הקדמה לקורא הישראלי
מאת אבישי ברוורמן
מרטין וולף, הפרשן הכלכלי הראשי של ה"פייננשל טיימס", נחשב בעיני בכירי הכלכלנים באקדמיה ועל ידי העיתונאים הכלכליים המובילים כפרשן הכלכלי החשוב בעולם. ספרו, "משבר הקפיטליזם הדמוקרטי" הוא ניתוח מעמיק ומבריק של המציאות הכלכלית והפוליטית הקשה, המתפתחת ומטלטלת עתה את העולם. הספר פורסם ותורגם לעברית בעיתוי נכון, שעה שמתחים בין הדמוקרטיה לקפיטליזם מתגברים במהירות. בספר זה וולף מזמין אותנו להרהר בסוגיה מדוע הנישואים בין הדמוקרטיה לקפיטליזם נחלשים, כשהוא משוכנע ששני הצדדים "זקוקים זה לזה".
זכיתי להכיר את מרטין וולף באמצע שנות השבעים, כאשר שנינו שירתנו ככלכלנים צעירים בבנק העולמי. בכל 50 שנות היכרותנו הוא דבק בערכי הקפיטליזם הנאור והדמוקרטיה הליברלית. אבל וולף עצמו אינו מהסס להתוודות, שמלבד העיקרון הזה דעותיו "השתנו ככל שהעולם השתנה", וכי "מי שלא שינה את דעותיו במהלך החיים, לא חושב". רבים ממאמריו ב"פייננשל טיימס", אליו הצטרף בשנת 1987, היו נקודות שיא של התובנות המתפרסמות בעיתון הכלכלי המשפיע ביותר בעולם. תמיד הערצתי את החוכמה, היושרה והאומץ האינטלקטואלי של מרטין.
בספרו החדש בוחן וולף כיצד היחסים הסימביוטיים בין המערכות הכלכליות והדמוקרטיות, שהובילו לשגשוג במאה העשרים, נמצאים היום תחת איום בשל העלייה באי־השוויון, בפופוליזם ובערעור המוסדות הדמוקרטיים.
לספר ארבעה חלקים. הראשון מסביר את הקשר הסימביוטי בין קפיטליזם לדמוקרטיה ליברלית, כאשר שניהם דורשים חופש של נקודות מבט אינדיווידואליות ושל יוזמות פרטיות, כתנאי להביא שגשוג לחברה כולה. שילוב זה היה המקור להצלחת השיטה הכלכלית־מדינית של המערב, אשר הגיעה לשיא הדומיננטיות שלה עם קריסת ברית המועצות ועם הקמת האיחוד האירופי, בתחילת שנות התשעים. האופוריה במערב שפרצה בעקבות שני תהליכים אלה מנעה אז מלהבחין בניצני המשבר המתהווה ובמתחים הפורצים, שהביאו לשיאו את משבר הקפיטליזם הדמוקרטי בימינו.
החלק השני של הספר עוסק בניתוח התהליך המתרחש בעשרות השנים האחרונות, של הצטברות וריכוז העושר בידיה של קבוצה הולכת וקטנה בקרב האוכלוסייה. התרחבות הפערים הכלכליים וריכוז העושר בידי אליטה מצומצמת יוצרים תחושת אי־צדק, ניכור וטינה בקרב הציבור הרחב. המציאות הזו מערערת את האמון במוסדות הדמוקרטיים ואת הבסיס להסכמה החברתית לשיטה הקפיטליסטית ולדמוקרטיה הליברלית. בעקבות כך גם נפגעת היציבות החברתית במדינות רבות בעולם. בעלי העושר הענק שנצבר רכשו בכך למעשה יכולות לשלוט במערכות הפוליטיות ואפילו המשפטיות של מדינות דמוקרטיות, במיוחד בארצות הברית, נושאת דגל הדמוקרטיה. מציאות זו מאפשרת להם להכפיף מערכות מרכזיות אלה לאינטרסים שלהם, ועל ידי זאת להרחיב עוד יותר את הפערים בין המעטים לרבים. חולשת המוסדות הדמוקרטיים משפיעה גם על יכולתם להתמודד עם האתגרים שמציב הקפיטליזם הגלובלי, ובספר מבהיר וולף כיצד כישלונות מוסדיים יכולים להוביל לערעור הדמוקרטיה ולעליית מגמות אוטוריטריות. דוגמה בולטת לתהליך שלילי כזה הוא המחיר העצום ששילם הציבור הרחב בארצות הברית כדי להציל את הכלכלה במשבר הבנקים בשנת 2008, שעה שהנהלות הבנקים, האשמות העיקריות בקריסה, זכו לגיבוי מהממשל והמשיכו בדרכן עם משכורות עתק.
התפכחות בקרב חלקים גדולים מהאוכלוסייה והטינה שלהם לשלטון מעודדים את הופעתם של "מושיעים" אוטוריטריים ומנהיגים פופוליסטים אחרים, המציעים פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות, פוגעים בנורמות הדמוקרטיות ומביאים לקִצה של הדמוקרטיה הליברלית. במקביל, השימוש שעושים רבים מעשירי־העל באידיאולוגיה קיצונית המטיפה לשוק חופשי ללא מגבלות, וההשפעות הדרמטיות של המהפכה הדיגיטלית, מחזקים את שליטתם של אותם מעטים בכלכלה הגלובלית. כך גם עוצמתן של הרשתות החברתיות והתפתחות הבינה המלאכותית, מאפשרות לאליטה זעירה זו לשלוט בתודעת ההמונים, ובכך לערער את בסיס קיומו של קפיטליזם נאור ודמוקרטי.
החלק השלישי של הספר מוקדש להצגת שורה של הצעות לצעדים כלכליים ולרפורמות נרחבות הנדרשות כדי לעצור את התהליכים המובילים עתה לקריסת הקפיטליזם הדמוקרטי. וולף שואף אפוא לא רק לנתח את המציאות ולהציע צעדים חיוניים לשיפורה, אלא גם לחתור לעידוד ריכוז של כוחות פוליטיים, מקצועיים וחברתיים שיאפשרו, חרף התנאים הקשים, ליישם את ההצעות האלה.
מרכיב חשוב שיש להתייחס אליו כשדנים בחלק זה של הספר ובמסקנותיו, הוא לתהליך התערערותן, ולעתים גם להיעלמותן, של האליטות המשרתות הן בדרג נבחרי הציבור והן בדרג עובדי השירות הציבורי. אחרי מלחמת העולם השנייה בשלו תנאים שאפשרו לאליטה המשרתת להוביל רפורמות שנדרשו אז כדי למנוע, מול התפשטות השפעת הקומוניזם בעולם, את קריסת הקפיטליזם הדמוקרטי. כדי למנוע גם היום את הקריסה המתקרבת דרושות שוב אליטות משרתות בעלות עוצמה, בהן משרתים מנהיגים המעמידים את שירות הציבור מעל לרווח הפוליטי האישי שלהם; מנהיגים המטפחים אמון במוסדות הדמוקרטיים ומבטיחים שמדיניותם מעוצבת לטובת רווחת האוכלוסייה הרחבה ולא רק לטובת אליטה קטנה. הכרחי לכן לחתור לשינוי כיוון תנועתה הנוכחית של המטוטלת ההיסטורית, לבנות מחדש אליטות משרתות אמיתיות, שירכזו כוח גדול בידיהן וייתנו תנופה חדשה לקיומם של קפיטליזם נאור ודמוקרטיה ליברלית.
