ורדים מאושוויץ

הקדמה

ספר זה הוא רומן בדיוני המבוסס על סיפורם האמיתי של צילה סטביסקה־ציבּוּלסקה, יהודייה, ויז'י בְּיֵילֶצְקִי, פולני־קתולי. השניים נפגשו במחנה ההשמדה אושוויץ, אך למרות הזוועות שסביבם התאהבו, ובשנת 1944 הצליחו לברוח מהמחנה יחד. הבריחה שלהם היא אחת הנדירות והמעטות שהסתיימו בהצלחה.

את סיפורו של יז'י, המכונה בספר ״יוּרֵק״, כתבתי על סמך מסמכים מארכיון יד ושם, שיחות עם בתו אליציה וזיכרונות שהוא עצמו כתב בפולנית. ניסיתי לדייק בעובדות ככל האפשר וביקשתי להיות נאמנה לפרטים הממשיים של מעשיו האמיצים, שבזכותם הוכר בשנת 1985 כחסיד אומות העולם ואף ביקר בישראל וזכה לתעודת הוקרה מיד ושם.

על צילה, לעומת זאת, היה מעט מאוד מידע זמין. לפיכך, רובם המכריע של המאורעות שהתרחשו בחייה ובחיי משפחתה לפני המלחמה, בזמן המלחמה ואחריה, וכן כל הפרטים על רגשותיה ומחשבותיה, הם פרי דמיוני בלבד. כדי להבהיר ולהדגיש שמדובר בדמות בדיונית, שיניתי את שמה של הדמות המבוססת עליה, ובספר שמה הוא ״קלרה״. שיניתי עוד כמה שמות כדי לשמור על פרטיותן של הדמויות ושל משפחותיהן.

הספר הזה מנסה לשלב בין העובדות ההיסטוריות ובין הבדיון כדי להביא סיפור אנושי ואמיתי בתכלית: סיפור על אהבה וגבורה בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה המודרנית.

פרולוג

ברוקלין, מאי 1983

צלצול הפעמון בדלת הכניסה תופס את קלרה לא מוכנה. זאת בטח עוזרת הבית החדשה, היא חושבת. קלרה ידעה שהיא אמורה להגיע היום — פתק צהוב עם תזכורת תלוי על דלת המקרר — אבל איכשהו היא הצליחה לשכוח. היא מניחה על הספה את בובת היד שהיא תופרת, שפוערת את פיה הפרום כמו במחאה על הנטישה, והולכת לפתוח.

העוזרת לובשת ג'ינס וסוודר. יש לה שיער בהיר ופרוע שאסוף בקליפס, ופנים עגולות ונעימות ועליהן סימני חטטים ישנים. ״נעים מאוד, קוראים לי ביאטה,״ היא אומרת ומחייכת. האנגלית שלה טובה ומתורגלת, אבל המבטא ניכר. היא צעירה פחות משקלרה ציפתה, אולי בת ארבעים ומשהו, אם כי ביחס לקלרה היא צעירה, כמובן.

״אמרו לי בסוכנות שאת מפולין,״ מציינת קלרה, גם היא באנגלית.

״נכון.״

״טוב, תיכנסי.״

ביאטה נכנסת אל הבית ובוחנת אותו בסקרנות. הוא קטן ונעים. על הקירות תלויות תמונות של יוסף מהשנים הטובות, ולצידן תמונות מטקסי סיום הקולג' של שלושת הילדים. במרכז הסלון תלויה תמונה של קלרה. בתצלום שערה שחור. מאז נשזרו בו חוטים של כסף, אבל הוא עדיין מלא ובוהק. לאוזניה עגילי זהב קטנים שמדגישים את המבנה העדין של פניה. היא רזה ונמוכה, תנועותיה גמישות וזריזות. נוכחותה כמו מנצנצת בחדר האפלולי ומושכת את העין. ברור שהייתה יפהפייה בנעוריה.

