ליצור את סיפור חייך

הקדמה — מילים ראשונות

"ליאור, למה שלא תדבר על הספר הבא שלך?"

השהיתי את דיבורי. זו היתה שיחת תדרוך לפני מצגת למועצת המנהלים של החברה. הנושא שהוגדר חודשים מראש היה על סוגיית ניהול חדשנות. השאלה תפסה אותי בהפתעה מוחלטת וכן את שאר משתתפי השיחה.

"טוב, אני באמת לא יודע למה הכוונה, כי באמת אין לי ספר הבא".

"בטח שיש לך", התעקש המנכ"ל, "פשוט תדבר על זה כשאתה עושה את הפרזנטציה שלך".

"נראה לי שאני פשוט אקרא לכם את 'פו הדב' במשך כ־90 דקות", ניסיתי להתלוצץ.

"אני סומך עליך", הוא אמר.

ניסיתי להתעקש שנחזור לנושא המקורי של המצגת, אך מסיבות לא ברורות לי הוא היה נחוש יותר ממני.

בתום השיחה התקשרתי לאחת מהסמנכ"לים ושאלתי מה בדיוק קרה עכשיו. גם לה לא היה מושג. נותרנו כולנו המומים ועם משימה חדשה.

חשתי כי המוח שלי התרוקן בו במקום. למה הוא מתכוון? היו לי כמה רעיונות בהתהוות אותם פרסמתי במסגרת מאמר, אבל המנכ"ל הזה לא היה מוכן לשמוע תשובה שלילית, אז היו לי 30 ימים כדי ליצור תוכן חדש לגמרי ולשתף אותו עם מועצת המנהלים של החברה.

כך נולד הספר.

למעשה, מעולם לא חשבתי לכתוב אותו, אבל אחרי הפרזנטציה והמשוב החיובי שקיבלתי, התחלתי לעבוד עליו, ויצאתי למסע בשלוש יבשות, שבו רכשתי המון ניסיון אישי ותובנות. הכול הודות ללקוח שלי בן זלצמן, מנכ"ל חברת אקיואיטי (ACUITY) לביטוח הממוקמת בשבויגַן, ויסקונסין, שהביאני עד הלום. הספר הזה התחיל בגללו, אז חשוב לתת קרדיט למי שאכן מגיע לו.

כשהוא שילח לעברי את האתגר, התחלתי לחפש סימנים ראשונים בעבודה שלי, לאורך שני העשורים האחרונים, שבהם עזרתי למעסיקים וארגונים להתמודד עם שינויים ורפורמות. מה גרם להם להצליח או להיכשל בכך?

כשהפכתי בקונספציה הזו שוב ושוב, מצאתי גורם אחד עיקרי שקובע אם תהיה הצלחה או כישלון. כישלון מתחולל בכל פעם כשעובדים רואים עצמם כקורבנות של שינוי. כשהם חשים שהם שולטים בנרטיב, הם מובילים את השינוי בגאווה. אותו נרטיב מכונן שהם מספרים לעצמם בנוגע לשינוי, הוא הליבה המאפשרת שינוי ותנועה קדימה. הניסיון והגילוי הזה הם שאפשרו לי לכתוב את הספר.

זלצמן צדק. היה עוד ספר בתוכי. אבל מלבד ההיבטים המקצועיים בחיי שגרמו לי להתיישב ולכתוב אותו, המסע הזה היה גם מאוד אישי. העבודה על הספר אפשרה לי להיות המספר של חיי שלי. כשאני אומר או כותב, "חברו את הסיפור שלכם", אני מתכוון לכך שתסתכלו על אירועים או סיטואציות שלא התקדמו בדיוק לפי התוכנית שלכם (או שבכלל לא תכננתם), ותמירו אותם בתובנות שגרמו לכם להתאושש ולעמוד שוב על הרגליים ושאותן תתרגשו לחלוק עם אחרים.

במהלך כתיבת הספר נאלצתי להתמודד עם הפסדים, כישלונות, בגידות של חברים, ועוד הרבה מקרים מן העבר הרחוק והקרוב, טובים ורעים, שעדיין לא חיברתי ושזרתי לתוך הסיפור שלי. הייתי צריך להתמודד עם ההטיות המובנות שלי, עם האמונות והפרדיגמות, הקשיים, הפחדים, ואירועים לא צפויים שפשוט טלטלו אותי וגרמו לי להרגיש כמו עלה הצף חסר אונים אל גורל בלתי ידוע. הייתי צריך להחזיר את שליטתי לתוך המיזוג הזה של רגשות מבלבלים ומדכאים. לא רציתי להיות קורבן חסר אונים בחיים שלי עצמי. רציתי להחזיר לעצמי שליטה בנרטיב החיים שלי ובאופן שבו אני מרגיש בתוכם.

