חשופה

פתח דבר

"מה שחשוב בזוגיות איננו לגרום לבן הזוג להיות מאושר,
אלא להיות מאושר בעצמך ולהעניק לו את אושרך"
~ ז'אק סאלומה

עד לא מזמן לא האמנתי בכל הציטוטים הקיטשיים האלה על אהבה וזוגיות. הכול היה נראה לי כמו מכבסת מילים שאין לה תכלית. זוגיות מבחינתי הייתה תמיד מתכון בטוח לשיברון לב ולאכזבה, ובאותה נשימה גם ליצירת סטרס וחרדת נטישה. לכן, כשהייתי קוראת כל מיני ציטוטי השראה מהעבר או משפטים ניו אייג'ים חמודים, הייתי מתעצבנת עוד יותר מבפנים.

במקביל, בתוך רכבת הזוגיות שסטתה אצלי פעם אחר פעם מהמסלול, היו המון דברים שרציתי לשנות ולא ידעתי איך. הרגשתי שנמאס לי לשחזר בכל פעם מחדש את אותה התנהגות שהובילה אותי לאותן תוצאות — אכזבה, תחושת החמצה והתרסקות תהומית.

אם לפני עשר שנים הייתם אומרים לי שאכתוב ספר על זוגיות, ועוד מכובע של מאמנת זוגית עם קהילה של עשרות אלפי עוקבים, הייתי אומרת לכם, בכנות — לכו להתאשפז! אין מצב בעולם שחיה פצועה ומדממת כמו שהייתי תהפוך ללביאה לוחמת, חזקה ועוצמתית. פשוט אין מצב.

אבל כנראה שהדרך הארוכה שעברתי, ובעיקר התחתית שבה נגעתי, הובילו אותי לרגע הזה.

החוויות המרתקות והתקופות הלא פשוטות שחוויתי במערכות היחסים שלי, השאירו חותם עמוק על חיי. רגעים של דאון, של כאב, של אכזבות קשות ושל תסכול פרצו לתוך ליבי, חצו אותו לשניים והובילו אותי בסופו של דבר לעבור תהליכי ריפוי מעמיקים. כתיבת ספר זה היא הזדמנות ייחודית לחלוק את מערכת היחסים שלי עם המושג החמקמק הזה שנקרא "זוגיות", ולהציג בפניכם כלים שיעזרו לכם למצוא זוגיות טובה ואיכותית, אבל קודם כול ובראש ובראשונה — למצוא את עצמכם, מבפנים.

נולדתי בירושלים לזוג הורים רופאים, עולים חדשים מברית המועצות לשעבר. כילדים קיבלנו חינוך סובייטי נוקשה, עם ציפיות אסטרונומיות. מוזר או לא, בתכנון המשפחתי של הוריי אני הייתי הילדה היחידה המתוכננת, כל השאר הגיעו כתוצאה מ"פנצ'ר". את המשפט "ממך אנחנו מצפים להכי הרבה", אני זוכרת היטב כנערה מתבגרת. שמעתי אותו לא מעט. החלום הכי גדול של ההורים שלי היה שאמשיך את דרכם ואהיה רופאה מכובדת, עם זוגיות, משפחה וילדים. אבל החיים הובילו אותי למקומות אחרים, כשאני חווה בדרך מערכות יחסים שמנפצות אותי לרסיסים. הולכת אבודה על המפה, ללא יציבות, ללא הגנה, ללא זוגיות וללא ילדים משלי. אבל בדרך הארוכה אני מוצאת גם את מה שאבד בתוכי, וחוזרת הביתה.

כשאני מגוללת את הסיפור האישי שלי, אני מזהה את ההשפעות ההרסניות שהיו למערכות היחסים שלי על חיי האישיים והמקצועיים. אלה היו מערכות יחסים מצופות דבש, אך מלאות רעל, שיצרו אצלי פצעים עמוקים שביקשו ריפוי, חיבוק והגנה. דרך התהליכים שעברתי, למדתי להכיר בערך העצמי שלי, לחזק את התפיסה החיובית שלי ולהשיב אליי את ביטחוני העצמי, שעזב אותי עם השנים בהשפעת כל מיני אירועים שונים ומשונים.

בספר זה אני מציעה לכם, הקוראים, כלים ואסטרטגיות שיעזרו לכם להסתכל על ה"תמונה הגדולה" בצורה בהירה וחיובית יותר. אני מציעה שיטות לשיפור התקשורת הזוגית ולבניית יחסים בריאים ומתוקנים. בעזרת שאלות מעוררות חשיבה והבנה מעמיקה, אסייע לכם למצוא דרכים להתמודד עם האתגרים ועם השברים שמגיעים בדרך, ולהקים מחדש את יסודות הזוגיות שלכם.

