עייש בנתי

פרולוג

עכשיו, כשנשארתי לבד, אבל ממש לבד, החלטתי לכתוב את הסיפור שלי בניסיון לחבר את הנקודות, להרכיב את הפאזל. לראות היכן היו ההחלטות שהביאוני עד הלום. לנסות לפתור לעצמי את תמונת חיי, סוף–סוף להבין יותר.

אני רוצה להיפגש עם עצמי לשם שינוי. לא עם הילדים או עם בני משפחה, איתי. בתוכי אני יודעת, שאני לא מצליחה לחיות את חיי כפי רצוני, נהפוך הוא, תמונת חיי עד כה רחוקה שנות אור מן התמונה החקוקה בתת–הכרתי. תמונה של משפחה אחת, מלוכדת, תומכת, קרובה, שמחה.

המשפחה שלי התפרקה. אפילו ששני ילדיי צעירים עדיין, אני רואה אותה, מדדה כמו כלב נכה על שלוש רגליו. כדי שלא תורגש רגלו החסרה, אני עובדת כל יום מבוקר ועד לילה, כמעט שתים–עשרה שעות ביממה. בסופי שבוע אני יוצאת איתם לטיולים בטבע, שהרי הטבע חקוק בנפשי. מקורותיו אינם ידועים לי, אני רק יודעת כי הוא מרגיע, מערסל במשבי רוח מגביהי עוף ומקנה רגעי חסד של אושר לשלושתנו.

לעיתים תכופות בלילות, כשאני עולה על משכבי וליבי ער, געגועיי העזים להוריי המתים מביאים אותי לדמיין את עצמי מגיעה אל בית העלמין בלילה, נכנסת ביניהם, אל אותו רווח רחב בין שני הקברים ו"שמה ראש” לצידם כפי שנהגתי בהיותי ילדה קטנה. שוב לישון בחיקם של הוריי.

אני חשה גל של חום ורוגע כשאני שוכבת בדמיוני קרובה אליהם, אף על פי שבתוכי אני יודעת כי אלה הם קברים ובפנים שוכבות עצמותיהם. לפעמים אני נבהלת. אולי יצוץ פתאום שועל קטן ויפחיד אותי בחושך, ככה בין כל הקברים? אולי ציפור לילה גדולה תטוס מעל ראשי בקריאת תיגר על נוכחותי החיה? או אולי שומר בית העלמין יבוא, ובנימוס יעיר לי כי לא ישנים כאן, גברת. לכי הביתה.

אני הבת הקטנה של הוריי. אמא בעצמי.

בעשור האחרון לחייה של אמי נהגתי לבקר אותה לפחות אחת לשבוע. לא תמיד הייתי קרובה אליה, אבל מסיבה כלשהי, שאינה לגמרי ברורה גם לי, התקרבתי אליה מייד לאחר יום הולדתי הארבעים, קרבה שהתבטאה בהחלטה על ביקור שבועי אצלה, בדרכי ללקוחות, או להרצאה שעליי לתת או סתם כך, להתניע את האוטו ולבוא.

1

"אין תשובה." הסתכלתי בעיניים מפחידות על בני בן החמש וחצי. "אני מצלצלת ואין תשובה. אין ברירה, נוסעים." "אבל אמא, לילה." הוא ניסה לדבר אל ליבי ואני בהיריון, חודש שביעי, כרסי בין שיניי וחזי עולה ויורד, מתנשפת. "הוא לא עונה לי. מה לא ברור?!" הטחתי. "נוסעים ועכשיו!" קבעתי למחאותיה הנמרצות של אחותי, שאליה אך הגענו להתארח לסוף שבוע בדרום. "זה לילה, מה זה ייתן לך?" ניסתה לדבר על ליבי. "אין על מה לדבר!" נשפתי בקול וסיימתי לארוז מחדש את ה"טרולי" הקטן שנפרק אך לפני שעתיים. פשפשתי בארנקי והוצאתי את המפתח לרכב.

