רגשות מעורבים

הקדמה

זה לא ספר שתכננתי לכתוב.

מבחינה מסוימת, זה לא ספר שרציתי אי־פעם לכתוב.

אבל אני שמח מאוד שכתבתי אותו. זה אולי הדבר הטוב ביותר שעשיתי מעודי.

מבולבלים? אני לא מאשים אתכם. גם אני הייתי. ככה התחיל כל העניין הזה.

אולי כדאי שאסביר קודם כול את הרקע.

זהו ספר על רגשות. מלכתחילה התכוונתי לכתוב על רגשות בכלל, על המדע שמאחוריהם ועל דרך פעולתם במוח. הוא היה אמור להיקרא "אינטליגנציה רגשית" - כי זה ביטוי מוכר, אבל גם כי הוא נועד לעסוק במדעי הרגש, שהם חומר לאנשים אינטליגנטים. מחוכם, נכון?

אבל הייתה בעיה. בדומה ללא מעט מדענים ואינטלקטואלים בעיני עצמם, הנחתי שמבחינה מדעית רגשות אינם מסובכים במיוחד. לא כמו מחשבות או זיכרונות או שפה או חושים - הדברים ה"חשובים" שמתרחשים במוח. שהם לכל היותר שריד או מכשול בדרך. ומכאן שלא אמור להיות קשה לכתוב ספר שיסביר אותם.

אבל עד מהרה התגלו ההנחות האלה כשגויות מיסודן, מופרכות ממש. מראשית החקירה שלי בנושא התחוור לי שעל כל מחקר שאישר כי מה שראיתי בו עובדה מבוססת רגש הוא אכן כזה, היו בדרך כלל חמישה מחקרים אחרים שסתרו זאת. כל אחד וסיבותיו שלו.

בסופו של דבר נאלצתי להכיר בעובדה מאוד לא נוחה, אבל בלתי ניתנת להפרכה: הידע שלי על רגשות לא הספיק לכתיבת ספר עליהם. לצערי, עדיין הייתי מחויב לכך מבחינה חוזית. מצב בעייתי, אין ספק.

ואז, בשנת 2020 פרצה מגפת הקורונה. העולם נכנס להסגר כשנגיף COVID-19 התפשט בסערה לארבע כנפות תבל. בהתחלה חשבתי שמצבי יאפשר לי לעבור את התקופה הקשה בצורה סבירה. כבר עבדתי מהבית, לא היה אִיום על המשרה שלי, אשתי וילדיי ואני חיים בהרמוניה פחות או יותר. יהיה בסדר, הנחתי. יהיה בסדר.

אלא שבמרס אותה שנה חלה אבי בקורונה. בסופו של דבר הוא אושפז. לא יכולתי לעשות דבר. לא יכולתי לעזור, לא יכולתי לבקר. זו הייתה מגפה עולמית. כולנו היינו בסגר, בתי החולים הקפידו על בידוד, וכל אנשי מערכת הבריאות עבדו קשה להחריד בניסיון להציל חיים.

אני, לעומתם, הייתי תקוע בבית. קיבלתי עדכונים על מצבו של אבי בהודעות מיד שנייה או שלישית, או בשיחת טלפון תמציתית נדירה. יותר מכול הייתי לכוד, בעצם. הייתי לבד... עם הרגשות שלי. רגשות שלא היו מוכרים לי ולא ידעתי איך להתמודד איתם. נכון, פעמים רבות הרגשתי בעבר חשש, דאגה, פחד וחרדה. אבל לא ככה.

ואז אבי נפטר. אדם בן חמישים ושמונה, בלי בעיות בריאות קודמות. לא זכיתי לראות אותו או להיפרד ממנו לשלום כראוי, ונאלצתי להתמודד לבדי עם ההשלכות של המתרחש - הכאב הרגשי והטראומה הקשה ביותר בחיי. מנותק מהעולם, מכל מקור לסיוע או עזרה. עברתי גיהינום, בניסוח עדין.

אלא שאז, בשיא הכאב הרגשי והאבל העז ביותר שחוויתי מעודי, נכנס לפעולה חוקר המוח שבי. החלק הרציונלי הבלתי נלאה של המוח הגיקי שלי הצליח איכשהו להשמיע את קולו בתוך כל ההתרחשויות בראשי, והעמיד את הטיעון המשכנע הבא.