בחלק הרביעי של הספר, וולף מגן על המודל של דמוקרטיות ליברליות המבוססות על כלכלת שוק ומתעמת עם המודל הסיני של מדינה קפיטליסטית עם משטר אוטוריטרי. ניתוח היחסים עם סין מעלה את הצורך של המערב "לשתף פעולה, להתעמת ולהתחרות בסין", כל זאת באיזון עדין כדי למנוע מלחמה קרה חדשה.
ספר זה נכתב לפני בחירתו בשנית של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית. בחירתו, יחד עם צעדיו להרכבת ממשלו החדש, מסמנים את התעצמות משבר הקפיטליזם הדמוקרטי והתהוותו של משטר חדש — פלוטוקרטיה פופוליסטית ואוטוקרטית. הקורא הישראלי התוודע כבר לתהליכים דומים בישראל, כשסכנת מיטוט הדמוקרטיה הליברלית במדינה נמצאת בימים אלה בעיצומה. בנסיבות אלה נראה עתה ספרו של מרטין וולף חיוני וחשוב מאי־פעם, בעיקר לאלה שחרדים מפני התהליכים המתרחשים, ומוכנים להתגייס למאבק לשינוי.
פרופ' (אמריטוס) אבישי ברוורמן,
חתן פרס ישראל למפעל חיים, 2020, לשעבר נשיא אוניברסיטת בן־גוריון, כלכלן בכיר בבנק העולמי, שר ויו"ר ועדות הכספים והכלכלה של הכנסת.
הקדמה
מדוע כתבתי את הספר הזה
ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת עם עצמה.
— מיוחס למארק טוויין1
"דעותי השתנו בעקבות ההתפתחויות בעולם. אני לא רואה סיבה להתנצל על כך. אנשים שלא משנים את דעותיהם במהלך חייהם הם אנשים שלא חושבים. אבל הערכים שלי לא השתנו. ירשתי אותם מהורי, שניהם פליטים מאירופה של היטלר. אני מאמין בדמוקרטיה ולכן במחויבויות אזרחיות; בחירויות אישיות ולכן בחופש הדעה; ובערכי הנאורות, ולכן בחשיבותה העליונה של האמת. אני סבור שתפקידה של הרשות הרביעית הוא לשרת את המטרות החשובות האלה. אני גאה על היותי אחד המשרתים בה".2
את הדברים האלה אמרתי בניו יורק ב־27 ביוני 2019, כשקיבלתי את הפרס על מפעל חיים לעיתונאים בתחום הכלכלה על שם ג'רלד לוֹבּ (Loeb). זהו ה"אני מאמין" שלי. הספר הזה הוא עדות למקום שאליו הביאו אותי הערכים הבלתי משתנים והתפתחותן של דעותי בתחילת העשור השלישי של המאה העשרים ואחת.
בתחילת העשור השמיני לחיי אני רואה מעגל היסטורי גדול — מעגל הכולל לא רק את חיי אלא גם את חייהם של הורי. סיפורם של שני הדורות החל ב־23 באפריל 1910, עם הולדת אבי, אדמונד וולף, בעיר הפולנית ז'שוב, אז חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית. באותם ימים תססה שם כבר זמן רב תערובת רבת עוצמה מהמאה התשע־עשרה של תיעוש, עיור, מאבקים בין מעמדות, לאומנות, אימפריאליזם, גזענות, ויריבות בין מעצמות. כעבור ארבע שנים פרצה מלחמת העולם הראשונה — העימות שימוטט את היציבות באירופה. סבי, איגנץ, חשש מפני הגעת הכוחות הרוסיים והעביר את משפחתו לווינה, שם גדל אבי. אמי, רבקה וולף (נ' ויינסחנק, Wijnschenk), נולדה באמסטרדם ב־30 באוגוסט 1918, רק מעט יותר משבועיים לפני תום מלחמת העולם הראשונה, אם כי הולנד עצמה נותרה ניטרלית. המהפכה הבולשביקית היתה בת מעט יותר מתשעה חודשים כשהיא נולדה.
המונרכים ברחו. האימפריות של אירופה נפלו. עולם חדש נולד. אך התקוות שיהיה זה עולם טוב יותר התבררו כחלום באספמיה. במקומו השתרר הכאוס של השנים שבין המלחמות: בשנות העשרים היפר־אינפלציה, התאוששות כלכלית שברירית ובלתי מאוזנת, ומאבקים בין דמוקרטים, קומוניסטים ופשיסטים; בשנות השלושים, השפל הגדול, קריסת תקן הזהב, עלייתם לשלטון של אדולף היטלר בגרמניה ושל פרנקלין דלאנו רוזוולט בארצות הברית, מיליטריזם יפני, משפטי הראווה של סטלין, מלחמת האזרחים הספרדית, מאמצי הפיוס, ובסוף העשור — מלחמת העולם השנייה. אין ספק שזאת היתה תקופה של פורענויות.
כוונותיה של גרמניה של היטלר הפחידו את אבי, בצדק, והוא עזב את אוסטריה בשנת 1937. אמי ברחה מהולנד עם הוריה ועם אחיה במאי 1940, עם הפלישה הנאצית. הורי נפגשו בלונדון של ימי המלחמה, בסתיו 1942, במסיבה שערכו ידידים יהודים הולנדים של אמי לרגל חזרתו של ידידו הקרוב ביותר של אבי ממעצר. הוא הוחזק במעצר באוסטרליה כ"נתין מדינת אויב" בזמן שאבי הוחזק במעצר דומה בקנדה. נישואיהם של הורי, ב־21 באוקטובר 1943, הובילו ללידתי ב־16 באוגוסט 1946, ובעקבותיה לחיי כגבר שגדל והתחנך בבריטניה. כל חיי, למעט 16 שנים, עברו עלי כתושב לונדון.