"טוב, ביי," מלמלתי לאחותי. "סעי בזהירות," היא ביקשה בקול מלא דאגה. "שבת שלום," בירכתי חלושות.

נסיעה בשקט, הילד מאחור. אף מילה כמעט. ליבי הולם בקרבי. אנחנו מגיעים לאחר כשעתיים של נסיעה ואני פותחת את הדלת. "איננו," אני אומרת לבני הקטן, שרואה את אותו דבר. "בוא נאכל משהו." אני מכינה שני כריכים, לו ולי. "ועכשיו מקלחת ולישון."

במוצאי שבת הוא ניסה להיכנס לבית הנעול מבפנים. הניסיונות של סיבוב המפתח נשמעו היטב, וליבי הלם בקרבי. "תחזור לאן שהיית," הטחתי מעבר לדלת. "תפתחי רגע," הוא ביקש עוד פעמיים לפני שפתחתי. "מרגיש לא טוב, הא? בגלל זה לא יכולת לבוא לאחותי?! מרגיש לא טוב ולא נמצא פה? איפה אתה? מצלצלת לאחל שבת שלום ונאדה. איפה אתה?!" "אל תדאגי, אני כבר הולך," הטיח בעודו תוחב בגד או שניים אל תיקו ואני, בבטני התפוחה, התיישבתי על הרצפה בפתח הדלת ומנעתי ממנו לצאת. "לא, אתה לא יוצא מפה, שמעת?! אני רוצה שתגיד לי איפה היית! עם מי היית! לאן אתה יוצא עכשיו?" בכיתי, הרגשתי שעוד רגע נופלת לי הבת. "קומי. את לא יכולה למנוע ממני לצאת. אני יוצא וזהו." התרוממתי נסערת, נחושה בתוכי שאפענח את זה. אדע לאן הוא הלך ומה הוא עושה.

חזר לאחר כמה ימים ולא דיברנו כלל. איש איש בענייניו. לאחר כחודש, מוקדם מן הצפוי ובאמצע הלילה, הערתי אותו. "קובי קום. קובי?" "מה?" התעורר מבוהל. "זהו, צריך ללכת. יש צירים." "לבוא איתך?" הוא שואל, מבטו מוסט הצידה לאור עיניי הננעצות בו. לאחר כשש שעות בחדר הלידה נולדת בתי ומצטרפת אל אחיה הגדול, כבר כמעט בן שש.

בחלוף חודש מהלידה הוא עוזב את הבית. לתמיד.

באותו בוקר שקל גופי שנים–עשר טון. ניסיתי לקום והוא היה כבד עליי מאוד. בכוח נשאתי אותו, גוררת את רגליי לתוך נעלי הבית וקמה מן המיטה כדי להמשיך הלאה, מי יודע לאן. שטפתי פנים, מתנערת מאבק האתמול, מניחה לעוד חלום שזה עתה מילא את תודעתי, לחמוק ממני שוב. הנה אני מתארגנת מחדש.

כמה קשה היה לי להירדם, המוח לא הרפה. המחשבות התרוצצו ללא הרף. תמונה רודפת תמונה. איך קיוויתי בצעירותי שכך יהיה כשאגיע לזה, לְמה שרציתי תמיד. ליבי נצבט. כמה אני שמחה בשביל מי שמצא זוגיות יפה, חשבתי והנחתי את מגבת הרחצה על הקולב בחדר האמבטיה. כשאני רואה בני זוג, אפילו קשישים הולכים לאיטם בגן שלובי זרועות, אני מתמלאת שמחה, אבל גם קצת קנאה. מדהים איך שרדו את תלאות החיים ונותרו זוג שלם, אבל גם קנאה בשל העובדה שלא הייתי זוג מעולם, גם לא בנישואיי ובוודאי לא בגירושיי. לא הייתי זוג מעולם. לא ידעתי איך.