״תשבי בבקשה,״ קלרה מצביעה על הספה. ״לפני שתתחילי הייתי רוצה להכיר אותך קצת.״

״כמובן,״ אומרת ביאטה. ״בסוכנות אמרו לי שתרצי לראיין אותי.״

״אז הם הזהירו אותך, מה? אומר לך את האמת, את העוזרת הרביעית שאני מראיינת בחודשיים האחרונים. לא... החמישית. תביני, אני אוהבת להרגיש בטוחה בתוך הבית שלי. קשה לי להכניס מישהו ש...״

״אני מבינה,״ אומרת ביאטה. ״אין צורך להסביר. בית זה מקום שרוצים להרגיש בו בטוחים.״ היא מרימה את הבובה. ״תפרת אותה בעצמך?״

״תחביב ישן,״ קלרה מחייכת. ״התחלתי בזה כשהגעתי לאמריקה אחרי המלחמה. לא ידעתי את השפה והיה קשה מאוד. הרבה חלומות עלו בעשן, אבל הבובות היו דבר נחמד להתעסק בו. היה לי ממש תיאטרון בובות קטן. אפילו העליתי כמה, אה...״ לרגע היא מחפשת את המילה. כבר עשרות שנים היא כאן, והאנגלית העשירה שלה שואבת כוח גם מפניה רבות־ההבעה, אבל לפעמים בכל זאת חומקת לה איזו מילה וההברות עדיין מתגלגלות בפיה באי־נוחות. ״כמה הפקות,״ היא מוצאת את המילה ומחייכת. ״ילדים אוהבים בובות, את יודעת.״

״הבובה הזו מקסימה. רקמת את הפנים שלה בעצמך? איזה עיניים!״

״תודה,״ קלרה אומרת. ״טוב, תשבי, תשבי. אני אביא לנו משהו לשתות.״

היא ניגשת למטבח וחוזרת ובידיה מגש עם תה ועוגיות. ״אולי נמשיך בפולנית?״ היא מציעה ומבצעת את המעבר באותה נשימה. ״ביקשתי מהסוכנות בחורה שדוברת את השפה. תראי מה זה, כבר כמעט ארבעים שנה אני אזרחית אמריקאית, אבל כשאני מדברת אנגלית אני עדיין לא נשמעת לעצמי כמו עצמי.״ היא מוזגת לביאטה תה ומקפידה ששרוול השמלה שלה לא יופשל בטעות. היא לא אוהבת לחשוף את זרועה. ״מאיפה את בפולין?״ היא שואלת.

״נולדתי בדוֹבְּצִ'יצֶה, את בטח לא מכירה. זאת עיירה קטנה ליד קרקוב.״

האוזניים של קלרה מזדקרות. ״דובצ'יצה?! איזה צירוף מקרים! לקראת סוף המלחמה גרתי בכפר ממש קרוב.״

בתוך רגע השיחה כבר שוטפת, כמעט עולה על גדותיה. הן משוות זיכרונות ומנסות לצוד שמות אנשים ומשפחות שאולי מוכרים לשתיהן: ״את זוכרת את המכולת של הזקנה בפינה? הדואר עדיין בבניין ההוא?״

הזיכרונות עולים בקלרה מהר כל כך שהיא לא מצליחה להתנגד להם. מיום שהגיעה לאמריקה היא נאבקה להחזיק בהם נעולים במעמקים. איך היא הייתה מסוגלת לשרוד אם הייתה מרשה לעצמה לטבוע בזיכרונות? יותר משלושים שנה שהיא גרה פה: אשת פרוורים ורעיה טובה. היא גידלה את הילדים שמחים ובריאים, סיפרה להם סיפורים לפני השינה והציגה בפניהם מחזות קטנים בעזרת הבובות שלה. זה לא היה קל, לתפור את פיסות האושר הקטנות לסכר של טלאים שיצליח לחסום את אפלת העבר. ובכל זאת הצליחה. רק בשנה האחרונה, כשהבית התרוקן מיושביו, נדמה היה לה שהסכר מתחיל להתפרק. בשביל מה להמשיך להתעקש אם העבר גואה מאחורי הסכרים שלה, ממשי וחי יותר מתמיד?

״עוד תה?״ היא שואלת.

״בשמחה.״

קלרה מושיטה יד אל הקומקום ואינה משגיחה בשרוול שנמתח. רק כאשר היא רואה את פניה של האישה הצעירה היא מבינה. מתעורר בה הדחף לכסות את זרועה, אבל היא מבינה שמאוחר מדי.

״אז את...?״ שואלת ביאטה.