הספר הזה הוא לא עוד קובץ טקסט עם עצות והכוונה. זהו ספר אישי שכולו חשיפה מעמיקה ואינטימית של לב אחד שנשבר פעם אחר פעם, עד שהחליט לצאת למסע של ריפוי, ולבנות חיים חדשים ושלמים.

להיוולד מחדש.

זהו גם ספר מלא אהבה, געגועים, תשוקה ומיניות, שיגרום לכם לרצות להתאהב מחדש בעצמכם ובזוגיות שלכם.

בסיום הספר (לא לגלות), מחכה לכם חוברת בונוס עם השיטה המצליחה שלי ליצירת זוגיות מיטיבה לאורך שנים. שיטה שעובדים איתה בהצלחה זוגות רבים, וגם רווקים ורווקות שמחפשים זוגיות רצינית וטובה לשנים ארוכות. ריכזתי עבורכם בחוברת את מרב הכלים שיעזרו לכם להשיג זוגיות טובה ובריאה, ואם זכיתם כבר באחת כזאת, אז לשפר ולהעצים את מערכת היחסים ואת האהבה שלכם.

כמו עברית, אנגלית או צרפתית, זוגיות היא שפה. אם רוצים להצליח בה, חשוב מאוד להכיר אותה. אני בטוחה שאם אתם קוראים את הספר הזה עכשיו, אתם בטח רוצים להיות במקום אחר בחיים שלכם ברמה הזוגית ובכלל. כולי תקווה שהספר שלי יניע אתכם למקום חדש וחיובי, שבו תרגישו שלמים עם מי שאתם ועם הזוגיות שלכם. רק כך אפשר לחוות את החיים במלואם.

תודה שאתם כאן איתי.
שלכם,
יהודית

היי סטאס

סטאס היה האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים. לפחות כך חשבתי בזמן אמת. מהאהבות האלה שזוכרים לנצח, שנחקקות ונצרבות עמוק בתוך הנשמה ומשאירות חותם אדיר ובלתי נשכח.

לא אשכח לעולם את התחושות העוצמתיות שחוויתי כשהיינו יחד. הזיכרונות של הזמנים היפים והפחות יפים עם סטאס כנראה יישארו איתי כל חיי.

מהרגע הראשון החיבור בינינו הרגיש מיוחד. כאילו נפגשנו במקום אחר בעבר או אולי בגלגול קודם. משהו מבפנים כבר ידע שאנחנו כאן כדי לעבור איזשהו מסע יחד. ראינו את זה בכל פעם שהעיניים שלנו נפגשו. הרגשנו את זה בכל נגיעה שנגענו. ראיתי את זה בכל מבט שחלף בינינו, בעיניים שלו שהתקרבו אליי, ראו אותי ושיקפו את העולם הפנימי שלי. כל נגיעה שלו גרמה לי להרגיש את החום ואת התחושה המיוחדת שיש בקִרבה. הגוף שלו היה כמו ראוטר של אהבה ששולח ומקבל אותות ממני. אני מניחה שמי מכם שחווה אהבה גדולה ומשמעותית כזאת לפחות פעם אחת בחיים, מבין על איזו תחושה אני מדברת.

אך כדי להבין את עומק הקשר במערכת היחסים שנרקמה עם סטאס, אני רוצה לקחת אתכם רגע שלושה חודשים אחורה.

השנה היא 2014, אני בת 34, אחרי מספר מערכות יחסים לא מוצלחות, בלשון המעטה. ללא זוגיות, ללא ילדים, כשההורים כבר חסרי סבלנות וחולמים לראות אותי "מסודרת בחיים".

מזל שאני עדיין לא מרימה ידיים, ומחליטה לנסות את פיצ'ר ההיכרות החדש של פייסבוק. בזמנו, הרשתות החברתיות עוד היו בחיתולים וכל פיצ'ר חדש ברשת, במיוחד בתחום ההיכרויות, היה מרענן במיוחד. וכך, בלי לחשוב פעמיים, אמרתי לעצמי שאני הולכת לנסות את מזלי גם בפלטפורמה הזאת. בכל זאת, בעידן הדיגיטלי, עם כל הטוב שהוא הביא עימו, השתבש קצת תהליך ההיכרות, כשהכול הפך קר ומנוכר מאחורי מסך המגע.

