הרבה זמן ספר לא ריגש אותי כך. אולי זו התקופה או הגיל אבל ייבבתי חצי ספר. אני כמעט מכיר אישית את אדון רביניאן שלא פגשתיו מעולם. מבינים ממני ודאי ידעו להגיד משהו חכם על המבנה אז רק אציין שהוא מיוחד ומפתיע. בקדימה אחורה של החלק השני יש קצת סיפור על אהבה וחושך. אבל עם רגש.. למה הם עדיין בעזה？
"שיעורים בפיתוח קול" הוא הזמנה לצנוח אל התהום, אל הרגשות והאירועים שנמצאים עמוק בפנים, קבורים בתחתית התודעה. דורית רביניאן מראה לנו את הדרך באופן הכי חשוף ואמיתי שיש, ואז מצביעה על הדרך לטפס משם. ספר מעורר מחשבה, ובעיקר - אי אפשר להפסיק לקרוא מהעמוד הראשון ועד האחרון.
דורית רביניאן מפליאה לספר על משפחתה ואביה. זה ספר יפיפה ומרגש, קראתי אותו בנשימה עצורה במשך יומיים.
וואו... אין צורך ברשימה ארוכה או קצרה לפרס ספיר... פשוט וואו. ספר מורכב וחכם ועמוק וחברתי ועם זאת קריא ותקופתי ואישי כל כך. פשוט תענוג.
פנינה נדירה. מסע לא יאומן בחייה של המספרת, שתחילתו ברומן שהיא כותבת, ואז ברקמת קורים עדינה שבעדינות היא לוקחת אותנו אל משפחתה, אל ילדותה, אל נבכי נפשה. אני עדיין נפעמת מן הקריאה… בדפים האחרונים עלו בעיניי דמעות. לא מעשה של יום ביומו
התאפקתי לא לשאול אנשים שקראו אותו מה קורה בסוף תאור הסיפור והאם נעבור לפאזה בה המחברת תספר את סיפור המספרת המתבקש מאליו. כי רציתי להיות ברגע, כלומר במתח הנדרש. וסיפור המספרת לא איחר לבוא ואיתו העומק הנפשי ששמור לגאונים שפעם איבדו הכל והיה רגע או שניים שלא היה להם מה להפסיד ועל מה לגונן, ולכן הציצו על האמת. קשה ללכוד אמת ומפתה לברוח ממנה באינספור תירוצים. אצל רביניאן האת היא המכחול המוביל, וכפי שאמרה, הדימיון עוזר לשרטט את קווי המתאר של המציאות. ופיתוח הקול הוא נר שמאיר את כל הסיפור. הקול האבוד שמתפתחומשביח עד לסצנת הסיום המנוגנת באקורד חזק ומשכנע על אף שהוא מפתיע.
ספר שהוא לדעתי יצירת מופת! השילוב של הסיפור והמספרת הוא מרגש ומיוחד ואני מחכה בכליון עיניים לקרוא את הסיפור ולראות לאן הוא מתפתח, וזאת למרות שהיה שם קטע של התנתקות והתנקות שהיה לי עצוב. הספר הצליח לקחת אותי אל חיי שלי ואני מנצל את הביקורת להזמין את הסופרת לפיקניק בירקון… תודה על הספר והריגוש, לא רציתי שייגמר …
אהבתי מאוד, הסיפור הראשון היה כתוב מעניין, פעם ראשונה שאני קוראת ספר מזווית ראיה כזאת, אהבתי את הדלת הפתוחה שהסופרת דורית רביניין פתחה לנו הקוראים לחייה הפרטיים, בפתיחות, בכנות, מיוחדים במינם, כתיבה רהוטה וסוחפת, הקראה מצויינת.
ספר מקסים. שפה עשירה, דימויים מקסימים, דמויות אנושיות , כואבות , חיות , אותנטיות מרגשת . למה סיימתי אותו כבר?
הספר עמוק ומרגש מאד. דמותה של המחברת ״כישפה״ אותי בכנותה וביכולותיה לתאר מערכות יחסים מורכבות. ממליצה מאד! ריקי בליך הקריינית נפלאה!!!
