תקשורת במסורת

פתח דבר

המאמרים המקובצים בכרך הזה נכתבו, כל אחד בשעתו, בחמישים השנים האחרונות. לכאורה, נושאיהם מגוּונים ומרוחקים זה מזה, אבל מגמתם אחת: להסיר מהפולקלור את המעטה האידיאולוגי שהרומנטיקה כפתה עליו ולהאיר את המציאות התרבותית־החברתית שבה הוא מתקיים. בחירתם של המאמרים, שמוריה דיין קודיש השתתפה בה, חושפת מגמה זו, בין שבאופן מפורש ובין שבאופן מתפרש. המאמרים מסודרים בחמישה מִקבצים על פי נושאיהם: א. הגדרת המונח ״פולקלור״; ב. סוגותיו הספרותיות; ג. פולקלור יהודי; ד. הומור יהודי; ה. פולקלור אפריקאי.

שני המאמרים הראשונים מציגים את המונח ״פולקלור״ משתי נקודות מבט מנוגדות זו לזו. המאמר ״המונח פולקלור״ משרטט את התגבשות הפולקלור בחברה האוריינית, המשקיפה עליו ומגבשת את תכונותיו, ואילו המאמר ״הגדרת הפולקלור והקשר בינה ובין התרבות״ מתאר ומגדיר את הפולקלור כחלק אינטגרלי של החברה הדוברת שבה הוא מוכּר, אם כי לא תמיד תחת מונח מיוחד, כמערכת תקשורתית נבדלת בעלת חוקיוּת משלה, כזו הנלמדת, ידועה וכוללת התבטאויות בשפה, בתנועה ובזִמרה. גם שני המאמרים בחלק השני מנוגדים מבחינת נקודת המבט. בעוד שהמאמר הראשון סוקר את הגישות התיאורטיות לדיון בסוגות השונות של פולקלור, המאמר השני מציע כי לכל חברה יש מונחים שונים של שיח אמנותי שבעל־פה הנלמד בתוך החברה, כשם שהשפה נלמדת, וכדי להבינו יש להכיר את חוקיו, את ערכיו האסתטיים והרטוריים, להתבטא על פיהם ולהעריך את ביצועם בידי דוברים אחרים.

המעבר לחלק השלישי, המתרכז בפולקלור היהודי, הוא מעבר מתיאוריה לתיאור ספרות, מדע ומאגיה. המאמר ״מדעי היהדות והפולקלור היהודי״ מעתיק את ההתעמתות הפנימית ביהדות המודרנית מהשדה הספרותי לשדה המדעי, בניסיון לעקוב אחר הכישלון של מחקר הפולקלור להשתלב בתחום האקדמי היהודי בישראל. למאמר הזה, שנכתב בראשונה לפני שלושים ושלוש שנים, ב־1990, יש כיום ערך היסטורי בלבד. ואולם, בניגוד לברכתו של נתן אלתרמן לאברהם שלונסקי עם כניסתו לוועד הלשון, ״שלא יתאקדם אלא רק יתקדם״, הפולקלור התאקדם והתקדם, אך לא דיו. אף שלחוקרי פולקלור ישראלים יש מעמד מכובד במחקר העולמי, באוניברסיטאות בארץ מעמדו של התחום אינו מבוסס דיו. ייתכן שכדי להביא לידי שינוי מוטב לשלב את הפולקלור לא רק במדעי היהדות, כי אם באופן בין־תחומי, אף במדעי החברה.

המאמר השני בחלק הזה — ״גימטרייה: מספרים כמערכת על־לשונית בפולקלור היהודי״ — מתרכז בתופעה שאומנם טכנית היו לה תקדימים בקרב עמים אחרים, אך ביהדות היא השתרשה בפולקלור, בקבלה ובמאגיה — הגימטרייה המבוססת על השינוי של אותיות מסימנים לסמלים.