אני חוקר מוח מנוסה ואיש תקשורת המדע, יש לי כרגע מוח מלא רגשות עוצמתיים שכמעט מכריעים אותי, ואני מחויב לכתוב ספר על רגשות! ההיגיון אומר שעליי לנצל את שילוב הגורמים הנדיר הזה, להשתמש בו. לחקור את העקה, הכאב ואי הוודאות שאני מרגיש. לבחון מה הם עושים לי. ואז לנסות להסביר מדוע כל זה קורה, מה המשמעות, ואילו השלכות יכולות להיות לכל זה. יכולתי לשים את הרגשות שלי עצמי תחת מיקרוסקופ - בשם המדע.

וזה מה שעשיתי. יצאתי למסע יוצא מגדר הרגיל. חקרתי את היגון שחשתי, פענחתי מדוע אני עובר את מה שאני עובר, ואגב כך הגעתי למקומות שלא העליתי על דעתי. התהליך גם עורר שפע שאלות מסקרנות.

מדוע אנחנו, בני האדם, נראים כפי שאנחנו נראים?

מדוע המוח שלנו רואה את מה שהוא רואה?

איך זה שמוזיקה משפיעה עלינו כפי שהיא משפיעה?

מה מניע הרבה מהגילויים המדעיים?

מדוע העולם המודרני מוצף מידע מוטעה וחדשות כזב?

מתברר שרגשות הם התשובה לכל השאלות הללו - ועוד רבות נוספות. חקירת ההיבט המרכזי של חיינו הפנימיים לקח אותי אל שחר הזמן ואל סוף היקום. אל גבולות הפנטזיה והמציאות. מהתהליכים הבסיסיים ביותר בחיים ועד לשיא הטכנולוגיה העדכנית, כולל כל מה שביניהם.

כי מתברר שרגשות רחוקים מלהיות לא רלוונטיים או בעלי חשיבות שולית. הם חלק חיוני בכל ההוויה שלנו ובכל צעד שלנו. הם מעצבים אותנו, הם מנחים אותנו, הם משפיעים עלינו, הם מניעים אותנו, וכן - הם מבלבלים אותנו.

כשהתחלתי לא היה לי מושג לגבי כל אלה. לא הייתה לי שום זכות לראות בעצמי בעל אינטליגנציה רגשית. למעשה, הייתי בּוּר רגשית בעליל. משום כך כתבתי את הספר הזה. יש בו חקירה מדעית, יומן אֵבל, מסע של גילוי עצמי, כל אלה ועוד.

איני מגזים כשאני אומר שכתיבת הספר הזה עצרה אותי על סף תהום בתקופה הקשה בחיי, בכך שעזרה לי להתמודד עם הרגשות המעורבים שלי. ומשום כך זה שמו של הספר. אם אוכל לעזור לכם, קוראיי, לצמצם את בורותכם ולו במעט, מבלי שתיאלצו לעבור את מה שעברתי אני, אראה בכך מימוש מוצלח של המשימה שעמדה בפניי.

דין

1

יסודות הרגש

כשרק התחלתי לכתוב את הספר הזה, בראש מלא יגון, מטרתי הסופית הייתה להבין את הרגשות שהרגשתי, מה מקורם, מה הם עושים לי, איך הם נוצרו ועוד. שאיפה רחבת היקף, אין ספק.

איפה בכלל מתחילים, כשרוצים לברר איך רגשות עובדים באמת? ובכן, אם ללכת לפי ניסיוני המדעי דאז, חוקרים את היסודות - הנחות הבסיס - ועליהם אפשר לבנות תובנה מורכבת ומקיפה יותר.

וכשמדובר ברגשות, השאלה הבסיסית ביותר היא "מהו רגש?" אי אפשר להתקדם בהיעדר תשובה לשאלה הזאת. אם כן, זה הדבר הראשון שעשיתי.

לפחות הדבר הראשון שניסיתי לעשות.

אבל עד מהרה נתקלתי בבעיה. נדהמתי לגלות שלמרות מאות שנות מחקר ודיון, נראה שאין עדיין תמימות דעים מוצקה בשאלה מהו רגש. ומכאן שחקר רגשות אינו קל, בלשון המעטה.

בהינתן חשיבותם היסודית של רגשות אצל כולם, וההערכה שהם קיימים בצורה כזאת או אחרת כבר יותר מ־600 מיליון שנה, היה סביר לחשוב שכבר נבין אותם. מצד שני, אנחנו הרי מולידים ומגדלים ילדים מאז ראשית תולדות המין האנושי. אם כן, בשלב הזה כולנו כבר היינו אמורים להסכים על הדרך הטובה ביותר לגדל ילד.

אלא שאם תיכנסו לכל דיון אינטרנטי על הנקה, סידורי שינה של תינוקות וכדומה, תיתקלו מן הסתם במרחץ דמים וירטואלי, כמו שני צבאות גרילה יריבים שנקלעו לתוך מחסן נטוש, רק עם יותר אזכורים של מוצצים.