אלמלא מלחמת העולם השנייה, האנטישמיות של הרייך השלישי ורצח העם שהוביל, אבי היהודי האוסטרי ואמי היהודייה ההולנדית אף פעם לא היו נפגשים. כמו מיליוני אחרים, אני ואחי, שנולד בשנת 1948, באנו לעולם כתוצאה מקטסטרופה. הורי ובני משפחותיהם הקרובים נמלטו מהחורבן. משפחתו של אבי (הוריו, אחיו, אחותו, ואשתו של אחיו ובתם) ניצלו מכיוון שהצליחו, בקושי, להגיע לפלסטינה בשנת 1939. בני משפחתה של אמי ניצלו מפני שהצליחו להגיע בספינת דיג לנמל דייגים אנגלי במאי 1940. משפחותיהם המורחבות — דודות, דודים וצאצאיהם — נרצחו כמעט עד האחרון שבהם. לאמי היתה לפני המלחמה משפחה גדולה: אביה, שנולד למשפחה ענייה באמסטרדם, היה אחד מתשעה אחים ואחיות. היא סיפרה שבערך 30 מקרובי משפחתה מתו בשואה. היא כמעט אף פעם לא דיברה על האסון, אבל ידעתי שההיסטוריה של הורי לא היתה כמו של המבוגרים האחרים שהכרתי, מלבד חבריהם הקרובים ביותר של הורי, שהיו אף הם פליטים עם היסטוריה דומה.
קורה לא פעם שאנשים שקוראים או שומעים את דברי מתלוננים על הפסימיות שלי. אני נותן שלוש תשובות לביקורת הזאת. הראשונה היא שהודות לפסימיות שלי, רוב ההפתעות שקרו לי היו נעימות. השנייה היא שהטעויות הגדולות ביותר שעשיתי נבעו מאופטימיות יתרה; בזמן האחרון טעיתי בגללה בנוגע לחוכמתו של העולם הפיננסי ובנוגע לשיקול דעתם הטוב של ציבורי בוחרים. התשובה השלישית, וקרוב לוודאי שהחשובה מכולן, היא שקיומי הוא תוצאה של החלטות של שני גברים פסימיים: אבי ואביה של אמי. אבי ניצל את ההזדמנות שפתחה בפניו הצלחתו המוקדמת כמחזאי בווינה כדי לעבור ללונדון, ממנה קיווה להמשיך לאמריקה. סבי, שכילד עזב את לימודיו בבית הספר באמסטרדם והפך לסוחר דגים מצליח באיימאודן, עיר חוף בצפון הולנד, היה לא רק מציאותי, אלא גם ידע לקבל החלטות במהירות. מיד עם פלישת הגרמנים לארצו הוא מצא ספינת דיג וקברניט (כסוחר דגים ידוע, אפשר לשער שזה לא היה לו קשה במיוחד) והזמין את קרוביו להצטרף אליו ואל משפחתו. הוא המתין כמה שעות, אבל אף אחד מהם לא הגיע. לבסוף אמר לו הקברניט שאי־אפשר להמשיך לחכות, כנראה בשל התקדמותם המהירה של הגרמנים. שילוב הפסימיות וזריזות המחשבה של סבי הצילו את משפחתו שלו, אבל כמעט כל קרובי משפחתם מצאו את מותם. הפסימיות הצילה אותו.
אולם תשובות אלה, אף על פי שהן אמיתיות, אינן כל הסיפור. ההיסטוריה של משפחתי הקנתה לי מודעות לשבריריותה של הציוויליזציה. כל יהודי שיודע משהו על העולם צריך להיות מודע לכך, אבל הקשר לשואה מחזק את ההכרה הזאת. הומו ספיאנס מועד לאורגיות של טיפשות, ברוטליות והרס. יש לבני אדם נטייה טבעית להפריד בין מי ששייכים לשבט "שלהם" לבין זרים, ואת האחרונים הם טובחים בחדווה. זה מה שעשו תמיד. מעולם לא התייחסתי לשלום, ליציבות או לחירות כאל דברים מובנים מאליהם, ואני סבור שמי שמתייחסים אליהם כך הם שוטים.
אף על פי כן, ילדותי עברה עלי בביטחון. אהבתי את הורי ובטחתי בהם — בצדק. אנגליה בתקופה שלאחר מלחמת העולם היתה דלה ומרופטת. אני עדיין זוכר את אתרי ההפצצות בסיטי של לונדון. אבל ההרגשה שלי היתה שזוהי מדינה יציבה, שלווה, דמוקרטית וחופשית. המלחמה הקרה הטילה עלינו את צלה, ורגעים מסוימים — בייחוד משבר הטילים בקובה בשנת 1962 — היו מחרידים אפילו יותר. ובכל זאת, בתקופה שבה גדלתי העולם נראה יציב.
הורי מתו בשנות התשעים, אמי בשנת 1993 ואבי ב־1997. העולם שהם מתו בו היה טוב לאין שיעור מהעולם שבו חיו כבני נוער וכבוגרים צעירים. אמונתם בעולם דמוקרטי וכמעט חף מאלימות נראתה מוצדקת. הצל הטוטליטרי הוסר מעל אירופה. הדמוקרטיה ניצחה. מרכז אירופה ומזרחה, שהיו קומוניסטיות, הגיחו מאחורי מסך הברזל. אירופה היתה בדרכה להתאחד מחדש. נראה שאפילו רוסיה מתקדמת לעבר השתלבות בעולם של דמוקרטיה וחירות אישית. נדמה שהקרע הגדול של המאה העשרים — קרע אידיאולוגי, פוליטי וכלכלי שבעצם החל במהפכה הצרפתית — נגמר.
האירועים שהתרחשו לאחר מכן הראו שהביטחון הזה עמד על יסודות רעועים. התברר שבעקבות הליברליזציה, המערכת הפיננסית לא היתה יציבה. זה התחוור לי במהלך המשבר הפיננסי באסיה, כפי שהסברתי בספרי Why Globalization Works.3 אולם החשש נהיה מבוסס אפילו יותר לאחר המשבר הפיננסי העולמי והמיתון הגדול של השנים 2009-2007, שבהם התמקדתי בהמשך בספרי The Shifts and the Shocks. יתרה מזאת, הכלכלה העולמית חוללה ללא הרף חוסר איזון מקרו־כלכלי מערער יציבות. זה היה נושא ספרי Fixing Global Finance, שאותו כתבתי לפני The Shifts and the Shocks.4 טענתי שחוסר היציבות הפיננסי שהיינו עדים לו נבע מחוסר יכולתה של המערכת המוניטרית הבינלאומית להתמודד עם זרימת הון חוצה גבולות (נטו או בסך הכול) במידת בטיחות מתקבלת על הדעת. מעבר לכך, אי־יציבות פיננסית היתה רק אחד הכשלים של הכלכלות המערביות. היתה חשיבות גם להתרחבות אי־השוויון, להתגברות חוסר הביטחון האישי ולהאטת הצמיחה הכלכלית, בייחוד אחרי המיתון הגדול. נוסף לכול, במידה רבה כתוצאה מכל האסונות האלה, ובאופן חלקי בעקבות כשליהן המוסריים והאינטלקטואליים של האליטות השולטות — המסחריות, התרבותיות, האינטלקטואליות, הפוליטיות והאדמיניסטרטיביות — הן איבדו את מהימנותן בעיני הציבור.