החלק הרביעי מתרכז בהומור היהודי. מובן שלהנחה המקובלת, ״נישטא אין דער וועלט נאך א פאלק, וואס זאל אזוי ליב האבען א גלייכווערטעל, ווי דאס יודישע פאלק״ (״בעולם כולו אין עַם האוהב יותר דברי חידודים כמו העם היהודי״) — שבה חוקר דגול כמו ש. אנ־סקי (שלמה־זנוויל ראפּאפּארט, 1920-1863) פתח בה את מאמרו ״דברי חדודים״ — אין בסיס אמפירי. אך אין ספק שההומור היהודי מעסיק חוקרים רבים הטורחים לעמוד על טיבו ועל ייחודו. המאמר ״ה״מיתוס״ של ההומור היהודי״ מבוסס על עבודת שדה בקרב יהודי ארצות הברית. הנוסח הנוכחי, המובא כאן, הוא השלישי. קדמו לו נוסח ראשון בעברית, ולאחר שלוש שנים נוסח באנגלית. המאמר המופיע בכרך הנוכחי הוא תרגום של המאמר מאנגלית בתוספת קטעים שאך נרמזו בקודמו ומצאתי לנכון להביאם בצורה מורחבת. שני המאמרים הבאים בחלק הזה עוסקים באירועי הומור מסוימים, האחד ציבורי והשני פרטי. המאמר ״הבדיחות שהסעירו את ישראל״ עוסק בפן הציבורי. הבדיחות שהציפו את ישראל באמצע שנות השישים של המאה העשרים בשני מסלולי תקשורת מקובלים של דפוס וספרות שבעל־פה חידשו תופעה שהייתה מקובלת בערי אירופה במאות השש־עשרה והשבע־עשרה. התופעה של מסירה בעל־פה ובדפוס בו־בזמן נדירה כיום, ולכן לא רק תוכנן של הבדיחות זעזע את הציבור בישראל, אלא אף דרכי מסירתן.

לעומת זאת, המאמר ״קבורת הרוקח״ מתעד אירוע פרטי מאוד. אבי, זלמן (ז'אמע) בן־עמוס ז״ל, אינו זכור לי כמספר בדיחות בחוג המשפחה. היה לו חוש הומור שלא בא לידי ביטוי בסיפור בדיחות בבית. לכן האופן הדרמטי שבו סיפר את הבדיחה המובאת במאמר הפתיע אותי. גיליתי תכונה באישיותו שלא הייתה מוכּרת לי, ותוך כדי כך הוא הדגים לי את משמעות ההקשר החברתי לשיח פולקלורי.

החלק החמישי מתרכז בפולקלור האפריקאי. תעלולי הגורל טלטלו אותי לממלכת בֶּנין שבדרום־מערב ניגריה, ובה ערכתי מחקר פולקלוריסטי והקלטתי אפוסים שעדיין ממתינים לעריכה. ממלכת בֶּנין ידועה בעולם באמנות הפלסטית שלה. מוזיאונים מרכזיים באירופה ובארצות הברית מחזירים בשנים האחרונות את שלל פסלי העץ והברונזה שנלקחו בהתנגשות טרגית בין תושבי המקום לצבא הקולוניאלי בשנת 1897. אבל אמנותם הסיפורית לא הייתה ועדיין אינה ידועה מחוץ לגבולות הממלכה. המאמר האחרון החותם את הכרך הוא סקירה מחקרית של הפולקלור באפריקה בכלל, המבוססת על שיטות מחקר אתנוגרפיות ופולקלוריסטיות. סקירה זו אך רומזת לעושר ולגיוון של הספרות שבעל־פה של עמי אפריקה. זהו עושר רוחני ותרבותי שאומנם נודע בחלקו, אך טרם נגלה במלואו.