"היי," הבחור מהצד השני כתב לי.

"היי גם לך," עניתי, מתרגשת מהאפשרות להכיר אדם חדש.

לא עוברת שנייה וחצי ואני כבר בסריקה מוקדמת, מסתכלת בפרופיל שלו ורואה גבר יפהפה בשם דיוויד, חתיך הורס, נראה כמו דוגמן איטלקי. בכלל בכלל לא הנוף הישראלי. בהתחלה, אני נזכרת, עוד עוברת לי בראש המחשבה שאולי זה פייק. אולי דייוויד זה בכלל סוכן איראני או בוּט מטורקיה, אבל אז אני גוללת קצת בפרופיל שלו, קוראת תגובות, עוברת על פוסטים שהוא פרסם ושיתף. ו... בום! אני קולטת שנפלתי על דג זהב. יהודית, היום זה יום המזל שלך!

תוך מספר שניות אנחנו מתחילים להתכתב. כל מילה שלו נכנסת לי כמו חץ לתוך הלב, כאילו יש לוח מטרה ענק שם בפנים והחתיך המטורף הזה בצד השני פוגע בול במרכזו, נועץ את החץ עמוק בתוכי.

באותם ימים הטלוויזיה הייתה דולקת בלי הפסקה על החדשות, כשצה"ל התחיל במבצע צוק איתן. צווי 8 נשלחו לחיילים ולמילואימניקים בכל הארץ, ובמדינה החלו לנשוב רוחות מלחמה. והנה הגבר הזה מולי, עם הפאקינג פאסון הזה בכל מילה שהוא כותב, מספר לי עכשיו שהוא ב־669. לא פחות ולא יותר. לא רק מראה של דוגמן איטלקי, אלא גם פטריוט מלח הארץ!

"אחחח," אני מסתכלת לשמיים ואומרת לאלוהים, "תשמע טוב, אתה מאדר פאקר של תסריטאי!"

וככה אנחנו מתכתבים במשך שלושה חודשים תמימים, בלי להיפגש אפילו פעם אחת. אתם בטח שואלים את עצמכם למה לא נפגשנו, כן? אז גם אני שאלתי את עצמי ולא פעם גם אותו. ותמיד היו לו תשובות ענייניות שנשמעו לגיטימיות.

"יהודית, אני חייב לצאת למילואים..."

"תקופה מורכבת קצת אצל ההורים שלי, אני חייב לקפוץ אליהם..."

"העבודה כרגע סוחטת אותי, בואי ננסה בשבוע הבא?"

ואני, יהודית התמימה והנאיבית, אכלתי את השיט הזה! פאקינג בחורה בת 34, עם שכל של ילדה לא אפויה בת ארבע־עשרה שצמאה וזקוקה לאהבה, לחום, לתשומת לב. אישה־נערה שכל מחשבותיה וחלומותיה נודדים אל הגברבר האיטלקי שבצ'אט. והוא? הוא מספק את הסחורה ואומר לי במשך כמה חודשים כל מה שבחורה רוצה לשמוע. ואני? מהופנטת, מסונוורת. מדמיינת אותנו מתחבקים כבר על המיטה אחרי ששתינו קברנה סוביניון אדום, אבל לא בקבוק זול כזה מהפושטים, אלא מזנים של ענבים יקרים. אנחנו שותים תוך כדי שאנחנו קורעים זה מזה את הבגדים ומתנשקים כל הלילה כאילו אין מחר.

וכך, בנונשלנטיות טיפוסית, אני מחליקה את עניין המפגשים כאילו האהבה הזאת יכולה להימשך לנצח מאחורי המסך. הולכת לישון איתו כשהוא מחובר אונליין בשעות הקטנות של הלילה, קמה איתו לפני הזריחה בבוקר, בודקת אם יש נקודה ירוקה ליד תמונת הפרופיל שלו.

עד שסוף סוף הגיע היום המיוחל שבו קבענו להיפגש.

באותו יום נכנסתי לכתוב לו כדי שנתאם בדיוק היכן להיפגש ובאיזו שעה. אני מחפשת את השם שלו ולא עולה לי שום דבר. בודקת את ההתכתבויות האחרונות שלי באפליקציה — שום כלום. הבחור איננו. היה לי גם את הנייד שלו, אבל הוא לא היה זמין. איך שהייתי מתקשרת נשמע צליל של ניתוק.

