאיש אין מושג אם זה משנה איזה מאגר שומן תוצר אבולוציה ממושכת נהרס בתהליך. כפי שקורה במקרים רבים ברפואה המודרנית, ביסודו של דבר הנשים המטופלות והרופאים שלהן מחזיקים אצבעות ומקווים לטוב.

האם הכול יהיה בסדר? אולי. גוף האם עמיד במידה מפתיעה: מותקף מכל עבר, הוא התפתח כך שביכולתו לעמוד בחבטות הרבות ואיכשהו, במפתיע, להישאר בחיים. חלב אם אנושית, כפי שלמדתי לדעת מאז, גם הוא אדפטיבי במידה מרשימה. החלב של כל נקבות היונקים הוא כזה. ייצור תינוקות בדרך שלנו הוא עסק מבולגן ומסוכן. האמת היא שהוא פשוט דפוק. אבל הוא תמיד היה דפוק, ולכן יש במערכת כמה מנגנוני אַל־כשל.

בעת שרוב המדענים עדיין מתעלמים למעשה מגוף האישה, מתבשלת לה מהפכה שקטה במדע הנשיות. בחמש־עשרה השנים האחרונות חוקרים בתחומים שונים מגלים דברים מרתקים הנוגעים לשאלה מה המשמעות של היות אישה — להתפתח כפי שהתפתחנו באבולוציה, עם התווים האופייניים לגופנו — ואיך הדבר יכול לשנות את הדרך שבה אנו הנשים מבינות את עצמנו ואת המין הביולוגי¹⁰ שלנו בכללו. אבל רוב המדענים אינם יודעים על המהפכה הזאת. ואם המדענים אינם יודעים — כי הם לא קוראים מאמרים מחוץ לתחום המומחיות שלהם הנשלט עדיין בידי הנורמה הגברית — איך יכולים כל האחרים להבין אותה?

אתן מכירות את ההרגשה הזאת, כשאתן יודעות שצריך לעשות משהו, ואתן לא בטוחות שאתן האדם הנכון לעשות זאת, אבל, לעזאזל, מישהו צריך לעשות משהו? אז זו הייתי אני באולם הקולנוע הצפוף בעת שצפיתי ברידלי סקוט מטפל ב"בעיית האמא" שלו באמצעות קפסולת מרפאה סקסיסטית.¹¹ האישה בשורה מאחורי הרגישה כך. אני הרגשתי כך. ואני בטוחה שכל אישה שנייה באולם הרגישה כך. במקרה שלי היה מדובר במין תחושת ורטיגו. והיתה לי אותה הרגשה כאשר קראתי את המאמר ב"טיימס" על שאיבת שומן - זה שהתבדח בקלילות על ההשמנה החדשה של זרועות הנשים. הייתי בטוחה שלא הכותב, וגם לא מחברי המחקר שהכותב דיווח עליו והנשים שעברו את ההליך הזה, אינם יודעים שרקמת השומן שלנו והכבדים ומערכת החיסון שלנו התפתחו כולם מאותו איבר קדום שנקרא "הגוף השומני". זוהי ככל הנראה הסיבה שהשלושה חולקים תכונות רבות כל כך: הכושר להתחדשות הרקמה, העברת אותות הורמונליים, כושר תגובתיות מובהק לשינויים בסביבות מקומיות. הגוף השומני הקדום הוא העומד מאחורי העובדה שאין צורך להשתיל כבד שלם למטופל הזקוק להשתלה; די באונה אחת שלו והכול יסתדר — האונה תצמיח כבד חדש באתר ההשתלה. גם רקמת השומן מפורסמת בכושר ההתחדשות שלה. אבל שלא כמו במקרה הכבד, מאגרי השומן הנפרדים בגופנו מותאמים למשימות שונות שכל אחת מהן מקושרת באופן מורכב למערכת העיכול, למערכת האנדוקרינית ולמערכת הרבייה. זו הסיבה שאנשים החוקרים את רקמת השומן החלו לקרוא לה מערכת גוף (בדומה למערכות גוף אחרות המורכבות מאיברים): לא מדובר בקצת שומן מתחת לסנטר שלכם אלא בחלק קטן מאוד, בקושי נראה לעין, של הגוף השומני שלכם. השומן התת־עורי שלנו עושה דברים שונים מאלה שעושות שכבות השומן העמוקות שנמצאות סביב הלב ואיברים חיוניים אחרים בגופנו. השומן בישבן האישה עשוי להיות חשוב לצאצאים שלה יותר מהשומן בחלק התחתון של זרועותיה.

