מארז מועדון המייל היי

1
 

"אתם יכולים לזוז?" מישהו נוהם מאחוריי.

מבוהלת, אני פונה אל הגבר שעומד אחריי בתור. "סליחה?" אני אומרת בבלבול. "רצית לעקוף?"

"לא. אני רוצה שהמטומטמים בדלפק יזדרזו. אפספס את הטיסה הארורה שלי." הוא מדבר בנימה לעגנית, וריח של אלכוהול נודף ממנו. "הם מגעילים אותי."

אני פונה בחזרה לעבר הדלפק. נהדר, שיכור בתור לצ'ק אין. בדיוק מה שהיה חסר לי.

נמל התעופה הית'רו עמוס להתפקע. רוב הטיסות נדחו בשל מזג האוויר, ולמען האמת, הלוואי שגם הטיסה שלי תידחה. אוכל לסוב על עקביי, לחזור למלון ולישון שבוע.

אין לי כוח לשיט הזה.

האיש מאחוריי מסתובב ומתחיל להתלונן באוזני הבאים בתור, ואני מגלגלת עיניים. למה אנשים לא יודעים להתנהג?

במשך עשר דקות אני נאלצת להקשיב לו מקטר, גונח ונאנח, עד שאני כבר לא יכולה לשאת את זה ופונה אליו. "הם עובדים הכי מהר שהם יכולים. אין צורך להתנהג בגסות רוח," אני גוערת.

"מה?" הוא צועק, מפנה את כעסו כלפיי.

"נימוסים לא עולים כסף," אני ממלמלת בשקט.

"נימוסים לא עולים כסף?" הוא זועק. "מה את, מורה ביסודי? או סתם כלבה מטורללת?"

אני נועצת בו את מבטי. הו, בהחלט כלבה מטורללת. ביליתי את ארבעים ושמונה השעות האחרונות בגיהינום. טסתי לצד השני של העולם רק כדי לראות את האקס שלי נמרח על החברה החדשה שלו. מתחשק לי לדקור מישהו היום.

אל תתעסק איתי.

אני מפנה אליו את גבי וחוזרת להביט אל קדמת התור, הזעם מבעבע בתוכי.

הוא בועט במזוודה שניצבת לצד רגלי. "תפסיק עם זה," אני גוערת בו. הוא מתקרב אליי, ואני נרתעת מהריח שנודף מפיו. "אני אעשה מה שאני רוצה."

אנשי אבטחה צועדים לעברנו, בוחנים אותו במבטיהם. הצוות הבחין במתרחש, והזעיק תגבורת. אני מזייפת חיוך. "בבקשה אל תבעט בתיק שלי, אדוני," אני אומרת במתיקות.

"אני אבעט במה שבא לי." הוא מרים את מזוודתי ומשליך אותה לצידו השני של האולם.

"מה, לעזאזל?" אני צווחת.

"היי," האיש מאחורינו קורא. "אל תיגע לה בדברים. מאבטח!" הוא אומר.

מר שיכור ופרוע משגר אגרוף אל המושיע שלי, ופורצת קטטה.

מאבטחים מגיעים בריצה מכל הכיוונים, ואני נדחקת לאחור כשהוא חובט לכל עבר ומקלל בצרחות. אלוהים, אני ממש לא צריכה את זה היום.

בסוף הם מצליחים להשתלט עליו, אוזקים את ידיו ולוקחים אותו משם. מאבטח אדיב מרים את התיק שלי.

"אני מצטער שהיית צריכה לחוות את זה," הוא מתנצל. "בואי איתי," הוא מתיר את אחד החבלים שתוחמים את התור.

"תודה לך." אני שולחת חיוך עקום אל שאר הממתינים. אני שונאת לעקוף, אבל בשלב זה כבר לא אכפת לי. "נהדר." אני עוקבת אחריו בצייתנות, והוא מוביל אותי לדלפק, שמאחוריו יושב גבר צעיר. הוא מרים את מבטו ומחייך אליי חיוך רחב. "שלום."

"היי."

"את בסדר?" הוא שואל.

"כן, אני בסדר. תודה ששאלת."

"תדאג לה," אומר המאבטח לדייל הקרקע, קורץ לנו ונעלם בקהל.

"תעודה מזהה, בבקשה?" הוא מבקש.