"זה לא יכול להיות," אני ממלמלת לעצמי, "בטח איזה באג." מכבה את המכשיר ומדליקה שוב. הגוף שלי דרוך. המכשיר נדלק ואני נכנסת לפייסבוק. לוחצת בעדינות על המסך ורשימת ההתכתבויות האחרונה נפתחת מולי. אני מסתכלת על ההתכתבות האחרונה, ורואה גבר מלפני כמה שבועות. האיטלקי לא קיים. אוקיי, הוא כנראה יצא מהאפליקציה כי קבענו להיפגש, והרי הוא כבר לא צריך אפליקציית היכרויות, אני מעודדת את עצמי, ומנסה תוך כדי להיכנס לפרופיל הפרטי שלו. אבל השם שאני כותבת לא מוביל לשום התאמה. הבחור נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

אני מתחילה להרגיש מחנק בגרון. הראש מסתחרר. הזיעה מתחילה להתגלץ' לי על הצוואר. אני זורקת את הטלפון על הספה בסלון.

"סתומה! פשוט סתומה!" אני צועקת על עצמי בקולי קולות. כועסת על עצמי שהתכתבתי איתו שלושה חודשים בלי להיפגש אפילו פעם אחת. שהתאהבתי מעל הראש בתמונת פרופיל בגודל של אפונה. שבניתי את העתיד שלי על גבר מסוקס ולא אמיתי, עם פייק זיפים וחליפה איטלקית מזויפת. שפנטזתי על 69 כשהוא אמר לי שהוא ב־669. הרגשתי אבודה. הריקנות השתלטה על הגוף שלי ונצרבה כמו במחט על עור, כאילו הייתה קעקוע.

כך הייתי יום־יומיים בדאון כזה, עד שאמרתי, טוב, מה עושה מישהי שעושים לה גוסטינג?¹ נכנסת שוב לזירת האירוע.

תוך שניות הייתי כבר בתוך אתר ההיכרויות. התחלתי להחליק ימינה ושמאלה, לעבור מפרופיל לפרופיל, עד שסוף סוף נתקלתי בבחור בשם סטאס. נראה חמוד, חשבתי לעצמי, ותוך כמה שניות נהר של מילים החל לזרום בינינו.

אני זוכרת שהוא שאל אותי ממש בהתחלה, תגידי, למה את רושמת בפרופיל שלך:

"לא לאנשים שקרנים, מוצצי אנרגיות, לא אמינים ולא פנויים רגשית שבאים לשחק משחקים".

משהו במשפט הזה משך אותו. היום בדיעבד, כמאמנת, אני יודעת לומר שאם בן אדם נמשך כדרך השלילה, יש בו משהו שרוצה להוכיח את ההפך. סוג של אתגר גברי. בלי קשר התדר שלו היה מרגיע, משך אותי, עניין אותי, ואמרתי הופה, יש פה משהו.

מכאן הכול פשוט זרם. מהר מאוד עברנו לוואטסאפ ואז לטלפון. הייתה לנו שיחה קלילה ומדליקה, סיפרתי לו למה כתבתי את המשפט הזה בפרופיל שלי ומה עבר עליי בשלושת החודשים האחרונים. החלטתי שאני אותנטית כמו שאני ולא מסתירה דבר. אם זה "זה" — אז זה "זה". לא בא לי לשקר או לייפות. זוגיות טובה חייבת להתבסס על אמת.

תכלס, אם חושבים על זה לעומק, מה שסיפרתי לו בכנות היה אמור להבהיל אותו או לפחות להדליק לו כמה נורות אזהרה. איך בחורה מקיימת קשר במשך שלושה חודשים בלי להיפגש פעם אחת? איזה ערך עצמי נמוך יש לה? אבל הוא הפתיע אותי ולא התעכב על זה בכלל, כאילו לא רצה להביך אותי.

הרגשתי איך הוא מתחיל למלא את הבאר הריקה שלי במים. כל מילה שיצאה לו מהפה מילאה אותה בעוד כמה מילימטרים. והפרח שלי, שהיה נבול עד לפני כמה שעות, התחיל לצמוח שוב. העלים החלו לצאת, הגבעול נפתח בגאווה, פרחתי מאהבה.

"בואי ניפגש," הוא אמר בפשטות כבר בהתכתבות הראשונה בינינו.

אוקיי, זה תיקון! חשבתי לעצמי בלב וקרצתי לטרנטינו בשמיים.

"בשמחה," עניתי.

האמת היא שהוא בא לי בול בזמן. מתאים לי איזה דרינק לשכוח מהבאסה, חשבתי. הייתי קלילה כמו ציפור. בלי ציפיות. בלי מחשבות. בלי תכנונים.