איננו יודעים מתי בדיוק זה התחיל — לרוב נקבות היונקים יש משקעי שומן מיוחדים בקרבת השחלות והגפיים האחוריות — אבל אנחנו יכולים לשער בקירוב גס מתי אימהות־אימהותינו הסתעפו מזבובי הפירות, שדרך אגב יש להם עדיין "גוף שומני": לפני כ־600 מיליון שנים. אם תחשבו יותר מדי על טווח הזמנים הזה, אתם צפויים לקבל סחרחורת, אבל הוא מספק לכם הסבר מדוע קשה כל כך "להיפטר" מהשומן שלנו: אם רקמת השומן היא מערכת שנמצאת בכל הגוף, מצוידת בכושר התחדשות, והיא בת 600 מיליון שנים, אולי קיצוץ של חתיכה ממנה במקום אחד מתניע באופן טבעי תגובת הגנה עצמית ש"מצמיחה" אותה מחדש במקום אחר. וכמו כל דבר שהוא זקן להחריד, צפוי שיהיו לו גם מאפיינים צעירים, חדשים, שהצטברו עם הזמן - אזורים בעלי מומחיות מיוחדת, למשל, שאינם גדלים מחדש - או כושר תפקוד שהולך לאיבוד.

גופים הם ביסודם יחידות של זמן. מה שאנו מכנים "גוף אינדיבידואלי" אינו אלא דרך לאגד יחד סדרה של מאורעות מתגלגלים המתנהלים לפי דפוסים בעלי כושר שכפול עצמי, עד שבסופו של דבר האנטרופיה משתלטת: מספר הדברים שמשתבשים יוצא מכלל שליטה, והכוחות שמחזיקים אותנו ומונעים מאיתנו להתפרק במקומות החיבור, נכנעים וקורסים. גם מינים ביולוגיים הם במובן מסוים יחידות זמן. אבל הדבר הבלתי רגיל לגבי גופנו, כאשר מתחילים לחשוב עליו כך, הוא העובדה שמערכת העיכול הבסיסית שלנו היא עתיקת יומין עד מאוד. המוח שלנו אינו עתיק כל כך. שלפוחית השתן היא סוס עבודה, שעושה בעיקרו של דבר אותם דברים שעשה במשך מאות מיליוני שנים — מונע את הצטברותם של תוצרי הפסולת מהמטבוליזם המתמשך בטריליוני התאים בגופכם, העלולים להרעיל אתכם למוות. אין זו אשמת השלפוחית שלכם שהרחם של היונקים התפתח כך שהוא רובץ מעליה. זה קרה רק לפני ארבעים מיליון שנים. ליתר דיוק, אם מדברים על בעיית הכובד, זה קרה רק לפני ארבעה מיליון שנים. לפני כן היה להורינו הקדומים מספיק שכל ישר שלא ללכת רק על שתי רגליים, ולמעוך כך את כל האיברים הפנימיים שלנו שהתפתחו זמן רב קודם לכן, ועכשיו הם נדחקים אלה על אלה בתוך הגווים שלנו (שלא לדבר על הסיבוך הכללי שנגרם לעמוד השדרה שלנו).

בשנת 2012, כאשר חזרתי הביתה מהסרט ההוא, הבנתי שאנחנו זקוקים למעין מדריך למשתמש בגופה של נקבת היונקים. הסבר ישיר ולעניין, בלי קשקושים, מעוגן במחקר רציני (אבל קריא), למי שאנחנו. איך התפתחו הגופים שלנו, איך הם פועלים, מהי המשמעות האמיתית של היות אישה. משהו שילכוד את תשומת ליבם של נשים, של אנשים ככלל, ושל מדענים. הסבר כלשהו שיקרע את הנורמה הגברית ויעמיד במקומה מדע טוב יותר; שיכתוב מחדש את סיפורה של הנשיות. כי זה בדיוק מה שאנחנו עושים עכשיו במעבדה כשאנו חוקרים את ההבדלים בין המינים. אנחנו מחברים סיפור חדש. סיפור טוב יותר. סיפור נכון יותר.

