הבית היה מבולגן, המיטה סתורה ובגדים מלוכלכים נערמו על הסדין הלא טרי. חדר האורחים עמד עדיין ריק. גם בשבועיים שנטע לא הייתה בבית עידו לא התקדם בבניית הספרייה שתכנן. החדר הגדול המשיך לעמוד ריק לגמרי, מפונה מכל החפצים, כדי שיוכל לעבוד שם ולסיים את בניית הספרייה. אבל הוא לא התחיל. קרשי העץ הבהירים נחו בערימה ליד הקיר. הם הדיפו ריח עץ, חריף, טרי וחי.
עידו אמר שיהיה בסדר, אבל הוא לא עשה דבר, והם המשיכו לחיות כך, מצטמצמים בחדר השינה הקטן, עמוס בחפצים. שולחן הכתיבה נצמד לחלון והשאיר רק מעבר צר בינו לבין המיטה. גם על הכיסא שליד השולחן נערמו בגדים. נטע שנאה את הבלגן ואת הצפיפות. הוא לא מסוגל לקחת את עצמו בידיים, היא חשבה, והמחשבה הזאת העבירה אותה על דעתה. היא באה אליו בטענות, היא נזפה בו, היא צעקה. גם עידו כעס. הוא האשים אותה. "את לוקחת לי את ההרגשה", הוא אמר. אבל נטע לא הבינה מה חלקה בכל זה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