וכשאין ציפיות אז גם אין אכזבות.

בינתיים.

הערות

1 גוסטינג (Ghosting) הוא מושג חדש יחסית במערכות יחסים. הוא מתייחס לניתוק פתאומי של קשר ללא התראה או הסבר, כאשר הצד הנעלם אינו מגיב גם כאשר הצד הננטש מבקש להבין מדוע. מקור המונח "גוסטינג" הוא בדימוי של אדם שמתאדה, מתפייד, כמו היה רוח רפאים.

האביר על האאודי הלבנה

בסופו של דבר, תיאמנו שהוא יבוא לאסוף אותי מהבית שגרתי בו במודיעין.

סביב השעה תשע בערב, ירדתי למטה לכניסה של הבניין, לבושה חולצה מהממת בצבע ורוד פוקסיה וחצאית מיני ונועלת עקבים שחושפים רגליים ארוכות וסקסיות. דאגתי להתבשם בבושם ספרדי יוקרתי עם ניחוח מתקתק שאפשר להריח מקילומטרים.

ממש בכניסה לבניין חונה מולי אאודי 2 ספורטיבית לבנה, נראית חדשה דנדשה, כאילו לא מזמן קרעו ממנה את הניילונים. והוא עומד שם מחייך, פותח לי את הדלת בג'נטלמניות גברית כזאת, כאילו אני מינימום אנג'לינה ג'ולי על השטיח האדום בכניסה לפסטיבל קאן. אני סוקרת אותו במהירות ומעבד הנתונים במוח שלי משדר לי גבר רזה, גבוה, משהו כמו 1.78, לוק אירופאי, סובייטי. האמת? לא כל כך הטייפקאסט2 שלי. הרי אני אוהבת אותם חסונים, שריריים, טיפה שזופים, והוא היה בדיוק ההפך הגמור. זה רק מראה כמה שסקס אפיל לא תמיד קשור למראה, אלא לאופי, להתנהגות, לאנרגיה שהאדם משדר. משהו באנרגיה שלו כשהוא חיכה לי מחוץ לאוטו פשוט עשה לי את זה. הוא נראה גבר עם חינוך ומנטליות סובייטיים, שמגיעים עם גינונים ונימוסים שלא תמיד יש לגברים הישראלים.

המבט שלו כשסקר אותי מכף רגל ועד ראש הדליק אותי. ידעתי מהשנייה הראשונה שהוא אוהב את מה שהוא רואה. האמת, תמיד הייתי בחורה חושנית ומושכת. גם כשהייתי שמונה־עשר קילו יותר נראיתי טוב וגברים נמשכו אליי. מה ששוב מראה שסקס אפיל הוא לאו דווקא המראה, אלא יותר האופי של הבן אדם, האנרגיה הפנימית שלו.

אני נכנסת לרכב ומתיישבת לידו. ריח דובדבן עוטף את חלל המכונית. האוטו קר ממזגן שעובד היטב (בחודש חם כמו יולי, מזגן טוב הוא נקודה קריטית) ואווירה פרשית ורעננה כזאת מציפה את הרכב מבפנים. כל אלה כבר גורמים לי להרגיש שאני במקום הנכון, שמשכתי לחיים שלי את הגבר הנכון עבורי. זה האחרון שנטש אותי בצ'אט היה סתם מכשול בדרך לדבר האמיתי, כיס אוויר בטיסה אל הזוגיות החדשה שלי.

בתוך הרכב הרגשתי יוקרה שנשפכת מכל כיוון. מבגדיו המכופתרים של סטאס, השעון היקר שענד, ועד מערכת המולטימדיה האיכותית. הכול היה מתוקתק ברמות הגבוהות ביותר. יהודית, הערב את מתחילה לכתוב סיפור חדש, אמרתי לעצמי.

כן, אולי אתם חושבים עכשיו שאני שטחית, מתלהבת כמו נערה מתבגרת משעון יקר או ממערכת מולטימדיה, אבל פליז, אל תשפטו אותי. לאחת כמוני שהייתה חסרה באהבה עוד מילדות, שפת החומר לעיתים הייתה שפת הפיצוי. ככה הייתי רגילה לקבל תשומת לב, בעיקר מאבא שלי. אני לא כועסת עליו חלילה, כי הוא עשה את המיטב שלו, והכול היה מתוך כוונה טובה וטהורה. אבא היה משקיע בי במקומות שהוא האמין שהם הכי חשובים, כמו השכלה, חינוך, מתנות לימי הולדת. את הפן הרגשי הוא השאיר לאמא.