מגפת הקורונה תרמה גם היא לחוסר האונים שבו הייתי. באותה שנה הייתי אמור לטוס לצ'ילה, מקסיקו, אמסטרדם, ונקובר, אלסקה, שנגחאי, ניו יורק, לונדון ומדריד. במקום זאת מצאתי את עצמי בשנת 2020 רודף אחר חברות תעופה כדי לקבל החזרים. זה היה אסון אישי טוטלי עבורי, שגרם לי ליפול לתוך מצב נפשי של קורבנוּת. כתיבת הספר עזרה לי למצוא את ההיגיון בין לצלול עמוק יותר לתוך כישלון, ובין להגדיר את עצמך ולהיהפך גם באירוע לא מתוכנן שכזה למנצח. להחזיר לעצמך שליטה בנרטיב, במיוחד נוכח אירועים בלתי צפויים שהפכו לסיפורים שאני נהנה לספר.

יש סיפור ידוע על יצרן נעליים בארצות הברית שרצה להפוך את העסק שלו לבינלאומי. הוא שלח שני אנשים מטעמו לבחון הזדמנויות באפריקה. אחד מהם התקשר משם ואמר לו שכולם באפריקה הולכים יחפים, לכן אין להם צורך בנעליים. השני התקשר ואמר כי כולם באפריקה יחפים, לכן זו תהיה הזדמנות מצוינת להתרחב ולייצר עבור רבים נעליים. העובדות היו זהות, אבל הסיפורים שונים. שני האנשים הסתכלו על אותה סיטואציה בדיוק, אבל סיפרו סיפור אחר לגמרי.

כפי שנראה בספר, העובדות מקבלות חשיבות משנית לסיפורים שבאמצעותם אנו מספרים אותם. לכן כתיבה מכוונת היא כה חיונית. היא בעצם הפיכת ניסיון חיים לכוח עתידי מעצים ומקפצה לפיתוח אישי. מטרתי היא לחלוק את אותם תובנות, ממצאים, ניסיונות ורעיונות באופן פשוט, וזאת כדי לספק לכם הן פרספקטיבה והן ארגז כלים שיעזרו לכם לעשות את אותו הדבר בדיוק ולהיות לדמות הראשית בסיפור חייכם, כזו שתהיו גאים בה, לא משנה מה יקרה.

כשאנו כותבים את סיפור חיינו, אנו נהפכים למנצחים גם בעתות חסרות אונים. אנו בעצם מפתחים את יכולות המסע שלנו בחיים ולומדים לנגן את מוזיקת ההתאוששות וההתפתחות. כמו כן, בעשותנו כך אנו למעשה לוקחים מחדש שליטה בכל היבט של החיים, ללא קשר לתוכניתנו המקורית ולרכיבים בה שיצאו מכלל שליטה.

לכתוב את אתגרי החיים שלכם הוא הלכה למעשה בניין כוח שבו יש לכם שליטה, לא חשוב מה קורה בפועל. כמובן, הדבר לא בהכרח מגביל את המסַפר המקצועי שבכם. כולנו בעצם מספרים סיפורים כל הזמן. כולנו חיים בתוך סיפורים שמנחמים אותנו, או גורמים לנו לנקוט בצעדים אמיצים. סיפורים הם הדרך שלנו להפוך את החיים להגיוניים ולחיוניים. האופן שבו אתם מספרים סיפור לא קשור לנסיבות שלו, אלא אליכם, למספר שבכם.

בספר זה אני מאתגר אתכם להיות מכווננים אל תהליך הסיפור, ולקחת שליטה בסיפורים שאתם מספרים לעצמכם ולאנשים סביבכם. תוכלו להפוך את הקריאה של הספר לחוויה טוטלית, או למסע שבאמצעותו תעצימו ותשפרו את חייכם. קריאה חלופית תהיה להתרכז בפרקים מסוימים, ברגעים מסוימים — כמו למשל הפרק על סינדרום המתחזה — או להנהיג באמצעות סיפורים.