הספר הזה הוא הסיפור הזה.¹² חַוָה עוקב אחר האבולוציה של גוף האישה, מהפטמות ועד הבהונות, ובודק איך האבולוציה הזאת מעצבת את חיינו היום. באמצעות חיבור שלבי האבולוציה האלה לסיפור אחד, וקישור הסיפור הזה לתגליות מהעת האחרונה, אני מקווה לספק את התשובות המעודכנות ביותר לשאלות הבסיסיות שיש לנשים על אודות גופן. כפי שמתברר, השאלות הבסיסיות האלה מניבות פרקי מדע מרגשים: מה הגורם לדימום הווסת שלנו? מדוע נשים חיות זמן רב יותר? מה ההסבר לכך שנשים נוטות יותר ללקות באלצהיימר? למה נערות מצליחות יותר מנערים בכל תחום לימוד עד גיל ההתבגרות, ואז לפתע ההישגים שלנו צונחים לרצפה? האם יש באמת דבר שנקרא "מוח נקבה", ולמה, ברצינות, למה אנחנו נאלצות להזיע בכל לילה בין הסדינים כשאנחנו מגיעות לגיל המעבר?

כדי לספק תשובות לשאלות כגון אלה, עלינו להניח הנחה אחת פשוטה: אנחנו הננו הגופים האלה. בין שאנחנו כואבות או שמחות, כשירות או מוגבלות, בחולי ובבריאות עד שהמוות מפרק אותנו, הגופים שלנו והמוחות שהם מכילים הם בפשטות מה שאנחנו. אנחנו הבשר הזה, העצמות האלה, ההרמוניה קצרת המועד הזו של חומר. החל באופן שבו צומחות הציפורניים שלנו ועד אופן החשיבה שלנו, כל דבר שאנו קוראים לו אנושי מעוצב מן היסוד על ידי הדרך שבה התפתח גופנו במהלך האבולוציה. ומאחר שבתור מין ביולוגי אנחנו מיניים (sexed), יש כמה דברים קריטיים שאנחנו צריכים לחשוב עליהם בעת שאנחנו מדברים על משמעות היותנו הומו ספיינס (Homo sapiens). עלינו להציב את גוף האישה בתוך התמונה. אם איננו עושים זאת, לא רק הפמיניזם נפגע. גם הרפואה, הנוירוביולוגיה, הפליאו־אנתרופולוגיה, ואפילו הביולוגיה האבולוציונית נפגעים כולם כאשר אנחנו מתעלמים מהעובדה שלמחצית מאיתנו יש שדיים.

ובכן, הגיע הזמן לדבר על שדיים. שדיים ודם ושומן ונרתיקים ורחמים — על כל אלה. איך הם הופיעו ואיך אנחנו חיות איתם עכשיו, ולא משנה עד כמה האמת מצחיקה בטירוף או מוזרה. בספר הזה אני מתכוונת לפרוש את מה שאנחנו מתחילים סוף־סוף להבין על האבולוציה של גוף האישה, ואיך ההיסטוריה הארוכה הזאת מעצבת את חיינו. והרגע הזה הוא הטוב ביותר לכך: במעבדות ובמרפאות ברחבי העולם מדענים מנסחים תיאוריות טובות יותר, מוצאים ראיות טובות יותר, שואלים שאלות טובות יותר על אודות האבולוציה של הנשים. סוף־סוף אנו כותבים מחדש את הסיפור על מי שאנו ואיך נעשינו למי שאנו, פרק אחר פרק.

איך לחשוב על 200 מיליון שנים

אז איך בדיוק אפשר לכתוב את הסיפור של כל אישה כמעט, בכל מקום, מאז ומתמיד?

זה די פשוט בסך הכול, אם כי גם מסחרר למדי. כך נראים הפרקים של ההיסטוריה האבולוציונית של הנשים: לפני כ־3.8 מיליארד שנים, על הקרום הדק של הפלנטה הקטנה שלנו המקרטעת סביב הכוכב הצהוב שלה, היו מיקרואורגניזמים מבודדים. לפני מיליארד עד שני מיליארד שנים הופיעו אֵיקַריוטים — אורגניזמים חד־תאיים שהיה להם גרעין תא (למשל אמבות). אחר כך, בטיפוס מתפתל לאורך ענפים גדולים המסתעפים לכיוונים שונים באילן האבולוציוני שלנו, הופיעה תת־מערכת החולייתנים, שחבריה הם יצורים בעלי עמוד שדרה בנוי מחוליות. המאובנים המוקדמים ביותר של חולייתנים הם מלפני כ־500 מיליון שנים. החולייתנים מייצגים כאחוז אחד מכלל המינים הביולוגיים החיים כיום.¹³ רוב התהליך שאתם ואני קוראים לו אבולוציה — לא כל האבולוציה, אלא אותו חלק ממנה שנוגע לנו כבעלי חוליות, הסיפור הזה שאיננו חדלים להתווכח עליו בדיונים משפטיים, בהתפרצויות נרגשות בעמודי המאמרים ובספרים מעוררי מחלוקות בקהילות ברחבי העולם, הסיפור שגרם כל כך הרבה צרות — מייצג רק 13 אחוז מהזמן שבו מתקיימת אבולוציה של חיים על פני כדור הארץ.