אני לא אומר שאין כל הסכמה בין המומחים הרלוונטיים, וגם לא שאיננו יודעים כלום על רגשות. אנחנו אמנם בורים יותר משסביר לצפות, אבל לא בורים עד כדי כך. ובכל זאת, בורות רגשית רווחת הרבה יותר מהצפוי.

כדי להבין מדוע איננו קרובים יותר לתמימות דעים בסוגיה עקרונית כל כך, התחנה הראשונה שלי הייתה ד"ר ריצ'רד פירת־גוֹדְבֶּהִיר, היסטוריון חוקר רגשות, שכתב את הספר "היסטוריה אנושית של הרגש" (A Human History of Emotion)‏.¹

כאשר ציינתי כמה התקשיתי למצוא הגדרה מוסכמת של הנושא שהוא הקדיש לו את חייו המקצועיים, ד"ר פירת־גודבהיר צחק במרירות, כמו יוצא קרבות ותיק שמקשיב למישהו מתרברב במאבק קשה בטורניר הפיינטבול של המשרד. בפרפרזה על דבריו של חוקר הרגש הבולט פרופ' ג'וזף לֶה־דוּ, הוא אמר:

מספר ההגדרות השונות לרגשות משתווה למספר האנשים החוקרים אותם, ואולי אף עולה עליו, כי הם משנים את דעתם שוב ושוב.

רוב חיי הבוגרים אני מעורה בעולם האקדמיה והמדע, ברור לי שמדענים ואנשי אקדמיה מקצועיים תמיד חלוקים ביניהם.^א זהו הבילוי האהוב עליהם, אחרי שתיית יין בחינם בקבלת פנים לכנס.

למרות זאת הנחתי שחייבת להיות תמימות דעים כלשהי בתחום מחקר הרגש, לא? מדעי המוח לא יוכלו לתפקד אם לא תהיה שום הסכמה בשאלה איזה איבר הוא המוח, כשחלקנו בטוחים שהוא הדבר המקומט הזה שבתוך הגולגולת, ואילו אחרים עומדים על כך שהוא הצינורות המפותלים הארוכים שבחלל הבטן. יהיה תוהו ובוהו כולל בענף המחקר, ולא תחול שום התקדמות.

תחום מחקר הרגש אמנם איננו במצב קשה עד כדי כך, אבל הוא אכן גדוש אי ודאות בהיבטים שונים. איש אינו מכחיש שרגשות קיימים, אבל ההבנה שלנו ומושג הרגש משתנים ומתפתחים תמידית לאורך הזמן, בדרכים שעשויות להיות מפתיעות למדי.

הסוגיה הזו איננה חדשה כלל וכלל. קראתי דוחות עדכניים רבים על מדענים ופסיכולוגים שהחלו לעסוק ברגשות ב"עשורים האחרונים", ולכן הנחתי שמחקר הרגשות בן מאה עד מאה וחמישים שנה לערך.

אבל האמת היא שמחקר הרגשות הוא בן אלפי שנים. ד"ר פירת־גודבהיר מזהה את נקודת ההתחלה שלו אצל הסטואיקנים - אנשי אסכולת סטואה, אחת ממגוון אסכולות בפילוסופיה של היוונים הקדומים.

זנון מכתיון ייסד במאה השלישית לפני הספירה את האסכולה הסטואית, השמה דגש על השלמה עם מצב העניינים הטבעי, חיים בָּרגע והפעלת היגיון ושכל ישר בכל הנסיבות.²

בד בבד עם החדווה שבה עסקו בלא הרף בהיגיון ובשכל, הסטואיקנים חשבו וחקרו רבות את תחום הרגשות,³ ככל שהיו מסוגלים בכלים ובגישות שהתקיימו בזמנם.^ב הם היו מהראשונים שזיהו רגשות כ"דברים" נפרדים, היבטים של התודעה האנושית שנבדלים מחשיבה ומהתנהגות.

כצפוי, לעיתים קרובות ראו הסטואיקנים ברגשות מכשול. הם זיהו "תשוקות" מסוימות, כולל תאווה, פחד, מצוקה ועונג, והכריזו שהן אינן רציונליות ומנוגדות לאידיאלים הסטואיים.⁴ מבחינתם יש להתנגד לתשוקות כאלו, שכן הן גורמות לבני האדם לתפוס במוחם דברים ולנהוג כלפיהם כפי שהם רוצים שיהיו, ולא כפי שהם באמת.