אבל אצלי נוצרה התניה שהלכה והתבססה עם השנים — גבר אוהב אותי רק אם הוא משקיע בי כסף. בילדות אמא ואבא שלי היו מדגישים בפניי, "יהודית, תביאי מישהו עם מקצוע נחשב שיש לו כסף, שידאג לך. זה הכי חשוב." הם אף פעם לא ייחסו חשיבות לאיך הוא יתנהג אליי או ידבר אליי, אלא רק לכמה כסף הוא יביא הביתה בסוף החודש. אם הוא לא יפנק אותך וידאג לך לצרכים הבסיסיים ברמה החומרית, זה לא גבר ראוי, הם היו אומרים בין השורות, וההתניה הזאת, גם כשהייתי מודעת לה, שיחקה תפקיד רציני במערכות היחסים שלי.

אולי זו גם הסיבה שהייתי בקשר וירטואלי שלושה חודשים עם גבר שסיפר לי שהוא מ־669, שיש לו עבודה רצינית, ושבכלל הרגיש לי מלח הארץ כזה ועל הדרך גם בלתי מושג. בכלל, ככל שמשהו לכאורה איכותי יותר וקשה להשגה, אנחנו רוצים אותו יותר. ככל שיש מולנו סיטואציה שכוללת "מחסור" (Scarcity)3 אנחנו נעשה הכול כדי לממש אותה.

אגב, בעולם השיווק אפשר לראות את זה נהדר עם סיסמאות כמו: "יומיים אחרונים לסייל המטורף! שני מקומות אחרונים בלבד!" הדגש הוא על זה שאם לא תמהרו או תילחמו על המקום שלכם, הוא לא יהיה שלכם. הסיבה לכך שמשהו בלתי מושג גורם לנו לחשוק בו יותר ויותר היא שיש פה למעשה מניפולציה פסיכולוגית על מערכת העצבים הסימפתטית שלנו, שגורמת להצפה הורמונלית מופרזת בלתי נשלטת, שמערערת את תחושת הרוגע והביטחון בחיינו.

ההורמונים שמופרשים כשקשה לנו להשיג מישהו הם הורמוני הסטרס והדוחק, שמופרשים אוטומטית בכל סיטואציה שמדמה הישרדות וסכנת חיים, ממש כמו במלחמה — אדרנלין וקורטיזול, שגורמים לחוסר שקט ולחרדה, הורמון הדופמין, שאחראי על תחושת הציפייה, התגמול והאופוריה, והורמון הסרוטונין, שאחראי על העלאת מצב הרוח שלנו. כששלל הורמונים אלה מופרשים יחד, האדם הופך להיות תלותי, נזקק וחרדתי. וממש כמו התמכרות לסם, עד שהוא לא משיג את המנה שלו, את מה שהוא רוצה לקבל, את הבלתי מושג, הוא לא נרגע.

לרוב זה מתרחש כשמישהו קשה להשגה עבורנו, משחק איתנו משחקים של חם־קר, מוסר לנו מסרים כפולים של רוצה־לא רוצה, ולמעשה משגע לנו את מערכת העצבים הפרה־סימפתטית, שאחראית על תחושות הביטחון, הרוגע והשלווה בחיינו. ברגע שמערכת העצבים שלנו מופעלת ולא מווסתת, כך גם התגובות שלנו בהתאם.

קיימים למעשה ארבעה דפוסי התנהגות אבולוציוניים, שכל אדם משתמש באחד מהם או יותר בשעת דוחק והישרדות, על מנת להגן על עצמו:

Fight מלחמה ותקיפה — הפעלת לחץ, אובססיה, רדיפה או תוקפנות.

Flight בריחה והימנעות — נטישת אדם או סיטואציה בגלל הקושי להכיל ולהתמודד.

Freeze קיפאון — ניתוק העצמי מהסיטואציה וחוסר יכולת להגיב או לתקשר.

Fawn ריצוי — ביטול הצרכים האישיים לטובת קבלת אישורים, אהבה ותשומת לב מהסביבה.

בשעת התגובה, שמתרחשת אוטומטית ולרוב בלי שליטה, נדמה שהיא מגנה עלינו. אולי זה נכון לטווח המיידי, אך לאורך זמן היא לחלוטין פוגעת בנו, באדם שמולנו ובאיכות מערכות היחסים בחיינו.