תמורות גדולות לא פחות התרחשו בפוליטיקה. הזעזוע הגדול הראשון היה פיגועי 11 בספטמבר 2001 נגד ארצות הברית, שבעקבותיהם באו מלחמות בעיראק ובאפגניסטן. השינוי הגדול מכול היה שינוי שנלווה להצלחה הכלכלית של הגלובליזציה — עלייתה של סין, ובמידה פחותה בהרבה, של הודו. הוא שינה את המאזן העולמי, הכלכלי והפוליטי, והסיט את המוקד מארצות הברית והמערב הליברלי לעבר סין ושיטת האבסולוטיזם הבירוקרטי שלה. אבל זאת כלל לא היתה הדרך היחידה שבה השתנתה הפוליטיקה העולמית. ככל שהתקדמה המאה העשרים ואחת היינו עדים למגמת היחלשות של הדמוקרטיה הליברלית והתחזקות של שיטה שיש מי שמכנים אותה "דמוקרטיה אי־ליברלית", אך שתיאור הולם יותר שלה הוא "אוטוקרטיה דמגוגית". בספר שיצא בזמן האחרון, הכלכלן הרוסי סרגיי גוּרייב (Guriev) וחוקר מדע המדינה האמריקאי דניאל טרייסמן (Treisman) מכנים את השיטות האלה "דיקטטורות ספין" כדי להבדיל אותן מ"דיקטטורות הפחד" של העבר.5 אלא שהמעבר לדמוקרטיות דמגוגיות או לשיטות "ספין" מתרחש (בינתיים בצורה התחלתית) לא רק בדמוקרטיות חדשות אלא גם בכמה מהדמוקרטיות המבוססות בעולם. אחת הבולטות מביניהן היא ארצות הברית, שבה ממשיך דונלד טראמפ לגלם באישיותו את השאיפה לכוח שרירותי אפילו אחרי תבוסתו בשנת 2020.6 עלייתו של טראמפ, לצד עלייתו של בוריס ג'ונסון בבריטניה, ערערו את מהימנותן הבינלאומית של שתי המדינות והחלישו את הלכידות המערבית. מעל לכול, גישתם הדמגוגית לפוליטיקה ערערה את שלטון החוק, את המחויבות לאמת, ואת מהימנותם של הסכמים בינלאומיים — כלומר את מהימנותם של יסודות מרכזיים של הדמוקרטיה הליברלית. התוצאה שאליה עלולה המגמה הזאת להוביל היא עריצות של ממש.
האתגרים של היום מתחילים להיראות חשובים כמו האתגרים של המחצית הראשונה של המאה העשרים. בשתי התקופות אנחנו רואים תמורות יסודיות בכוח העולמי. בעבר מבריטניה ומצרפת לעבר גרמניה וארצות הברית, ואילו כיום מארצות הברית לסין. אנחנו רואים משברים כבירים — בעבר אלה היו מלחמות העולם, השפעת הספרדית, ההיפר־אינפלציה במרכז אירופה בשנות העשרים המוקדמות, והשפל הגדול של שנות השלושים, וכיום אלה המיתון הגדול, המגפה העולמית שגרם נגיף הקורונה, והפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022. אנחנו רואים התמוטטות של דמוקרטיות ועלייה של סמכותנות — בעבר בגרמניה, באיטליה, בספרד ובמדינות אחרות ביבשת אירופה, וכיום בדמוקרטיות השבריריות במדינות המתפתחות ובמדינות הפוסט־קומוניסטיות במרכז ובמזרח אירופה (ביניהן רוסיה). אולם הפעם, הדמוקרטיה הליברלית מתערערת אפילו בארצות הברית של טראמפ ובבריטניה של הברקזיט — מדינות שבמהלך המאה העשרים נשאו את דגל הדמוקרטיה הליברלית.7 מעל לכול, אנחנו מתמודדים עם סכנות המלחמה הגרעינית והשתנות האקלים המאיימת להיות בלתי הפיכה ולצאת משליטה. הראשונה היא סכנה שלא היה אפשר להעלותה על הדעת לפני שנות הארבעים של המאה העשרים, ואילו האחרונה בקושי זכתה לתשומת לב לפני שנות השמונים שלה.
ייתכן שנמנענו מהטעויות הגדולות ביותר של המחצית הראשונה של המאה העשרים. אבל אין לי ספק שהורי היו שומעים בימינו את הדי העבר, בייחוד בנחישותו של פוטין להשיב ליושנה את עטרת האימפריה הרוסית בכוח, המעוררת זיכרונות כואבים מהתקופה שבה חתר היטלר לאחד את עמי אירופה דוברי הגרמנית תחת שלטונו הטוטליטרי. אפילו מלחמה בין רוסיה לבין נאט"ו הפכה לאפשרות פחות בלתי מתקבלת על הדעת מכפי שהיתה בעבר.
ספר זה הוא תגובה לעידן החדש והמטריד הזה. הטיעון המרכזי בו פשוט: כשבוחנים במדוקדק את מה שמתרחש בכלכלות ובמערכות הפוליטיות שלנו, אי־אפשר שלא להיווכח שללא שינוי מהותי, ערכי ליבה מערביים — חירות, דמוקרטיה ונאורות — לא ישרדו. אבל בתוך כך עלינו לזכור גם שרפורמה אינה מהפכה אלא היפוכה. לא זו בלבד שאי־אפשר ליצור מחדש חברה אנושית מאפס, כאילו אין חשיבות להיסטוריה, אלא שניסיונות כאלה יהיו טעות. התוצאה של ניסיונות כאלה תמיד היתה הרס ודספוטיזם. רק כוח בלתי מרוסן יכול לחולל מהפכה שתפיל את הסדר הקיים. אולם כוח בלתי מרוסן הוא מטבעו הרסני: הוא מנפץ את הביטחון שעליו יכולים להתבסס יחסי אנוש פרודוקטיביים ושמאפשר לחיות חיים הגונים. כפי שכתב אדמונד ברק (Burke) בתגובתו למהפכה הצרפתית, חברה היא "שותפות לא רק בין מי שחיים, אלא בין מי שחיים, מי שמתים, ומי שעתידים להיוולד".8 חיוני לחולל שינוי, הן מבית והן מחוץ, אך הוא חייב להיבנות על מה שקיים. יתרה מזאת, לא ניתן להתחיל בשום מקום אחר.