זוהי מסקנה הגיונית. לדוגמה, אדם שטוף תאווה עזה עשוי להיתקל בדחיות רבות מצד מושא חיבתו, ועדיין להמשיך במרדף, מתוך רצון שהמצב יהיה שונה משהוא באמת, ממה שעיניו ואוזניו מדווחות לו שוב ושוב. התנהגות כזאת איננה רציונלית, ולכן היא נוגדת את הגישה הסטואית (וכמו כן, פעמים רבות, את החוק).

הסטואיקנים הרגישו שהתשוקות מובילות לפאתוס, כֶּשֶל שאדם סובל ממנו בשל עודף תשוקות המסכלות את השכל הישר.⁵ הדרך היחידה להימנע מפאתוס היא לשלוט בתשוקות או להחניקן. הם גם האמינו שהדרך להימנע מסבל באמת ובתמים היא אפתיאה (apatheia) - המטרה האולטימטיבית של הסטואיות, מצב של צלילות המחשבה שבו האדם מסוגל לחשוב ולהגיב בהיגיון ובסבירות, בכל המצבים.⁶ הסטואיקנים היו בעצם אב־טיפוס של הוולקנים, אלפיים שנה לפני 'מסע בין כוכבים'.

לצערנו, תרבות יוון העתיקה הגיעה לקיצה בסופו של דבר, ואיתה הסטואיקנים. עם זאת, הם הותירו מורשת מכובדת, והשפעתם עדיין ניכרת כיום. היבטים חשובים של הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי המודרני נובעים מתורת הסטואיקנים.⁷ בשפות שונות עדיין משתמשים במילה "סטואי" לתיאור אדם בעל שליטה עצמית, וב"פאתוס" לתיאור מאפיין שמעורר רגשות עצב או יגון. ואילו "אפתיאה" היא אימה הקדומה של האפתיה. יש בכך מן ההידרדרות, יש להודות, ממשמעות שהיא "הביטוי האולטימטיבי למודעות האנושית" למשמעות של "חוסר אכפתיות". הזמן מרדד הכול.

אבל למה? למה דווקא לענף מסוים אחד של הפילוסופיה היוונית העתיקה הייתה השפעה אדירה כל כך על החברה המודרנית? ובכן, עקרונות הסטואיות התקיימו לאורך זמן, במידה רבה מכיוון ששולבו באופן ניכר בדת, בעיקר בנצרות המוקדמת.⁸ למשל, הסטואיקנים, שהתנגדו לתאווה לא רציונלית, האמינו שיחסי מין נועדו אך ורק לרבייה במסגרת חיי נישואים.⁹ רוב העולם הנוצרי עדיין דוגל בכך. יש גם מקבילות רבות בין הסטואיות לבודהיזם, המתמקד בהארה שמגיעים אליה דרך עקירת כל התשוקות הארציות באמצעות משמעת מנטלית ומדיטציה.

ואולם, סִידְהָארְטְהַה גַאוּטַמָה ייסד את הבודהיזם כ־300 שנה לפני הולדת הסטואיות. אם כן, מדוע לא לייחס לבודהיסטים את ראשית מחקר הרגשות?

השאלה במקומה, וייתכן שיש כאן הטיה תרבותית מסוימת. אבל יתרון אחד של הסטואיקנים היה השקפת עולם מטריאליסטית: הם האמינו שרק דברים בעלי קיום פיזי יכולים להיחשב "קיימים". כאשר אנו חווים רגשות - קצב פעימות הלב גובר, אנחנו בוכים, אנחנו מסמיקים, אנחנו מחייכים וכן הלאה. לכן האמינו הסטואיקנים שלרגשות יש נוכחות פיזית. פירוש הדבר הוא שקיימת אפשרות תיאורטית לזהות ולחקור את הרגשות באופן אובייקטיבי. מדעי.

דת לא עובדת ככה. הבודהיזם, למרות כל תכונותיו החיוביות, עדיין כולל מושגים כמו קארמה וגלגול נשמות, ולא משנה מה דעתכם עליהם, קשה ליישב את האמונה בבלתי מוחשי או ברוחני עם ניתוח אובייקטיבי ונתונים מוצקים. לרוע המזל, הטמעתה של הסטואיות בתוך עקרונות ותפיסות דתיות מערביות הביאה גם היא ליותר אמונות מהסוג הראשון ופחות בחינות מהסוג השני.

ביסודו של דבר, הדת קיימה - ואף קידמה - את העניין ברגשות במשך מאות שנים אחרי ירידת קרנה של הסטואיות. אבל משמעות הדבר היא שהרגשות הסתבכו דרך קבע בין סדרי עדיפויות ומנהגים שבסיסם באמונה ובתיאולוגיה, מה שאינו תורם להבנה מדעית.