״כן,״ קלרה אומרת ומשפשפת את הספרות הכחולות הטבועות בעורה בתנועה אוטומטית. היא כבר עשתה זאת מאות אלפי פעמים, ללא הועיל. אי אפשר להסיר אותן, אי אפשר להיפטר מהן. ״הייתי במחנה ריכוז.״

״אני מצטערת לשמוע.״ ביאטה בולעת את רוקה. ״אפשר לשאול איפה?״

״אושוויץ.״

״אושוויץ?״ ביאטה מניחה את ספל התה שלה. הפנים שלה משנות את צבען. ״אז איך את...? איך זה שאת...?״

״איך זה שאני בחיים? נו, טוב, זה סיפור ארוך.״

העיניים של ביאטה כחולות ועמוקות. היא לא אומרת כלום, רק מטה את ראשה ותולה את מבטה בפיה של קלרה.

קלרה נאנחת אנחה עמוקה. הסיפור שלה גואה בתוכה ומשתוקק להיחלץ. כל כך הרבה שנים עצרה בעדו. למה להמשיך להתאמץ? למה להמשיך לקבור אותו באפלה כשלאיש כבר לא אכפת? הרי יוסף איננו, והילדים מעולם לא רצו לשמוע, וגם אם רצו — היא חששה לספר להם. בכל מקרה, כעת הם בוגרים ורחוקים.

״אני אספר לך,״ היא אומרת לביאטה. ״אני ניצלתי בזכותו של... בזכותו של גבר.״

״הוא?״ ביאטה מצביעה על תמונתו של יוסף, שעומדת על הוויטרינה במסגרת מוזהבת. בתמונה הוא עדיין צעיר, כבן שלושים וחמש, נאה מאוד בשערו הכהה הבוהק והמסורק וקורן בגאווה על רקע חנות התכשיטים החדשה שפתח במנהטן.

״זה בעלי,״ אומרת קלרה. ״הוא נפטר, זכרו לברכה. זה לא הוא.״

״אז מי?״ שואלת הבחורה בהפתעה.

״גבר אחר.״ הדמעות הישנות מתחילות שוב להיקוות מאחורי עיניה. ״הוא מת לפני הרבה מאוד שנים. נהרג במלחמה.״

״אני יכולה לשאול מי הוא היה?״

משהו בתוכה של קלרה עדיין מתנגד לשוב לסיפור הישן. אדוות הכאב שהוא מעלה בתוכה כמעט בלתי נסבלות, והן לוהטות בתוכה כשהן מתפשטות באיטיות. אבל מול פניה הקשובות של ביאטה המילים מתחילות לזרום. ביאטה אינה מכירה אותה. קלרה אינה חייבת לה דבר. היא לא צריכה להרשים אותה, לא צריכה להיות מולה אסופה וחזקה, לא צריכה להיות אם דואגת ורעיה מושלמת. האישה הזרה אינה שופטת אותה, ואם קלרה תבחר שלא לראות אותה שוב — היא לעולם לא תצטרך להביט בפניה.

היא פותחת את פיה ומתחילה לדבר. היא אומרת דברים שאפילו החברות שלה לא שמעו, שהילדים לא שמעו, שאפילו יוסף לא שמע. הסיפור הזה, שבוקע מתוכה, חזק ממנה ומאיים להטביע אותה. עכשיו היא כבר לא יכולה לעצור בעדו.

כשהיא מסיימת לספר, החלונות בסלון חשוכים. הערב האביבי הקריר ירד בחוץ בלי שהרגישו בו. הן אפילו לא קמו מהשולחן כדי להדליק את האור. השקט שמשתרר ביניהן ממלא את החדר המאפיל. ביאטה מנגבת את עיניה ומקנחת את אפה. ״אז את בטוחה שהוא נהרג?״ היא שואלת.

קלרה משפילה את עיניה. ״כן,״ היא אומרת ומנענעת בראשה.

״סליחה שאני שואלת אותך, גברת קלרה, אבל... את ראית את הגופה שלו בעיניים שלך?״

״לא, בוודאי שלא. אני לא הייתי שם.״

ביאטה נושמת עמוק. ״אני שואלת כי בזמן שדיברת נזכרתי ששמעתי פעם סיפור דומה מאוד. זה היה כבר לפני כמה שנים, אבל זה סיפור כל כך נדיר שהוא לא יצא לי מהראש. זה היה ממש לפני שעזבתי את פולין. ראיתי בטלוויזיה ריאיון עם גבר שסיפר בדיוק מה שסיפרת לי עכשיו.״