המוטו של ספר זה הוא "דבר לא בהפרזה", כפי שנהגו לומר היוונים בעת העתיקה.9 הבריאות החברתית שלנו תלויה ביכולת לקיים איזון עדין בין הכלכלי לפוליטי, בין האינדיווידואלי לקולקטיבי, ובין הלאומי והעולמי. אבל האיזון הזה הופר. הכלכלה מערערת את הפוליטיקה, ולהפך. אנחנו לא מצליחים להמשיך לשלב את פעילויות כלכלת השוק עם דמוקרטיה ליברלית יציבה. חלק גדול מהסיבה לכך הוא שהכלכלה אינה עומדת בציפייה של מגזרים חברתיים גדולים ממנה לספק ביטחון ושגשוג שהחברה בכללותה תהיה שותפה להם. אחד התסמינים של האכזבה הזאת הוא אובדן נרחב של האמון באליטות. תסמין אחר הוא עלייתם של פופוליזם ושל סמכותנות. ועוד אחד הוא אובדן האמון ברעיון האמת, וכאשר זה מתרחש, האפשרות שיתקיים בקרב האזרחים דיון רציונלי ומבוסס על עובדות — הפעילות היסודית שעליה בנויה הדמוקרטיה — מתאדה. בספר "התמורה הגדולה" מ־1994 (אותה שנה שבה ראה אור ספרו של פרידריך האייק [Hayek] "הדרך לשעבוד") טען קרל פולני (Polanyi) שבני אדם לא יהיו מוכנים לסבול במשך זמן רב את החיים תחת שיטה אמיתית של שוק חופשי.10 הניסיון בארבעת העשורים האחרונים מאשש את ההשקפה הזאת.
הצורך לחולל רפורמה ביחסים בין פוליטיקה דמוקרטית לבין כלכלת השוק אינו נובע אך ורק ממתחים פנימיים, בתוך מדינות, עם כל כמה שאלה חשובים. הוא נהיה דוחק יותר בשל עלייתן של אוטוקרטיות בכל העולם, ומעל לכול בשל ההצלחה שנראה שנוחל הקפיטליזם הדספוטי של סין. בתגובה לו חייבות האומות המערביות לשפר את ביצועיהן הכלכליים, החברתיים והפוליטיים.
אמנם רפורמה פנימית היא צורך חיוני, אולם כדי לחזק את הסולידריות שבה תלויה בריאותן של כל החברות, לא נוכל להסתפק ברפורמה פנימית בלבד. שום מדינה אינה אי. לאמיתו של דבר, בשום זמן אחר בהיסטוריה לא היתה שותפות הגורל על פני כוכב הלכת השברירי שלנו ברורה כל כך. המין השבטי הזה יצר בעיות ששבטיותו רק תחריף אותן. שום דרישה לריבונות לאומית צרה ואקסקלוסיבית, דמוקרטית או לא דמוקרטית, לא תגן על אזרחים. מגפת הקורונה הוכיחה זאת. טראמפ הכריז "אמריקה תחילה", אך המגפה העולמית הראתה שאפילו מדינה חזקה כמו ארצות הברית אינה יכולה לפתור את בעיותיה לבדה. אותו הדבר נכון שבעתיים לגבי האקלים.
עלינו לשאוף לעידן חדש שבו ישגשגו הדמוקרטיה, כלכלת השוק, ורוח החקירה החופשית. נכון לעכשיו הן לא משגשגות. בניסיוני להבין מה צריך לעשות אני יכול רק לזקק לקחים מאירועים שהתרחשו במהלך חיי ובתקופות שקדמו להם. אך המטרה ברורה: עלינו לדרוש בנחישות, כפי שהכריז אברהם לינקולן בנאום גטיסברג, ש"ממשל של העם, מאת העם, למען העם, לא ייכחד מעל פני האדמה". דמוקרטיה היא תמיד בלתי מושלמת. אבל רודנות לעולם אינה התשובה, וכל דור ודור חייב להימנע מללכת בעקבות שירת הסירנות שלה. זה לא מתרחש בהיקף שפעם היה בעיני מובן מאליו; להפך, כיום רבים מתפתים.
אני מקדיש ספר זה לששת נכדי, זאק, רבקה, אלכסנדר, אנה, אביגיל ואידן. אני בשנה ה־76 לחיי, כך שוודאי לא נותרו לי שנים רבות. אך הילדים בהחלט יכולים לקוות לראות את המאה העשרים ושתיים. מפחיד אותי לחשוב איך ייראה בה העולם. אני מזהה את סכנות האסון הסביבתי והמלחמה הגרעינית, אך אני חושש באותה מידה שהם ימצאו את עצמם בעולם אורווליאני של שקרים ודיכוי. זהו העולם שקורם עור וגידים בסין ובמדינות רבות אחרות, אפילו בדמוקרטיות מובילות.
המאה העשרים היתה מאה של דיקטטורות מפלצתיות. הדיקטטורים חוזרים — גם אם אלה לא דיקטטורים מפלצתיים כמו הגרועים שבין הדיקטטורים של המאה הקודמת. אולם שִי ג'ינפינג הוא אחד מהם, וכמותו ולדימיר פוטין. דונלד טראמפ, נרנדרה מודי, וז'איר בולסונרו שואפים להיות לדיקטטורים. בשל ממדי האוכלוסיות והכלכלות שלהן, אלה חמש מהמדינות החשובות בעולם. עם מנהיגים כאלה משתררת אפלה, שכן מטרתם היא כוח בלתי מרוסן. מדינות המשרתות רק כוח הן דרך ללא מוצא. במאה העשרים הצליחה האנושות להיחלץ מגורל זה — אך רק בקושי. האם יעלה בידה להיחלץ ממנו פעם נוספת גם במאה העשרים ואחת?
פרק 1
האש בפעם הזאת11
הדבר שייתכן שאנו עדים לו אינו רק קץ המלחמה הקרה, או מעברו של פרק זמן מסוים בהיסטוריה של התקופה שלאחר המלחמה, אלא קִצה של ההיסטוריה ככזו, כלומר נקודת הסיום של ההתפתחות האידיאולוגית של המין האנושי והאוניברסליזציה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית כצורת הממשל האנושית הסופית.
— פרנסיס פוקוימה12
כאשר פרנסיס פוקוימה כתב את המסה "קץ ההיסטוריה?", שאותה פרסם עם סוף המלחמה הקרה, בשנת 1989, רבים הסכימו איתו שהסינתזה המערבית של דמוקרטיה ליברלית ושוק חופשי ניצחה את יריבותיה האידיאולוגיות ניצחון מוחץ. סופה של האידיאולוגיה הטוטליטרית האחרונה היתה בעיני רבים לא רק אירוע יוצא מגדר הרגיל ומפתיע, אלא גם כזה שהציע לאנושות עתיד טוב יותר. תם העידן הטוטליטרי של כפייה ורצח המונים. החירות — גם פוליטית וגם כלכלית — ניצחה.
כיום, הן הדמוקרטיה הליברלית והן קפיטליזם השוק החופשי רחוקים מלהיראות כמנצחים. זה נכון לא רק במדינות מתפתחות או מתעוררות, או במדינות קומוניסטיות לשעבר, אלא אפילו בדמוקרטיות מערביות מבוססות. כישלונות כלכליים ערערו את האמון בקפיטליזם העולמי. כישלונות פוליטיים ערערו את האמון בדמוקרטיה הליברלית. עלייתה של סין, שהמפלגה הקומוניסטית השלטת בה דוחה את קישור הקפיטליזם לדמוקרטיה, ערערה הן את ביטחונו של המערב והן את הביטחון במערב.