ככל שהבדידות והדיכאון בחברה שלנו נהיים יותר שכיחים, כך אני מקווה כי קריאה ויישום התהליכים שבספר יעזרו להוציא אנשים ממצבם הקורבני אל תוך מצב חדש של תקווה. אני מכיר את כוח המספר בהתנהלותי מול לקוחות. בעצם זה שהפכנו משהו לסיפור אותו אנו מספרים, אנו בעצם חושפים בפני המאזינים את הכוח שיש להם ואת הכוח שאין להם. לכל אדם, בכל מצב, יש כוח מסוים. כשאנו חווים קורבנוּת, אנו מתמקדים בכוח שאין לנו. כשאנחנו מספרים את סיפור חיינו, אנו מפתחים את המיקוד בכוח שכן יש לנו. הסיפור לא רק משחרר אותנו ממצב פסיבי אלא סולל דרך חדשה של חוסן להתמודדות עם אתגרי העתיד. מטרת הספר הזה היא לעזור לכם להתמקד בכוחות המיוחדים שיש לכם ואף מעבר לכך, אותם כוחות שגם העולם יכול להפיק מהם את המיטב.

הספר מחולק לשלושה חלקים: מדוע ליצור? איך לספר? לספר עכשיו!

בחלק הראשון, מדוע ליצור? אני סוקר את המקרים שבהם חיוני לדעתי להיות למספרי סיפור חיים, וכן את הפילטרים של ההאזנה שמערפלים את העובדות ומייצרים בחיינו סיפורים שונים. כך אנו מסיקים שלספר את סיפור החיים שלנו חייב להיות מאמץ יזום, שבאמצעותו ניהפך ממפסידים למנצחים.

בחלק השני, איך לספר? אני מראה את התהליך עצמו שעוברים כדי לספר סיפורים — איך לנהל את הקולות הציניים בראש שלנו, כמה חשובה בחירת הטרמינולוגיה בחיים, ואיך שני הגורמים הללו מעצבים את הסיפור שלנו. מתוך חלק זה נרקמת תוכנית, המונחית על ידי שאלות הכוונה שיעזרו לכם להתחיל לספר את הסיפור האישי שלכם. בשלב זה תיהפכו ליוצרים משותפים בתהליך חוויית הספר.

החלק השלישי, לספר עכשיו, למעשה מזמין אתכם להתחיל לספר; הוא סוקר את האתגרים שיש בסוגיה ומספק הדרכה איך ליצור סיפור חיים לאורך זמן. הוא כולל גם תתי־פרקים רלוונטיים למשמעות ולאופן שבו יש לספר סיפור חיים במקומות עבודה, ואיך הדבר יכול וצריך לעזור בפרויקטים חדשים.

לפיכך, תמצאו בסוף אי־אלו הנחיות שיעזרו לכם להתחיל בתהליך. תרגישו חופשיים לכתוב הערות על גבי הספר ולהעתיק אותן לניירות שלכם בזמנכם החופשי.

לגרסה בעברית הוספתי פרק מיוחד בעקבות שבעה באוקטובר. גם כאשר חשתי שנגמרו המילים והחל השקט, אני מאמין שעלינו להיות יוצרי הסיפור ולא קורבנותיו.

החיים מלאי בחירות, גם כשאתם חושבים שאין לכם אפשרויות בחירה. הבחירה שתמיד תהיה לכם היא אם להפוך למסַפרים, או לתת לאחרים להחליט איך לספר אתכם. להיות קורבן זה גם סוג של בחירה שנותנת כוח לאירועים ולכוחות חיצוניים לעצב את סיפור חיינו שלא ברצוננו. אם תרצו, אני מזמין אתכם לבחור באפשרות לחיות את החיים מהפרספקטיבה שלכם, למרות אירועים בלתי צפויים בדרך, ולעשות זאת בכוונת מכוון ובגאווה גדולה. להבקיע מתוך הקורבניות, מתוך התבוסתנות אל ניצחון רק על ידי כוח המילים. כמו כל מסע, יהיו עליות ומורדות. אני עצמי ויתרתי לא מעט פעמים על כתב היד הזה, ויתרתי ואז חזרתי. תנודות כאלו הן מובנות לגמרי, כל עוד אנו נותרים המספרים.

אז הרי לפניכם הספר שמעולם לא תכננתי לכתוב, הספר שבן זלצמן ראה לפנַי, וממש כפי שתהליך בלתי צפוי שכזה התרחש, עדיין היה זה באחריותי הבלעדית להפוך אותו לסיפור שאני גאה לספר, באמצעות לא מעט מטפורות, מחיקות וכדומה.

עכשיו, הגיע תורכם.

חלק ראשון

מדוע ליצור

פרק 1

יש סיפור שמניע את חייכם — האם אתם המחברים שלו?

"נתת לי השראה להתגרש. תודה לך".

הייתי באמצע יום עמוס, עובר בין פגישות במנהטן, כשפתאום שמעתי את המשפט והסתובבתי כדי לראות גבר זר. הוא מיהר להסביר, "שמעתי אותך מרצה לפני חמש שנים, וההרצאה שלך נתנה לי השראה. בעקבותיה אזרתי אומץ והתגרשתי".