הבשורה הטובה היא שהשליטה בדפוסי ההתנהגות הללו אפשרית, וכדאי לומר אפילו הכרחית, אם אנחנו מעוניינים במערכות יחסים בטוחות בחיים. ברגע שאנו עובדים על תת המודע ועל מה שמנהל אותנו מבפנים, מתרחש ויסות של הפרשת הורמוני הקורטיזול והאדרנלין.

בחזרה לדייט.

הכימיה בינינו הורגשה כבר מההתחלה, ואפילו מתח מיני קטן החל לאפוף את החלק הקדמי של הרכב.

"ניסע לבר בתל אביב," הוא אמר וחייך אליי.

מה שאהבתי בכמה שעות האלה מאז שהכרתי את סטאס, הוא את ההובלה שלו. הוא שלח לי הודעה בצ'אט, אחר כך הוביל את השיחה, את המעבר לוואטסאפ ולטלפון, ואז לפגישה. הוא מתכנן, יוזם, לוקח. הרגשתי שאני יושבת עם גבר אלפא מלא אנרגיה זכרית דומיננטית במיוחד. מיד יכולתי להבין שמדובר בגבר שיודע מהו חיזור, שיודע להשקיע ולכבוש. כמה חיכיתי לזה בתוך תוכי!

אחרי חצי שעה של נסיעה הגענו לבר בתל אביב. נכנסנו פנימה לחלל החשוך ומיד התחלנו לרדת במדרגות לתוך בר מרתפי ארוך ואפל. מוזיקה כיפית ואווירה צעירה חיכו לנו בפנים. מאחר שזה היה אמצע השבוע, לא היו הרבה אנשים ומצאנו את עצמנו די לבד. הרגשתי שהמקום הזה מתאים בול לסיטואציה שאני נמצאת בה. התיישבנו על הבר והזמנו וודקה רד בול וצ'ייסר פידג'. (היום קשה לי להאמין שהמשקאות האלה היו חלק מרזומה המשקאות שלי, אבל בסדר...) הרגשתי שכלום לא יכול לעצור אותנו מלחגוג ולחיות את הרגע.

באותם רגעים, ממש לכמה שניות, חשבתי על המסע הזה שאני עוברת, על השחרור שנמצא בין כפות ידיי ועל הזוגיות החדשה שאני מזמינה לחיי. וכך, אחרי תקופה ארוכה שבה התמודדתי עם הפצעים שבתוכי וחיפשתי את הריפוי, הנה אני כאן, מוכנה לפתוח דף חדש במסע החיים שלי, וברגע הזה, אני מרגישה חיה.

התחלנו לדבר כאילו אנחנו מכירים כבר כמה שנים לפחות. הוא פתח את השיחה וסיפר לי שגם הוא היה בקשר של כמה שבועות עד לא מזמן, קשר שנגמר בגלל חפיסת סיגריות. "אלה לא הסיגריות, כמו זה שהיא לא קיבלה אותי כמו שאני," הוא אמר לי. וחשבתי על זה, על איך שלפעמים אנחנו רוצים לשנות, לשפץ, להפוך את הדמות שמולנו למישהו שנוכל לחיות איתו בשלום, שלא ייתקע לנו בתוך הגרון. קשה לנו לקבל את הצד השני באמת, עם כל החסרונות, האמונות והמורכבויות. וכשקשה לנו, אנחנו מנסים לשנות. זה אולי הפנצ'ר הכי גדול שיש בזוגיות. זה שאנחנו לא באמת מקבלים את הצד השני, אלא מתאהבים ברעיון הזוגי שלנו ובפוטנציאל העתידי האפשרי, במקום באמת לראות את בן או את הבת הזוג שמולנו ולקבל אותם כפי שהם.

מהר מאוד שנינו הבנו שהגענו לדייט הזוגי הזה מאותו מקום פחות או יותר. מקשרים קצרים וממערכות יחסים שהשאירו טעם מר בפה. מציפיות קטנות שהפכו לאכזבות גדולות. עכשיו תוסיפו למאץ' הזה בינינו גם את הוויבים הכייפים שהיו במקום, את המתח המיני שהחל להתפתח מבלי שהזמנו אותו אפילו, את המוזיקה והאנרגיות, והרי לכם דייט ראשון חלומי, כמו שכתוב בספר. לפחות כך נראתה והרגישה ההתחלה.