עם זאת, אי־אז הרגשות לא נקראו כך. הם היו "תאוות", "חטאים", "תאבונות", "דחפים" וכן הלאה. זה היה המצב עד המאה התשע־עשרה, שאז התערבו מדענים ותבעו אחיזה בנושא, בהכרזה שכל אלה מכונים מעכשיו "רגשות", המונח שאנו עדיין משתמשים בו היום (לטובה ולרעה).

היוזמה ל"מיתוג" המחודש הזה הגיעה בהרצאות הפופולריות של תומס בראון, פרופסור לפילוסופיה מוסרית ואיש רפואה מאדינבורו, שיש הרואים בו את "ממציא הרגש".¹⁰ כאשר ספרי הרצאותיו של בראון זכו לתפוצה החל ב־1820, התקבעה הגישה שהוא הוביל - הטמעה של כל אותם "תאוות", "תאבונות" ו"חיבות" משכבר בקטגוריה האחת של "רגשות". היא קיבלה חיזוק מצידו של פילוסוף־מדען סקוטי נוסף, פרופ' אלכסנדר בֶּיין, שייסד את Mind, כתב העת הראשון לפסיכולוגיה ופילוסופיה אנליטית. בספרו משנת 1859, "הרגשות והרצון" (The Emotion and Will),^‏11 שרבים רואים בו את הספר הראשון על מדע הרגש הפסיכולוגי, הוא כתב:

רגש הוא השם המשמש כאן לתפיסת כל מה שמובן במונחים של תחושות, מצבי תחושות, תענוגות, כאבים, תאוות, הלכי רוח וחיבה.

השתלטות המדע על הרגשות קיבלה חיזוק מסקוטי נוסף בן התקופה, שעסק גם הוא בפילוסופיה, פרופ' סר צ'רלס בֶּל, שעל שמו קרויה תסמונת בל של שיתוק הפנים.¹² העניין שלו בשרירי הפנים ועצביהם הביא אותו לחקור את ההבעות הנובעות מרגשות, מה שעזר לגבש את ההשקפה הרואה ברגשות תהליכים פיזיולוגיים מוחשיים, ולא ישויות רוחניות מטפיזיות.

עבודתו של בל והתגליות שהגיע אליהן בהמשך הביאו לספר רב־השפעה נוסף, "ביטויי רגש אצל בני האדם ובעלי החיים" (The Expression of the Emotions in Man and Animals), שכתב לא אחר מאשר צ'רלס דארווין.¹³

כל אלה עזרו לבסס את ההכרה בכך שלרגשות יש בסיס פיזי בעולם האמיתי, ועל כן אפשר לחקור אותם. הסטואיקנים אימצו את העמדה הזאת אלפי שנים קודם לכן, אבל המדענים הסקוטים בני המאה התשע־עשרה הם שחיזקו אותה באמת ובתמים כ"עובדה" המקובלת על הכול, כפי שהסביר ד"ר פירת־גודבהיר:

תומס בראון מיקם את הרגשות במוח, ולא בנשמה - הוא הפך אותם לישויות פיזיות מוחיות באופן מוחשי יותר מהקודמים לו.

הגיוני לחשוב שהדבר יספק בהירות למחקר המדעי של הרגשות. במובנים מסוימים אכן כך היה, אבל לא באחרים.

לאחר הסיווג מחדש הזה של תופעות מנטליות קיימות כרגשות פרסם ב־1880 הכומר ד"ר ג'יימס מֶקוֹש (פילוסוף סקוטי בולט נוסף) את ספרו "הרגשות" (The Emotions),‏¹⁴ ובו יותר ממאה דוגמאות לתחושות, דחפים, כמיהות, תגובות וכן הלאה, שנכללו בקטגוריה חדשה זו של רגשות.

אכן הרבה דברים. אבל האם הייתה הגדרה יסודית, מובנת ועקבית של רגשות, שחלה במידה שווה על כולם? הגדרה שתאפשר לקבוע במדויק על מה אפשר ואי אפשר להחיל את התווית המדוברת?