כאשר מתחילים לחשוב ברצינות על זמן עמוק, מבינים עד מהרה כי גופם של בני האדם הוא דבר חדש, פשוט מפני שכל הגופים של היצורים החיים - יצורים רבי תאים בעלי מבנה גוף מורכב כלשהו - הם חדשים למדי. למען האמת, לא עבר זמן רב כל כך מאז שאצבעות כף הרגל שלנו היו בעלות כושר אחיזה. לכן, ההבנה כי אופן ההתפתחות של גוף האישה עיצב מן הסתם את הדרך שבה אנו חוות את חיינו כיום איננה בגדר טענה מוגזמת, אלא עובדה. לכל אחד מהתווים המאפיינים את גופנו יש סיפור אבולוציוני משלו, ואנחנו עדיין לא יודעים את כולו. האבולוציה פועלת בדרך של בניית שדרוגים זולים במערכות קיימות. מרגע שתו אחד של הגוף בא על מקומו, הגוף המחודש שהשתנה זה עתה מקיים אינטראקציות עם סביבתו במצבו החדש, והאינטראקציות האלה משפיעות בתורן על ההופעה של תווים אחרים. אותם תווים חדשים מובילים לשינויים נוספים, שלעיתים משפיעים לאחור ומשנים את התו הקודם: חלב מוביל לפטמות, וההרגלים של הטיפול הכרוכים בפעולת ההנקה של האם תורמים להתפתחות רחם המצויד בשליה. הרחם, עם השליה המתפתחת בו, משפיע על המטבוליזם שלנו ועל הצרכים של התינוקות שלנו, ועם הזמן חלב האם מתחיל להשתנות. החלב משתנה, ועם הזמן תעלות הלידה הופכות לקרקע לגידול חיידקים שמסייעים ליילוד לעכל חלב המכיל סוכר. בעיקרו של דבר, הפעוט מכוסה בדרכו החוצה במיקרואורגניזמים שימושיים שעברו אבולוציה מקבילה לזו של החלב שלנו.

אתם רואים, האבולוציה היא קצת כמו הסרטים "מגנוליה" של פ"ת אנדרסון, "התרסקות" של פול האגיס או "בבל" של א"ג איניאריטוס. תוכלו לעקוב אחר הסיפור רק אם תהיו מוכנים לשים לב ליותר מדמות מרכזית אחת. זה סיפור מסובך, עם המון גחמות ותקלות ודברים שנראים לא חשובים במבט ראשון אבל מתבררים כחיוניים לסיפור בהמשך. אין זה סיפור חניכה. אבל שלא כמו סיפורים על מקורותינו שמוצגים בפשטנות מוגזמת, הסיפור הזה נכון. החשיפה ההדרגתית של הדרך שבה התהווה באמת כל אחד מהמאפיינים שלנו מספקת לנו תמונה טובה יותר של הנשים כפי שהן: מחצית אחת של מין ביולוגי צעיר, מורכב ומרתק מאוד.

זאת הבעיה האמיתית של סיפורי מקור כמו זה שבספר בראשית: הגופים שלנו אינם דבר אחד. אין אֵם אחת שהיא של כולנו. גילה של כל מערכת בגופנו שונה מזה של האחרות לא רק משום שקצב המוות וההתחדשות של התאים שונה בהתאם לטיפוסי התאים והרקמות ומיקומם בגוף (תאי העור שלכם צעירים בהרבה מרוב תאי המוח שלכם, למשל), אלא גם מפני שהדברים שאנחנו חושבים שהם מיוחדים למין הביולוגי שלנו התפתחו בזמנים שונים ובמקומות שונים. אין לנו אם אחת; יש לנו אימהות רבות. ולכל חַוָה יש גן עדן המיוחד לה: יש לנו השדיים שלנו, מפני שנקבות היונקים התפתחו כמייצרות חלב. יש לנו הרחמים שלנו, מפני שהתפתחנו כך שהביצים שלנו "בוקעות" בתוך גופנו. יש לנו הפנים שלנו, ועימם התפיסה החושית האנושית האופיינית לנו, מפני שהפרימטים התפתחו לחיים על עצים. שתי הרגליים שלנו, השימוש שלנו בכלים, המוחות עתירי השומן שלנו והפיות הדברניים, והסבתות שלנו שחיות מעבר לגיל המעבר — כל התכונות האלה שעושות אותנו "אנושיים" הופיעו בזמנים שונים לאורך עברנו האבולוציוני. לאמיתו של דבר, יש לנו מיליארדים של גני עדן, אבל רק קומץ מקומות וזמנים שעשו את גופינו למה שהם. גני העדן המסוימים האלה הם לפעמים המקומות שבהם עברנו סְפֶּציאַציה — התהליך שבסופו היינו למין ביולוגי מובחן מאחרים: כאשר הגופים שלנו התפתחו בדרכים שעשו אותנו שונים מאחרים במידה שכבר לא אִפשרה לנו להתרבות איתם. ואם אתם רוצים להבין את גופיהן של נשים, הרי אלה בעיקר אותן חווֹת ואותם גני עדן שעלינו לחשוב על אודותיהם.