אומנם לא ראיתי בבעלי מועמד אפשרי לחתונה, אולם משהציע, ואני כבר רציתי לראות עצמי נשואה כמו חברותיי, הסכמתי. חשבתי על ה"מָכְּתוּב" שגדלתי עליו: מה שכתוב עבורך במפת הכוכבים, בגורל או השד יודע היכן. האם היה הבעל הזה ה"מכתוב" שלי? התקשיתי להאמין לזה. ברור שלא. זו אחריותי, החלטה שלי, ולא יעזרו "נסיבות מקלות". החלטה שתוצאתה כך נראה הייתה ברורה מראש. אולי זה ה"מכתוב". "מכתוב" לך להינשא למי שלא מתאים, לעבור דרך חתחתים ולהיפרד.

אני זוכרת את פיסת הטישו הלבנה עם שרידי השפתון האדום שמצאתי בכיס המכנסיים שלו טרם הכביסה, בושם נשי בבגדיו. רועדת כולי, בזרועותיי התינוקת שלנו בת החודש, הטחתי בו: "יש לך מישהי!" "מה פתאום!" הכחיש. "מה זה?!" צעקתי כשאני זורקת לעברו עדויות, והוא העלה תירוצים עלובים.

כשהעדויות הלכו והצטברו החלטתי לעקוב אחריו בעצמי. הזמנתי שמרטפית והמתנתי ליד המשרד שלו בחמש אחר הצהריים. ראיתי אותו יוצא. צמודה אליו הייתה גברת כבת חמישים לערך, שערה האדמוני מקורזל ודליל, נראה כאילו הודבק אל קרקפתה. איכס... נגעלתי והתחלתי לנסוע אחריהם לאט. הם עצרו בסופרמרקט, ולאחר כשעה יצאו כשהם סוחבים קרטונים ונכנסים איתם למכונית, שם ראיתי אותם מתנשקים ארוכות. סחרחורת ובחילה הציפו אותי. התניעו את הרכב ואני אחריהם. עצרו ליד בניין ישן ומוזנח. המתנתי כמה דקות ויצאתי אל חדר מדרגות פרוץ, שריח טחב חזק עלה ממנו. תיבות דואר שבורות, רובן ללא שמות. עליתי לקומה הראשונה. אין שמות על הדלתות. בקומה השנייה הכריז שלט ילדותי: “רונית ורווית”. בעודי תוהה אם זו הדירה, יצאה מדלת השכנים אישה זקנה. “שלום, את מי את מחפשת?" “תוכלי לומר לי מי גר כאן"? “שתי נשים, מבוגרת וצעירה. למה?” “כלום, חשבתי שזה מישהו אחר,” עניתי ומיהרתי לרדת. “למבוגרת יש בן זוג,” הדהד באוזניי קולה של הזקנה כשירדתי מדרגה אחר מדרגה.

למטה צילמתי את מכוניתו החונה ליד הבניין הזה, וחזרתי נסערת הביתה.

עוד באותו ערב יצרתי קשר עם עורך דין. “מדובר בחיים כפולים ויש לי הוכחות לזה. סיפור שנמשך כבר כמה שנים. אני רוצה לחתוך הכי מהר שאפשר.” בחצות הוא שב והתלונן על העבודה הקשה והאינטנסיבית. לא אמרתי לו כלום, לא רציתי לקלקל את ההפתעה שהכנתי בתביעה נגדו.

התגרשנו בתוך שלושה חודשים, ואף שהופתע מן הנתונים שהוצגו בבית המשפט, לא שוחח איתי על כך מעולם.

בעצם, הבגידה בי החלה הרבה לפני הזוגיות עם הזקנה. זיהיתי בגידה כבר בשלב ההזמנות לחתונה כשהבנתי, ולא ממנו, שההזמנות חולקו לשניים. חצי “עם השיר” וחצי "בלי". "עוד מעט כמעט, אנו גוף אחד, את ידך נתת בידי שלי לעד” מתוך “ברית עולם" של אהוד מנור. כנראה שכח זאת כשביקש שאקפוץ לקחת את ההזמנות מבית הדפוס בתל אביב. "הנה, יש כאן מאתיים עם השיר ומאתיים בלי," צהל לקראתי המדפיס. לא הבנתי. עם השיר? בלי השיר? הופתעתי. "את יודעת,” השיב, "בעלך, כלומר לעתיד, ביקש..." הלמות ליבי כמעט קרעה את אוזניי. הלב אמר לי, אל תעשי את זה, אסור לך. כשנכנס הביתה באותו ערב אמרתי לו: "תקשיב, עוד לא קרה כלום. אפשר לבטל הכול. זה מרגיש לי לא נכון, אוקיי? לא המעשה עצמו אלא העובדה שהסתרת זאת ממני, זה מה ששובר אותי ומבהיר לי שלא נוכל להצליח יחד. הפער בינינו בתפיסות העולם, בכנות." "טעיתי,” השיב כשהוא אוסף ידיי אל ליבו. "סליחה, זה לא יחזור עוד, נשבע. לא אוכל לחיות בלעדייך, אני אוהב אותך. הייתי צריך להגיד לך, אבל תביני. ההורים דתיים, ׳עוד מעט כמעט, אנו גוף אחד׳ לא בדיוק הטקסט שמתאים להם ולא רציתי לפגוע בהם. הייתי צריך לומר לך, מצטער." וסלחתי, כמו טיפשה סלחתי.

עד לבגידה ההיא. שם כבר לא סלחתי ולא הייתי מוכנה לשמוע כלום מאף אחד. הייתי אחוזת אמוק. "ודאי שהתיק עולה לירושלים," השבתי לדיין בבית הדין הרבני, אשר הציג בפניי את האפשרויות שלי בסוף חודש מאי. "אפשר לדחות עד לאחר החגים כי ביוני אנחנו יוצאים לפגרה, או שאפשר להעלות את התיק לירושלים ואז תוך שבועיים יש גט. מה תבחרו?" בתוך שבועיים היה גט. המתנתי לקבלו באולם הגדול, לאחר הטקס שבו "גירש" אותי, וכנראה פניי הסגירו עצב גדול. אישה חרדית בסוף שנות החמישים לחייה ניגשה אליי, ובעדינות אמרה: "תאמיני לי, זה היה שם מההתחלה, השגיאה שלנו." היא אמרה לי את זה בלי להכירני כלל, כאילו שתינו שותפות לאותו מסע. "תאמיני לי," אמרה, "אצלי זה התחיל כבר מההתחלה, שלושים שנה סחבתי את זה. שלושים שנה. אל תצטערי. כלום לא היה משתנה. את עוד צעירה, העתיד שלך לפנייך. אני יודעת שמה שמביא לזה שחותכים נמצא שם כבר כשמתחילים. רק לא תמיד רואים, לא תמיד רואים," הוסיפה, ועיניה המבריקות שלחו בי חום ואהדה.

מאז רק אני וילדיי, קבעתי לעצמי, וכך היה. חיינו שלושתנו, אני ושני ילדיי הקטנים.

בכל רוחי ונפשי גידלתי אותם מאז הגירושים. שנים של לבד טוטלי, שבהן ויתרתי על הכול. על עצמי בוודאי. על האהבה, על נשמתי ועל גופי. כל כולי למען הילדים. למען משפחתי הקטנה.

למען האמת, תמיד הייתי לבד. לתיכון נכנסתי לבד, בת יחידה ממחזור לימודיי ביסודי אל התיכון היוקרתי והמוערך באזור. רק הישגיי הלימודיים יכלו לו מכל תלמידי השכבה, אך אלה גם הולידו הישגים חברתיים דלים ביותר. לא התחברתי לשם, בלשון המעטה. הייתי מפוחדת, זרה ומוזרה. מתבוננת בחבורות הנערים והנערות שהגיעו אל התיכון מהצופים, מתנועות הנוער. אני מעולם לא הייתי בשום תנועת נוער, בקושי במועדון השכונתי, וגם זה לא באופן סדיר, הרי הוא לא פעל תמיד. את רוב שנות נערותי ביליתי בשמחה במחיצת הוריי המבוגרים. כמה שמחתי לסיים את התיכון. "זה היה סיוט," קבעתי בקול. הרבה יותר טוב ונכון היה לי השירות הצבאי. שם כולם בקו ראשוני ואחיד. תאריך גיוס אקראי, המוני מגויסים מכל קצוות הארץ, אין חבורות או קבוצות, משחק הוגן של התחלה. בחרתי נכון והייתי מורה חיילת ל"נערי רפול". השתלבתי יפה והייתי אהובה על כולם. ראיתי זאת כתקופת תיקון. מדוע לא חתמתי קבע? חבל, הקבע היה מתאים לי ככפפה ליד, והייתה בו הקלה עצומה כלכלית.