אני מפשפשת בתיקי, שולפת את הדרכון ומוסרת אותו לדייל. הוא מחייך כשהוא רואה את התמונה. אלוהים, זאת התמונה הגרועה ביותר בהיסטוריה. "ראית אותי ברשימות המבוקשים?" אני שואלת.

"בהחלט ייתכן. את בטוחה שזאת את בתמונה?" הוא צוחק.

אני מחייכת, נבוכה. "אני מקווה שלא. אהיה בצרות אם כן."

הוא מקליד את פרטיי האישיים. "אוקיי, אז את טסה לניו יורק היום עם..." הוא מפסיק להקליד וקורא.

"אה־הא. ואם אפשר, אני מעדיפה לא לשבת ליד האיש ההוא."

"הוא לא הולך לשום מקום היום," הוא עונה וממשיך להקליד במהירות מגוחכת. "רק למעצר."

"למה שמישהו ישתכר לפני שהוא מגיע לשדה?" אני שואלת. "הוא אפילו לא הספיק להיכנס לברים בפנים."

"הדברים שקורים פה יפתיעו אותך," הוא נאנח.

אני מחייכת. הבחור הזה נחמד.

הוא מדפיס את הכרטיסים שלי. "שדרגתי אותך."

"מה?"

"למחלקה ראשונה, פיצוי על כך שהוא זרק את המזוודה שלך."

עיניי נפערות. "הו, אין שום צורך... באמת," אני ממלמלת.

הוא מגיש לי את הכרטיסים ומחייך חיוך רחב. "טיסה נעימה."

"תודה רבה," אני אומרת בהתרגשות.

הוא קורץ לי, ואני רוצה להושיט יד ולחבק אותו, אבל ברור שאני לא עושה זאת. אני מעמידה פנים שדברים מגניבים כאלו קורים לי תמיד.

"שוב, תודה." אני מחייכת.

"את יכולה להיכנס לטרקלין האח"מים, הוא נמצא בקומה הראשונה. יש שם מזנון חופשי של אוכל ושתייה. טיסה בטוחה." הוא שולח אליי חיוך אחרון ומפנה את מבטו אל התור מאחוריי. "הבא בתור, בבקשה."

אני מפקידה את מזוודותיי כשחיוך מטופש מרוח על פניי.

מחלקה ראשונה — בדיוק מה שהייתי צריכה.

 

שלוש שעות לאחר מכן, אני נכנסת למטוס כמו כוכבת רוק. לא הלכתי בסוף לטרקלין כי, ובכן... אני נראית זוועה. שערי השחור הארוך אסוף בקוקו גבוה, ואני לובשת טייטס שחורים, סווטשירט ורוד רפוי ונעלי טניס. לפחות תיקנתי קצת את האיפור, גם משהו. אם הייתי יודעת שעומדים לשדרג אותי, הייתי מנסה להיראות כמו מישהי ששייכת למחלקה ראשונה, ולובשת משהו מגונדר במקום להיראות כמו חסרת בית. אבל בכל מקרה... למי אכפת? אין פה אף אחד שאני מכירה.

אני מראה לדיילת את הכרטיס. "דרך המעבר השמאלי ואז ימינה."

"תודה." אני בודקת את הכרטיס וצועדת לאורך המטוס עד שאני רואה את המספר שלי.

1B.

לעזאזל, אין לי חלון. אני ניגשת למושבי, והגבר שיושב ליד החלון פונה אליי. עיניים כחולות גדולות מקדמות את פניי, והוא מחייך. "שלום."

״היי," אני אומרת.

הו לא... אני יושבת ליד מתת האל למין הנשי... רק חתיך יותר.

ואני נראית זוועה. לעזאזל.

אני פותחת את תא האכסון שמעל לראשי, והוא נעמד. "תני לי לעזור לך עם זה." הוא לוקח ממני את התיק ומניח אותו בתא בעדינות. הוא גבוה ובנוי היטב, לבוש בג'ינס כחולים ובחולצת טריקו לבנה. הוא מריח כמו האפטר שייב הנעים בעולם.

"תודה," אני ממלמלת ומעבירה יד בשערי, מנסה להעלים את הקשרים. נוזפת בעצמי בלב על כך שאני לא לובשת משהו מחמיא יותר.

"את רוצה את החלון?" הוא שואל.

אני בוהה בו, לא מצליחה לקלוט את דבריו.

הוא מחווה לעבר המושב שליד החלון.

"אתה בטוח שזה לא יפריע לך?" אני מקמטת את מצחי.

"בטוח לגמרי." הוא מחייך. "אני טס כל הזמן. תיהני ממנו."

אני כופה על עצמי לחייך. "תודה." זאת בעצם הייתה דרכו המנומסת להגיד — 'אני יודע ששדרגו אותך, הומלסית מסכנה, ועצוב לי עלייך'.

אני מתיישבת בכיסא ומתבוננת מבעד לחלון בעצבנות, ידיי שלובות בחיקי.

"את טסה הביתה?" הוא שואל.

אני פונה לעברו. הו, בבקשה אל תדבר איתי. רק לשבת לידך מלחיץ אותי. "לא, הייתי בחתונה, ויש לי ריאיון עבודה בניו יורק בדרך הביתה. אני נשארת שם יום וטסה שוב, ללוס אנג'לס — שם אני גרה."

"אה." הוא מחייך. "אני מבין."

אני בוהה בו לרגע. עכשיו תורי לשאול אותו משהו. "אתה... אתה חוזר הביתה?" אני אומרת.

"כן."

אני מהנהנת, לא יודעת מה לומר, לכן בוחרת באפשרות העלובה יותר, וחוזרת לבהות החוצה.

הדיילת מגיעה עם בקבוק שמפניה וכוסות זכוכית.

כוסות זכוכית. ממתי חברות תעופה מגישות משהו בזכוכית אמיתית?

אה כן, מחלקה ראשונה. ידעתי את זה.

"אפשר להציע לך שמפניה לקראת ההמראה, אדוני?" הדיילת שואלת אותו. תג השם שלה נושא את השם ג'סיקה.

"אני אשמח מאוד, תודה." הוא מחייך ומביט לעברי. "שתי כוסות, בבקשה."

אני מכווצת את גבותיי כשהדיילת מוזגת שתי כוסות ומגישה אחת לי ואחת לו. "תודה לך." אני מחייכת.

אני מחכה שג'סיקה תצא מטווח השמיעה. "אתה תמיד מזמין משקאות לאנשים אחרים?" אני שואלת.

נראה שההכרזה שלי מפתיעה אותו. "פגעתי בך?"

"ממש לא," אני מתרעמת. שילך לעזאזל הגבר היהיר הזה שחושב שהוא יכול להזמין בשבילי. "אבל אני מעדיפה להזמין את המשקאות שלי בעצמי."

הוא מחייך. "אם ככה את יכולה להזמין את הסיבוב הבא." הוא מרים את כוסו לעברי, מחייך ולוגם. נראה שהעצבנות שלי משעשעת אותו.

אני בוהה בו בהבעה ריקה. הוא עלול להיות קורבן הדקירות השני שלי להיום. אין לי כוח שאיזה עשיר מזדקן יחלק לי הוראות. אני לוגמת מהשמפניה ומסתכלת החוצה. טוב, הוא לא באמת זקן. אולי באמצע או בסוף שנות השלושים. אני מתכוונת, זקן בהשוואה אליי. אני בת עשרים וחמש, אבל לא משנה.

"ג'ים," הוא אומר ומושיט את ידו ללחיצה.

הו אלוהים, עכשיו אני חייבת להיות מנומסת. אני לוחצת את ידו. "היי ג'ים, אני אמילי."

ניצוץ קונדסי מרצד בעיניו. "שלום, אמילי."

עיניו הגדולות בצבע כחול בוהק, נראות חלומיות, מהסוג שאפשר ללכת לאיבוד בהן. אבל למה הוא מסתכל עליי ככה?

המטוס מתחיל לנוע באיטיות לאורך מסלול ההמראה, ואני מעבירה את מבטי מהאוזניות לידית המושב. לאן מחברים אותן? הן מתוחכמות כל־כך, מהסוג שכוכבי יוטיוב עם ביטחון עצמי מופרז משתמשים בהן. אין להן כבל. אני מביטה סביבי. ובכן, זה מטופש. איך אני מחברת אותן?

"הן מתחברות בבלוטות'," ג'ים קוטע את מחשבותיי.

"הו," אני ממלמלת, מרגישה טיפשה. ברור שהן בלוטות'. "אה, כן."

"מעולם לא טסת במחלקה ראשונה לפני?" הוא שואל.

"לא. שדרגו אותי. איזה יצור זרק את המזוודה שלי כי הוא היה שיכור. אני חושבת שהדייל בדלפק ריחם עליי." אני מחייכת חצי חיוך.

שפתיו מתעקלות בשעשוע והוא לוגם עוד שמפניה, מבטו משתהה על פניי. הוא נראה כאילו יש לו משהו להגיד.

"מה?" אני שואלת.

"אולי הדייל חשב שאת מהממת, ושדרג אותך כדי להרשים אותך."

"לא חשבתי על זה." אני לוגמת מהשמפניה כדי להסתיר חיוך. איזה דבר מוזר להגיד. "ככה אתה היית מתנהל?" אני שואלת. "אם אתה היית עובד בדלפק, היית משדרג נשים כדי להרשים אותן?"

"לגמרי."

אני מגחכת.

"חשוב מאוד להרשים נשים שאתה נמשך אליהן," הוא ממשיך.

אני בוהה בו בזמן שאני מנסה לגרום למוחי לתפקד ולהמשיך להשתתף בשיחה הזאת. למה ההצהרה שלו נשמעת פלרטטנית? "בבקשה, תספר... איך היית מרשים אישה שאתה נמשך אליה?" אני שואלת בעניין.

הוא מביט ישירות בעיניי. "מציע לה לשבת ליד החלון."

האוויר מפצפץ סביבנו, ואני נושכת שפתיים כדי להסתיר חיוך מטופש.

"אתה מנסה להרשים אותי?" אני שואלת.

הוא מחייך חיוך איטי, סקסי. "איך הולך לי?"

אני מחייכת, לא בטוחה מה להגיד.

"אני בסך הכול אומר שאת מושכת, לא יותר ולא פחות. אל תתעמקי בזה יותר מדי. זו הייתה הצהרה, לא שאלה."

"הו." אני בוהה בו, חסרת מילים. מה בכלל אפשר לענות לזה? הצהרה, לא שאלה... הא? אל תתעמקי בזה. הבחור הזה מוזר... אבל פשוט יפהפה.

המטוס מתחיל לנוע במהירות. אני נאחזת בידיות המושב ועוצמת עיניים בחוזקה.

"את לא אוהבת המראות?" הוא שואל.

"אני נראית כאילו אני אוהבת המראות?" אני רועדת ונאחזת בכיסא כאילו חיי תלויים בכך.

"אני מת עליהן," הוא משיב בקלילות. "אני אוהב את הדף הכוח שנוצר. את הדחיקה של כוח הג'י."

אוקיי, למה כל מילה שיוצאת לו מהפה נשמעת מינית?

אלוהים, אני צריכה לשכב עם מישהו... עכשיו.

אני נאנחת ומביטה מהחלון בזמן שאנחנו מטפסים גבוה יותר ויותר. אין לי כוח לחביבות של הבחור הזה היום. אני עייפה, שתיתי יותר מדי אתמול, אני נראית זוועה והחבר לשעבר שלי מניאק. אני רוצה ללכת לישון ולהתעורר בשנה הבאה.

אני מחליטה לראות סרט ומתחילה לדפדף בין האפשרויות על המסך שמולי.

הוא נשען לעברי ואומר, "איזה צירוף מקרים. גם אני רואה סרט."

אני מזייפת חיוך. פשוט תפסיק להיות כזה חתיך ובתוך המרחב האישי שלי. אתה בטח נשוי לאיזו טבעונית שמכורה ליוגה ועושה מדיטציות וכל השיט הזה.

"נהדר," אני מסננת בלי הבעה. הייתי צריכה לטוס במחלקת תיירים. לפחות אז לא הייתי נאלצת לשאוף את ריחו של גבר יפהפה במשך שמונה שעות ארוכות ונטולות סקס.

אני גוללת לאורך המסך ומגבשת רשימת מועמדים קצרה.

'איך לאבד בחור בעשרה ימים'.

'גאווה ודעה קדומה'.

'עצבניות אש'.

'ג'ומנג'י'... טוב, דה רוק משחק בו — הוא חייב להיות טוב.

'נוטינג היל'.

'ההצעה'.

'חמישים דייטים ראשונים'.

'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'.

'אישה יפה'.

'נדודי שינה בסיאטל'.

'מג'יק מייק 2'.