השיחה בינינו זרמה, הייתה קלילה כזאת ופתוחה, והרגשתי שסטאס מתעניין בי באמת. לוגם כל מילה ומילה, צולל לתוך העיניים שלי בשתיקה ורוצה עוד ועוד ממני. באיזשהו שלב, כשהאלכוהול והשיחה התמזגו, סטאס רכן לעברי והתחיל לנשק אותי, נשיקה לוהטת כזאת שאם לא הייתי יושבת, הייתי לבטח מועדת.

לרגע אחד היינו הכי לבד והכי ביחד,

בעולם שכולו יהודית וסטאס

מי היה מאמין שרק באותו בוקר עוד היינו שני אנשים זרים, ופתאום הרגשנו כל כך קרובים. אם באותו ערב היו מחלקים פרס נובל לכימיה, קרוב לוודאי שהיינו זוכים בו. בקיצור, זה היה דייט מושלם!

היום בדיעבד, כשאני משחזרת את הדייט הראשון הזה, עולה בי געגוע לתחושה של אותו הערב, לפתיחות ולחוסר המעצורים שהיו לי באותה תקופה ברמה הרגשית. זה באמת היה דייט מהסרטים, ולא כי הוא השקיע יותר מדי בתפאורה או היה יצירתי במיוחד. ההפך הוא הנכון. לכאורה זה היה דייט בנאלי, עוד ישיבה בבר כלשהו בתל אביב, אבל משהו בחיבור, בכימיה, בניצוץ שנוצר מהרגע הראשון, היה פשוט קסום. כמו להבה בוערת שחיממה את שנינו. הרגשתי בבית, ולרגעים גם על פסגת העולם. הוא התעניין, שאל שאלות, הביט בי כמו שהרבה זמן לא הביטו בי. הרגשתי שהוא פשוט רואה אותי. תחושה שלא חוויתי שנים.

תוך שנייה וחצי בערך שכחתי את דיוויד מהצ'אט. זה רק סימל בעיניי כמה הייתי זקוקה לאהבה. כמה הייתי חסרה חום אנושי ותשומת לב. כמה כל אלה הפעילו אותי גם במערכות היחסים הדפוקות שהייתי בהן לפני כן, ושעוד אגיע אליהן בהמשך. אבל אז, כל מה שרציתי זה רק שמישהו ימלא את הבור הזה. ואלוהים שלח אליי את סטאס.

אחר כך דיברנו קצת על ענייני עבודה. סטאס היה איש היי־טק מהרצליה. מנהל פיתוח מאוד בכיר ומוערך בחברה, גם על ידי ההנהלה הבכירה וגם על ידי עובדי ולקוחות החברה. הוא סיפר לי על העבודה שלו ועל הפרויקטים האחרונים שהיה מעורב בהם. אפילו הדרך שבה הוא תיאר כל פרויקט ופרויקט הייתה חכמה ומיוחדת.

לסטאס היה סגנון תקשורת מנתח (על סוגי סגנונות התקשורת ארחיב בחוברת "השיטה", בסוף הספר). הוא היה הפוך ממני ברמת האישיות. "מנתחים" הם אנשים סגורים יותר, אנשים של לוגיקה, של שכל. יש בהם רגשות, אבל הם עצורים כאילו תקוע להם מקל בתחת. ואנשים כאלה נמשכים לאנשים כמוני — מוחצנים, ורבאליים, פיזיים, מיניים (עם סגנון תקשורת "מקדם"). ה"מוחצנים" הם אנשים שיש להם נוכחות. הם נכנסים לחדר ואי אפשר להתעלם מהם. אז יש כאן השלמה. אני נמשכתי אליו כי הייתי צריכה מישהו שיקרקע את השגעת שלי, והוא היה צריך אנרגיה מהסוג שלי בחיים שלו. מישהי שתרים אותו מהשיעמום הטכנולוגי של פיתוחי תוכנה וקודים. ועל בסיס כזה נמשכנו כמו מגנט. זה היה כל כך קיצוני, השוני בינינו, פלוס ומינוס שלא יכולים שלא להתמגנט זה אל זה. אבל אולי בגלל זה גם השלמנו זה את זה עד שנוצרה הרמוניה.

הערות

2 טייפקאסט (typecast) — סוג מסוים, סגנון. הוא לא הטייפקאסט שלי, הוא לא הסגנון שאליו אני נמשכת.

3 Scarcity — מחסור, מושג מתחום הפסיכולוגיה החברתית, אשר עובד בדומה למחסור בתחום הכלכלה. בני אדם מייחסים ערך גבוה יותר למשהו שהוא דל, מאשר למשהו שקיים בשפע.