לא. ועדיין אין. הגדרה כזאת נחשבת עד היום אתגר מרכזי של המדענים והמומחים העוסקים בתחום. למעשה, כפי שאמר פעם תומס בראון עצמו: "קשה לנסח את המשמעות המדויקת של המונח רגש בצורה מילולית כלשהי."¹⁵

ב־2010 ראיין הפסיכולוג ד"ר קרול א' איזרד¹⁶ מספר רב של מומחים שונים מתחומים מגוונים של מחקר רגשות כדי לברר אם קיימת (או לא) תמימות דעים לגבי ההגדרה של רגשות ותכונותיהם. הסיכום שאליו הגיע בתום המחקר הזה הוא:

רגש מורכב ממעגלים עצביים (המוקדשים לכך באופן חלקי לפחות), ממערכות תגובה וכן ממצב/מתהליך של רגש המניע ומארגן את הקוגניציה והפעולה. רגש גם מספק מידע על האדם החווה אותו, ועשוי לכלול הערכה קוגניטיבית מקדימה וקוגניציה מתמשכת, כולל פרשנות למצב הרגש, ביטויו או סימנים חברתיים־תקשורתיים, ועשוי להניע התנהגות של פעילות או הימנעות, להפעיל שליטה/הסדרה של תגובות ולהיות חברתי או יחסי בטבעו.

אם אתם דומים לי, קראתם את הקטע האחרון ויצאתם ממנו מבולבלים יותר לגבי רגשות, ולא פחות. למען ההגינות, הוא לא אמור להיות הגדרה, אלא סיכום של מה שהמומחים כיום מסכימים שהם מאפיינים עקביים של רגשות. ועם זאת עולה ממנו מדוע ההבנה הנוכחית שלנו לגבי רגשות, בעיקר בהקשר המדעי, עדיין מוגבלת כל כך, אף שהאדם הממוצע מכיר אותם היטב ונראה שמבין אותם אינטואיטיבית.

ביסודו של דבר, מן הפרספקטיבה המדעית, התווית ״רגשות״ דומה לתווית ״חיות משק״. כולנו יודעים מיהן חיות המשק. פרות, סוסים, כבשים, תרנגולות - אלה חיות משק. נשרים, תמנונים, תנינים: אלא לא חיות משק.

אבל מדענים החוקרים רגשות דומים לווטרינרים האחראים לטיפול בחיית משק חולה. עליהם לדעת פרטים ספציפיים, אחרת לא יוכלו לבצע את עבודתם. אי אפשר לומר ״חיית המשק חולה״, וזהו זה. מדובר בפרה? בתרנגולת? בכלב? בחזיר? כל אחד מבעלי החיים האלה זקוק לטיפול ספציפי משלו.

ובשל טבעם החמקמק, הלא־ודאִי ולעיתים קרובות הערטילאי של הרגשות, הווטרינרים באנלוגיה הזאת אפילו אינם יכולים לבוא למשק ולראות במו עיניהם. עליהם לבצע את הטיפול כולו בטלפון.

למרבה האירוניה, יש דבר אחד שחוקרי רגשות אכן מסכימים עליו באמת ובתמים, והוא שהגדרה מהימנה של רגשות, כזאת שתעבוד בשביל כולם, אכן תהיה מועילה מאוד. אבל נראה שלעת עתה, לכל הפחות, היא לגמרי מחוץ להישג ידנו.

עם זאת העבודה נמשכת. חוקרי רגשות מגלים עוד ועוד על אופן פעולתם, ואפשר להניח שיהיו מסוגלים בסופו של דבר להבהיר מה הם.

היבט חיובי בלתי צפוי של הבלבול המתמשך סביב רגשות היה הפרספקטיבה המסוימת שקיבלתי ממנו בדבר הבורות הרגשית שלי עצמי. אולי לא היה לי מושג איך רגשות פועלים, אבל מתברר שלרבים אחרים, כולל המומחים, אין מושג. לפחות זה. ובכל זאת, העניין בעייתי מבחינתי ומבחינת היעדים שלי.

ואולי הבעיה אינה גדולה כפי שנראה. למעשה, זהו מצב מוכר לחוקרי מוח כמוני. הרי בדומה לרגשות, קשה מאוד להגדיר במדוקדק גם דברים כמו מחשבות, תודעות, תחושות וכן הלאה. רוב הדברים החשובים שהמוח שלנו עושה חמקמקים וערטילאיים מטבעם. ובכל זאת אנחנו חוקרים אותם ללא הרף.

איך? אנחנו מתמקדים במוחשי, בדברים שאנחנו יכולים לראות, לאמוד, למדוד ולהגדיר. במקרה זה - בתהליכים ביולוגיים ופיזיולוגיים שמתרחשים כשאנחנו חווים רגשות. אולי לא נצטרך הגדרה מילולית ספציפית לרגשות אם נוכל לראות מה קורה במוח ובגוף בעודם מתרחשים. כך יהיה לנו מושג טוב הרבה יותר על מהותם והתנהלותם.