אני מחייכת למראה הסרטים האהובים עליי ברשימה. הטיסה הזאת עומדת להיות חלומית. עדיין לא ראיתי את סרט ההמשך של 'מג'יק מייק', אז אולי אתחיל איתו. אני מציצה לראות מה ג'ים בחר בדיוק כששם הסרט מופיע על המסך.

'לינקולן'.

אה... סרט על פוליטיקה. מי רואה סרטים כאלו בשביל הכיף? הייתי צריכה לדעת שהוא משעמם.

ידו נוגעת במסך, והשעון שלו מבליח לרגע מבעד לשרוול. רולקס כסוף ועבה. יופי, גם יש לו כסף.

ברור.

"מה את מתכננת לראות?" הוא שואל.

אוי לא... אני לא רוצה להיראות קלת דעת. "לא החלטתי עדיין," אני משיבה. לעזאזל איתך... אני רוצה לראות גברים מתפשטים. "במה אתה צופה?" אני שואלת.

"'לינקולן'. אני רוצה לראות אותו כבר הרבה זמן."

"נשמע משעמם," אני אומרת.

הוא מחייך. "אעדכן אותך.״ הוא מרכיב את האוזניות ומתחיל לצפות בסרט, ואני עוברת על הבחירות שלי פעם נוספת. אני ממש רוצה לראות 'מג'יק מייק 2'. באמת יקרה משהו אם הוא ישים לב? לא... זה פשוט מביך. אני איראה נואשת.

על מי אני עובדת? אני באמת נואשת. לא ראיתי זין יותר משנה.

אני לוחצת על 'ההצעה'. אחליף פנטזיה אחת באחרת. תמיד חלמתי שראיין ריינולדס יהיה העוזר האישי שלי.

הסרט מתחיל ואני מחייכת אל המסך. אני אוהבת את הסרט הזה. לא משנה כמה פעמים אצפה בו, הוא תמיד יצחיק אותי. אנני היא הדמות האהובה עליי.

"את צופה בסרט רומנטי?" הוא שואל.

"קומדיה רומנטית," אני משיבה. אלוהים אדירים, הבחור הזה חטטן.

הוא מחייך כאילו הוא טוב יותר ממני.

"עוד שמפניה?" הדיילת שואלת.

עיניים כחולות מביטות בי. "הנה ההזדמנות שלך להזמין בשביל שנינו."

אני נועצת בו מבט נטול רגש. טוב, עכשיו הוא מתחיל לעצבן אותי. "שתי כוסות, בבקשה."

"מה את אוהבת בקומדיות רומנטיות?" הוא שואל בלי להסיר את מבטו מהמסך שמולו.

"יש בהן גברים שלא מדברים בזמן שרואים סרט," אני לוחשת אל כוס השמפניה שלי. הוא מחייך לעצמו חיוך רחב.

"מה אתה אוהב ב..." אני משתתקת כי אני בכלל לא יודעת על מה הסרט שלו. "סרטים על פוליטיקה?" אני שואלת. "את העובדה שהם משעממים בטירוף?"

"אני פשוט אוהב סיפורים אמיתיים, לא משנה במה הם עוסקים."

"גם אני," אני עונה. "לכן אני אוהבת סרטים רומנטיים. אהבה היא אמיתית."

הוא מגחך בשעשוע אל תוך הכוס שלו.

אני שולחת בו מבט. "מה אתה מנסה להגיד?"

"קומדיות רומנטיות הן הדבר הרחוק ביותר מהמציאות שקיים. אני מוכן להתערב שאת גם מהבחורות האלה שקוראות רומנים רומנטיים גרועים."

אני מביטה בו בקור. אני חושבת שאני שונאת את הגבר הזה. "למען האמת כן, אני אחת מהבחורות האלה... ואם זה מעניין אותך כל־כך, שתדע שאני מתכננת לעבור ל'מג'יק מייק 2' אחר כך כדי לראות גברים מהממים מתפשטים." אני לוגמת מהשמפניה בעצבנות. "ואני אחייך במשך כל הזמן שאצפה בו, ואתעלם מהשיפוטיות המתנשאת שלך."

הוא צוחק בקול רם, וצחוקו עמוק וחזק ועושה דברים לגוף שלי.

אני מרכיבה שוב את האוזניות ומעמידה פנים שאני מרוכזת במסך. אבל אני לא מצליחה להתרכז, כי הרגע הבכתי את עצמי לחלוטין והסומק פורח בלחיי.

תפסיקי לדבר.

*המשך הפרק בספר המלא*