הייתי המום, במיוחד נוכח העובדה מעולם לא הרציתי בנושא גירושים, אפילו לא קרוב לכך. העבודה שלי והמומחיות שלי היא בתחום חוויית הלקוח ובניהול תהליכי שינוי וטרנספורמציה בחברות ענק. איכשהו, באמצע פרזנטציה על שיפור ביצועים, הגבר הזה מצא את ההשלכה הפרטית שלו ובעקבותיה אזר אומץ והחל בהליך גירושים.

עדיין הייתי המום. מה? איך? מה אמרתי שגרם לך להתגרש? חשבתי לעצמי, אבל לא העזתי לשאול בקול רם. הרגשתי משום מה כי אם אשאל, הדבר עלול לערער את החלטתו. רציתי להישאר מכובד, במיוחד נוכח הביטחון שלו לחלוק עמי מידע כה אינטימי. לכן רק הודיתי לו ומיהרתי לדרכי.

אבל האירוע לא הניח לי. הוא העסיק אותי במשך שבועות. מה אמרתי שגרם לו להחליט להתגרש? וככל שצללתי עמוק בתוך השאלה, נזכרתי באירועים דומים עת אנשים ציטטו מתוך הספרים שלי והתנהגו אחרת לגמרי ממה שהתכוונתי. תמיד תהיתי לגבי אותם מקרים. איך הם לא הבינו מה באמת רציתי לומר?

במהלך הזמן, ככל שאירועים כאלו התרחשו וככל שתהיתי לגביהם, התשובה נהייתה ברורה: זה לא היה משהו שאמרתי, אלא היה זה משהו שהם שמעו. עדיין, כל הפעמים שאנשים הבינו והגיבו הפוך ממה שהתכוונתי הותירו אותי מבולבל ותוהה: האם דברי לא היו ברורים?

התשובה אינה מובנת מאליה, אבל היא פשוטה. המאזינים לוקחים את מילותי ושותלים אותן בתוך סיפוריהם שלהם. כשאנו קוראים או מקשיבים לסיפור, כולנו שומעים את אותן המילים, אבל אנו מתאימים אותן לדפוסים קבועים מראש, אמונות, שאיפות, ספקות ותקוות שיש לנו. כך המילים בעצם משמשות למשהו אחר לגמרי, והן חיות בתוכנו בסיפור אחר לגמרי ומְגבּות נרטיב חיים אחר לגמרי.

אנו חיים בתוך סיפורים. עובדות הן בסך הכול עצמות, השלד שמספק נתונים נוספים עבור הסיפור שלנו. כשאנו מתוודעים לעובדות, אנו צובעים ומהנדסים אותן לתוך סיפור. הסיפור הוא שמעניק להן משמעות ולעתים אף מטרה. יתרה מכך, הסיפור מחליט מה יהיה הצעד הבא שלנו. אם השאיפות שלנו מקבלות תמריץ נוכח צביעת העובדות בצבע שבחרנו, יש הרבה יותר סיכוי שנעשה צעד אמיץ כלשהו. אם כישלונות ואכזבות העבר מהווים את עיקר הבשר על השלד, סביר כי ניפול לתוך מצב של התמהמהות, היסוס ואפילו כניעה. העובדות הן אותן העובדות, אבל הסיפור הוא שקובע את הצעד הבא ולכן גם את הפרק הבא בחיים שלנו.

אני זוכר שיחה שקיימתי עם בני הגדול, שבה חלקתי עמו את שמחתי על כך שאני יכול לחסוך עבור עתידו. התגובה שלו היממה אותי. במקום להכיר תודה, הוא אמר שהחיסכון הזה מלחיץ אותו ואף גורם לו לחרדה. העובדה כי ישתמש בכסף שאני חסכתי בשבילו היתה עבורו משא כבד.

עבורי העובדות היו חד־משמעיות: אבא חוסך לבנו כסף עבור עתידו. הסיפורים שלנו — המשמעות שאנו מעניקים לעובדות — שונים לגמרי. הסיפור שלי בקע מתוך יחסים משפחתיים וגרם לי שמחה. הסיפור שלו עסק באחריות ומשא שעליו לשאת שגרם לו מתח. אותן עובדות, סיפורים אחרים לגמרי.

להקשיב כדי ליצור את הסיפור שלנו

כפי שאנו חיים בתוך סיפורים, כך אנו גם מקשיבים ופועלים באמצעותם. כשאנו מקשיבים למילים, צופים בפעולה כלשהי, או חווים חוויה חדשה, אנו לא מזהים בהן את העובדות, את הנסיבות כפי שהן, אלא מוחנו עסוק כל העת בלאשרר את הסיפור שלנו, את הנרטיב שלנו.