ספר מעולה מזמן לא נשאבתי ככה לסיפור מעבר לסיפור השימוש בשפה העיברית כל כך מרשים והשיתוף בתהליך הכתיבה מרגש דורית היא הגדרה מדוייקת לסופרת וראוייה לכל שבח
באמת אחד הספרים הטובים. נכנס לבעיות באומץ רב השפה עשירה וקולחת תודה לדורית רביניאן
ספר נפלא, מרגש לעיתים עד דמעות, כתיבה נהדרת. שיר אהבה מלא חום למשפחה ולאבא המיוחד של הסופרת.
קראתי בשקיקה, היה לי קשה להניח מהיד. כתוב מקסים, דורית רביניאן מפליאה לתאר את ילדותה, תיאור מרגש ורגיש של אביה, ושל יחסים על גבול האסור. ממליצה בחום.
ספר נפלא של דורית רביניאן, היה שווה לחכות. כל כך הרבה עושר ספרותי, רגש, חשיפה. החלוקה בין שני הפרקים מפתיעה ומאד לא טריוויאלית. הגרסה הקולית הייתה מצויינת. ריקי בליך טובה מאד. ממליצה!
אהבתי את הרגישות , את הכתיבה את הסיפור הפשוט לכאורה היום יומי שהופך לחוויה עם כל כך הרבה יופי וחיים
הספר מורכב, ריגש אותי ברמת החשיפה והעומק, וכן בתיאורים מעוררי החמלה, במיוחד אלה של האח וכמון האב האהובים. התחברתי ואהבתי.
ספר מיוחד במינו. סיפור אהבה של בת לאביה מסופר בצורה יוצאת דופן ומרגשת!
מסע מרגש שבו תהליך הכתיבה הוא חלון לתהליך של צמיחה, התבגרות, ופרידה, השופך אור רגיש ונוגע ללב על מסלולי היקשרות במשפחה.
ספר מדהים במעמקים ובגבהים שלו, המון אומץ צריך כדי לכתוב ספר כזה. בהרבה מקומות מצאתי את עצמי כותבת אותו... דברים שעברתי במהלך חיי, צפו ועלו. תודה לדורית הסופרת ותודה לריקי הקריינית ותודה ל'עברית'
ספר שלא דומה לשום ספר אחר מבחינת עיצובו. הכי אהבתי את התקציר של הספר הנוכח/נפקד. נוכחותו המתמדת של הספר הנעדר הוא מהפרדוקסים הספרותיים המבריקים שנתקלתי בהם. אהבתי גם מאוד את הפרק הלשוני המצחיק עד דמעות.
אי אפשר להניח את הספר מהידיים. כתיבה אינטליגנטית, סוחפת וחדה. ספר שיש בו כל כך הרבה רגש. קריאת חובה.
העניין מתעורר מהרגע הראשון שנכנסים אל העלילה. גם כשהופך לסיפור בנימה אישית, קשה להפסיק לקרוא. שני הסיפורים משפחתיים ונוגעים בדברים שהם טאבו, כשהם לא. מצויין. דורית- תודה רבה.
אחד הדברים שמשכו את ליבי בספר הוא: השפה הנפלאה. המאמץ להסביר ולדייק עד שהקורא והכותבת שבעי נחת. היכולת לתאר כך את דמות האב - מופלאה בעיני. הוא מצוייר במילים - פנים וחוץ. תודה על ספר מרתק ורגיש.
התרגשתי ואהבתי,הזכיר לי את סיפורי אישתי על בית הוריה בילדותה ונעוריה. עדה אחרת,קרובה , עם חום אנושי,שלא מובן מאליו.
נהדר! שני ספרים בספר אחד. המספרת והסופרת. הרומן והביוגרפיה השזורים בו מקוריים ומיוחדים השפה העשירה של רביניאן מפליאה כהרגלה
ספר נהדר! מרגש מאד ונוגע ללב, כתוב היטב, רהוט, ומעניין. ריקי בליך קוראת מצויין, כמו תמיד.
הספר המרתק והסוחף הזה מדבר אהבה, על כוחה העצום להרוס אבל גם לרומם. ספר טאבו מרתק ובועט במיוחד, עם מערכת יחסים אסורה. סיפור שישאיר אתכם מרותקים מהחל ועד כלה, עם דמויות שתופסות את הלב ולא מרפות. הרגשתי כאילו אני שבויה בין המילים, מחכה בנשימה עצורה למהלך הבא. הנושא בועט במיוחד, כזה שגרם לי להרהר ולהתערער לא מעט, העלילה פתלתלה, סוחפת ומרגשת, כשנושא האהבה על כל גווניה במרכזה. הכתיבה אוטנטית, עשירה וחשופה, עם נושאים לא פשוטים, מורכבים ומטלטלים. הספר מחולק לשלושה חלקים, בתחילה חשתי שהחלק הראשון כלל לא קשור לשני ואף הרמתי גבה או שתיים.. על מה כל המהומה?! אבל אז, נפל הפור, איזו גאונות! הרגשתי כאילו הייתי בובה על חוט, שקיבלה את הקוד לחירות, רדפתי אחרי מארג הסיפורים בנשימה עצורה. יפעת ארניה
הונאה. הונאה מחורזת בהנאה והתרגשות . שמחה וגאווה על שאני רואה את מה שאיננו בצילום הפורמאלי. התרגשות ממשפטים מסוימים ודהרה דרך ה׳״סתם״שהוא אם אמא של הלא סתם. דורית, הגברת רביניאן, הבת של אבא, שתופרת מחלצות אמיתיות מבגדי המלך החדשים. לכאורה רומן מהגרים, מזיגת עולמות, ישן לתוך חדש. אני שומע את דינדוני הקסם האל זמני המושמע (צריך הייתי לאמר מצויר) בהחבא כמעט רק עבור מי שמקשיב
הספר הכי טוב שקראתי בזמן האחרון! התענגתי עליו. העושר השפתי, הרגשי, והחשוף. שאפו!
בנשימה עצורה קראתי את הספר. בהתחלה לא ברור החיבור אבל בסוף הכל מתחבר. כתוב נפלא, מרתק ושורט. מומלץ מאד
הסופרת מושיטה לקורא קצה חוט שאי אפשר שלא להסתקרן להתפתל בעקבותיו לאורך הספר בתוך מארג סיפורי אהבה, על גווניה וביטויה. על הטוב והמסוכן, על האסור והשמימי באותו רגש ארצי ונשגב כאחד. על כוחה של אהבה להרוס אך גם לרומם. נפלא. התרגשתי לקרוא. תודה.
הספר מעניין ומרגש, לעיתים עצוב מאוד ולעיתים מצחיק ומזכיר גם את בית הורי, אוהב את הכתיבה של דורית ואת האוטנטיות
כרגיל דורית מצויינת מחכה לספר הבא עדנה זיו אב
החלק הראשון של הספר היה מוזר• זה סיפור לא מוצלח שצריך היה לגנוז. הזדהיתי עם הסיפור על האב, העוגן שהיווה והבית עם החום הפרסי. חבל שהסיפור הזה היה ככ קצר. כמו החיים. צדקה האם שאין זמן. בסהכ היה כיף.
ספר אישי מרגש. בעיקר אהבתי את תיאור הרחובות הגאוגרפי המדויק של כפר סבא, את דמות האב לפרטי חייו, מהוויו, הקשר הבין דורי ואת הקינה העמוקה של הסופרת על עזיבתו בטרם עת
קראתי את הספר ונהניתי . כתוב טוב ורהוט. אבל משום מה, לא לגמרי האמנתי לנפתולי העלילה.
הסיפור הראשון בפתיח מעולה, איכשהו הלכתי לאיבוד בהמשך.. הסגירה של הספר מרגשת מאוד ונותנת מימד של עומק והנאה מהספר
ספר מרגש. ספרות יפה. מציאות ובדיה, סיפור דימיוני ואוטוביוגרפיה שלובים באופן מיוחד ואחר. אמנות היא אמנות אך גם תרפויטית. ביבליותרפיה לשמה
ספר מיוחד במבנה, בלשׂון, בדימויים שמניע חוויה אמנותית נהדרת. הוא גם מציע סיפור לא שגרתי, מעניין וחוויתי.
ספר מרגש. נגע בי בעוצמה ובגעגוע לאבי שלי. בתחילה קראתי בו בשאילתא ולאחר פרקים ראשונים נסחפתי אל תוך נבכי העלילה. תודה על ספרות עברית אחרת ומרגשת.
אהבתי את הספר. ניכרת האהבה הגדולה של המספרת לאב בפרטים האינסופיים בהם היא מתארת אותו. מקסים
המילים של רבניאן מלוות אותי מאז סמטת השקדיות שהיה סיפור שהפליא לשחזר תקופה ומקום שרק נפש כמו שלה יכולה לחוות כאילו היתה שם בספר הזה המילים ממשיכות לצור עברית משלה עם הצצה לנפש ולחרטות ספר שקראתי בנשימה ובהערכה על אומץ הכנות והמבט פנימה חשוף אבל גם מפוייס
סיפור מפתיע כדרכה רביניאן מצליחה לחדור מתחת לעור עם תיאורים מדויקים של החיים עכשיו צריכה לעבד את מה שקראתי
הספר כתוב בדרך מעניינת, אחרת, יחד עם זה איני בטוחה אם היא עושה טוב לספר. נהניתי משני החלקים, אבל הסגירה של החלק השני אינה אמינה ואינה תורמת להבנת הקשר בין שני החלקים בספר. מקווה שספרה הבא של הסופרת יהיה דומה יותר לחלק השני מלא הרגש.
ספר מקסים, גם חלקו הראשון וגם חלקו השני. הקישורים האדיפליים קצת 'בפרצוף', אבל הקריאה מענגת, זורמת ומאוד מרגשת. שמח מאוד שקראתי.
הספר הזכיר לי כמה אני מתגעגעת לכתיבה היפה של דורית רביניאן. מקווה שבעקבותיו תכתוב רומן חדש בקרוב
קראתי בנשימה אחת! חשבתי שהוא עוד סיפור מקסים של דורית וגיליתי אוטוביוגרפיה! תודה!!!
הספר גדוש ברגעים מרגשים של קשרים במשפחה מעברים בין עולמות מעניין , משעשע, הזדהיתי עם חלקים רבים בספר בעיקר מזכרונות עם אבי שהלך לעולמו השנה ואולי אימצתי זכרונות מאח שלעולם לא היה לי
ספר קסום. לצערי לא גדלתי עם אבא, התיאורים של אב ובתו בספר קסומים ומעוררי קנאה.
וואו, זה לא ספר שמסיימים אותו, קמים, וממשיכים את היום. פה עוצרים, ממשיכים לשבת ושואלים: מה זה היה ? ואני שואל: מה אמיתי ומה מהדמיון של דורית ? מה זה אומר על היחסים שלי עם הבת שלי ? מה עם היחסים בין הילדים שלי ? זה ספר שילווה אותי עוד זמן רב. מומלץ למיטיבי לכת...
עוד רומן משובח ומעורר מחשבה מבית היוצר של דורית רביניאן הגיח לאוויר העולם. רוצו לקרוא
הסיפור עדין וכתוב בשפה רגישה אך קמעה מנסה בכח להיות דרמתי. ודרמה: אין פה.
חצי ראשון טוב מאד ובשני , סיפור אישי פשוט ׳ ללא תעודת וללא עומק של ממש; מעט שבלוני בעיניי
התרגשתי.מעורר געגועים לאבי. הביטויים בפרסית ככ יפים מעוררים זיכרונות.תאור מדוייק של האווירה כיף.מי שרגיש מאוד גילויי האהבה יכולים לגלוש ל דמיונות.
סיפור משפחתי עדין אבל הרגשתי יותר מציצנות מהתרגשות. הספר מעניין כי הוא נותן רקע על הסופרת שכתבה ספרים כל כך מרגשים ומעוררי מחשבה ולא יותר.
ספר נחמד חסר מסר ברור הסיפור על אבא שלה ? על יחסי אחים? כן על הסיפור שנגנז ? לא יצאתי עם תבונה
דורית רביניאן היא אלופת המילים, השפה העברית עולה רמה בכתיבתה אך לעיתים נדמה כי העיקר הוא השפה ולא הסיפור. אין ממש סיפור וחבל. הספר איכזב אותי, השפה רוממה את רוחי. לאוהבי השפה העברית בלבד
כתיבה משובחת, עלילה מאכזבת ולעיתים משעממת, אף כי זה כנראה אוטוביאוגרפי.
מבחינת הסיפור עצמו, התחיל מעולה ומעניים. בערך שליש ראשון. אחכ נהיה פחות מעניין, לקראת הסוף יש שיפור מסוים. הכתיבה יפה. ספר נחמד.
דורית רביניאן כותבת נהדר. לא ידעתי שמדובר בממואר, וקצת התאכזבתי. מחכה לספר הבדוי הבא שלה.
אכזב. דמות האב מתוארת בצורה יוצאת דופן
השפה קולחת ויפה, הספרמרגיש כאוסף זיכרונות וסיפור אחד. מרגיש כמו החלטה של הסופרת שזה ספרה האחרון.
הכתיבה מדהימה. הסופרת מלהטת במילים כאילו היו משחק שח מט ולא משפטים. התוכן איכזב. סיפור שלא נוגע. סיפור שעדיף שלא יסופר.
לזכות הספר אומר, שהוא לא שעמם אותי אף לרגע. לחובתו אומר, שחסר לי הסבר מדוע מוגשת לי יצירה לא עשויה עד הסוף. שהרי אם המספרת חשה שחומרי הגלם קשים לה מדי, יכלה למצוא מישהי שתסיים את המלאכה במקומה. עוד אומר, ששבעה עשר הפרגמנטים בפרק הראשון נקראו לי כקינה על תבוסה של ישראל הציונית, אותה מייצגים המספרת והוריה, מפני ישראל הפונדמנטליסטית, אותה מייצגת "הרבנית" רעת הלב. לו נכתב הסיפור עד תומו, ולו הוסרט, הייתי מלהק את קתי בייטס לתפקיד "הרבנית".
לא יודע… לא סגור… יודעת לכתוב, זה בטוח, ובלעתי אותו מאוד מהר. אבל משהו לא התחבר לי.
החלק הראשון של הספר מעניין וקולח, החלק השני לא ברור איזה מסר הסופרת ניסתה להעביר לנו כקוראים . סהכ' לא משהו
האמת התאכזבתי, אולי כי הגעתי לספר עם המון ציפיות ומחמאות על הספר. הוא בסדר, נחמד, זה הכל
לא השתכנעתי, הארס פואטיקה מושלכת על הקורא ללא עידון או תיווך, המודעות העצמית מפריעה לשטף הקריאה. חבל היו ספרים קודמים שאהבתי
נתחיל מזה שריקי בליך היא קריינית מעולה. לגבי הספר עצמו - פחות. הסופרת שולטת היטב בשפה, בדימויים ובשילובים ביניהם. הסיפור עצמו לוקה בחוסר בהירות מבנית ועלילה לא מובנת. סה"כ לא סבלתי.
אכזבה גדולה! יכולת כתיבה ווירטואוזית שמתבזבזת על סיפור ללא עלילה! מתחיל מצויין ומתמשך ומתדרדר לסיפור משעמם של סופרת ש”התאהבה” במילותיה. לא מומלץ.
כמישהי שקראה את כל ספריה הקודמים של הסופרת, אוהבת מאוד את כתיבתה ונהנתה מכולם משהו בספר הזה הרגיש לי לא מעובד עד הסוף.. תחושה של טיוטה מתקדמת ולא ספר מוגמר ומהודק.
התחיל טוב, סוחף,, מנגן. ניכר שיש כאב עליו דורית כותבת, מילותיה נפלאות כדרכה. בחלק השני איבדתי אותה בסבך הדמויות, האירועים. ניסיתי להמשיך, רציתי להשאר. ולא צלח
מעט מאכזב לנוכח ספריה הקודמים של רביניאן. הרומן הגנוז יכול (וראוי) היה להתפתח לרומן מלא ועשיר. השילוב האוטוביוגרפי פגע קצת בעוצמת ועומק הסיפור. לא האישי ולא הבדיוני הבשילו דיים וחבל.
לא ברור לי מה קראתי, רומן על אח ואחות או ספר זכרונות של בת על אביה. אולי היה כדאי לסופרת לגנוז את הספר.
בינוני. חלקו הראשון כתוב רע, גם אם הסיבה להמצאותו בספר, לשפה הדלה והבחירה שלא לשמוט טובות ומעניינות, בסופו של דבר הוא כתוב לא טוב. בהמשך, רביניאן עוברת לכתוב ממואר, אבל במקום לכתוב באופן כן ואישי על עצמה, היא כותבת רק על הסובבים אותה. רק ממש בסוף הספר, ב-20 העמודים האחרונים, אפשר להרגיש משהו אישי וכן, ושם גם הספר תופס גובה. הספר, כשמו כן הוא, באמת מרגיש כמו שיעורים בפיתוח קולה הספרותי של רביניאן, ואני לא בטוח שהקורא, או לפחות אני, מעוניין לקרוא נסיונות או התנסויות מסוג זה.
לא אהבתי, רחוק מזה. ולא, לא התרגשתי. בהחלט זרקתי מהחלון. כי כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. הספר הוא מעשה טלאים מפואר - מפואר בלשון סגי נהור - מלא היבריס ושופוני, הוצאה מהבוידעם של כתב יד חלש ובוסרי שבהילות לא מוסברת - לאחר שהיה קבור ובצדק במשך זמן רב במגירתה של רביניאן - היא ורק היא גרמה להוצאתו לאור. מה בדיוק הקשר בין 17 הקטעים הראשונים על משפחתה של רביניאן (כאילו-ממואר, לנען האמת מעליב את הז׳אנר) לבין הקטעים התלושים על השפה הפרסית, שאין מאחוריהם דבר ואפשר היה לפרסם אותם כפוסט מהורהר בפייסבוק? התשובה היא הבהילות. והיא לא מוסברת. אפילו רביניאן אומרת בריאיון על הספר שמתמיה מה גרם לה לשלוף את כתב היד הדחוק הזה מהמגירה ״באמצע מלחמה״. וגם אני שואל: מה בער לך? קלטת שמזמן לא פרסמת ספר? שהמקדמה ההיא שהחזרת בעצם מפתה, אז למה לא? לא חשבת שהקוראים יראו לך מבעד למניפולציה שאת עושה עליהם? בקיצור, אני מנסה לרדת לשורש הסיבה שבגללה פותתי להוציא מכספי ולכלות מזמני - ולא מצליח. להבא אהיה זהיר יותר בספריה של רביניאן למרות ההילה והתהילה.
סתם , גיבובי מילים על מילים , מראה על כותבת (שונה מסופרת) במשבר או שניגמר לה הניצוץ ספר שעלה על המדף על חשבון הצלחה קודמת חבל דורית
שיעורים בנרקיסיזם. האמת, כבר מזמן לא נתקלתי בספר נרציסטי כל כך. דיוקן עצמי לוקה בעיוורון, כתוב בשפה מצטעצעת ומוקסמת מעצמה. מאכזב .