בהכנת המאמרים לכינוסם בכרך הזה, ובמקרים אחדים עוד בכתיבתם, קיבלתי את עזרתם של ידידים וידידות, ואני מודה להם/ן מקרב לב. נגה אלבלך קשרה ביני ובין הוצאת הקיבוץ המאוחד, ומוריה דיין קודיש הובילה אותי בסבלנות ובתבונה בנבכי התהליך של התגבשות המאמרים לספר. רות בר־אילן תרגמה לעברית את המאמרים ״המונח 'פולקלור'״ ו״הפולקלור בחברה האפריקאית״, גיל עמית ערך את הספר, שפרה פומסון עמלה על פענוח כתב ידי והדפיסה את המאמרים שתרגמתי.

עריכת הספר בתקופת מגֵפת הקורונה הייתה כרוכה בקשיים נוספים, וידידיי הספרנים באו לעזרתי. תודתי נתונה לג'ו גולקה, ברוס נילסון וארתור קירון, ספרני מרכז הרברט ד. כץ ללימודי יהדות מתקדמים שליד אוניברסיטת פנסילבניה על עזרתם הרבה, ולספרנים האלמונים ששלחו לי ספרים ומאמרים כשלא יכולתי לבקר בספרייה. בלי לפרט, ברצוני להודות לאבנר בן־עמוס, הנרי גלאסי, יובל הררי, גלית חזן־רוקם, עלי יסיף, חגית מטרס, נחמה מילוא, תקווה מרוז, צפי זבה־אלרן, כריסטינה פריי, יואל שלום פרץ, ז'ון שוואד, דני שרירא, וכן להזכיר את עזרתו של ידידי גדעון טורי ז״ל. הוצאת הספר לאור התאפשרה בתמיכתה הנדיבה של ועדת המחקר של אוניברסיטת פנסילבניה.

א

הגדרת המונח ״פולקלור״

המונח ״פולקלור״

המונח ״פולקלור״ התפתח באירופה במחצית המאה התשע־עשרה. בתחילה הוא כלל בתוכו מסורת, מנהגים עתיקים וחגים ששרדו מתקופות קודמות; חרוזים ישנים ובלדות קדומות, מיתוסים ארכאיים, אגדות ומשלים, סיפורים ופתגמים שאין שיעור לזמנם. מכיוון שאך לעיתים רחוקות עמדו הסיפורים האלה במבחן ההיגיון והניסיון, היה אפשר להבין כי הפולקלור אינו מתבסס על מחשבה רציונלית, כי אם על אמונות תפלות ברוחות ובשדים, בפֵיות ובמזיקים, ומתן אמון באותות, קמיעות וסגוּלות. מנקודת ראותם של האינטלקטואלים העירוניים שהגו את המונח ״פולקלור״, שתי התכונות האלה של מסורתיות ואי־רציונליות היו יכולות להתייחס אך ורק לחברות של עובדי אדמה או לחברות פרימיטיביות. לכן הם ייחסו לפולקלור איכות שלישית: כפריוּת. השדות ומרחבי הפרא הפתוחים נחשבו לבית גידולו הנאות של הפולקלור. קִרבת האדם לטבע בכפרים ובחבורות ציד נחשבה למקור הראשוני של המיתוס והשירה. בעקבות ההתנסות האנושית עם הטבע, נחשב הפולקלור לביטוי טבעי של האדם לפני שהעיר, המסחר, הציוויליזציה והתרבות העכירו את טוהרו.

במשך שנים רבות לאחר מכן נכלל משולש התכונות — מסורתיות, אי־רציונליות וכפריות — במונח ״פולקלור״; לעיתים נראה שהדבר עדיין כך. הוא מספק את אמות המידה שעל פיהן כוללים שירים, סיפורים ופתגמים בתחום הפולקלור האמיתי. אלה מהם שניחנו לפחות באחת התכונות האלה ייקראו ״שירי עם״, ״סיפורי עם״, ״חידות עממיות״ ו״אִמרות עממיות״, ואלה החסרים אותן יידחו בנזיפה.