וכך, כל פרק בספר זה יעקוב אחר אחד התווים המאפיינים ומגדירים אותנו, כל הדרך אחורה בזמן עד מקורותיו של התו הזה — עד חַוָה שלו, או לפעמים החווֹת שלו, וגני עדן שלהן, מהביצות הלחות של תור הטריאַס המאוחר ועד הגבעות המכוסות עשב של תקופת הפְּלַייסְטוֹקֶן. בתוך כך אני גם אבחן את הוויכוח שמתנהל היום סביב השאלה איך האבולוציה של אותם תווים מעצבת את חייהן של הנשים בנות זמננו, ואעשה זאת תוך בחינה של הידע המדעי המעודכן על כל חוט השזור בסיפור הזה.

אף על פי שאיאלץ לנוע קדימה ואחורה בזמן כדי לכסות את כל הסיפור, כל תו מאפיין יופיע בספר לפי סדר הזמן שבו הופיע לראשונה בשושלת האבולוציונית שלנו. מכיוון שכך, כל פרק בספר מתבסס על הפרק שקדם לו, תוך תנועה קדימה בזמן, ממש כפי שהגופים שלנו בנו דגמים חדשים של עצמם על גבי הגלגולים הקודמים שלהם. בלי אותם "כתמי הנקה" פרוותיים של חַוָה מניבת החלב שלנו, ייתכן שבכלל לא היו מתפתחים אצלנו שדיים שומניים. בלי שימוש בכלים ההכרחיים לגינקולוגיה, אולי מעולם לא היו מתפתחות אצלנו חבָרות בעלות יכולת לתמוך בצורת היַלְדוּת שהובילה לבניית המוחות האנושיים הענקיים שלנו. בלי קבוצות חברתיות גדולות ומורכבות עם היכולת לתמוך בקשישים - דבר שהתאפשר בחלקו על ידי הגינקולוגיה - ייתכן שלא היתה מתפתחת בנו התופעה של גיל המעבר. הנה כי כן, כל מקרה אבולוציוני הוסיף על מקרה קודם; כל תכונה חדשה תלויה בנסיבות שעשו אותה מועילה במידה גדולה יותר מעלותה.

ברגע שקבעתי כי הגישה הזאת תכתיב את סדר הדברים ב"מדריך" שלי, בחירת מאפיין לכל אחד מהפרקים היתה פשוטה למדי: בחרתי להיעזר בכתובת הטקסונומית שלנו, העיקרון המארגן שהביולוגים משתמשים בו כדי להגדיר את זהותו של כל אורגניזם. הטקסונומיה (תורת המיון) משרטטת את הקשרים המחברים בינינו לבין כל שאר היצורים החיים על כדור הארץ, לפי התכונות המשותפות להם ולנו. נשים, ככל בני האדם, משתייכות למין הביולוגי Homo sapiens. אנחנו מייצרות חלב, ותכונה זו משייכת אותנו ליונקים. יש לנו רחם ושליה המאפשרים לידת יילודים חיים, ותכונה זו משייכת אותנו לשלייתנים (placentals בלשון המדע). אנחנו מצוידות בעיניים גדולות, בראיית צבעים ובראייה מרחבית, ובאוזניים הקולטות טווח רחב של צלילים — כל אלה אופייניים לקבוצת הפרימטים שאנו משתייכות אליה. אנחנו הולכות על שתיים, וזה משייך אותנו להומינינים, ועכשיו יש לנו גם מוחות ענקיים. וכך הלאה, במעלה העץ האבולוציוני. בעת שבחנתי כל תכונה בהיסטוריה שלנו, שאלתי את עצמי האם יש בה סיפור מיוחד לנשים: האם יש דרכים שבהן התכונה זאת משפיעה עלינו במיוחד? האם יש מחקר חדש שמאתגר את ההנחות שלנו ביחס לתכונה הזאת, ולכן גם ביחס לאנושות כולה?

כאשר ביולוגים אבולוציוניים מנסים להבין כיצד תכונה מסוימת מתפקדת, דרך החשיבה השכיחה ביותר שלהם מתמקדת בהורה הקדמון המשותף המאוחר ביותר שהיה לו המאפיין הזה המשותף לנו ולמינים ביולוגיים אחרים. לכן איתרתי — או ניסיתי לאתר — חַוָה לכל מאפיין ותכונה שבדקתי. להליכה־על־שתיים זו היתה Ardipithecus — השרידים שלה נמצאו רק בשנת 2009. לחלב זו היתה חיה קטנה ומשונה הדומה לנמייה, שחיה תחת רגלי דינוזאורים!¹⁴ בחיפושי אחרי חַוָה, גיליתי לעיתים קרובות מחקרים חדשים ומפתיעים בפליאונתולוגיה ובמיקרוביולוגיה שאִתגרו הנחות נוספות ביחס לגופן של נשים.

לצד כל זאת, אני מזמינה אתכם לחשוב על עצמכם: לחשוב על שאלות כגון מאין מגיע הגוף שלכם, איך השפיעה עליו האבולוציה של המין (סקס) — בין שאתם מזדהים כגבר, כאישה או כבעלי מגדר אחר — ואיך הסיפורים האלה טבועים בחיי היומיום של האנושות. במאמר שחיברה סוזן זונטג עבור ספרה של הצלמת אנני לייבוביץ, Women (נשים), היא כתבה: "כל ייצוג בקנה מידה גדול של נשים משתייך לסיפור המתמשך בדבר השאלה איך נשים מוצגות ואיך מוצע להן לחשוב על עצמן." ככזה, הוא מעלה "את שאלת הנשים — אין במקביל 'שאלת הגברים'. גברים, שלא כמו נשים, אינם עבודה בתהליך." במונחים מדעיים, זונטג טועה: אין לאבולוציה נקודת עצירה. כל המין הביולוגי שלנו ממשיך לעבור אבולוציה. אבל כפי שהיא התכוונה לכך — במובן שהתבוננות בנשים מעלה "את השאלה על נשים" ואילו התבוננות בגברים לא מעלה שום שאלה — היא צודקת לגמרי.

למה לדבר על האבולוציה של נשים, אלא אם זו הוזנחה? למה למקד את המצלמה בצורה הנקבית, אם לא רק מפני שלמרבה התדהמה זהו עדיין מעשה כל כך יוצא דופן? אין "תיאור" בסיסי יותר של נשים מאשר לבקש מהקוראים לחשוב על כל הנשים, בכל מקום, תמיד. וכך אני עושה. אני באמת מבקשת מכל אחד ואחת מאיתנו להתבונן בגופיהן של נשים ולחשוב היטב איך הם מעצבים את המשמעות של היות אנושי.

החווֹת

מורגי (Morgie) ‏ — Morganucodon.‏ 205 מיליון שנים לפני זמננו. חַוָה של חלב היונקים. היא נמצאה לראשונה בוויילס, אבל לאחר מכן נמצאה במקומות שונים ומרוחקים ובהם סין. מורגי היתה יצור נפוץ, שזכה להצלחה גדולה במונחים אבולוציוניים. היא נראתה קצת כמו הכלאה של נמייה ועכבר. היא אינה נחשבת לאחת מאימהותינו הישירות, אלא סוג קרוב; חַוָה המיניקה האמיתית שלנו היתה כנראה דומה לה מאוד.

דונה (Donna) ‏— Protungulatum donnae.‏ 65-66 מיליון שנים לפני זמננו. חַוָה של היונקים בעלי השליה (לא יונקי כיס ולא יונקים מטילי ביצים כמו הברווזן, אלא בעלי חיים שיש להם רחם דומה לזה של בני אדם). היא הופיעה ככל הנראה בערך בעת שהתרחשה פגיעת האסטרואיד שהכחידה את כל הדינוזאורים (מלבד בעלי הכנפיים), אבל ייתכן שהשושלת שלה התחילה לפני כן, כבר בתור הקרטיקון. חווה זאת נמנית עם מין ביולוגי מאופיין היטב על סמך אנליזה משווה של מאובנים ושל דנ"א. בעיקרו של דבר היא מעין נמייה־סנאי.

פּוּרגי (Purgi) ‏— Purgatorius.‏ 63-66 מיליון שנים לפני זמננו. אֵם קדומה של הפרימטים, ולכן כנראה המקור (או אחד המקורות) למערכת החושים שלנו האופיינית לחיים־על־עצים. היא חַוָה של התפיסה החושית של הפרימטים: הסיבה לכך שנשים חשות את העולם בדרך האופיינית לנו. מאובנים שלה נמצאו בתצורת פוֹרט יוּניוֹן באזור הֶל קריק (Hell Creek) בלב חבל הבדלנדס בצפון־מזרח מונטנה. היא היתה קרובה בזמן לדונה - למעשה, שתיהן בנות אותה תקופה - ובמונחים של ימינו היתה מעין קוף־נמייה־סנאי.

אַרדי (Ardi) ‏— Ardipithecus ramidus.‏ 4.4 מיליון שנים לפני זמננו. ההומינינית ההולכת־על־שתיים הראשונה הידועה לנו. יש מאובן מצוין של נקבה שזוהה רק לאחרונה. היא מהווה קפיצה גדולה, הן בזמן והן בשלב האבולוציוני שלה, מהחווֹת דמויות הסנאים שקדמו לה.

הַבּיליס (Habilis) ‏— Homo habilis.‏ 1.5-2.8 מיליון שנים לפני זמננו. זוהי חַוָה של כלי אבן פשוטים ושל רמת חברותיות ואינטליגנציה המקושרת לשימוש בהם. הביליס, שהרבתה להשתמש בכלים, חייתה באפריקה, ובמשך כחצי מיליון שנים היא התקיימה במקביל למין ביולוגי אחר מהסוג הומו, הומו אֶרֶקטוּס (Homo erectus). מאובנים שלה נמצאו בערוץ אוֹלדוּבַאי בטנזניה.

ארקטוס (Erectus) ‏- Homo erectus.‏ 1.89 מיליון — 110,000 שנים לפני זמננו. ארקטוס היטיבה להשתמש בכלים, הרבתה לנדוד והיתה לה קופסת מוח גדולה. זוהי חַוָה של כלי אבן מורכבים יותר ורמת חברותיות מורכבת יותר. נחפש אצלה את אחד המקורות למוח שהוא דמוי מוח אנושי יותר מקודמיו (ואולי גם לפחות חלק משלב הילדוּת שבונה אותו).

סַפּיֶינס (Sapiens) ‏— Homo sapiens. נמצאת כאן 300,000 שנים בקירוב.¹⁵ חַוָה של שפת המין האנושי, גיל המעבר האנושי, והאהבה והמיניות המודרניות של בני אדם.

משתתפים אחרים

לוסי (Lucy) ‏— Australopithecus afarensis.‏ 2.95-3.85 מיליוני שנים לפני זמננו. רבים מהאוסטרלופּיתֶקים מקושרים לשימוש בכלים, וההנחה הכללית היא שרובם (אם לא כולם) היו משתמשי כלים מוקדמים מסוג כלשהו. נוכח העובדה שהשימפנזים בני זמננו ידועים כמשתמשים בכלים, יהיה זה מוזר להניח כי אימהות קדומות שלנו כמו לוסי לא עשו לכל הפחות אותם דברים שעושים השימפנזים, שלא לומר, אפילו ביתר תבונה. אוסטרלופּיתֶקוּס הם מבין ההומינינים המוכרים לנו ביותר (עד עתה נמצאו יותר מ־300 מאובנים אינדיבידואליים שלהם), וגם מאריכי החיים מבין כל מיני ההומינינים. במילים אחרות, היו להם מבנה גוף ואורח חיים שפעלו בהצלחה במשך זמן רב מאוד. הם נמצאו באתיופיה ובטנזניה, חיו על עצים ועל הקרקע, והיו הולכי־על־שתיים מובהקים.

אפריקנוס (Africanus) ‏— Australopithecus africanus.‏ 2.1-3.3 מיליוני שנים לפני זמננו. המאובנים שלהם נמצאו בדרום אפריקה, אבל לא ידוע אם האפריקנוסים היו צאצאים של המין הביולוגי של לוסי. היו להם קופסת מוח גדולה יותר מזו של לוסי ושיניים קטנות יותר, אך מלבד אלה הם היו לגמרי דמויי קופי אדם, גם אם הולכי־על־שתיים.

הַיידֶלבֶּרגֶנזיס (Heidelbergensis) ‏— Homo heidelbergensis. בין 790,000 ל־200,000 שנים לפני זמננו, אם כי ייתכן שהמין התקיים כבר לפני 1.3 מיליון שנים. נראה כי ממין זה התפצלו הניאנדרתלים, הדניסוונים וההומו ספיינס (או, לכל הפחות, היתה להם אם קדומה משותפת). לפי המחקר הגנטי, ההתפצלות היתה לפני 350,000 עד 400,000 שנים. הענף האירופי הוביל אל הניאנדרתלים, ואילו הענף האפריקאי (Homo rhodesiensis) הוביל אל הומו ספיינס. היידלברגנזיס המשיכו להתקיים במקביל, ונכחדו זמן קצר לפני שהומו ספיינס עלה בפועל על הבמה. זה היה המין הביולוגי הראשון שבנה מקומות מחסה פשוטים מענפים ואבנים. אין ספק שבניו שלטו באש וצדו תוך שימוש בחניתות — ההומינינים הראשונים שידוע כי עסקו בציד חיות גדולות (בניגוד לאכילת פגרים). בני המין הזה חיו במקומות קרים יחסית, ויש רמזים המעידים על הסתגלות לקשיי האקלים. כפי שמעיד שמו של המין הביולוגי, המאובנים הראשונים שלו נמצאו בקרבת העיר היידלברג בגרמניה. כעבור זמן נמצאו מאובנים של אותו מין גם בצרפת ובארץ ישראל.

ניאנדרתלי (Neanderthal) ‏- Homo neanderthalensis. בין 400,000 ל־40,000 שנים לפני זמננו. הניאנדרתלים התקיימו לצד הומו ספיינס במהלך התפשטותם של האחרונים ברחבי אירופה, וכנראה התרבו ביניהם.¹⁶ אנתרופולוגים מצאו טונות של מאובנים וסביבות מחיה שלהם; זה היה מין ביולוגי מוצלח. הנחות קודמות על הניאנדרתלים נדחו בעת האחרונה: ידוע שהיתה להם תרבות מורכבת שכללה קבורת מתים, לבוש, שימוש באש וייצור כלים ותכשיטים, וייתכן שהם היו אפילו בעלי כישורים לשימוש בשפה. קופסת המוח שלהם היתה שונה בצורתה מזו שלנו, אבל לא נראה שהיתה קטנה יותר מזו של הומו ספיינס — למעשה, במקרים מסוימים היא היתה אפילו גדולה יותר (כנראה ביחס מתאים לגופים הגדולים והמוצקים שלהם). נראה שההתפתחות שלהם היתה מהירה משלנו, והילדוּת שלהם היתה קצרה יותר.

דֶניסוֹוַנס (Denisovans — Homo denisova או Homo sapiens (denisova (לפי שעה אין תיאור רשמי כבסיס להגדרת שם המין). בין 500,000 ל־15,000 שנים לפני זמננו. חַוָה זו ידועה רק על סמך שלוש שיניים, עצם קמיצה ולסת תחתונה שנמצאו במערה בסיביר, וכן על פי ריצוף השוואתי של דנ"א. ידוע כי הדניסוונים חיו לפני 120,000 שנים לפחות, והאומדן הארוך יותר של קיומם נשען על אנליזה של משקעים וחקר דנ"א. אוכלוסיית הדניסוונים, שהיתה קטנה לפי המשוער, חיה בסיביר ובמזרח אסיה, כולל במקומות גבוהים בטיבט של היום, וייתכן שהעבירה גֶן המסייע עד היום לאוכלוסיות החיות שם לשרוד בגבהים. אנליזה של דנ"א מעידה שבני אדם מודרניים רבים, בעיקר מי שחיים במלנזיה שבאוקיאניה וכן ילידים אוסטרלים, חולקים עד 5 אחוזים מהדנ"א שלהם עם הקדמונים האלה, עדות אפשרית לכך שהיו קשרי הִתרַבּוּת בין בני אדם קדמונים לבין הקבוצה הקדמונית הזאת, כמו הקשרים המשוערים בין הומו ספיינס לבין הניאנדרתלים. כל קשרי הרבייה האלה הופכים למעשה את הגבולות בין קבוצות ההומינינים המאוחרות האלה למטושטשים למדי.