סיפור הוא מבחר ייחודי של ניסיון החיים שלנו, התקוות והשאיפות שלנו, וכן האכזבות שעיצבו את תפיסת הזהות שלנו ואת ההערכה העצמית. יחד הם יוצרים תבנית ייחודית שדרכה נחיה את החיים. כך הסיפורים שלנו מגדירים מחדש את הדרך שבה אנו מפרשים אירועים חדשים בחיים שלנו. כך, סיפור שאנו מספרים לעצמנו יגרום לנו להבחין בהזדמנות הגדולה הבאה שלנו, אם כי סיפורים אחרים עלולים לגרום לנו להתבוסס בתוך חוסר אונים וחוסר יכולת להתקדם. אנו מקשיבים באמצעות ארגז הכלים שבסופו של דבר תוחם את העובדות באמצעות הנטיות שלנו ומתאים לנו את הנרטיב הרצוי.

גורמים שמשפיעים על בניית הסיפור החדש שלנו:

• היסטוריה — ניסיון העבר שלנו משפיע על כל מה שאנו שומעים בהווה. האופן שבו חווינו את חיינו עד כה משמש רקע הכרחי עבור כל מידע חדש שאנו מקבלים, ומשפיע גם על האופן שבו אנו מפרשים אותו.

• ערכים — המטרות שלנו ומה שחשוב לנו בעולם, משמשים כמסננים דרכם אנו מקשיבים. גם האופן שבו אנו מתנהלים נוכח אירוע משברי או הזדמנות נהדרת מושפע מהערכים שלנו.

• רגשות — הרגשות שלנו מוסיפים שכבת עומק לעובדות ועוטפים אותן בפרספקטיבה הייחודית שלנו. רגשות חיוביים יכולים להפוך אירוע קשה לאירוע לימודי עבורנו. רגשות שליליים יגרמו לנו לראותו כטרגדיה שתשנה לחלוטין את שארית חיינו.

• דעות — מה שאנשים אחרים חושבים או מרגישים כלפינו משפיע על הדרך שבה אנו רואים את העתיד. דעה חיובית יכולה לגרום לנו לראות בקשה כסוג של אתגר; דעה שלילית עלולה לראות בכך "הזמנה לכישלון".

• אג'נדה — המוטיבציה שלנו ומה שאנו רוצים להשיג יעצבו את התפיסה שלנו באמצעות עובדות או אירועים, ויתאימו אותם עבורה.

• חוזקה — תחושת החוזק שלנו היא מה שגורמת לנו לקבל או לדחות עובדות ואירועים. אם אנו חשים חוזקה, העובדות ירגיעו ויעוררו בנו השראה. אם לא נחוש חוזקה, העובדות רק יגדילו את חולשתנו.

אנו מקשיבים בעזרת כל הרכיבים הללו שיוצרים ומאשרים את הסיפור שלנו. אם אותן העובדות ייקרו בפני מישהו אחר, אשר לו יש ערכים או היסטוריה אחרים, הוא יגבש סיפור שונה לחלוטין. פרופ' דניאל כהנמן ופרופ' עמוס טברסקי, בעבודתם על "תורת הערך", בחנו את סך התגובות האנושיות כלפי סיכונים והזדמנויות. הם מצאו כי הרבה יותר סביר שהמוח האנושי יתרכז בצמצום הפסדים מאשר בהגדלת הסיכויים להצליח, גם אם מדובר בסיכויים שווים של הצלחה או כישלון. תמיד נעדיף להישאר באזור הנוחות שלנו מאשר להגיע למחוזות לא מוכרים של הזדמנויות. מחקרים נוספים בניהול תמכו בתיאוריה הזו והדגישו איך המוח מגיב לסכנה, לשינוי, כשהוא מסיק כי מדובר במצב של הילחם או בְּרח. אנו נוטים לבחון את החדש והבלתי ידוע מאותו אזור נוחות.

כבני אדם אנו מאומנים בהישרדות לפני שגשוג. הישרדות משמעה לשמר את הקיים, ולא ליצור סיטואציות חדשות. כך האשרור האינסטינקטיבי של הסיפורים שלנו עובד היטב. לחיות בתוך סיפור שאנו מאשררים שוב ושוב מותיר אותנו באזור הנוחות. הסיפור המוכר תמיד מנצח את הסיפור המאתגר, גם אם מדובר בסיפור מכאיב. אנו מעדיפים את הכאב שאנו מכירים ומאמינים בו.

 המשך הפרק בספר המלא