לנוכח המשמעויות האלה, כל אחת בזמנה, זוהו תכונות נוספות, שביחד הרכיבו את משמעות המונח ״פולקלור״ בשימוש היומיומי, בדפוס ובדיבור. מַעֲטֵה המסורת כיסה על זהותם של מחברי הסיפורים, הבלדות והפתגמים, ומסירתן של יצירות הפולקלור מדור לדור עִרפלה את מקורן. על כן, בגלל חוסר ידע יותר מאשר בזכות ערכהּ, הייתה האנונימיות לסימן היכר מובהק של הפולקלור. הפרוזה והשירה המקוריות היו לחלק מהפולקלור רק אחרי שזכר יוצריהן נמחה. רק אז הכשיר חותם האנונימיות את המסורת כאמיתית ואישר שירים וסיפורים כחלק אינטגרלי מהמורשת התרבותית של החברה.

אבל כשלעצמה, לא יכלה האנונימיוּת של סיפורי העם, החרוזים והחידות לפתור את חידת המקור. האחריות לחיבורם הייתה צריכה להיות מוטלת על מחבר מסוים, אנושי או אלוהי. ובהיעדר יחיד שיקבל על עצמו, ובצדק, את האבהוּת על המיתוסים והאגדות, נחשבה הקהילה כולה לאחראית להם. אחרי הכול, ההוכחות הקיימות תמכו לכאורה בטענה זו. לעיתים קרובות לא ייחסו מסַפרים וזמרים את שיריהם ואת סיפוריהם למחבר יחיד, אלא למסורת שרווחה בקהילה. אפילו במקרים היוצאים מן הכלל של טענות לזכות יוצרים הצליחו החוקרים לחשוף מקבילות במסורות של האמנים העממיים או במסורות אחרות. המקבילות האלה עוררו ספק בכל טיעון למקוריוּת וחיזקו את הנחת הקהילתיוּת של הפולקלור.

אכן, הקהילתיות הייתה לתכונה המרכזית בעיצוב הפולקלור. רק ה״מסורת״ התחרתה בה במידת חשיבותה. בפולקלור אין מקום לשירים ולסיפורים פרטיים. כל ביטוי חייב לעבור את הקהילה לפני שיאושר כפולקלור. אך התברר כי זיהוי התהליך שיצדיק את ייחוסה של תכונת הקהילתיות לסיפור או לשיר הוא דווקא עניין מסובך, ואף מפותל בהגיונו. האם סיפורי העם ושירי העם הם נחלת הקהילה מכיוון שכל אחד יכול לספרם ולשיר אותם כרצונו? אולי יש למקד את ״זכויות הבעלות״ הללו בהיבט של רגע היצירה, לראותם כביטויים ליצירה קהילתית, ולפתור אגב כך את בעיית זהותם של המחברים? זאת ועוד: כיצד הקהילה מטפחת את הקשר בין בני האדם ובין הפולקלור שלהם, ואיזה היבט שלו מתייחס לחברה בכללה: נושאיו, שפתו וצורותיו, בין אם בסיפורים, בשירים או בפתגמים מסוימים? בעיות אלה ואחרות היו לאבני המשחזת שעליהן חוּדדו הדיונים המכריעים בעיצוב המונח ״פולקלור״, ועל פי התשובות שעלו נקבעה מתכונת הקהילתיות: יצירה משותפת, יצירה־מחדש משותפת, או פשוט ביטוי משותף.