הפילוסופים וההיסטוריון עשו את חלקם, כעת הגיע הזמן לאפשר למדענים להנהיג את חקר הרגשות. בואו נאמר רק שהייתה לי הרגשה טובה לגבי העניין...

גוף מלא רגשות

כשאבא שלי אושפז לא בכיתי.

רציתי לבכות. דאגתי לו מאוד, והייתי מתוסכל להחריד מהמצב הקשה שכולנו נמצאנו בו. זאת לא הייתה פוזה מצ'ואיסטית. בזמנו הייתי תקוע בבית עם אשתי ושני ילדים קטנים, כך שגישה כזאת הייתה בזבוז זמן מוחלט.

בכל זאת, לא בכיתי. לפחות לא בהתחלה. בסופו של דבר כן, אבל בפרצי בכי קטועים וקצרים. ולמען האמת, בניגוד למה שמקובל לומר, באותם רגעים לא הרגשתי טוב יותר. סערת הרגשות לא פחתה, אבל עכשיו היו לי גם עיניים רטובות ואדומות ואף דולף. גם השמעתי קולות משונים שהפחידו את השכנים. בסך הכול הבכי לא שיפר את מצבי.

אני מתעכב על העניין בגלל מה שקראתי על הסטואיקנים ומחשבותיהם על רגשות. וביתר ספציפיות על המסקנה שהגיעו אליה, שרגשות הם דברים מובחנים ומוחשיים, כי הם מתבטאים בדרכים עקביות מסוימות בגוף האנושי. אנחנו לא רק חווים את הרגשות באופן מנטלי. אנחנו מבטאים אותם גופנית, לעיתים קרובות באופן לא מכוון.

שיערתי שאם אוכל להבין מדוע הדבר מתרחש, מדוע יש לרגשות השפעות פיזיות שכאלה על גופנו, אולי זה יעזור לי להבין מהם הרגשות באמת, איך הם פועלים, ומדוע הם השפיעו עליי כך.

ודוגמה מוכרת וגלויה מאוד של רגשות המביאים לתגובה פיזית היא בכי.

אם כן, מדוע אנחנו בוכים?

אני לא מתכוון "מה גורם לנו לבכות?", הרי זה יכול להיות חיתוך בצל, אבק באוויר, אובדן שובר לב או בעיטה עזה בביצים. לא, אני מתכוון לשאול, למה אנחנו בוכים בכלל? מדוע עלה בדעתה של האבולוציה שזליגת מים מהעיניים היא יכולת מועילה?

הנה העניין: אף על פי שזהו דבר שכיח ובסיסי שכולנו עושים, גם אם נתייחס ל"בכי" אך ורק במשמעות של "יצירת דמעות",^ג הוא מורכב במידה מפתיעה.

בין השאר, לבני אדם יש שלושה סוגים של דמעות.¹⁷ יש דמעות בסיס (basal tears), הנוזל המופק כל העת ויוצר שכבה נוזלית בעובי שלושה מיקרומטר המצפה את העיניים תמידית ושומרת על צלילותן, לחותן ובריאותן.^{18, 19}

כאשר אבק, גרגירים או אדי בצל קצוץ נכנסים לעיניים, אנחנו מפיקים דמעות רפלקס (reflex tears) כדי לסלק את ההפרעה שבעין, כמו שפותחים את הברז כדי לשטוף חרק לביוב.

הסוג האחרון הוא דמעות פסיכו־רגשיות (psycho-emotional tears), המופקות כשאנחנו חווים רגשות עזים: בדרך כלל עצב, אבל גם כעס, אושר ואחרים. לשני סוגי הדמעות האחרים יש תפקידים ברורים, אבל מה מטרתן של דמעות העצב? הרי אי אפשר לשטוף רגש שלילי החוצה דרך העיניים (לפחות כך תמיד הנחתי).

יש תיאוריות רבות לגבי תפקידן של דמעות פסיכו־רגשיות.²⁰ למשל, שהן משדרות החוצה את מצבנו הרגשי. הן מבהירות לסובבים אותנו שאנחנו זקוקים לעזרה, או שאנחנו זמינים לעזור או להשתתף ברגש חיובי.

אבל מחקרים מוכיחים שדמעות הנובעות מרגשות שונות בהרכבן הכימי מאלה הנוצרות בשל גירוי בעין.²¹ אילו נועדו הדמעות למטרת תצוגה, כדי להיראות בלבד, הרי לא היה בכך צורך.