ואחרי הצבא באה האוניברסיטה, תקופה שכללה במהלכה ויתור על מסלול משפטים, שכולם ראו בו כהכי מתאים לי והליכה לכיוון הסוציולוגי. ההצטיינות והזרות. גם שם הייתי כל כך לבד. אני נזכרת איך בהפסקות חיפשתי בעיניי עם מי לשבת לאכול צהרים וראיתי אותם בחבורות. הייתי שואלת את עצמי נפחדת איך אשתלב ביניהם, רוכשת את כריך האבוקדו עם הביצים ויוצאת אל הדשא מהר, שאיש לא יראה אותי לבד. אחר כך צועדת אל בניין חינוך או מדעי החברה לשיעור הבא, סוקרת את מכלול הבניינים שהזכירו לי עיר גדולה וזרה, עיר שאינני שייכת לה. רק של הספרים הייתי חברה באמת, או שמא הם היו חבריי. כל ספר כמעט, עיוני או בדיוני, הייתי בולעת בשקיקה, יודעת לכתוב או לדווח עליו בדיונים סוערים בשיעור ומתחבבת מאוד על המרצים. לרגע היו מתעניינים החברים, שואלים שאלה או שתיים בקשר לאותו ספר, ומהר מאוד מתפזרים מעליי. ואני נותרתי לבד.

באוניברסיטה התהלכתי מסונוורת מהמראות ומהגודל, כאילו הייתי בארץ הפלאות. מביטה בבניינים. בניין מדעי הרוח והחברה, בניין משפטים. ראשי תלוי על צווארי, עיניי מביטות בהשתאות. מתוך הקושי למצוא את מקומי הייתי גומעת בשקיקה כל פיסת ידע ומחקר. הלימודים ממש הרגיעו אותי. נטעו בי בעיקר יכולת החלפת סימני קריאה בסימני שאלה. ואז הגיעה הצלקת. זו שהכתיבה את מהלך חיי, זו שחרטה בי עמוקות. מנהלת אותי בכוחה המכתיב. חרוטה בנפשי.

היא הייתה תוצאה של עוול נוראי, פשע מרושע שנכפה עליי. אורבת ומונעת. רוחשת כמו לבה. שולחת ארס, מטלטלת וסוגרת, עמוקה ופנימית, כשאני עמלה להסתירה. הרי התביישתי בה מצד אחד וידעתי שאינני אחראית לה מצד שני. איך אבוא ואספר עליה לעולם? מה יש לי להגיד? קרה לי דבר נורא. והפוך למה שמצופה ממני. גם אם רציתי לספר, לא ראיתי למי ואיך לספר. אז הצלקת נשארה טבועה בתוכי, מדגישה את בדידותי ומנהלת את חיי, על אף נישואיי, הולדת ילדיי ועבודתי עם אנשים. אני יודעת זאת. עמוק בתוך נפשי צרובה צלקת חרוטה. היא זו שהובילה אותי לנקודה שבה אני היום − לבד.

לבד הוא ישותי, בן זוגי שאינו נפקד. חקוק ונצרב באישיותי. אני לבד. אומנית הלבד. למה בעצם גזרתי זאת על עצמי? האומנם זו האישיות שעימה נולדתי או שאכן זו ראקציה לאותה צלקת? ועד מתי תמשיך להכתיב את חיי? האם אני רוצה בכך? האם עליי להודות כי הצלקת היא זו המנהלת אותי? איך אצא מזה? אני צריכה לפתור זאת לעצמי פעם אחת ולתמיד. מי יוכל לסייע לי בכך? ופתאום אני נזכרת באמי, שגם היא לבד. אמי היקרה, זקנה היא, בת שמונים ותשע, זקנה וחכמה. כמו זקני השבט שהיו עולים אליהם לרגל לשמוע מחוכמתם, את עצתם, את סיפור חייהם.

כמה מסיפור חייה שלה השפיע עלינו, הילדים? ועליי עצמי, כבתה הקטנה? בת הזקונים שלה? האם אוכל דרכו ללמוד ולהבין יותר את הסיפור שלי? לרגע אני הודפת, מה פתאום! נוזפת בעצמי כמעט. אין שום קשר, מה הקשר? מה הקשר בין סיפור חיים רחוק בן עשרות שנים, מרחק ימים ותרבויות לבין סיפור חיי?

ובכל זאת אני מופתעת לגלות כי יש בי צורך ממשי ורצון. כן, אסע לאמא. קודם כול כדי לנוח, אני מחייכת לעצמי. מי שרוצה להירגע מהמולת היום–יום, יגיע אל לאה תמם. אני מרגיעה את עצמי בהבנה ששם אטעין מצברים, בטח יש לה גם את מרק הקוסקוס הנהדר והמרגיע שלה, המרק הזה שרק אמא שלי יודעת להכין במרקם עדין להפליא. זהו מרק עשיר בירקות כתומים וירוקים ויש בו ניחוח קל של קינמון. או מרק הדגים המיוחד. האם יש מקום נוסף בעולם שבו אפשר למצוא מרק דגים כזה? מרק כתמתם ועשיר בדלעת, טעמו החמצמץ והחריף נוסך בי שקט, ובאחת מאט מתזזיות החיים. החלטתי − אסע אליה ונאכל יחד צהריים. ואם נגמר המרק, ודאי יש משהו אחר טעים לאכול. תמיד יש מה לאכול אצל אמא. כך גם תכננתי להפציר בה לספר לי את סיפור חייה. היטב ידעתי כי אמי לא מרבה לדבר. אבל אולי לכבודי תסכים? בא לי להקשיב לסיפור של אמא ולראות איך אוכל ללמוד ממנו משהו, ואולי אף לכתוב לאורו סיפור חיים חדש.

כשסיימתי להתלבש הכנסתי אל כיס המכנסיים קופסה קטנה וכחולה, קופסת הסוכריות של אבא. זו הקופסה שנשא עימו מדי יום, מלאה בסוכריות מנטה חריפות. "רוצה אחת?" היה מפציר בי בחיוך כשהייתי בת ארבע או חמש. "לא אבא, זה חריף!" הייתי מתגוננת לקול צחוקו הרם. "חריף?" היה מקניט אותי, "זה לא חריף! זה טעים! זה בריא. חריף זה בריא, יא בִּנְתי. קחי!" ואל פיו הכניס אחת ירוקה כזו, ראשה המחודד עטור הסוכר לא הקהה את טעם המנטה החזק בפי כשניסיתי בתמימות לטעום אותה לראשונה. מאז מותו של אבא הקופסה נמצאת אצלי בכיס, בכל זוג מכנסיים שלבשתי. למדתי היכן רכש את הסוכריות במשקל, בשוק של רמלה. בכל יום רביעי היו באים הרוכלים הערבים מרמאללה או מעזה ומביאים אותן. לא היה אפשר היה למצוא את הסוכריות האלה בשום מקום אחר. הייתי קונה אותן בכמויות, אבל מכניסה אותן לקופסה הקטנה באופן מדוד ושקול. זו קופסת הזיכרונות שלי מאבא, אי קטן בים הטרוף הסוער, קן מגן מפני סכנה כמו יד מלטפת ומרגיעה.

נעלתי את דלת הבית, בדרכי אל אמא.