כיום נשמעים ספקות הן לגבי הדמוקרטיה הליברלית והן לגבי הקפיטליזם של שוק חופשי. בימין הלאומני, דונלד טראמפ בארצות הברית, נייג'ל פראג' בבריטניה, מרין לה פן בצרפת, מתאו סלוויני באיטליה, חרט וילדרס בהולנד, והיינץ־כריסטיאן שטראכה באוסטריה השפיעו על הדיון הפוליטי אפילו כשלא היו בשלטון. פוליטיקאים שמגדירים את עצמם כ"דמוקרטים אי־ליברלים" — מונח מכובס שפירושו סמכותנים — עלו לשלטון בהונגריה ובפולין, שתי מדינות שנהנו מנפילת האימפריה הסובייטית ומההזדמנות להצטרף לאיחוד האירופי.13 בעקבות הדוגמה הפוליטית של ולדימיר פוטין ברוסיה, הונגריה של ויקטור אורבן ופולין של ירוסלב קצ'ינסקי (Kaczyński) הציבו את ארצותיהם החבוטות לעומת העולם, ואת מה שכינו "רצון העם" לעומת זכויות הפרט. מנהיגים שונים אלה מתנגדים גם לפחות לאחד ההיבטים (ולעתים קרובות ליותר מאחד) של הקפיטליזם העולמי של זמננו — לסחר חופשי, או לזרימת הון חופשית, או לתנועה חופשית יחסית של בני אדם. באורח בלתי נמנע, ההתנגדות לדברים האלה הפכה גם לחשדנות כלפי האיחוד האירופי.
חשיבות מיוחדת היתה לנשיאותו של דונלד טראמפ בארצות הברית. טראמפ העריץ "אנשים חזקים" ואת הפוליטיקה של אנשים חזקים, שנא את העיתונות החופשית, היה אדיש להישרדותה של הברית המערבית, רחש סלידה עזה כלפי האיחוד האירופי, נקט פרוטקציוניזם חריף, והיה נכון להתערב באורח שרירותי בהחלטותיהם של עסקים אינדיווידואליים.14 לטראמפ לא היתה שום מחויבות אידיאולוגית לדמוקרטיה ליברלית או לקפיטליזם של שוק חופשי. הוא היה פופוליסט עם אינסטינקטים סמכותניים, ולאומן. גרוע מכול, הוא הפיץ את "השקר הגדול" — שהוא זה שזכה בבחירות לנשיאות בנובמבר 2020, הבחירות שבהן הפסיד בפער גדול — וכך ערער את יסודות הדמוקרטיה האמריקאית. וארצות הברית אינה סתם מדינה: היא זו שכוננה את הסדר העולמי הליברלי לאחר מלחמת העולם השנייה. לטראמפ חסרו האופי, האינטלקט והידע הדרושים לנשיא של רפובליקה דמוקרטית גדולה. עלייתו לשלטון ב־2016, והמשך השפעתו על המפלגה הרפובליקאית לאחר תבוסתו ב־2020, היו (וממשיכות להיות) כשל מדאיג של אחת הדמוקרטיות החשובות בעולם.
ספר זה יטען שאכזבה כלכלית היא אחד ההסברים העיקריים לעלייתו של פופוליזם, שמאלי וימני, בדמוקרטיות עם רמות הכנסה גבוהות.15 רבים מצביעים דווקא על גורמים תרבותיים: חרדה מעמדית, אמונות דתיות, או פשוט גזענות. אלה בהחלט תנאי רקע חשובים, אך השפעתם על החברה לא היתה נהיית כה עמוקה אם תפקודה של הכלכלה היה טוב יותר. מעבר לכך, רבים מהשינויים האלה, שינויים תרבותיים לכאורה, קשורים גם להתרחשויות כלכליות: השפעת הדה־אינדוסטריאליזציה על כוח העבודה ולחצי ההגירה הכלכלית על אוכלוסיות מבוססות הם בין הדוגמאות החשובות. אנשים מצפים מהכלכלה להקנות להם ולילדיהם מידה כלשהי של שגשוג והזדמנויות. כשהכלכלה לא מספקת אותם ברמה העומדת בציפיות כאלה, התוצאה היא תסכול וכעס. זה מה שקרה. אנשים רבים במדינות עם רמות הכנסה גבוהות מאשימים את הקפיטליזם העולמי של שלושת או ארבעת העשורים האחרונים בתוצאות המאכזבות. במקום לספק שגשוג והתקדמות מתמדת הוא יצר אי־שוויון מאמיר, משרות שאין לאן להתקדם מהן, וחוסר יציבות מקרו־כלכלי. כצפוי, לעתים קרובות האשמה במציאות המאכזבת נתלית בגורמים מן החוץ — במיעוטים מבית ובאנשים ממדינות אחרות. לכן אחת הנקודות שפופוליסטים הן בשמאל והן בימין מסכימים עליהן היא הצורך להגביל את הסחר הבינלאומי. רבים גם רואים צורך להגביל את תנועות ההון והעובדים.
בקיצור, הדמוקרטיה הליברלית והקפיטליזם העולמי — המנצחים מלפני שלושה עשורים — איבדו מהלגיטימיות שלהם. זה חשוב מפני ששני אלה הם, בהתאמה, מערכת ההפעלה הפוליטית ומערכת ההפעלה הכלכלית של המערב של היום. בדמוקרטיה, הריבונות נתונה בידי ציבור הבוחרים המוגדר על ידי אזרחותו. בקפיטליזם נתונה קבלת ההחלטות בידי הבעלים והמנהלים של עסקים פרטיים המתחרים זה בזה בשוק העולמי. הפוטנציאל להתנגשות בין השיטות האלה, הכלכלית והפוליטית, גלוי לעין: פוליטיקה דמוקרטית היא לאומית, ואילו כלכלת השוק היא עולמית; ופוליטיקה דמוקרטית מבוססת על רעיון שוויוני — קול אחד לכל אדם — בעוד שכלכלת השוק מבוססת על הרעיון האי־שוויוני, שהמתחרים שמנצחים קוטפים את פירות ההצלחה.
סינתזת הדמוקרטיה והקפיטליזם — "קפיטליזם דמוקרטי" — נתונה כיום במשבר.16 טבעו של המשבר, ומה יש לעשות בתגובה לו — אלה נושאיו המרכזיים של ספר זה. הדיון מתמקד בגורלו של הקפיטליזם הדמוקרטי במערב, אך אינו מוגבל רק לנושא זה, שכן אי־אפשר להפריד את עתיד המערב ממה שקורה בשאר העולם. אך המערב הוא מעוז הקפיטליזם הדמוקרטי. במקביל, סין, מעצמת־העל העולמית העולה, מייצגת דרך שונה מאוד לנהל את הקשרים בין כוח פוליטי לבין יצירת עושר, דרך שאפשר לכנותה "קפיטליזם סמכותני" או "קפיטליזם בירוקרטי". במדינות כמו ברזיל, הודו, טורקיה ואפילו רוסיה, אנו עדים להופעה של תופעה אחרת, שניתן לכנותה "קפיטליזם דמגוגי" או "קפיטליזם אוטוקרטי דמגוגי". הקפיטליזם הדמוקרטי המערבי הוא עדיין השיטה הפוליטית והכלכלית המצליחה ביותר בעולם, מבחינת יכולתו המוכחת לחולל שגשוג, חירות ואושר בר מדידה. הוא גם הצליח להחזיק מעמד נוכח אתגרים גדולים בעבר, בייחוד בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, ולאחר מכן שוב בתקופת המלחמה הקרה. אבל כעת עליו להשתנות פעם נוספת. הוא חייב, מעל לכול, למצוא איזון חדש בין כלכלת השוק לפוליטיקה הדמוקרטית. אם לא יעלה בידו למצוא איזון כזה, הדמוקרטיה הליברלית עלולה להתמוטט.
למה כוונתי במונחים דמוקרטיה וקפיטליזם? בדמוקרטיה כוונתי לצורתה השלטת בזמננו — הצבעה כללית, דמוקרטיה ייצוגית.17 מי שרוצים להגביל או לצמצם את ציבור בעלי זכות ההצבעה פועלים אפוא באופן אנטי־דמוקרטי.
אם לבטא את הרעיון בצורה שלמה יותר, בדמוקרטיה כוונתי למה שכינה פוקוימה "דמוקרטיה ליברלית". איש מדעי החברה הנודע לארי דיימונד (Diamond) ממכון הוּבֶר טוען שיש לדמוקרטיה ליברלית ארבעה יסודות שכל אחד מהם הוא תנאי הכרחי, ושצירופם הוא תנאי מספיק: בחירות חופשיות והוגנות; השתתפות פעילה של אנשים, כאזרחים, בחיים האזרחיים; הגנה על זכויות האזרח ועל זכויות האדם של כל האזרחים באופן שווה; ושלטון חוק החל על כל האזרחים באופן שווה.18 כל היסודות האלה הכרחיים לקיומה של דמוקרטיה ליברלית, ודמוקרטיה היא אכן דמוקרטיה ליברלית כאשר כולם מתקיימים בה. שימו לב לדגש על "אזרחים". דמוקרטיה ליברלית היא שיטה אקסקלוסיבית: היא כוללת אזרחים אך אינה כוללת את מי שאינם אזרחים. אין פירוש הדבר שלמי שאינם אזרחים — זרים ומהגרים — אין זכויות; זה כלל וכלל לא נכון. פירושו הוא שאין להם את הזכויות הפוליטיות שיש לאזרחים.
נקודה חשובה ביותר היא שדמוקרטיה ליברלית אינה רק דרך לקבוע מי ינהל את המדינה, אף על פי שזה אחד מהיבטיה. המונח הזה מגדיר גם את סוג המדינה. כפי שקבע ג'ון סטיוארט מיל ב"ממשל של נציגים", דמוקרטיה מתאפיינת, או צריכה להתאפיין, ב"חירות דיון, שבו לא רק יחידים אחדים מתחלפים, אלא הציבור כולו נהיה שותף במידה כלשהי בממשל, ושותף בלמידה ובפעילות השכלית הנובעת מכך".19 אם כן, כדי שדמוקרטיה ליברלית תתפקד, האזרחים חייבים להיות רשאים לבטא את דעותיהם, ועליהם גם להיות מוכנים לסבול דעות של אזרחים אחרים אף אם אינם מסכימים להן, ואת האנשים שמחזיקים בהן. במונחים שטבע ישעיה ברלין, כאזרחים, אנשים נהנים מחירות שלילית — הזכות לגבש לעצמם דעות בלא כפייה; ומחירות חיובית — הזכות להשתתף בחיים הציבוריים, כולל על ידי הצבעה.20 שיטה פוליטית כזאת היא פלורליסטית מטבעה.21 היא מייחסת חשיבות לזכויות הפוליטיות של מיעוטים מפני שהיא מייחסת חשיבות לזכויות הפוליטיות של כל האזרחים.
במהותה, דמוקרטיה ליברלית היא תחרות על השלטון בין צדדים המקבלים את הלגיטימיות של תבוסה. זוהי "מלחמת אזרחים מתורבתת". השימוש בכוח אסור, ופירוש הדבר הוא שהמנצחים לא ינסו להשמיד את המפסידים. שיטה שבה גנגסטרים מנסים להרוג את יריביהם, רומסים את זכויות הפרט, מדכאים את העיתונות החופשית, מרוויחים כלכלית מהתפקיד שהם ממלאים, אך בכל זאת מקיימים בחירות שבתוצאותיהן הם שולטים — שיטה כזאת אינה דמוקרטיה. וגם "דמוקרטיה אי־ליברלית" אינה דמוקרטיה.22 יש לקרוא לשיטה כזאת בשמה: במקרה הטוב, דיקטטורה של הרוב, במקרה הרע, "דיקטטורה של משאלי עם". שלטונו של פוטין ברוסיה הוא דיקטטורה של משאלי עם, וכאלה הם גם שלטונו של ארדואן בטורקיה ושל אורבן בהונגריה. משטרים אלה נהיים במידה הולכת וגוברת דיקטטורות ותו לא.
בקפיטליזם כוונתי לכלכלה שבה שווקים, תחרות, יוזמה כלכלית פרטית ורכוש פרטי ממלאים תפקידים מרכזיים. שיטה זו היא "קפיטליזם שוּק". מדינות קפיטליסטיות שונות זו מזו בגודלו, בהיקפו ובאופיו של הממשל מבחינת ההתערבות הרגולטורית, המיסוי וההוצאות. התערבותן של ממשלות נטתה להתגבר עם הזמן, ככל שחברות נהיו דמוקרטיות יותר. מגמה זו היתה בלתי נמנעת שכן בעקבות הרחבת ציבור הבוחרים הצטרפו אליו גם אנשים ללא נכסים משמעותיים. אך היא גם שיקפה את המורכבות הגוברת של החיים הכלכליים ואת ריבוים של מה שכלכלנים מכנים "פגמי שוק" — סיטואציות שבהן תמריצי השוק עלולים להוביל לתוצאות מזיקות חברתית או כלכלית.
אולם בין שהמדינה גדולה ומרבה יחסית להתערב בכלכלה ובין שלא — היא חייבת לפעול על פי חוק. כפי שזהו תנאי חיוני לדמוקרטיה הליברלית, זהו גם תנאי חיוני לקפיטליזם השוק. בהיעדר שלטון חוק אין קיום לקפיטליזם שוּק אלא יש רק ביזה. מעבר לכך, כלכלות קפיטליסטיות, לפי הגדרה זו, הן גם כלכלות שפתוחות (ותמיד היו פתוחות) לסחר עולמי ולזרימת הון, לפחות במידה כלשהי. קפיטליזם לעולם אינו לאומי לגמרי, מכיוון שהעולם הרחב יותר מציע שפע הזדמנויות לעסקאות רווחיות.
במובן צר יותר, בקפיטליזם שוק כוונתי לצורת כלכלת שוק שצמחה במהלך 70 השנים האחרונות ובייחוד ב־40 השנים האחרונות, שגלובליזציה היא תיאור מקוצר שלה.23 בחייהם הכלכליים, כמו בחייהם הפוליטיים, צריכה להיות לאנשים חירות שלילית, חירות מפני כפייה שרירותית, בייחוד מצד המדינה אך לא רק מצִדה; וחירות חיובית, החירות לקנות ולמכור עבודה וכל דבר אחר שהם יכולים להחזיק ברשותם באופן לגיטימי. שוב, כפי שנכון גם בחיים הפוליטיים, חירויות כאלה אינן מוחלטות אלא חייבות להתקיים במסגרת מגבלות רגולטוריות, חוקיות וחוקתיות.
שלטון החוק הוא יסוד חיוני המשותף לדמוקרטיה ולקפיטליזם, מפני שהוא מגן על חירויות החיוניות לשניהם. פירוש הדבר הוא ש"כל בני האדם והרשויות בתוך המדינה, ציבוריים או פרטיים, יהיו כפופים למגבלותיהם ויוכלו ליהנות מיתרונותיהם של חוקים שנחקקו בגלוי, ושיחולו (על פי רוב) בעתיד והמוסדרים באורח גלוי בבתי המשפט".24 אם יחידים או מוסדות כלשהם הם מעל לחוק, מי שאין להם פריווילגיות כאלה לעולם אינם יכולים לממש את חירויותיהם בביטחון. החוק חייב להיות אוניברסלי בתחולתו ומגונן. זהו תנאי לשגשוגם של דמוקרטיה ליברלית ושל קפיטליזם השוּק.
לדמוקרטיה הליברלית ולקפיטליזם השוּק יש ערך ליבה משותף: אמונה בלגיטימיות ובחשיבות של חופש הפעולה האנושי בחיים הפוליטיים והכלכליים. מבחינה זו, שתי השיטות נשענות על רעיונות "ליברליים". אולם יכולתו של הקפיטליזם הדמוקרטי לפעול תלויה גם במציאותן של מעלות אישיוּת מסוימות באוכלוסייה בכללותה ובייחוד באליטות. הפוליטיקה והכלכלה לא יתפקדו בלא מידה לא מבוטלת של כנות, מהימנות, ריסון עצמי, יושר ונאמנות למוסדות משותפים — פוליטיים, משפטיים ואחרים. בהיעדר המעלות האלה, נשחקים היחסים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים במעגל של חוסר אמון.
בקיצור, הצלחתן של השיטות הפוליטית והכלכלית תלויה במציאותן של נורמות התנהגות יסודיות, או ב"הון חברתי", כפי שמכנים אותן לפעמים. אלא שכיום, הדמוקרטיה הליברלית וקפיטליזם השוק חולים שניהם, והאיזון בין שתי השיטות הופר. כותרת הפרק האחרון של ספרי הקודם, The Shifts and the Shocks, שעסק במשבר הפיננסי העולמי, היתה "האש בפעם הבאה".25 הפִּסקה הלפני אחרונה בספר זה טענה ש"אובדן הביטחון בכישוריהן וביושרתן של האליטות מפחית באורח בלתי נמנע את האמון בלגיטימיות הדמוקרטית. אנשים חשים אפילו יותר מבעבר שהשלטון במדינה אינו מנוהל למענם אלא למען מגזר צר של שותפים מקושרים היטב אשר לוקחים לעצמם את רוב הרווחים, וכאשר דברים משתבשים, אינם רק מוגנים מפני הפסד אלא מטילים עלויות עצומות על כל האחרים. אולם קרוב לוודאי שהנכונות להסכים להקרבה משותפת תהיה חשובה בשנים שלפנינו עוד יותר משהיתה לפני המשבר. כלכלות העולם המערבי עניות יותר מכפי שהעלו בדעתן שיהיו לפני עשר שנים. הן חייבות לצפות לתקופה ממושכת של צמצום. חשוב שזה הן יהיה והן ייראה הוגן".26
טעיתי: האש לא תהיה בפעם הבאה; היא פרצה כבר כעת. מעבר לכך, המגפה העולמית וההשפעה של המלחמה שמנהלת רוסיה נגד אוקראינה ליבו אותה אפילו יותר. והאש הזאת היא במידה רבה התלקחות של הבעירה האטית של הזעם שהותיר אחריו המשבר הפיננסי והכלכלי האחרון, שהתרחשה גם היא אחרי תקופה ממושכת של ביצועים בינוניים ושינויים חברתיים מכאיבים במדינות מערביות. טראמפ היה תוצר של התהליך הזה. הוא הבטיח לייבש את הביצה, אך באופן בלתי נמנע, רק החמיר את טובענותה. הציניות שלו הצדיקה את עצמה במעשיו. ייתכן שכאשר כלכלות ישתקמו מהמשבר הפיננסי ומהמגפה העולמית, האש תדעך. אבל כעת זאת אפשרות שנראית כמעט בלתי אפשרית. הקפיטליזם הדמוקרטי בעולם כולו לכוד בין הווה שאינו משביע רצון לבין עתיד עוד יותר בלתי משביע רצון, של פרוטקציוניזם, פופוליזם ופלוטוקרטיה. שיאם, אולי בקרוב, יהיה אוטוקרטיה, ובארצות הברית יהיו לכך ההשלכות המשמעותיות ביותר.
שיקום בריאותה של השיטה המערבית הוא בין האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפנינו. ייתכן שלא נצליח. אבל אם לא ננסה, ברור שלא נשיג שום דבר טוב. המשך הספר מפתח את הטיעון הזה. חלק א' מנתח את היחסים בין פוליטיקה לכלכלה, ובייחוד בין דמוקרטיה לקפיטליזם כפי שהגדרתי אותם, הן בתיאוריה והן בהיסטוריה. חלק ב' בוחן מה השתבש בכלכלה הקפיטליסטית ובחברות דמוקרטיות כתוצאה מעלייתן של שתי מגמות שכרוכות זו בזו — קפיטליזם טורפני ופוליטיקה דמגוגית. חלק ג' מנתח את הרפורמות הנחוצות ליצירת כלכלה אינקלוסיבית ומצליחה יותר ודמוקרטיות בריאות יותר. לאחר מכן, חלק ד' בודק כיצד תצטרך שותפות מחודשת בין מדינות קפיטליסטיות ודמוקרטיות להתנהל בעולם כדי להגן על המדינות השותפות בה, לקדם את ערכי הליבה שלהן, לשמור על השלום ועל השגשוג העולמיים, ולהגן על כדור הארץ. סיכום הספר חוזר לבסוף לנושא הליבה — אחריותן של האליטות להגן על ההישגים השבריריים של הקפיטליזם הדמוקרטי לפני שייעלמו בגאות המתקרבת של פופוליזם פלוטוקרטי ועריצות.