ליצירה המשותפת נלווה טיעון אנכרוניסטי: מכיוון שאִמרות, סיפורים ושירים משותפים לקהילה כולה, הקהילה כולה אף יצרה אותם. ההסבר הזה אומנם יכול לפתור את בעיית זהותו של המחבר, אך הוא אינו עומד במבחן ההיגיון. אופן הקיום של תופעה בתחומי התרבות והחברה אינו מעיד בהכרח על מוצאהּ. תהליכים היסטוריים, כמו התפשטות של נושאים, תפוצה של רעיונות וחיקוי של סגנונות, משפיעים על מצבו ועל טבעו של הפולקלור. לכן הידע הקולקטיבי של סיפורים ושירים אינו יכול להעיד חד־משמעית על דרך היווצרותם. הרעיון של יצירה־מחדש קולקטיבית נתן מענה לבעיה. הוא מתח את רגע היצירה על פני תקופות היסטוריות ותפס את עיצוב השירים, למשל, לא כהתפרצות מרוממת של יצירתיות פואטית, אלא כדקלומים חוזרים ונשנים של הזמרים באירועים הקהילתיים. כל זמר אִלתר וייפּה את הטקסט, אך התאים את עצמו לאמות המידה האסתטיות והאֶתיות של הקהילה. הפירוש הזה של קהילתיות הפולקלור אִפשר גם לראות בפרוזה ובשירה העממית ביטויים של חששות ושל משאלות, של אידיאלים ושל ערכים הרוחשים בחברה. הפולקלור שיקף את הניסיון הקולקטיבי של החברה, ודרך האספקלריה שלו ראתה החברה את פניה.

למרבה הפרדוקס, תכונת הקהילתיות נשזרה ברעיון האוניברסליות של הפולקלור. שירי עם וסיפורים אומנם עשויים להיווצר בקהילה מסוימת ולבטא את ניסיונה הייחודי, אך הם גם פורצים את הגבולות שהשפה והמרחב כופים עליהם ומתגלים אצל קבוצות שונות ובארצות רחוקות, כשהם שומרים במידה רבה על אותם קווי דמיון. נראה כי האוניברסליות מתבטאת בצורות ובתכנים גם יחד. כל העמים מבחינים בין שירה לפרוזה, בין אמרות תמציתיות ובין שירי עלילה; כולם מעצבים סיפורים, בדיוניים או תיעודיים, ויוצרים רצף של אירועים; וכולם משלבים מוסיקה, תנועה ומלל, ושרים ורוקדים אותם כאוות נפשם. אלה כישורים הטבועים באנוֹשוּת.

במובן הזה, הפולקלור עמד במבחן שהשפה כשלה בו. מהתגליות המודרניות על התנהגותם של בעלי חיים עולה שאומנם יש מהם שהגיעו לידי שליטה ביסודות הבסיסיים של תקשורת לשונית (הלוויתנים שרים), אך עד כה לא נמצאו קופים או עכברים המשעשעים את צאצאיהם בסיפורי אגדה. ואולם, האוניברסליות של הפולקלור לא הצטמצמה לבסיס הצורני בלבד. הנושאים, התכנים והמטפורות שעיצבו סיפורים, שירים ומִמרות של עמים ששכנו בארצות רחוקות זו מזו, ודיברו בשפות נפרדות, הראו מידה רבה של דמיון שההיסטוריה אינה יכולה להסביר. נדידות עמים ומגעים בזמן מלחמה ובעִתות שלום אינם יכולים להסביר את פשר התכונות המשותפות לסיפורים ולשירים של הילידים האוסטרלים, האפריקאים והאמריקאים. כולם כוללים סיפורים על אֵלים, על בריאה ועל הרס; כולם מספרים על מאורעות מופלאים ועל יצורים ומקומות אגדיים; וכולם עוסקים בעל־טבעי, ביוצא מן הכלל. דימוייהם מתייחסים לטבע, לאמונות ולחברות, ושיריהם מפארים ניצחונות ומבכּים כישלונות במאבק על הקיום. לא אחת קווי הדמיון בולטים אף יותר כשאותן אפיזודות סיפוריות ואותם דימויים מילוליים או חזותיים חוזרים ומופיעים כביטוייהם של עמים שאין ביניהם זיקה כלשהי.

התכונות הכפולות של אוניברסליות וקהילתיות חברו יחד ויצרו לכאורה פרדוקס ברעיון הפולקלור מכיוון שהן צירפו את הכללי ואת הפרטי למונח אחד. ההוכחות תמכו בשני ההיבטים. התכנים והצורות של הפולקלור נראו אוניברסליים, אך שום ביטוי אנושי אחר לא היה חדור עד כדי כך בזיקות, במשמעויות ובסמלים מקומיים בעלי ייחוד תרבותי. את הסתירה הזאת היה אפשר ליישב בשתי דרכים. ראשית, אפשר לראות באוניברסליות ובקהילתיות תכונות שאינן סותרות זו את זו אלא משלימות האחת את רעותה. היחסים המושלים בפולקלור הם אוניברסליים; ההתייחסויות לתרבות ולהיסטוריה הן ספציפיות. עקרונות הייחודיוּת בצורה ובנושא — הלא רגיל, הלא תואם, ולחלופין, ההרמוני לחלוטין — כל אלה אוניברסליים. לעומת זאת, השפות, ההתנסויות החברתיות וההיסטוריות, המערכות הדתיות והערכים המוסריים המרכיבים את ישותו של הפולקלור בכל חברה — כל אלה קהילתיים. שנית, ייתכן ששתי התכונות האלה קשורות זו לזו מבחינה היסטורית; האחת מקדימה את רעותה. אם מלכתחילה היה הפולקלור קהילתי, אזי לאחר מכן קיבלו תכונותיו צביון אוניברסלי באמצעות תהליכים היסטוריים, כמו תפוצה של נושאים ומגעים עם כמה סוגי אוכלוסיות בעקבות נדידת אוכלוסייה, יחסי מסחר או מלחמות. מהנחה זו עולה מקור, או מקום מוצא אחד ויחיד שממנו הופצו הסממנים הפולקלוריים בדרך אוניברסלית. אבל אילו היה הפולקלור אוניברסלי מלכתחילה, הצורות והתכנים הבסיסיים האופייניים לו היו צריכים להתגבש עוד לפני שאירעו התפתחויות היסטוריות ואבולוציוניות נוספות. ואם כך הדבר, הרי שהפולקלור מגלם את אחידותה המקורית של התרבות לפני שפקדה אותה הרבגוניות שנוצרה בעקבות מגדל בבל. מכאן עולה הראשוניות שלו, אותה התכונה שחיזקה את חותמו של הפולקלור על המחשבה המודרנית ועל האמנות המודרנית.

המיתולוגיות של כל העמים לא רק מספרות על שחר האנושות; הן עצמן שחר האנושות. המיתולוגיה מגלמת את המכנה המשותף לכל הקהילות והיא מביעה את הביטוי הקמאי של האדם. הפולקלור הופיע בדפוסיו היסודיים עוד לפני שהרבגוניות האנושית התפתחה, וכך הוא מגלם את הצורות הבסיסיות ביותר של סמלים מילוליים וחזותיים. לראשוניוּתו של הפולקלור יש היבטים היסטוריים ואבולוציוניים. מבחינה היסטורית, ראשיתו של הפולקלור היא בזמן הקדום; על כן, בשלב המקורי שלו הוא קדם לכל היסטוריה מתועדת. כשהאדם עסק בציד, או אפילו כשהחל לעבד את האדמה ולרעות צאן ובקר, אך עדיין לא שלט במלאכת הכתיבה, הוא כבר סיפר סיפורים ושר שירים. מכאן ההנחה שהפולקלור, כפי שהתפתח ברחבי העולם, שופע סמלים, מטפורות ונושאים הקשורים לראשית הציוויליזציה האנושית, ושיש בהם כדי להפיץ אור על פינותיה החשוכות של ההיסטוריה באופן ששום תיעוד אחר אינו יכול לעשות. צורות הפולקלור נחשבו לליבתן של הצורות האמנותיות. הן היו הביטוי הפרימיטיבי, הגולמי, שממנו בקעה המורשת התרבותית, הספרותית, החזותית והמוסיקלית של עמי העולם. הפולקלור כלל את הצורות הסמליות שבבסיס הביטויים המורכבים הנמצאים בחברות נאורות.

*המשך הפרק בספר המלא*