שבט, אחים

מבוא

המשימה: לבנות מדינה

ימי תשרי תשפ"ד היו ימים נוראים. נוראים ממש. אימת הדין האלוהי התחלפה באימת החורבן הלאומי. הסימנים המעידים על סכנת חורבנו של הבית השלישי נעשו מוחשיים, והפסקנו להתייחס בציניות למתנבאים בדבר חלוקה בין ישראל ליהודה או בדבר גלות שלישית.

בערב יום הכיפורים, בזמן תפילת כל נדרי, ויכוח על מחיצה במרחב הציבורי הוביל לכך שיהודים הכו זה את זה ברחובות תל אביב. פיצוץ התפילה בכיכר היה רגע דיסטופי שזיקק את מאבק האיתנים ברחוב הישראלי; נקודה זעירה שריכזה בתוכה אנרגיות של שנאה, פחד ואימה משני צדי המתרס. ראשיתו של המהלך שהוביל לנקודת הרתיחה היתה בהכרזה על הרפורמה המשפטית, שביקשה להחליש משמעותית את הרשות השופטת ונתפסה כפגיעה דרמטית בדמוקרטיה. ישראל נגררה להוריקן של מאבקים אזרחיים על דמותה של המדינה. כל קבוצה בעם חשה איום קיומי על אורחות חייה, והמחאה הגדולה בתולדות ישראל פרצה.

בבוקר שמחת תורה, 14 ימים לאחר תפילת הנעילה, פתח חמאס במתקפת פתע אכזרית על ישראל. ב־7 באוקטובר, כ"ה בתשרי, נרצחו ונטבחו ביום אחד יותר מ־1,200 איש ואישה, ילדים וקשישים. יותר מ־200 איש נחטפו אל רצועת עזה, יישובים שלמים נחרבו וישראל יצאה למלחמה קשה ועקובה מדם, שבמהלכה נפלו חיילים רבים, בסדיר ובמילואים, ומאות אלפי אזרחים מיישובי הצפון והדרום פונו מבתיהם. מאז מתקיימת מלחמת התשה מתמשכת: בצפון ובדרום, ובקרבנו. השסעים, הכאבים והתסכולים לא נעלמו, הם רק התעצמו.

אימת הדין היא גם רגע של השראה. בשבועות ובחודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר התגלתה הרוח הישראלית במלוא תפארתה: ישראלים רבים יצאו מבתיהם להושיט עזרה לאחיהם ולאחיותיהם. אף אחד לא קרא להם, אף אחד לא אמר להם היכן בדיוק הם נדרשים. הם נכנסו למכונית ונסעו: מי לשדה הקרב, מי לחמ"לי הסיוע, מי למלונות המפונים ומי למטבחי הענק שבישלו בהם לכל דכפין. העורף התגלה בשיא כוחו.

הישראלים הצליחו להחיות משהו שקמל ואבד בתוך סבך האינטרסים הפוליטיים. מאז אותה התגייסות אזרחית משוטטת בינינו שאלה: האם ביכולתם של אותם אזרחים להציל את האומה השסועה והדואבת, שעדיין מלקקת את פצעי ההפקרה? האם האחווה שהתגלתה בעורף ובחזית יכולה לשמש כעמוד הענן של הפוליטיקה הישראלית? התשובה תלויה בנו — אם נבחר בשבט או בחסד.

כפי שנראה בספר זה, למדינת ישראל יש ארבעה חוזים נפרדים עם אזרחיה, המחולקים — בראייתה — לארבעה שבטים. היא מתקצבת את ההפרדה ביניהם ומעודדת כל שבט לחיות בנפרד. המדיניות הזאת מעניקה יתרון מובנה לקבוצות קיצוניות על פני הזרם המרכזי ומובילה לפערים, לתסכולים ולחוסר שוויון בין השבטים. בשל כך, מלחמה ניטשת בין השבטיות המגזרית לבין הממלכתיות האידיאולוגית המחברת.

כמו התאומים ברחמה של רבקה, בכל אחד ואחת מאיתנו מתרוצצות שתי נפשות: הנפש השבטית והנפש הממלכתית. לעתים זו מתגברת ולעתים זו. חוסר האיזון בין השתיים מוביל למלחמת אחים. פתרונה של מלחמה פנימית זו נעוץ ביכולת להבין כיצד המדיניות הישראלית מתגמלת את השבטיות ומטפחת אותה על חשבון דרך המלך הישראלית; מהו סיפורם של השבטים השונים — המנגנונים שֶׁבָּנוּ, נקודות העיוורון שלהם והפחדים שלהם; ואיך דווקא בנקודת השבר הקשה הזאת החלום הציוני יכול להתחדש.

זו לא זהות, זו מדיניות
אמנם החברה הישראלית מגוונת מאוד, אך עד לאחרונה היא לא נחשבה לחברה מקוטבת. להפך, בארצות הברית אדם יכול לחיות חיים שלמים בלי לפגוש מצביע מהצד השני של המפה הפוליטית. הקיטוב מיתרגם שם לא פעם לתיעוב, לאדישות או לשמחה לאיד. אבל ישראל היא לא ארצות הברית, ואפילו לא דומה לדמוקרטיות אחרות הנתונות במשבר. בשונה ממדינות אחרות במערב, ישראל היא מדינה קטנטנה המאוכלסת על ידי משפחות ששומרות על קשר רציף וצפוף, יש שיאמרו צפוף מדי. זהו מקור הכוח שלנו. לא צריך לטוס פעמיים בשנה מהקולג' בשביל לבקר את ההורים, אנחנו פוגשים אותם בארוחות השבת המשפחתיות, עם הדוד שחזר בתשובה או עם בת הדודה שיצאה מהארון. החיכוך בין קבוצות שונות בחברה הישראלית התרחש ומתרחש באופן טבעי בכל תחומי החיים. בשכונות חיו יחד צברים ועולים, דתיים וחילונים. תנועות הנוער יצרו היכרות עמוקה בין צעירים מכל רחבי הארץ, ובצבא ובאוניברסיטה התבססו עוד ועוד קשרים משמעותיים בין אנשים בעלי זהויות שונות ומגוונות. כך, בקרב קבוצות הרוב נמהלו התפיסות האידיאולוגיות בקשרים האינטימיים שהתפתחו עם השונים מאיתנו. המרחב, שכלל מגוון של זהויות ואורחות חיים, אִפשר ללבן מחלוקות נוקבות בכנות, ולא בתוך תיבות תהודה.

המציאות המוכרת הזאת מתחילה להיעלם מהנוף. השבטים מתכנסים אל תוך עצמם, השכונות נעשות הומוגניות, בצבא ובאוניברסיטה נפתחים מסלולים נפרדים, ואפילו את החדשות אנחנו כבר צורכים בנפרד. בניגוד גמור לטבע הישראלי ולמבנה המשפחתי שלנו, אנחנו רק הולכים ונפרדים אלה מאלה. לכן גם הקיטוב הולך ומחריף. שיאה של תפיסת הנפרדות בא לידי ביטוי בראשית 2023, בעת שרעיונות כמו שתי מדינות נפרדות לעם אחד נהפכו מקוריוז לרעיון מנוסח ומקודם. שורטטו מפות של תוכנית חלוקה ל"מדינת ישראל" ו"מדינת יהודה", ומתוך חשש של קבוצות שונות להימחק או להיבלע, הן העדיפו נפרדות מוחלטת על פני היטמעות.

הגורם המרכזי שמזין את השבטיות ואת הקוטביות הוא לא אחר מממשלת ישראל. לאורך שנים רבות, המדיניות הממשלתית מגדלת, מטפחת ומעצימה את השבטיות, וכפועל יוצא ממנה — את הקוטביות בחברה הישראלית. זו אינה טעות או צירוף מקרים, אלא מדיניות מכוונת המקודמת במשך שנים. המבנה הממשלתי בישראל מתמרץ קיטוב, ומי שלא מאוגד כקבוצת אינטרס — מתוקצב בסכום נמוך יותר. בשעה שמסלולי החינוך המגזריים זוכים לתקצוב נדיב, מערכת החינוך הממלכתית־עברית, שהיתה הזרם המרכזי, אינה מנוהלת וסובלת מתקצוב נמוך לתלמיד; שכונות נבנות בערים על פי צרכים מגזריים המשרתים אינטרסים אידיאולוגיים; והצצה בתקציב המדינה תגלה כי חלוקת המשאבים מתגמלת באופן אבסורדי קבוצות שאינן משרתות ואינן עובדות. למהלכים ולהחלטות האלה יש משמעויות מרחיקות לכת.

מהקמת המדינה ועד היום ניתן לזהות באופן מובהק את מרכז הכובד הישראלי — מי שבלעדיהם, כפשוטו, לא היינו קמים מאסון 7 באוקטובר. האזרחים המחויבים לקיומה של המדינה מגיעים מכלל החברה הישראלית, אך מרכז הכובד שלהם נוכח בשבט החילוני, המסורתי והדתי. הם אלה שמאפשרים, בצורות רבות, את הנס שנקרא מדינת ישראל: שירות בצבא — בסדיר ובמילואים, נשיאה בעול המסים והובלת הקטר הכלכלי והאקדמי. ההנחה ההגיונית היא שהשסעים החברתיים ייבקעו בין מרכז הכובד הציוני למיעוטים, אבל ישראל אינה מקום הגיוני. השסע המרכזי בישראל הוא בין שתי קבוצות ציוניות, שלכל אחת מהן חזון שונה בנוגע לעתידה של המדינה. מי שהפגינו אלה מול אלה סביב סוגיית הרפורמה המשפטית הם מי שלחמו כתף אל כתף בטנק בעזה.

האיום הגדול הניצב לנגד עינינו בתקופה של שיא בתחושות הקיטוב והפילוג הוא חלוקתה של ישראל לקנטונים המקיימים כלכלה אוטונומית. המשך המגמות הקיימות יוביל להתפוררותה של הברית הציונית — שמאגדת בתוכה שבטים שונים הפועלים להגשמת החזון הציוני. כל שבט יבצר את מעמדו ואת הסדריו מול המדינה, מתוך רצון למקסם את מצבו על חשבון הכלל. זהו תרחיש המאיים על חוסנה הביטחוני, הכלכלי, החברתי והתרבותי של מדינת ישראל ועל יכולתה להתמודד עם האתגרים העצומים הרובצים לפתחה; תרחיש אנטי־ציוני, שבו ישראל מפסיקה להיות מדינה יהודית ונהיית מדינה ניטרלית המשרתת אוכלוסיות שונות שאינן מנהלות ביניהן דיאלוג.

משיב הרוח: כינונה מחדש של הברית הציונית
הדימויים שאנו משתמשים בהם מלמדים רבות על האופן שבו אנו תופסים את המציאות. בבוקר 7 באוקטובר התעוררנו לאזעקות ולטילים, וכל ישראלי וישראלית חשבו על דימוי אחד: ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים. כשהחלו להגיע הידיעות על המתרחש בקיבוצים, במסיבת הנובה, בשדרות ובאופקים, השתנה השדה הסמנטי. לא מלחמה, אלא פוגרום. לא יום הכיפורים, אלא שואה. רק אחרי ימים ארוכים הצליחו הישראלים להוסיף דימוי נוסף ללקסיקון: הלחימה והצורך הבהול ליצור מערכות מתפקדות מאפס הושוו למלחמת העצמאות, והדור הנוכחי הדהד את דור תש"ח.

אנו מבקשים להוסיף עוד נקודת ייחוס אל סל הדימויים. מצבה של ישראל ערב 7 באוקטובר דומה למצבה של הקהילה היהודית באימפריה הרוסית בפסח 1881, עת פרצו "סופות בנגב". פרעות איומות אלה, שהפתיעו יהודים רבים ברוסיה, נהפכו לאבן דרך בהיסטוריה היהודית. אבל המסקנות מהפרעות היו שונות: יש שהתפכחו מחלום ההשתלבות בחברה הרוסית ופנו לעבר הציונות, ויש שבחרו להגר לאמריקה ולהשתלב בחברה אחרת. אלה ואלה שינו את מסלול חייהם לבלי הכר בעקבות הפרעות, וכך גם את סיפורו של העם היהודי.

מלחמת 7 באוקטובר היא "הסופות בנגב" שלנו. מה שהיה הוא לא מה שיהיה, והחברה הישראלית תצא בשנים הקרובות למסע של גילוי עצמי. ישראל העכשווית היא חברה מקוטבת, שבה ארבעה שבטים וארבעה חזונות נפרדים. החזונות נאבקים זה בזה, או נכון יותר — זה על חשבונו של זה, ונראה שפשרה אינה בנמצא. הכרעות אסטרטגיות משמעותיות אינן יכולות להתקבל נוכח אי־הסכמות מהותיות. מתקפת הטרור של חמאס היתה הפתעה, אך יותר מכך, היא תפסה את ישראל בניווט במדבר ללא מצפן. במקום להתכנס בבתי הכנסת ולהתחיל להתפלל על הגשם, ישבנו בממ"דים כשניתך עלינו מטר של טילים. תפילת הגשם שמתחילים לומר בשמחת תורה היא "משיב הרוח ומוריד הגשם" — תפילה הטומנת בחובה כמיהה נוספת, שבשוך המלחמה נוכל להשיב במשהו את הרוח הישראלית.

החשש מגלות שלישית אינו תיאורטי. יהודים הם עם נודד. אנו מנהלים מערכת יחסים מורכבת עם הארץ שאנו יושבים בה. אין עוד עם בהיסטוריה שגלה פעמיים מארצו וחזר אליה. אין עוד עם שסיפור חייו הוא לידה בארץ אחת — מצרים — ונדודים למולדת הנמצאת בארץ אחרת. חקלאי בריטי אינו מסוגל לחשוב על עזיבת בריטניה; אבות אבותיו חיו שם אלפי שנים לפניו וצאצאיו יחיו שם אלפי שנים אחריו. היהודים, לעומת זאת, מנהלים מערכת יחסים רומנטית עם הארץ: כל יום עליהם לבחור בה מחדש.

בשבועות הראשונים של המלחמה, בעקבות טבח 7 באוקטובר, היתה תחושה שהדרך היחידה להתמודד עם הגיהינום שנכפה עלינו היא יצירת גן עדן רגעי בתוכנו. מכל עבר נשמעו הצהרות של "התפכחות": ישראלים מכל השבטים התייצבו בהמוניהם בשביל לשקם, לסייע ולעזור היכן שהמדינה כשלה. אנשים עזבו את ביתם בשביל להילחם, יצאו מעבודתם כדי לקטוף תוצרת חקלאית בשדות הנטושים, הפקיעו את המסעדות שלהם לטובת בישולים לחיילים ולמפונים. כל אחד תרם כמיטב יכולתו בניסיון לזעוק: בואו נשיב את הרוח הישראלית המוכרת לנו כל כך — רוח של סולידריות, של אכפתיות, של קרבה. הרוח שמאפיינת את המקום שבו כל אחד ברחוב הוא קצת "אחי", לא משנה כמה גדולות המחלוקות בינינו. אבל גם לחסד יש תוקף. המשאב האדיר של הרוח הישראלית נשחק אל מול המחלוקות והשסעים הישנים, שצפו מחדש. בהתחלה במתינות, ואחר כך בעוצמה גדולה.

החזון הציוני הוא הקמת מדינה ריבונית בארץ ישראל. במישור הפרטי, יש בישראל אוכלוסייה נהדרת; במישור הלאומי, המוסדות הלאומיים שלנו כושלים. המשימה הציונית המרכזית היא החייאת המוסדות הממשלתיים. משב הרוח החלוצי המפעם בלבותיהם של אזרחי ישראל צריך לשוב ולהוביל את נבחרי הציבור ואת משרדי הממשלה השונים. זוהי משימת דורנו.

הווה, עבר, עתיד: איך לקרוא את הספר הזה?
הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים, המבקשים ליצור רצף רעיוני שנבנה נדבך אחר נדבך.

חלקו הראשון של הספר עוסק במלכודת השבטיות שאליה נקלעה החברה הישראלית, תוך אפיון הבעיה וביטוייה. לשם כך נתייחס לנושאים כבדי משקל, כמו האופן שבו בנוי השירות הציבורי בישראל, חלוקת המשאבים בין השבטים השונים ועיצוב המדיניות הממשלתית. בחלק זה נראה כיצד רתמו השבטים את ממשלות ישראל לקידום האינטרסים שלהם וכיצד הממשלות יצרו לכל מגזר "שמורת טבע" משלו תוך ויתור על הממלכתיות. נציג מדוע לכל מגזר עוצב חוזה ייחודי מול המדינה ונראה איך לאורך זמן המדיניות הזאת פערה תהום בתוך הציבור הציוני והממלכתי. הצגת התופעה בחלוקה לפי נושאים חושפת את היקפה העצום, אבל גם את האפשרות של סוכני שינוי לפעול בכל גזרה וגזרה כדי לשנות ככל יכולתם את המציאות ולהשיב את הברית הציונית אל מרכז הבמה.

חלקו השני של הספר, תורת הממלכתיות, סוקר את ההתגלגלות ההיסטורית של המושג "ממלכתיות" — מבן־גוריון, שניסה לכונן ישראליות אחת, ועד הממלכתיות הליברלית, שביקשה לאפשר לכל שבט ביטוי עצמי. נציג את חוזקותיה ואת חולשותיה של כל גישה, מדוע כל אחת מהן היתה אמת לשעתה וכיצד הן לא השכילו להתעדכן ולבסוף נעשו לא רלוונטיות נוכח השינויים שעברה ישראל במהלך ההיסטוריה.

חלקו השלישי של הספר נוגע בשפת הפתרון. הוא מתמקד בעתיד ובמרחבים שיכולים לחדש את הממלכתיות. הטיעון המרכזי החוזר בחלק זה הוא שהאתגר הישראלי נעוץ בחידוש השפה ולא ביצירת הסדרים בין חלקים שונים של החברה הישראלית. נראה כיצד השפות המסורתית, הרצפית, הבית מדרשית, התרבותית והמזרח התיכונית יכולות להיות קרקע פורייה לקידום ברית ציונית ומופע חדש של הממלכתיות: ממלכתיות מבחירה.

לסיום, נציג כיצד החזון הממלכתי מתממש נוכח אתגרי השבטים השונים ונדון באופן שבו כל אחד מהם יכול לתרום לכינונה של הממלכתיות.

התחלנו את כתיבת הספר הזה בעידן של חוסר ודאות, מתוך דאגה עמוקה לעתידה של מדינת ישראל. במהלך כתיבתו היטלטלו חיינו בין האישי ללאומי — מלחמה, שחרור חטופים, שירות מילואים, וכל אלה לצד חיים משפחתיים ומקצועיים. כמו רבים מהישראלים חווינו רגעי ייאוש ותקווה, אכזבה וציפייה. חוט של עצב משוך על ימים אלה. בעת כתיבתן של שורות אלה חטופים רבים עדיין נמצאים בעזה והחברה הישראלית חוזרת לדפוסי הקיטוב של 6 באוקטובר. כגודל השבר כך גדלה הכמיהה לסוף טוב יותר.

העתיד שלנו במקום הזה תלוי תלות מוחלטת בברית החדשה שנצליח, בתקווה, ליצור בין שלל הקבוצות — ברית שבמרכזה חזון ציוני, יהודי ואוניברסלי, הבא לידי ביטוי בחוזה משותף ואטרקטיבי לכל אחת מהתרבויות הישראליות.

הספר נכתב לאורך השנה הקשה ביותר שידעה המדינה, מתוך אהבה גדולה לבית שלנו. זוהי קריאה לפעולה לכל ישראלית וישראלי חפצי חיים הרואים את עתידם במקום הזה.

בואי הרוח.