״את בטוחה?״ שואלת קלרה. צמרמורת עוברת בגופה עוד לפני שהיא מעיזה להגות את המשפט הבא בקול. ״לא ייתכן שיש עוד מישהו בעולם עם סיפור כמו שלי. כמו שלי ושל...״

היא עוצרת. שתי הנשים מחליפות מבטים. פעימות הלב שלהן מאיטות ונדמה שנצח שלם משתרר בין פעימה לפעימה. החדר דומם. קלרה היא הראשונה שמעיזה לדבר. ״ביאטה,״ היא אומרת בקול רועד. ״מה עוד את זוכרת מהתוכנית ההיא בטלוויזיה?״

״לגבר היה שיער אפור, אולי אפילו לבן. פולני. אני לא זוכרת את הפנים שלו או איך קראו לו, אבל אני זוכרת שהיה לו דיבור מדויק, צלול. אני זוכרת את הביטחון שבו הוא תיאר את הדברים, לא היה לו היסוס בכלל. הוא דיבר על האישה שהוא הציל. השם שלה היה משהו כמו... מִינשְׁטַיין... מִילשְׁטַיין.״

מדקרת כאב מפלחת את החזה של קלרה. היא מרימה אליו שתי ידיים והן נלפתות זו בזו. ״מילשטיין!״ היא קוראת וחשה שהלב שלה מתבקע. ״זאת אני! זה שם המשפחה הישן שלי. לא אמרתי אותו לאיש מאז הגעתי לאמריקה. איך ידעת את השם שלי, ביאטה? איך יכולת לדעת?״

ביאטה מנענעת בראשה. לקלרה נדמה שהעולם כולו עוצר את נשימתו כשהחזה שלה עולה ויורד והיא מתנשפת בכבדות. עוברות דקות ארוכות עד שביאטה מעיזה ללחוש את המילים שעוברות בראש של שתיהן.

״הגבר בטלוויזיה אמר את השם שלך.״

חלק ראשון

הכפר דַבְּרוֹוָה, פולין, 7 במאי 1940

הלב של יוּרֵק מלא בהתרגשות תוססת והדם בעורקיו מבעבע. הוא רץ בשביל ההררי והחשוך ברגליים קלות וזריזות ובידו בקבוק יין שהוא אוחז בכוח. מעניין מה סְטָשֵק יגיד על זה, הוא חושב. איזו הפתעה ארגנתי לו! לא בכל יום מבזבזים כסף על בקבוק של יין ברמה כזאת, אבל כמה פעמים בחיים בן אדם נעשה לוחם חופש ובאותה מכה חוגג יום הולדת תשע עשרה?

סטשק איתי! הוא חושב באושר. החבר הטוב שלי איתי! כמעט קשה להאמין שהחליט להצטרף אליו להרפתקה הזו. סטשק לוחם חופש? הוא הרי טיפוס זהיר ומחושב. יורק מכיר אותו מאז היו ילדים, ולמען האמת הופתע לא מעט מכך שלא התקשה לשכנע אותו. אך התברר שסטשק נלהב לא פחות ממנו. הרי אי אפשר להישאר בבית כשהעולם מתהפך. התוכנית שתכננו הייתה נטולת פשרות: הם יימלטו מפולין הכבושה, יחצו את הגבול להונגריה ויצטרפו לשרידי הצבא הפולני הגולה בצרפת.

הם שלושה חברים. יורק, סטשק ואֵדֵק, שהוא הצעיר שבהם, רק בן שמונה עשרה. בקושי סיימו את בית הספר התיכון. מחר הוא היום הגדול שבו יחצו את הגבול להונגריה. אם יתפסו אותם, דינם מוות. בשטח משוטטות כנופיות רצחניות של אוקראינים שלא יהססו לטבוח מבריחי גבול תמורת הזהב של הגרמנים. כבר שבועיים הם שוהים בחווה ליד הגבול ומחכים לרגע הנכון. והנה עכשיו, סוף־סוף, המדריך שלהם הודיע להם שהכול מוכן. ברגע שיחצו את הגבול הדרך תהיה קלה. הם ימצאו את הצבא שלהם, ייהפכו ללוחמים שהאגדות עוד ידברו בהם וישובו לפולין לגרש את האויב.

יורק עוצר מתנשף. עוד מעט זה ייגמר, הוא חושב. המלחמה הארורה לא תימשך עוד הרבה. נכון שלגרמנים יש טנקים, מטוסים, תותחים ומאות ואלפי חיילים שצועדים במגפיים המצוחצחים שלהם, אבל לי ולחבריי יש נשק שהמכונות הגרמניות לעולם לא יוכלו לנצח: זה הלב שלנו שפועם בחזנו, לב של לוחמי חופש ופטריוטים אמיתיים שאוהבים את ארצם. תראו לי גרמני אחד בן תשע עשרה שבורח מהבית כדי להציל את ארצו לפני שסיים את בחינות הבגרות!

טוב, נכון, חייבים להודות שאבא ואימא שלו לא יודעים על התוכנית המטורפת ולעולם לא היו נותנים את הסכמתם. הם היו נועלים אותו בחדר עם חבריו וצועקים עליהם שהם יצאו מדעתם. אבל יורק בן תשע עשרה, ויש רגעים בחיים שבהם גבר צעיר חייב ללכת בעקבות מצפונו וליבו.

צביטה של געגועים מועכת אותו מבפנים. בשום פנים הוא לא רצה לצער את הוריו. בייחוד לא את אימא. בבוקר שבו ברח מהבית השאיר מכתב על השולחן במטבח. ״אני אחזור בקרוב ואתם תהיו גאים בי.״ הוא כבר מדמיין את החיבוק שיקבל ממנה בפעם הבאה שייפגשו ואת הדמעות שלה בשערו. ״יורק, בן שלי,״ היא תאמר לו. ״כמה גדלת! אתה כבר לא הילד שהכרתי, הפכת לגבר אמיתי.״

המחשבות מחממות את ליבו. הוא כבר מתקרב לקו הרכס. כשיחצה את מעבר ההרים הקטן, יראה את העמק עם בית החווה ששם ממתינים לו חבריו. רשרוש בלתי צפוי שעולה מתוך גוש של שיחים אפלים עוצר אותו בהפתעה. הוא נדרך וקופא. אין לו נשק, ולמען האמת גם אם היה לו, הוא עדיין לא יודע להשתמש בו. גל של בהלה מתפרץ בתוכו. ואם זה מארב?

הוא רוצה להימלט, אבל אינו מסוגל. הרגליים שלו נדבקות לקרקע. מה מסתתר בשיחים? הוא חושב. אני חייב לרוץ!

הרשרוש נשמע שוב. מה זה יכול להיות? במקום לברוח מהמקום, כפי שמצווה עליו ההיגיון, הוא פוסע כמכושף לתוך היער. שוב הוא ילד שחייב, פשוט חייב, לדעת כיצד מסתיים סיפור אימה. צעד אחר צעד הוא נכנס אל בין העצים. הוא מסיט את הענפים בזהירות. הרשרוש נשמע פעם נוספת מתחת לשיח, ואז הוא רואה אותם: זוג קיפודים שמזדווגים בלהט האביב.

יורק פורץ בצחוק של הקלה ומוחה את הזיעה ממצחו. ״בחיי!״ הוא קורא. סטשק ואדק יעשו במכנסיים מרוב צחוק. הוא מאחל לקיפודים בהצלחה וחוזר אל השביל בחיוך. פתאום הוא שומע צרחה בגרמנית. ״האלט!״ אור לבן מסנוור את עיניו. מאחורי הבוהק, דמויות אפלות קופצות מתוך היער ומתנפלות עליו. שלושה, ארבעה, חמישה אנשי גסטאפו. אקדח נלחץ לצלעות שלו. הוא אינו מרפה מבקבוק היין ומרים אותו גבוה באוויר כמו חרב אגדית המסוגלת להכריע כל אויב. ״אל תיגעו!״ הוא קורא בקול. ״אתם לא יכולים לקחת לי את זה, זה שלי!״

מישהו מכניס לו אגרוף בבטן, ובקבוק היין נשמט ומתנפץ על סלע.

רק כאשר אנשי הגסטאפו לוקחים את יורק לחווה ששם מסתתרים חבריו הוא מבין: זה לא היה מקרה, אלא מארב. מלכודת מתוכננת. הם כבר יודעים הכול. כשמכניסים אותו למטבח החווה הוא רואה מראה נורא. סטשק ואדק עומדים ופניהם אל הקיר, ידיהם מורמות ואזוקות. גברת זָ'זִיק הזקנה, אשת החוואי שאירחה אותם בחמימות, הגישה להם מדי בוקר לחם וחלב טרי וזירזה אותם לגמור כל פירור מהצלחת מפני שהם עדיין צריכים לגדול, עומדת בצד בפנים מבועתות ובוכה.

״רק אל תיקחו את בעלי,״ היא מתחננת בפולנית בפני אנשי הגסטאפו שפניהם אטומות. ״הוא איש מבוגר וחולה. הוא לא עשה שום דבר. אנחנו לא ידענו כלום. הילדים האלה הסתתרו ברפת שלנו בלי שידענו.״

הפנים של יורק מחווירות. מר ז'זיק הזקן, המארח הטוב שלהם, עומד בפינה וידיו כבולות. אין סיכוי שיקשיבו לתחנונים שלה, הוא חושב. הם אפילו לא מבינים את מילותיה. הכובד האדיר של האחריות למעשיהם צונח עליו פתאום. אלוהים אדירים, הוא חושב והחזה שלו נמחץ. מה עשינו? מטומטמים שכמונו! רצינו להיות גיבורים. חשבנו שזה משחק מרגש. איזה ילדים טיפשים, פשוט תינוקות! הוא נזכר בחוסר הזהירות המזעזע שבו הם התנהלו. הם האמינו שכל פולני שפגשו בדרכם הוא פטריוט, ודיברו על תוכניותיהם בגלוי עם כל עובר אורח. לא היה ילד בכפר שלא ידע שהם מתכננים לחצות את הגבול. והנה, מתברר שהם נפלו קורבן להלשנה. בושה עמוקה ממלאת את ליבו. כמה תמים יכולתי להיות? הוא חושב. הרפתקה, באמת! איך יכולנו לקרוא למסע הזה הרפתקה כשמר ז'זיק, שיכול להיות סבא שלנו, נמצא עכשיו בסכנת חיים?

הגרמנים, יודע יורק, יורים בכל מי שלא מוצא חן בעיניהם. מר ז'זיק סיפר שבכפר סמוך חיסלו משפחה רק כי שחטו חזיר לחתונת בתם. אז מה יהיה עלינו? הוא חושב. הם ייקחו אותנו עכשיו אל מאחורי הבית ויירו בנו מול הקיר? עצב עמוק ממלא את ליבו. לעולם לא אראה עוד את אבא, אימא, לֵשֶק וקָארוֹל. אז ככה אני הולך לסיים את החיים שלי, בדרך כזו טיפשית וסתמית?

הגרמנים כובלים אותם יחד לשרשרת ברזל ארוכה ומעמיסים אותם על משאית מכוסה ברזנט. נראה שההוצאה להורג נדחית לעת עתה. הם מיטלטלים כל הלילה בדרך הררית, וקני רוביהם של השומרים תחובים בפרצופם ממש. יורק לא מעז לנשום מרוב פחד שתיפלט ירייה. עם אור הבוקר הם מגיעים לכלא בעיר נוֹבֵי סוֹנְץ'. ״חזיר פולני מסריח!״ צורח עליו השומר בכניסה לבניין. ״עכשיו אתה מצטער שלא נשארת בבית עם אימא שלך?!״

יורק לא יודע מה לענות ולכן אינו אומר דבר. הגרמני מתרגז, תופס את שרשרת הברזל הכבדה ומצליף בגבו. החוליה האחרונה בשרשרת פוגעת בלחיו וקורעת את עורו. אני פצוע, הוא חושב בהפתעה ובעלבון כשדם נוטף על צווארו מתוך החתך העמוק. איש מעולם לא פגע בו גופנית, לא בזדון, והוא לא דמיין כאב נוקב כזה. כאשר מפרידים אותו מחבריו, הכאב חד עוד יותר מזה של פגיעת השרשרת. סטשק, אדק! הוא חושב. לאן לוקחים אתכם? הוא מושלך לתוך תא חשוך ומסריח מריחות גוף, שבו דחוסים אסירים רבים. הוא כבר לא מסוגל לעמוד בזה. הוא מוצא דרגש פנוי, מתכרבל עליו ונרדם.

כשהוא מתעורר, כל עצב בגופו פועם בכאב. אולי אני במיטה שלי בבית, הוא חושב. אולי אימא תיכנס ותעיר אותי. אבל זה לא חלום. הלחי שלו נפוחה ולוהטת. האסירים בתא משוחחים בשקט.

אסיר קשיש שיושב בפינה תופס את מבטו. ״אתה משחק שחמט?״ הוא שואל.

יורק ניגש אליו ומגלה שהלוח מאולתר מפיסת קרטון, וכלי המשחק מעוצבים מחתיכות לחם. בהתחשב בפנים הכחושות של האסירים הוא יכול להעריך את ההקרבה הזו של מזון טוב.

״מצטער, אני ממש גרוע בזה,״ הוא אומר.

״לא נורא, עכשיו יהיה לך הרבה זמן ללמוד.״

״מה זאת אומרת?״

״הזמן כאן עובר לאט. אני נמצא כאן כבר חצי שנה.״

״חצי שנה?!״ יורק נתקף בהלה כזו שהבטן שלו מתחילה לכאוב. ״אבל זה בלתי אפשרי להחזיק בני אדם בתנאים כאלה!״

״בלתי אפשרי? חה!״ האסיר הקשיש יורק על הרצפה. ״אל תדאג, אני אלמד אותך את מה שצריך לדעת. קוראים לי סְוִויטוֹסְיַאבְסְקִי.״

״ואני יז'י. החברים שלי קוראים לי יורק.״ הוא מספר לזקן על הנסיבות שהביאו אותו למקום ושוב מרגיש כמו מטומטם גמור.

״אחח... הנעורים! גם לי היה פעם דם חם כזה.״ הזקן טופח על כתפו בעידוד. ״אל תצטער על מה שקרה, ילד. עכשיו זה מאחוריך. תקשיב לי טוב. לפעמים לוקחים מפה אסירים החוצה, אבל לא כולם חוזרים. בשבוע שעבר לקחו מהתא ארבעה גברים. הם נסעו במשאיות אל היער, אבל המשאיות חזרו ריקות. אתה מבין את מה שאני אומר לך? אתה חייב להיזהר.״

״מה אני צריך לעשות?״ יורק רועד.

״בשום פנים ואופן אל תגיד להם את האמת. כשהם יחקרו אותך אל תוציא מילה על הונגריה ואל תספר שרציתם לחצות את הגבול. אחרת...״ סוויטוסיאבסקי מעביר אצבע לרוחב גרונו.

יורק נושך את שפתיו ומהנהן. לתלמיד המצטיין במתמטיקה, הראשון בכיתה שלו בכל המקצועות הריאליים, יש זיכרון מושלם. הוא אינו שוכח את העצה הזו ולא שום מילה שהוא שומע או פרצוף שהוא רואה. כמה ימים לאחר מכן, כאשר הוא נלקח לחקירה במטה הגסטאפו, הוא שומר את פיו סגור. הוא חוטף מכות רצח, אגרופים ובעיטות, קללות והשפלות. מצליפים בו בשוט ומכים אותו במקלות. מצמידים לעורף שלו אקדח ודורכים אותו.

״מה תכננת לעשות בהונגריה?״ צורח החוקר. ״תגיד לי מהר או שאני דופק לך כדור בראש.״

״לא עשיתי כלום,״ בוכה יורק בדמעות שאינן מזויפות. ״זאת טעות, אני לא יודע על מה אתה מדבר.״

בסופו של דבר משליכים אותו בחזרה לתא. כל האסירים מתקרבים לחבק אותו, לטפוח על שכמו ולשאול אותו לשלומו. ״אתה נראה נהדר,״ הם אומרים לו. ״איך זה שאתה עדיין עומד על הרגליים? הם ממש היו עדינים איתך. יכול להיות שהם התאהבו בך?״

הוא מצליח בקושי לפקוח את העיניים שלו, שנפוחות כמו שזיפים כחולים, וכשהוא מנסה לחייך הוא מרגיש שהלסת שלו מתפרקת. אבל הוא מחייך בכל זאת. ״הא, הא, מצחיק מאוד,״ הוא אומר. בעומק ליבו הוא גאה בעצמו: הוא לא נשבר.

האם אנשי הגסטאפו האמינו לו? הוא לא יודע. הוא אפילו לא יודע מה כתוב בהצהרה שהם הכריחו אותו לחתום עליה, אבל בתחילת יוני יוצא מהכלא טרנספורט גדול, וגם את השם שלו קוראים ברשימה. ״יז'י ביילצקי.״

״איזה מזל שיש לך,״ אומרים לו האסירים בתא, וסוויטוסיאבסקי נראה נרגש. ״יעבירו אותך לכלא קבוע, התנאים שם יותר הגונים ואפילו יוצאים לעבוד.״

יורק לא בטוח שזה נכון. אחרי כמעט חודש במעצר הוא כבר לא הנער התמים שהיה. כשמעלים אותם על המשאיות המחופות בברזנט, מבטו ממהר לחפש אחר אתי חפירה. אבל המשאית ריקה מאתים וממעדרים, והוא מתנשף בהקלה. לפחות אנחנו לא אמורים לכרות לעצמנו את הקברים שלנו, הוא חושב.

המשאיות נוסעות דרך ההרים ופורקות את האסירים בכלא בעיר טַרְנוֹב. כאשר הם נכנסים אל החצר הגדולה הוא שומע צעקה מאחוריו: ״יורק!״ הוא ממהר להסתובב. ״סטשק, אדק!״ הוא קורא בשמחה. הוא מזהה אותם בקושי. לסטשק יש עין נפוחה מדלקת, ואדק מרוט ומלוכלך וצולע על רגלו השמאלית. ״מה עשו לכם?״ למרות הכול, שלושתם מתחבקים וקופצים מרוב שמחה. לפתע העולם נראה בהיר יותר, והמשקל הנורא שרובץ על החזה שלו נעשה קל יותר. כשהחברים שלו לצידו הוא שוב חש חזק ונועז. אם שלושתנו יחד הכול יהיה טוב יותר, הוא חושב.

הכלא הגדול בטרנוב נראה באמת הגון יותר, בדיוק כפי שסוויטוסיאבסקי הבטיח, ויורק מברך את מזלו. זה נראה כמו מקום שאפשר להסתדר בו. אבל הם לא מספיקים להסתגל לשגרה. יומיים לאחר מכן, ב־13 ביוני, בזמן המסדר קוראים בשמותיהם של כמה מאות אסירים. סטשק, אדק ויורק ביניהם. ״אתם תהיו חלק מטרנספורט גדול,״ אומרים להם ולא מסבירים לאן הם נוסעים. למחרת בבוקר שערי הכלא נפתחים, והגרמנים מורים להם לצעוד אל תחנת הרכבת. השמש קופחת. כשהם מגיעים הרכבת שלהם כבר ממתינה. הוא רואה את הגרמנים מציבים מכונת ירייה חדשה על גג הקרון האחרון. היא נוצצת בבוהק מתכתי ומסנוורת את כל העיניים. הוא בוהה בה בחרדה. יש אלפי כדורים ברצועות התחמושת, הוא חושב. עד כדי כך הם פוחדים שנקפוץ מרכבת נוסעת? מי בכלל יעשה דבר כזה?

הגרמנים אינם אומרים דבר על היעד שהם נוסעים אליו, אבל תחושה של אימה שוקעת בבטנו כאשר החיילים דוחקים אותם לתוך הקרונות ומצופפים אותם בתאים הקטנים. החלונות חסומים בקרשים ובחוטי תיל, למקרה שאיזה אידיוט לא הבחין במכונת הירייה. לוקח שעות עד שהרכבת מתחילה לזוז. ״בבקשה, תנו לנו מים!״ הם מתחננים, אבל איש לא שומע להם. החום נורא. אפילו השומרים שלהם מזיעים ומקללים. להט השמש חודר את תקרת המתכת ואת החלונות האטומים והופך את הקרון לתנור. יורק דחוק על הספסל הצר בין שכניו ולא יכול לזוז. הוא צמא ומשווע לאוויר, ומרוב דוחק הרגליים והידיים שלו נרדמות ומאבדות תחושה. הוא מביט בעיניים כלות בשומר שגומע מהבקבוק שלו. מה לא הייתי נותן עבור טיפת מים, הוא חושב.

הרכבת נוסעת מזרחה וחוצה אזורים שמעולם לא ראה: כפרים, חוות, עיירות קטנות ושכוחות אל. אחר הצהריים הם מגיעים לתחנה קטנה, נידחת ושוממת. הרכבת עוצרת בחריקה על החצץ. יורק מציץ בסדק שבין הקרשים שאוטמים את החלון. המקום אינו מרשים ואין בו דבר מיוחד. על שלט ישן ומתקלף כתוב שם התחנה.

הוא קורא אותו בקול: ״אושוויץ.״