דמעות רגשיות מכילות אוקסיטוצין ואנדורפינים, כימיקלים של "הרגשה טובה" שמשפרים את מצב הרוח כאשר הם נספגים דרך העור.²² אפשר להניח שהדבר מועיל כשעצובים. אבל הפקה של כמויות קטנטנות של הכימיקלים האלה וטפטופם על הלחיים היא דרך שימוש לא יעילה במיוחד. אנחנו מניחים שאי אפשר להגיע לתחושת סימום באמצעות הדמעות של עצמנו (אם כי זה יכול לשמש הסבר לפופולריות של ביוגרפיות עתירות ייסורים).

מחקרים אחרים מראים שכאשר גברים שואפים דמעות נשים יורדות רמות הגירוי והטסטוסטרון.²³ לא ברור אם יש אותה השפעה של דמעות גברים על נשים, אבל יש תיעוד מסוים של נשים המפגינות שינוי התנהגות²⁴ אחרי שאיפה של נוזלי הגוף של אחרים.ד כך או כך, מהנתונים עולה שלדמעות הרגשיות שלנו יש השפעה כימית על הסובבים אותנו. יש בזה משהו מטריד.

עוד עולה מכך שהקשר בין הרגשות שלנו לפיזיולוגיה שלנו עמוק ואמיץ בהרבה מכפי שרבים מניחים. רגשותינו אינם כלל ועיקר תוצר מופשט בלתי מוחשי של תהליכים מנטליים ותו לא, ערטילאיים בדומה לצל. יש להם יכולת להשפיע על גופינו ברמות הביוכימיות הבסיסיות ביותר.

אני כמובן לא הראשון שהבחין בכך. כפי שראינו, הסטואיקנים הדגישו זאת לפני אלפי שנים. וזה ניכר גם בהיקף הרחב שבו השפה שעוסקת ברגשות מתמקדת באיברי גוף ובחלקיו שאינם המוח.

כל ההתייחסויות הרומנטיות הן ללב - אנחנו חווים "כאב לב" או "שיברון לב" כשהרומנטיקה משתבשת. יש לנו "תחושת בטן" לגבי החלטות או נטיות שאנו מגיעים אליהן אינסטינקטיבית, בלי לחשוב, לעיתים קרובות דרך רגשות. כאשר אנו חווים רגשות רבי־עוצמה, נשימתנו נעתקת לפעמים, בשילוב של מערכת הנשימה. הבעה של ביטויי כעס היא למשל "חרון אף". אושר גורם פעמים רבות למצב של רוגע ושלווה, המרמז על ירידה במתח השרירים. ואם אנחנו מתרגשים מאוד, יש לנו "פרפרים בבטן". כמה דרכים לתיאור פחד הן וריאציות של "עשיתי במכנסיים?" גם הקרביים ומערכות סילוק הפסולת של הגוף מגיבים לרגשות, אף על פי שהיינו מעדיפים שלא יעשו זאת.

לעיתים קרובות זהו קיצור דרך שימושי, בעיקר אצל אנשי מדעי המוח כמוני, להבחנה בין המוח והגוף, כאילו הם שני דברים שונים, כשהמוח משמש מעין "נהג" של הגוף, שהוא בסך הכול כלי רכב משוכלל בשר ודם. אבל התובנה הנובעת מההפרדה הזו, כאילו הם ישויות נפרדות לחלוטין, שגויה. כפי שניכר מהקשרים הרבים בין הרגשות לתפקודי הגוף, הם כרוכים זה בזה וחופפים במובנים רבים.

הרי למרות כל עוצמתו, המוח הוא עדיין איבר בגוף. הוא זקוק לגוף כדי לשרוד ולתפקד. אמת, המוח אמנם שולט בגוף ומשפיע עליו, אין להכחיש זאת, אבל לעיתים קרובות גם ההפך נכון, והגוף משפיע על המוח בדרכים שונות.

מערכת העצבים המרכזית - המוח וחוט השדרה - נמצאת בתוך הגולגולת ועמוד השדרה, ולכן נזק לאזורים האלה עלול להיות משמעותי (והרסני). אבל למערכת העצבים המרכזית יש אינטראקציה עם שאר הגוף דרך מערכת העצבים הפריפריאלית,²⁵ שגם היא רשת מורכבת של עצבים ונוירונים, המקשרת בין מערכת העצבים המרכזית לכל שאר האיברים והרקמות. יש לה שני רכיבים. האחד הוא המערכת הסומטית, המעבירה מידע תחושתי מהאיברים (טמפרטורה, כאב, לחץ וכו') ושולחת אותות מוטוריים לשרירים, המאפשרים לנו להזיז את הגוף בצורה מודעת.²⁶

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא