חיי שנים־עשר הקיסרים - חלק שני

ספר רביעי | קאליגולה
(גאיוס קיסר קאליגולה)

גֶרמאניקוֹס, אביו של גאיוס קיסר, בנם של דרוסוס ואנטוניה הצעירה, שטיבריוס אחי־אביו אימצהו אחר כך לבן, שימש קְוֵיסְטוֹר חמש שנים לפני שהגיע לגיל המתאים לכך לפי החוק, ומיד אחרי כן היה לקונסול ונישלח אל הצבא בגרמניה. בבוא הידיעה על מות אוגוסטוס סירבו כל הלגיונות בעקשנות להכיר בטיבריוס כקיסר והציעו לו את השלטון על המדינה.

אך הוא הרגיעם וגילה בכך נאמנות כלפי אביו ותקיפות־דעת לא פחות מזה; וכעבור זמן־מה ניצח את האויב וחגג את חגיגת־הניצחון ברומא. אחר־כך ניבחר לקונסול בפעם השניה, אבל קודם שניכנס לתפקידו היה עליו למהר ולחוש לארצות המזרח להשיב שם את הסדר על כנו; ושם, לאחר שניצח את מלך ארמניה והפך את קפדוקיה לפרובינציה, מת באנטיוכיה בשנת השלושים וארבע לחייו לאחר מחלה ממושכת; אף התעורר החשד שהרעילוהו, כי מלבד זאת שהופיעו בהרות כחולות בכל גופו וקצף יצא מפיו, הנה לאחר ששרפוהו נימצא לבו שלם בין העצמות, וכפי הסברה זה טבעו של הלב, שאם חדר אל תוכו רעל לא ייאכל באש.

לדעת רבים מת גרמאניקוס כתוצאה מנכלי טיבריוס, על ידי גְנֵיוּס פיסו ובעזרתו. הוא היה בזמן ההוא נציב סוריה ולא התעלם מן הדבר, שעליו לבוא לידי התנגשות או עם האב או עם הבן; לפיכך לא נירתע מכל דרך שבה יכול לפגוע בגרמאניקוס, ואפילו בחוליוֹ, בדברי־טינה ובמעשי־איבה. מטעם זה כמעט קרעוֹ העם לגזרים בשובו לרומא, והסנט דן אותו למיתה.

מקובלת וידועה למדי העובדה, כי גרמאניקוס חונן בכל מעלות הגוף והנפש במידה שאיש לא הגיע אליה: יפה־תואר ורב־כוח, בעל כשרון מעולה בדברנות ובמדעים של שתי הלשונות יחד, מסביר־פנים מאין כמוהו ומפליא בשאיפתו ובהצלחתו להשביע את רצון בני האדם ולזכות באהבתם. רגליו הדקות לא הלמו ביותר את יפי־תוארו, אך גם אותן חיזק לאט־לאט על ידי רכיבה קבועה על סוס לאחר כל סעודה.

תכופות היכה את אויביו בקרב פנים־אל־פנים. בבית המשפט היה מלמד סניגוריה אפילו אחרי שערך כבר את תהלוכת־הניצחון שלו, ובין יתר פירות מחקריו נשארו גם קומדיות יווניות. בבית ובחוץ נהג כאזרח פשוט ואל ערים חפשיות ובעלות־ברית בא תמיד בלי ליקטורים. בכל מקום שמצא קברי אנשים מפורסמים, היה מקריב קרבנות לנשמותיהם. כאשר בא לקבור בקבר־אחים את שרידיהם הישנים והפזורים של חללי תבוסת ווארוּס, היה הראשון שניגש ללקטם ולאספם בעצם ידו. אפילו לגבי שונאיו, יהיו מי שיהיו ותהא סיבת שנאתם מה שתהיה, היה נוח כל כך וחסר כוונות רעות; ואפילו בשעה שפיסוֹ ביטל את פקודותיו והתעלל בקליאנטים שלו, לא נתנוֹ לבו לכעוס עליו כל עוד לא נודע לו, כי הלה יורד לחייו על ידי מזיגת רעל וחרמות.¹ גם אז לא הרחיק לכת מזה שהודיע לו, כמנהג האבות, כי הוא מבטל את הידידות שביניהם, וביקש את בני־ביתו, שאם יאונה לו רע, יקמו את נקמתו.

מעלותיו אלה נשאו לו פרי בשפע רב. קרוביו כיבדוהו ואהבוהו עד מאוד, ואוגוסטוס – אם לא להזכיר את שאר בני־משפחתו – נתן אותו לטיבריוס שיאמצהו לו לבן, לאחר שהיסס זמן רב אם למנותו יורש מקומו. מן המון־העם נודעה לו חיבה רבה, עד כי בבואו למקום מן המקומות ובצאתו אותו, נימצא לא פעם בסכנת־נפשות, כפי שמספרים רבים, בעטיו של המון העם שבא לקראתו בבואו וליווהו בצאתו. ובשובו מגרמניה, לאחר שדיכא שם את המרד, יצאו לקראתו כל הקוהורטות שבגדוד הפריטורינים, אם כי נקבע כבר קודם לכן, כי שתיים בלבד תצאנה להקביל פניו; אך העם הרומאי ללא הבדל של מין, גיל ומעמד, נהר לקראתו עד לאבן־המיל העשרים.

אולם ההערצה נתבטאה ביתר שאת וביתר עוז במותו ואחרי מותו. ביום פטירתו רגמו האנשים את מקדשי האֵלים, ניתצו את מזבחותיהם, אחדים אף הטילו את תרפי־הבית לרשות־הרבים ונטשו בחוצות את הולדות, שילדו נשותיהם. אומרים, שאפילו עמי־הנכר, גם אלה אשר היו להם מלחמות בינם לבין עצמם וגם אלה שנלחמו בנו, הסכימו כולם לשביתת־נשק כאבלים באסון משותף שפגע בביתם; כמה נסיכים גזזו את זקנם וגלחו ראשי נשותיהם לאות אבל כבד מאד, ואפילו מלך־המלכים² נמנע מציד וממשתאות בחברת שריו, דבר המקביל אצל הפרתים לסגירת בתי־הדין שלנו.

כאשר הגיעה הידיעה הראשונה לרומא על דבר מחלתו, חיכה הקהל בתדהמה ובצער לידיעות נוספות ולאחר שפשטה לבסוף לפנות־ערב השמועה, שאין לדעת מקורה, על הבראתו, נהרו מיד מכל עבר אל הקאפיטוליום בלפידים ובבהמות־קרבן; עקרו כמעט את שערי המקדשים מציריהם, שלא יעמוד דבר בדרכם של אותם הממהרים לשלם נדריהם. אף טיבריוס ניעור משנתו מקולותיו של ההמון החוגג ושירתו הבוקעת מכל עבר: "שלום לרומא, שלום למולדת, כי גם לגרמאניקוס שלום!

אבל משנודע לבסוף ברבים דבר פטירתו, לא יכלו כל תנחומים, כל פקודות לשים גבול לאֵבל הכללי שנמשך גם בימי החגים של חודש דצמבר.³ תהילת הנפטר והגעגועים עליו עוד גברו לרגל זוועות התקופה הבאה, מאחר שהכול סברו, ולא בלי יסוד, כי ההערצה והחשש בפני גרמאניקוס גדרו בעד אכזריותו של טיבריוס, שהתפרצה מיד לאחר מכן.

אשתו היתה אגריפינה, בת מארקוס אגריפה ויוליה, וילדה לו תשעה ילדים. שנים מהם חטפם המוות בעודם עוללים, ואחד מת על סף הנעורים, ילד חמוד עד־מאוד, שאת תמונתו, שבה הוא מתואר בלבוש קוּפִּידוֹ, הקדישה ליוויה למקדש וונוס הקאפיטולינית, ואוגוסטוס העמידה בחדר־מיטתו והיה נושק לה כל פעם שניכנס לחדר.

שאר צאצאיו האריכו ימים אחר אביהם, בהם שלוש בנות: אגריפינה, דרוסילה וליוויה, כל אחת גדולה בשנה אחת מאחותה, ובנים שלושה: נירון, דרוסוס וגאיוס קיסר. נירון ודרוסוס הוכרזו לאויבי המדינה על ידי הסנט, על פי האשמת טיבריוס.

גאיוס קיסר נולד ביום השלושים ואחד לחודש אוגוסט, בשנת הקונסולט של אביו ושל גאיוס פוֹנְטֵיוּס חאפּיטו.⁴ מקום הולדתו מוטל בספק לרגל העדויות השונות זוּ מזו שבמסורת. גאיוס לֶנטוּלוּס גֵיטוּליקוּס כותב, כי נולד בטיבּור, פְּלִינְיוּס סקוּנדוס כי נולד בין הטְרֶבֶרים בכפר אַמְבִּיטַארְוִיוּס, למעלה מ"איחוד הנהרות".⁵ וכראייה לדבר הוא מוסיף עוד, שבאותו מקום מראים מזבחות ועליהם הכתובת: "בעד אגריפינה כי ילדה". ואילו החרוזים שהיו נפוצים מיד עם עלותו לשלטון מרמזים, שנולד במחנה־החורף של הלגיונות:

"יליד־מחנות, שטופח בין חילות צבא־המולדת,

אות ומופת, כי אכן לשלטון נועד."

אך אני כשלעצמי מוצא בספרי־הימים, שנולד באנטיוּם. פליניוס סותר את דברי גיטוליקוס באמרו, כי הלז שיקר מתוך חנופה, כדי להוסיף עוד משהו לתהילת הקיסר הצעיר ואוהב־הכבוד מן העיר הקדושה של הרקולס; והשקר בולט ביותר לרגל העובדה, כי כשנה קודם לכן נולד בן לגרמאניקוס בטיבור וגם שמו של זה היה גאיוס קיסר, אותו נער, שעל חמדת־נעוריו ומותו בלא־עת דובר כבר לעיל.

פליניוס עצמו בא בסתירה עם חשבון הזמנים, באשר אלה שמספרים את מעשי אוגוסטוס, כולם הם בדיעה אחת, כי גרמאניקוס נישלח עם סיום הקונסולט לגאליה רק לאחר הולדת גאיוס. אף הכתובת שעל גבי המזבח אינה משמשת ראייה כלשהי לסברתו של פליניוס, היות ובאותה סביבה נולדו פעמיים בנות לאגריפינה, וכל לידה, ויהא הוולד מאיזה מין שהוא, קרויה puerperium כיוון שדרך הקדמונים היה לקרוא גם לילדות puerae כמו שאמרו גם על הבנים puelli.

כמו כן נימצא מכתב, שכתב אוגוסטוס כמה חדשים לפני מותו לנכדתו אגריפינה על־אודות גאיוס זה (כי באותם הימים לא היה עוד בחיים בן אחר בשם זה), כדברים האלה: "אתמול קבעתי עם טאלאריוּס ואָסיליוּס שיביאו את גאיוס בנך, ברצון האֵלים, ביום השמונה־עשר במאי.⁶ עם־זה שולח אני אתו רופא מבין עבדי, וכתבתי לגרמאניקוס, שאם ירצה בכך, יוכל לשמרו לעצמו. השלום לך, אגריפינה יקירתי, והשתדלי לבוא בריאה אל גרמאניקוס שלך."

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא