מרטין וולף

רק לאחר מות אמה העזה קאמי קושנר לשבור סוף-סוף את קשר השתיקה סביב הסוד הנורא שאפף את משפחתה וילדותה. הקורבן: אחיה התאום בן השלוש־עשרה; הפוגע: אביה החורג; השותקים ומשתפי הפעולה: האם, האב הביולוגי הנעדר, היא עצמה, ולצדם – חברי המילייה האינטלקטואלי הצרפתי, שהתארחו בבית הקיץ של משפחתה ובילו איתם שעות עליזות של "חופש".

קאמי היא בתם של ברנאר קושנר, מייסד ארגון "רופאים ללא גבולות" ושר לשעבר בממשלת צרפת, ושל אוולין פיזייה, פרופסור למשפט, שבן זוגה והאב החורג של ילדיה הוא אוליבייה דוהמל, משפטן מומחה לחוקה ואיש תקשורת פופולרי. קושנר מתארת את ילדותה בחיקם של מבוגרים אלה, אשר החזיקו בתפיסת עולם של ליברליזם רדיקלי, שבו מתירנות מינית חסרת גבולות הייתה ביטוי אולטימטיבי של "חירות", ואשר בשמה הרשו לעצמם לפגוע בסובבים אותם פגיעה בלתי נסלחת. 

לָה פָמיליָה גרָנדֶה הוא ספר אישי ואינטימי, המתמודד בכנות ובאומץ עם הסתירה הכואבת בין אהבתה של המחברת לאנשים הקרובים שמילאו את עולמה לבין עיוורונם המוסרי והקלות הבלתי נסבלת של בגידתם. בה בעת, הוא משמש כתב אשמה נגד האליטה של שנות ה-80 בצרפת. ואכן, עם צאתו לאור בשנת 2021, חולל שם הספר סנסציה ודיון ציבורי סוער וחשוב. בעקבות פרסומו תבע אחיה התאום של קושנר את האב החורג וזה הודה במעשיו. 

"...מאחורי סורגי הברזל המפותלים של החלון הגדול בסלון ניבטו שביל הכניסה הביתה וגינת הקקטוסים של אמא, שאמרה תמיד שהם לא צריכים הרבה תשומת לב. כמו לכל הילדים, גם לי יש באלבום התמונות לפחות תמונה אחת ליד האוטו של אבא. בזו שלי אני עומדת מכווצת כשבצדי האחד הוולוו מנהלים בצבע בז' של אבא, ובצד השני אני נזהרת שלא להידקר מקקטוס נר הלילה האימתני שבגינת הקקטוסים של אמא..."

נועה נולדה בסביון לזוג קיבוצניקים לשעבר, מלח הארץ, אמא רופאת לב־ילדים ואבא בכיר במערכת הביטחון וגיבור ישראל. יום אחד, כשהיתה בת שש, נפתחה דלת הבית. ואז שוב. ושוב. וכך במשך שנים. נועה שתקה עד שאי אפשר היה יותר והתחילה להגיד. מאז היא אומרת ולא מפסיקה.

הממואר תגידי נפתח עם ילדה קטנה ומתוקה שיש לה סוד גדול ומר. בהמשכו מתגלות תעצומות הנפש, נבנה דיאלוג פנימי רגיש ונחשף המסע הנחוש, הבלתי שגרתי, בדרך אל ההתבגרות המיטיבה. "טראומה היא פצע, ופצעים יכולים להירפא," אומר הפסיכיאטר הנודע ד"ר גאבור מאטה.

תגידי הוא סיפור אופטימי על פצע שטופל כהלכה עד שהגליד והיה לצלקת שלפעמים אפילו נעים ללטפה, על תקווה וריפוי ועל החלמה של ילדה אמיצה שהפכה לאישה בריאה ושלמה. בנדיבות־לב ובתבונה ומתוך עמדה אישית ומקצועית, משתפת נועה עילם־שדה את הקוראים בתיאור עבודתו של הגוף שזוכר הכול ונוצר בתוכו גם את זיכרון העתיד לבוא ופותחת צוהר אל מהלכי הנפש בדרכה מאפלה אל אור גדול. 

אפילו ששכב מת, הוא עדיין נראה מפחיד ומאיים. מריה עמדה מעליו, המומה ומאובנת. היא פחדה שאביה החורג עלול לקום לפתע על רגליו בשביל לקלל אותה או להכות אותה. כל שנייה שחלפה ארכה כמו נצח. נטולת רגשות, ריקנית, היא התבוננה בו.

חייה של מריה רוויי סבל וכאב. ילדותה נגזלת ממנה בידי אימה האלכוהוליסטית שעוסקת בזנות. היא נמלטת מביתה לאחר שהואשמה על ידי אימה ברצח אביה החורג שנהג לאנוס ולהכות אותה ומגיעה למרסיי, שם היא מוצאת בית בבית בושת, מתחילה לעסוק בזנות ובשל יופייה המרהיב נעשית מבוקשת מאוד על ידי הגברים הפוקדים את המקום. עולם התרבות הפריזאי נחשף בפניה כשהיא עוברת לפריז, שם היא מתעשרת מעיסוקה בזנות אולם אינה חווה אהבה. מפגש מקרי עם אשת אצולה משכילה ואוהבת יוצר תפנית מפתיעה ומרגשת בחייה. 

בכתיבה רבת־רבדים, עמוקה ואינטימית טווה ליליה שטיינברג מסע חיים של גיבורה נועזת ופמיניסטית, על ילדותה רצופת המשברים, התבגרותה, מערכות היחסים בחייה וסודותיה, ובכך שופכת אור על הטבע האנושי בכללותו. הספר מבוסס על חייה של ליליה, הדמויות מציאותיות וגדולות מהחיים, והשתלשלות האירועים מעוררת מתח, סקרנות ותקווה. 

ליליה שטיינברג, ניצולת שואה, נולדה לפני תום המלחמה בבוקרשט, לא ידעה אהבה או חיבה מעודה, סבלה מרעב והייתה ילדה חולנית וחלשה. בעולם שמחוץ לביתה, שבו ראו בה ילדה יפה ומוכשרת, מצאה תקווה. בגיל צעיר רכשה כמה שפות ולמדה לנגן בפסנתר. לאורך חייה טיילה ברחבי העולם בחיפוש אחר אנושיות ויופי. הכתיבה הייתה עבורה מפלט מהמציאות ואפשרה לה למצוא מזור לנפשה. 

לטוני גולדמן, הידוע בפי חבריו ואוהביו כ"טונין", אין אבא. או ליתר דיוק, היה, אבל הוא מעולם לא הכיר בו ככזה ולא קרא לו כך, אלא בחר באות x כדי לתאר אותו. למען האמת, גם אין לו אמא. או בעצם... גם זה לא לגמרי מדויק. יש לו, אבל בגלל היותה לא מתפקדת — כי מאז שהוא זוכר את עצמו היא מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים "בלוויו" במנהטן, סובלת מ"סכיזופרניה, הפרעה דו־קוטבית, אובססיה טורדנית־כפייתית, דיכאון קליני — ובעצם, מה לא" — היא לא חלק ממשי מחייו. עד כדי כך היא לא חלק, שמאז שהיה ילד ועד למותו של x — כשטוני היה בן שלוש־עשרה וחצי — היא לא הייתה מודעת לעובדה ש־ x מתעלל התעללות מינית חמורה בבנה. בגיל עשר עוזב טוני את ביתו באפר איסט סייד במנהטן ועובר לגור בביתן של סבתו ג'ודית' ובת זוגה לחיים תלמה, החיות בעיירה הציורית שרוסברי שבמדינת מסצ'וסטס. השתיים, היפיות לשעבר, הגרות בבית כתום וחולקות אובססיה מוזרה לכל דבר כתום, מגדלות באהבה, בכבוד ובקבלה מלאה את "טונין" כאילו היה בנן, ובעצם, מצילות אותו מחייו "ההם". בשרוסברי, "טונין" נולד מחדש. חווה, מתאהב, חי. שם הוא מתיידד עם אלמה באנקס המכונה "אלמי", נערה שחורה, כחולת עיניים, יפהפייה. השניים הופכים לחברי נפש ומלווים זה את זו בקשייהם ובתקוותיהם. בגיל 28 , לאחר מותן של תלמה וג'ודית', "הסבתות", "טונין" יורש את ביתן הכתום בשרוסברי. עכשיו, 18 שנים מאז הגיע לראשונה לשרוסברי, 18 שנים לאחר ש"ניצל", הוא חוזר למקום ההוא — כנראה אל ביתו היחיד מאז ומעולם — ומגלה בעליית הגג שלהן את היומן שלו, אותו כתב מאז היותו ילד. יחד עם בן זוגו לחיים — אותו הוא מכנה "החצי השני שלי" — מארק, ואלמי, הוא מגלה את עצמו כפי שהיה אז — על פי יומנו — וכפי שהוא כיום, ויוצא למסע מריר־מתוק של גילוי אל תוך עברו, אל טוני־הילד ואל טוני־הנער, כאשר עלילת היומן ועלילת חייו, מתמזגות לסיפור אחד שלם ויוצא דופן: עמוס בכאב, ועם זאת, גם מלא בתקווה, ביופי, ובאמונה — למרות הכול — בגברים. בנשים. באהבה.

"אם הוא היה אונס אותי, אז היה ברור לי ולכולם מה הוא עשה לי. כולם יודעים מה זה אונס. הולכים לבדיקה, יש הוכחות. אי אפשר לברוח מזה. לפעמים קיוויתי שזה מה שיקרה. כן, לפעמים התפללתי שיאנוס אותי רק כדי שיאמינו לי. אבל הוא לא אנס אותי, אפילו לא נגע בי. הוא פשוט התעלל בי, בנפש שלי. יום אחרי יום, ואת זה אף אחד לא יכול להוכיח ולזה אף אחד לא יאמין." 

חייה השלווים של אישה צעירה, שומרת מסורת, מתהפכים עליה מהרגע שבו היא מתחילה לעבוד במשרדו של קרוב משפחתה שאותו הכירה מאז ילדותה. היא מוצאת את עצמה לכודה בין הרצון להיחלץ מהתעללות הנפשית היום-יומית שהיא עוברת במשרד לבין החשש מכך שלא יאמינו לה והפחד מהתערערות המרקם המשפחתי בשל חשיפת ההתעללות.
איך מחזירים את האמון בבני אדם? בעצמה? במשפחתה? והאם היא יכולה בכלל להיחלץ מהתהום? לחזור לנשום? היא שואלת את עצמה בסיפור מטלטל, עוצמתי וכואב החושף את הקוראים לנפתולי נפשה הפצועה ולוקח אתכם למסע מצמרר ברכבת הרים של רגשות. 
הכנות הבלתי מתפשרת והאותנטיות שבה היא בוחרת לתאר את הפגיעה שעברה ואת התמודדותה איתה מעלים תהיות ומחשבות רבות בנושאים קשים שהופכים את הבטן וגורמים לקורא להביט באופן שונה על סיפורים דומים הנחשפים מדי פעם בתקשורת.

ונסה יצהרי, נשואה ואם לשתי בנות, מורה לחינוך מיוחד. זהו ספרה הראשון. הוא נכתב מדם ליבה ומבוסס על סיפור אמיתי. 

מסע אישי וגילוי עצמי שעובר דרך התפכחות פנימית והעצמה של אישה אחת בדרך לחשיפת סוד שהיה קבור כמעט ארבעה עשורים בחייה.

באוטוביוגרפיה כנה, מטלטלת ומעוררת השראה, מספרת דנה כיצד שלח לה גופה סימנים ולאחר שהתעלמה מהם, השתלטה עליה מפלצת החרדה ואיימה להשחית כל חלקה טובה בנפשה ובחייה.

עד שאזרה עוז לצאת למסע גילוי פנימי ורוחני, מסע שהוביל אותה להתעמת עם סוד נורא שהעיב על חייה מילדותה המוקדמת ועד שכבר היתה אישה נשואה עם קריירה מצליחה וילדים.

אינטואיציה ואופטימיות אין סופית, סייעו לה לעלות על הדרך הרוחנית, שדחפה אותה להפסיק להתעלם מהסימנים, להעמיק חקר לתוך נפשה, להשיר מבט אל האמת, להתנקות מאשמה, ולמצוא את הדרך למחילה, חמלה והחלמה ולחיים של שמחה ותשוקה.

בספרה, ביום שלבשתי אדום, מעניקה דנה תובנות וארגז כלים המהווים השראה לנשים וגברים המתמודדים עם קשיים ומביאה בפניהם בחירה בחיים שלווים ועוצמתיים.

דנה עמר יהושע, כותבת, מרצה, סטייליסטית. במהלך העשור האחרון פועלת לליווי וטיפול בנשים לדימוי עצמי חיובי, עוצמה נשית ושחרור חסמים.

"בכתיבת הטקסט הזה, על במה זו, אני רוצה לפתוח בפניכם חרך אל החיים שלי, החיים של מורן. לאו דווקא כדי לשתף אתכם. אלא כדי שתדעו. אתם צריכים לדעת. 
ה'סיפור שלי' הוא ייחודי. תגובתי אליו ייחודית. אבל יש עוד רבות ורבים כמוני. ולכן אתם צריכים לדעת. 
צרו בראשכם תמונה: ילדה-נערה עוברת ניצול מיני מתמשך בתוך המשפחה. בגיל חמש-עשרה היא יוצאת לעולם. לבדה. פצועה. ללא אדם שהיא יכולה לסמוך עליו. ללא כתובת שהיא יכולה לפנות אליה. זה לא כבר הבינה כי מה שלימדוה כמותר, הוא אסור. היא כבר לא יודעת אם ביכולתה להבחין בין טוב לרע. שום דבר לא מובן מאליו. שום דבר לא מובן. ומה עושים עם הכאב?" 

מורן וורנשטיין, ילידת 1980. זה סיפור של אישה צעירה, חכמה ואמיצה, שבתעצומות נפש אדירות התמודדה עם תוצאות הפגיעה המינית ונאבקה בעוול. זה סיפור שיש בו כאב וקושי, אך גם רגעי חסד וניצחון. 
בקשתה הייתה כי הדברים שכתבה יראו אור לאחר מותה, וזאת כדי שנלמד להקשיב בלי פחד לנערים ולנערות כמותה ולא נסיט את המבט. 

"לעתים אני מעלה ברבים על דל שפתיי את צמד המילים 'גילוי עריות'. הרבים מביטים בי כמו הפרתי טאבו. כמו השבתתי שמחה. לא אני הפרתי. בי הופר. השמחה שלי הושבתה. אז אל תהיו שיפוטיים. אִספו את שכמותי אל לבכם. לא פעם. לא שלוש. תמיד. עד הסוף. כי הכאב שלי יילך איתי עד הסוף. ואתם, אל תפחדו."

את סיפור חייה ליקט מתוך כתביה חברה הקרוב, יוחאי מיטל. לספר מצורפת אחרית דבר פרי עטו. 

"כלום לא קרה" מספר על שורדת גילוי עריות משני הוריה, שעברו התעללויות מיניות בשואה והמשיכו לעשות זאת בארץ לבתם.

כשהילדה, שגדלה בינתיים לאישה, מגיעה לבקש עזרה במרפאת בריאות הנפש, איש מהמטפלים לא מאמין לסיפוריה ומגדירים אותה כ"מקרה אישיות גבולית" – "נפגעת נפש". מאותו הרגע עבודתה כאחות מוסמכת מופסקת והיא מוצאת את עצמה מתגלגלת במסגרות לחולי נפש עם טיפול רפואי בהתאם, כלומר טיפול משמר במקום טיפול משקם. הצוות לא נותן לה שום תקווה להבריא. לא מדברים אתה על הקמת משפחה, היא נאלצת להפסיק את עבודתה ואי לכך גם אין לה פנסיה. מלעיטים אותה בתרופות ללא צורך ומצבה מתדרדר.

והאישה הזאת היא...
אני.

בגיל 52 מגיעה באקראי למטפלת מומחית לטיפול ב"נפגעות פוסט טראומה על רגע תקיפה מינית" ותוך שנה מצבי משתפר פלאים.

היום בגיל 62 אני אחרי תערוכה, מלמדת נגינה, מנצחת על תזמורת ילדים שהקמתי, עורכת ערבי שירה, מדריכה טיולים מזמרים, כותבת ומרצה ברחבי הארץ וגם שומרת על חולים בלילה בבתי חולים – וחיה חיים מלאים ומאושרים.

הספר נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה הינו הספר המרכזי והחשוב ביותר כיום בהבנת אחת התופעות הקשות והמשמעותיות של זמננו: הפרעת דחק פוסט־טראומטית. המחבר, הפסיכיאטר בסל ואן דר קולק, הוא מבכירי החוקרים בתחום בעולם. כמי שהיה חלוץ בתחום, הוא סוקר את תולדות המחקר והטיפול בפוסט־טראומה ב־40 השנים האחרונות, ומציע גישה מהפכנית וחדשנית לטיפול הממוקדת בגוף.

הספר סוקר את תולדות התפתחות התחום, ומשלב בין תיאורי מקרה אנושיים, מרתקים ומרגשים לבין מחקרים קליניים רציניים ומעמיקים. הוא מסביר באופן בהיר את פעולת המוח, את האופן בו הטראומה נרשמת במוח ומשפיעה על הגוף, ואת היתרונות והחסרונות של גישות טיפוליות שונות. הספר מתאר עשרות מחקרים מאלפים ומלווה את עבודתו הקלינית של המחבר כמי שהקים וניהל מרכזים חשובים לטיפול בנפגעי טראומה. ואן דר קולק עוסק הן בנפגעי טראומה פתאומית ושרירותית – כגון נפגעי הלם־קרב, ניצולי תאונות וקורבנות תקיפה ואונס – והן בנפגעי מה שמכונה "טראומה מורכבת" – קורבנות פגיעה מתמשכת, בעיקר בילדות: התעללות רגשית, גופנית ומינית, כמו גם הזנחה חמורה.

ואן דר קולק אינו חוסך את שבטו מסדר העדיפויות הלקוי בעיניו של קובעי המדיניות בארצות־הברית ומציג את ערכן של תוכניות מניעה שעשויות לחסוך מיליארדים לציבור, שהיום נשפכים לשווא על קורבנות הטראומה המתמשכת, אם בתרופות, מרכזי טיפול ואשפוז, קצבאות סעד ונכות ובתי סוהר. הספר, שמגיע מלב־לבו של הממסד הרפואי, מציע גישה מהפכנית לטיפול בטראומה: לא [רק] תרופות פסיכיאטריות, לא [רק] ריפוי בדיבור (פסיכותרפיה קונבנציונאלית), אלא גם שילוב גישות שנתפסות בחלקן כ"אלטרנטיביות", שפונות לגוף – טכניקת EMDR, יוגה, מגע, מיינדפולנס ומדיטציה, נוירו־פידבק, ספורט ודרמה. היות שהטראומה נרשמת בגוף, ומשפיעה עלינו דרך אזורי המוח ה"נמוכים" יותר, שאינם רציונליים – כך גם הטיפול חייב לפנות ישירות לחלקים אלה במוחם וגופם של נפגעי הטראומה.

נרשם בגוף יעשיר את ארגז הכלים של המטפלים המקצועיים בחברה הישראלית למודת הטראומות, ירחיב את האפשרויות העומדות בפני הנפגעים, ויהווה מקור חשוב לחוקרים ותלמידים. לא פחות מכך, הספר פונה לקהל הרחב; לשונו הקולחת והנגישה, הסיפורים האנושיים שוברי־הלב ופוקחי־העיניים שמשולבים בו, לצד הידע הרפואי והמחקרי העשיר הנמסרים בו, כל אלה הופכים את נרשם בגוף לא רק לספר עיון חשוב אלא גם לספר קריאה מרתק, עשיר ומהנה.

הביטוי מעגל הזנות הוא ביטוי קשה, שלא משאיר פתח ליציאה. במעגל אין דלת. ההתחלה היא גם הסוף, מעגל מבודד את מי שבתוכו משאר העולם. אך מעגל הוא גם צורה נשית, רכה, מחברת. בתהליך העבודה על הספר גילינו שקשה לשבור מעגל אבל אפשר להרחיב אותו, להקיף אותו בעוד מעגל, גדול יותר, וליצור מרחב בטוח בו נשים יכולות להרגיש עטופות בעיניים שמסתכלות עליהן באופן שונה, ועל־ידי כך משקפות להן צדדים שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בזנות, שם תפקידן הצטמצם לכדי גוף ללא נשמה. וכשמתקיים המעגל המקיף, המחבק הזה, נוצר מעין רחם בו אפשר להיוולד מחדש, לתוך סביבה מקשיבה, בעלת עיניים נקיות, המאפשרת בחירה, הגדרה של רצונות, שאיפות ואפילו חלומות.

עמותת "הופכות את היוצרות" והאמניות שנרתמו לפרויקט הן בדיוק המעגל החיצוני הזה, והתוצאה היא ספר זה שנועד להוות אדווה, שבתקווה תעורר עוד ועוד אדוות.

כחלק מפעילות החברה למען נשים, פקטורי 54 גאים לתמוך בפרויקט הכולל את הספר ואת תערוכת האמנות של עמותת "הופכות את היוצרות". ישנה חשיבות יתרה לעובדה כי נשים הפונות אל תעשיית הניצול המיני הן קורבנות ואינן בוחרות במצבן. הן נקלעות למצב זה מתוך ניצול או חולשה, ולא מתוך בחירה - כפי שלעתים נהוג לחשוב. החברה רואה בתמיכה בפרויקטים מסוג זה חלק מהאחריות החברתית שלה בסיוע למגוון שכבות באוכלוסייה, בכדי להעלות את המודעות ולשקף את המציאות בישראל במטרה להביא יחד לשינוי אמיתי. הספר "הופכות את היוצרות" מספר את סיפורן של כ-20 נשים שורדות תעשיית הזנות. כל אישה חברה אל אמנית ישראלית אשר מספרת את סיפורה דרך היצירה. כ-15 אלף נשים, נערים ונערות נמצאות במעגל הזנות בישראל.

"הופכות את היוצרות" תומכת במי שעושה את צעדיה הראשונים לצאת ממעגל זה. השיקום ניתן לכל מי שנמצאת על רצף תעשיית המין ללא שיפוטיות וללא תנאי קבלה. העמותה פועלת למען כניסת נשים אלה למעגל חדש של עשייה, המציגה אותן כבעלות ערך ויכולת ויוצרת שינוי משמעותי במודעות לנזקיה האישיים והחברתיים של תעשיית המין. כל הרווחים ממכירת הספרים יועברו למימון חבילות שיקום לנשים היוצאות ממעגל הזנות במרכז הסיוע של העמותה.

חלקו הראשון של הספר פורש תמונות מילדותה של המחברת, שנפגעה מגילוי עריות על-ידי אביה. זהו קובץ חוויות שנגזרות מתוך מציאות של בדידות ופחד. הקול הוא קולה של ילדה החושפת את כאבה, לבטיה וסודותיה, בשפה חושנית וקולחת, ללא בושה או מבוכה. בחלק השני מתועדת חווית ההתמודדות עם המשקעים הרגשיים והפיזיים שהותירה הפגיעה, מנקודת ראותה של אישה בוגרת המסכמת פרק ופותחת חדש. "רותי בחרו לקרוא לך, כשמה של בובה אהובה. הגחת, חדרת אל עולמנו באוקטובר 73', אל המלחמה נולדת. ואת ספגת את קולות השבר ואימצת את לקחי המלחמה - ניצחת את אהבת אביך, והוא שנלקח במלחמה אחרת, פינה לך את הזירה, כי רק כך יכולת להירפא מהנגע. קורה לפעמים שחל עיוות, חזק ומשונה, נוראי, עיוות שמתרחש כאן על פני האדמה. יותר מכך, בתוך הבית שעל פני האדמה, בלב לבו. הנפשות הפועלות הן בני הבית - אבא, אמא, בן ובת. משפחה. והרפש המבחיל עדיין אופף אותך מדי פעם, ואת נעלמת, מתעטפת, מתחברת אל כאב המלחמה. ועדיין, טווה את מארג האהבה לשמה. תודה לך על רגע של חסד, במפגש שבין שפלות אדם אל מול התעלותה של רוח.

לחיות זה הרבה יותר מאשר לשרוד –  כותבת מאיה ריד במבוא לספרה ופותחת בפני הקורא צוהר אל חדרי לבהּ של שורדת גילוי-עריות שבחרה בחיים. 

סיפורה האישי לוקח אותנו אל עולמות פנימיים שלרוב נעלמים מהעין. ספרהּ אינו נוגע בתיאור הטראומה אלא מדגיש את השלכותיה.

מאיה מתארת בגילוי לב את מאבקה הממושך וחסר הפשרות בלפיתתו המצמיתה של עברה. היא פורשת בפנינו מפת דרכים של מסעה העיקש אל החיים ונוסכת חיים בתוואי הדרך המייסרת והמתגמלת שעשתה, דרך של כאב ושל תקווה. 

מאיה שוזרת פרקי תיאוריה ברקמת עדותה האישית, משלבת מבט "על" במבט "מתוך" ועורכת את שתי נקודות הראות בהתאמה זו לצד זו. כך היא מכוונת זרקור רב עוצמה אל מורכבות הטראומה ואל עומק התהליכים הרגשיים שעוברים מי שנפגעו בילדותם בדרך להחלמה.  

פרקי "המסע המשותף" שחותמים את הספר, בוחנים סוגיות בקשר הטיפולי מזווית-ראיה של מטופלות.ים, מְלֻוִּים בהארות של שֶׁרִי עוז, מטפלת בנפגעי טראומה מינית.

"עכשיו אני" הוא ספר ייחודי, ראשון מסוגו בעברית ומיועד לשורדים, לחבריהם ולבני משפחותיהם, לאנשי מקצוע בתחום בריאות-הנפש, הבריאות, החינוך והרווחה, לאנשי אקדמיה ולסטודנטים ולכל מי שמבקש להכיר וללמוד את הנושא.

"לאחר שסיימתי לקרוא את ספרה של מאיה, ידעתי שאף אחד מהטיפולים להם אני שותפה, כבר לא ייראה אותו דבר [...] השיתוף בחוויה האישית והניתוח המקצועי, מציבים את הספר כ"עמוד-האש" למטפלים, לאורו ניתן לנווט תהליכים טיפוליים משמעותיים ומורכבים." 
רונית סדגר- פסיכולוגית, מנהלת המרכז הרב-תחומי לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, מרכז רפואי בני-ציון, חיפה

מאיה ריד (שם עט) עובדת סוציאלית קלינית, פעילותה המקצועית מוקדשת לנפגעות ונפגעי טראומה מינית מתמשכת בילדות. מאיה מתנדבת במסגרות תמיכה לשורדות.ים, פרסמה מאמרים בנושאי גילוי עריות ודיסוציאציה בכתבי עת מקצועיים בארץ ובחו"ל. ספרה הראשון, "שבויה" (2002), זכה לסיקור נרחב בתקשורת ולשבחי הביקורת בכתבי-עת מקצועיים והיא מרצה בפני סטודנטים, אנשי רווחה וחינוך וצוותים טיפוליים בתחום בריאות הנפש. 

11/1/10. מבצע "גאולה מרצון". המדינה משחררת את עשרים ואחת נשותיו ואת ילדיו הרבים של גואל רצון מהכת שהנהיג ושפעלה באין מפריע בשכונת התקווה שבלב תל אביב.    
8/9/14. רצון נשפט לשלושים שנות מאסר, לאחר שהורשע בשורה ארוכה של עבירות אונס ובעילה אסורה  שביצע נגד הנשים שחיו איתו ונגד בנותיו.

ללא רצון היא אוטוביוגרפיה רהוטה ונוקבת, הנקראת בנשימה עצורה ומגוללת את סיפורה של מי שחיה לצידו של גואל רצון במשך שתים עשרה שנה, תוך שהיא מספקת הצצה נדירה לעולמה הסגור והמסוגר של אחת הכתות המפורסמות ביותר בישראל. 
לכודות בעולמו המעוות, מהופנטות ומאוימות על ידי היכולות המיסטיות לכאורה שהוא מפגין, מוותרות נשות הקהילה ויתור גמור על עצמיותן.
רצון אף הפריד ובידל בין הנשים לבין עצמן ובכך העמיק את שליטתו בהן. נשותיו נדרשו לעבוד בפרך במשק בית, ללדת לגואל ילדים לרוב ולמלא אחר חוקיו הקפדניים שתבעו מהן, בין היתר, לכסות את כל גופן ושיערן, להימנע מלדבר או אף ליצור קשר עין עם גברים אחרים ולקעקע את עורן בשמו ובדמותו של מנהיגן.  
ללא כחל ושרק, מגוללת הכותבת את סיפורה עוכר השלווה, מנעוריה והכרותה עם האדם שהבטיח לרפא אותה מכל בעיותיה, אך באמצעות שטיפת מוח מתוחכמת, הרחיק אותה והביא אותה לנתק כליל את קשריה עם הוריה, משפחתה וסביבתה. בגילוי לב היא משתפת את הקורא בעומק הטראומה הבלתי ניתנת לשיעור, בתחושה שהיא נתונה תחת השפעתו הטמירה של מכשף ואינה יכולה להימלט ממנו.                                 
השאלה הגדולה המהדהדת כל העת בלבו של הקורא היא: אם אשה נבונה, רגישה ומודעת כמו הכותבת, נפלה כך ברשתו של אדם הרסני, שופע כריזמה, כוחניות ואובססיביות לשליטה באחר, האם דבר דומה יכול לקרות לכל אחד? האם זה יכול לקרות גם לי? 

הכותבת, כיום בשנות הארבעים לחייה, פגשה את רצון בגיל 17 וחיה בצל מרותו 12 שנה עד להתערבות המדינה ושחרורה בשנת 2010. 
היא בנתה חיים חדשים על חורבות עברה, לבנה אחר לבנה. 
ללא רצון, ספרה הראשון, היווה השראה לסדרת הטלוויזיה "הרמון".

״אפס, מטומטמת, מילים שלא הכרתי בבית שלי! אבא שלי בחיים לא דיבר ככה לאמא שלי. לקרוא לי אפס, לקרוא לי זבל, לקרוא לי פח אשפה״.
״הוא עושה כאילו זה פעולות אונס. עכשיו, זה כאילו את אשתו, אבל זה היה כאילו הוא עושה את הפעולות שהם בעל כורחך״.
״הוא סוגר אותי. אני במצוקה ממש. אין לי חברות. ויתרתי על המון חברות כי הוא מתעצבן שהן מתקשרות ונודניקיות״.

זהו רק קומץ מהפרקטיקות המגבילות והחונקות שעלו מתוך עשרות ראיונות שערכה ד״ר אילנה קוורטין עם נשים המצויות במערכת יחסים זוגית שבה הן חשות כלואות. מתוך עדויותיהן מסתמנת תופעה חברתית קשה וסמויה מהעין. בספר זה משרטטת ד״ר קוורטין לראשונה את קווי המתאר של התופעה, מעניקה לה שם – שתלטנות קיצונית בזוגיות – ואף מציעה מענה משפטי לאותן נשים.
שתלטנות קיצונית בזוגיות היא מערך התנהגויות דכאניות שאינו כולל אלימות פיזית, שבן הזוג כופה על האישה בתחומי חיים שונים. תכליתן של שלל ההתנהגויות היא לאפשר שליטה של בן הזוג באישה ובכך לבסס, לחזק ולהגדיל את מעמדו הגברי הפטריארכלי – בעיני עצמו, בעיני האישה ובעיני אחרים.

״ספר זה מושתת על מחקר אקדמי, אך ידבר לכל קוראת וקורא. סיפוריהן של נשים נפגעות שתלטנות קיצונית בזוגיות המובאים בו, יטלטלו ללא ספק כל אישה ואיש, יפקחו את עיניהם ויובילו אותם לחשיבה מחודשת ומעמיקה על חייהם ועל חיי הסובבים אותם. כל אחת וכל אחד יזהו בדברים משהו מוכר שחמק מן העין עד עתה; מופעים קטנים מחיי היום-יום יקבלו משמעות חדשה. החלק השני של הספר, המנתח את העדויות וממסגר אותן בהקשר תיאורטי, ירתק סטודנטיות וחוקרות במגוון תחומים במדעי הרוח, החברה והמשפט״.
ד״ר אורית קמיר

ספר הילדים "יאיר משתף ועל הסוד מוותר", עוסק בהתמודדותו של ילד שחווה פגיעה מינית. הספר נועד להגביר את מודעות ילדינו לשמירה ולהגנה על גופם ועל פרטיותם.

הסיפור מועבר באופן עלילתי ומרתק השוזר בתוכו כלים בוני חוסן למניעת פגיעות מיניות ולמוגנות מפניהן, כתוב בגובה העיניים ומונגש לקורא הצעיר באמצעות חריזה נהדרת ומקצב קולח.
הספר מעלה על נס את החשיבות הרבה שיש לשיתוף ומזמן שיח פתוח בין הורה לילד, שבכוחו לסייע לילד לפתוח את סוגר ליבו, ועל ידי כך להקל עליו את מצוקתו בהתמודדויות שונות שהוא חווה.

את ההשראה לכתיבת הספר קיבלתי מההצגה "שח־מט", שכתבה פנינה לוין, אימו של יהונתן ז"ל שנפגע מינית בהיותו ילד בן 11. יהונתן נצר את סוד פגיעתו במשך כ-23 שנים, ולאחר שגילה את סודו פרצה בגופו מחלת הסרטן שממנה נפטר. ההצגה דחפה אותי להצטרף למימוש צוואתו של יהונתן ולתת יד להפצת המודעות לפגיעות מיניות.

כאם לילדים קטנים ומתבגרים, ולנוכח עיסוקי בחינוך ובייעוץ לילדים ובני נוער, אני רואה חשיבות מרובה בהגברת המודעות לפגיעות מיניות. וכן את צו השעה בחיזוק החוסן, האסרטיביות והאינטואיציה הפנימית הבריאה הקיימת בילדים.

"הסוד בפגיעה מינית מדומה לכלא פנימי. אקלים משתף יכול לסייע לילד בצעדיו הראשונים ביציאה מכלא זה. צעד נוסף הוא תגובה נכונה של הסביבה בעת גילוי הסוד. שני מצליחה לגעת בנושאים אלו בצורה מעוררת הערכה ולהציע מודל להורים ולאנשי מקצוע."
ד"ר אפרת נוה 

עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, מנהלת מרכז טיפולי "מאור" לילדים ובני נוער נפגעי תקיפה מינית, עמותת "יחדיו" ומרצה במכללה האקדמית אשקלון

"דרך סיפורו של יאיר, הילדים מקבלים פשר לתחושות ולרגשות שלהם, וההורים מבינים את החשיבות שבמתן הלגיטימציה להביע אותן. כמה חבל שספר זה לא היה על מדף הספרים שלנו כשהילד שלנו היה צעיר בשנים, וכמה טוב שהספר הזה קיים היום בעבור ילדים והוריהם."

פנינה לוין
אימו של יהונתן ז"ל שנפגע מינית, ובמאית ההצגה "שח-מט"