ספר מוזר. החלק הראשון סתמי ללא עלילה. החלק השני הביוגרפי סביר ותו לא. אכזבה גדולה
מאכזב. הרגיש לי כמו אוסף רעיונות שלו מתחברים לשלם. הדילמה שהכותבת מתארת לגבי גניזת הספר ברורה, מה שלא ברור זה מה גרם לה להוציא אותו לאור
התאכזבתי. לא ציפיתי לאוטוביוגרפיה. חסרה פרוזה. יותר כמו הצצה ליומן אישי. לכתיבה טיפולית . ממש התאכזבתי. הרגשתי שהכותבת סמכה על אהבת הקהל שחיכה כמוני בשקיקה לספר הבא שלה ולכן וודאי שיקרא אותו אך זה ממש ממש,לא זה. ממש מאוכזבת.
ריקי בליך קריינית טובה אבל הבחירה להקריא את הספר כמו קרייני חדשות של פעם ממש צרמה לי ולא מובנת. האם אפשר להחזיר ספר שקראתי עד הסוף?
משעמם למוות. מתיש ומרדים. קריינית נפלאה ושפה עשירה, ספר לא מומלץ בעליל
1
תקציר העלילה
(קטע 1 מתוך 17)
הרומן נפתח בטיסה בהולה מניו יורק לישראל. גיבורת הסיפור מוזעקת לשוב ארצה — אחיה מאושפז חסר הכרה בחדר מיון. בן שלושים ושתיים, לקה בזיהום בליבו והתמוטט. מנתב״ג היא נחפזת לבית החולים מאיר בכפר סבא. היא מוצאת שם את הוריה המומים ומוכי דאגה, ואחר כך את גיסתה, אשתו של אחיה, מוקפת בבני משפחתה שבאו לתמוך בה ובראשם דודתה הרבנית.
מאז ומעולם היו שותפי סוד, אחים בלב ובנפש, ולכן, כשהחליט פתאום להתחתן, היא הופתעה יותר מכולם. זה היה לפני כשנתיים, זמן קצר אחרי שיחת הסקייפ שבה סיפר לה שהכיר בעבודה מישהי חדשה, בא איתה אל הוריהם ובישר שהוא מתחתן. הכלה, יפהפייה בת עשרים ושבע, התייתמה בקטנותה מהוריה ודודיה אימצו אותה, ואף שבנעוריה התמרדה נגדם והפנתה עורף לדת, נשמר כל השנים הקשר עם משפחתה האדוקה בירושלים.
הגיבורה היא סטודנטית למשחק. בניו יורק היא לומדת בבית ספר יוקרתי לאמנויות הבמה. אחרי החתונה של אחיה היא טסה בחזרה לניו יורק, ואחיה עבר להתגורר בירושלים. שתיקה וזרות השתררו ביניהם. מאימם למדה שבעקבות אשתו, שנקלטה מחדש בחיק דודתה, החל גם הוא בתהליך של חזרה בתשובה. בסתיו שעבר, בביקורה הקודם בארץ, כבר היה אחיה הקטן והאהוב, בבת עינה, מגודל זקן, ואת ראשו כיסתה מגבעת שחורה. הוא שבר את ליבה כשהרתיע את פניו ממנה וסירב לחיבוקה. היא צחקה במבוכה והושיטה לו יד, וגם ללחוץ את ידה הוא סירב. בפסח האחרון, לראשונה בשלוש שנותיה בניו יורק, היא לא הגיעה ארצה לליל הסדר. בחצי פה תירצה אז לאימה שזאת תקופת מבחנים, ושתיהן ידעו שזה בגלל הנתק בינה ובין אחיה, בגלל הריחוק שהפגין כלפיה בפעם הקודמת כאילו היא איננה שם.
עכשיו, מעורערת ממראהו מוטל כך בחדר המיון ומחובר למכונות החייאה, היא נדהמת לגלות שגיסתה בהיריון. אשתו כבר בחודש השישי, ואימם, בשיחותיהן השבועיות בטלפון, לא סיפרה על כך דבר. האם פורצת בבכי. ממלמוליה הנבוכים מתברר שהדודה הרבנית הורתה לאחיה לשמור ממנה את ההיריון בסוד, ושהוא השביע את הוריהם שלא יגלו לה. וכל זאת מן החשש שהעלתה באוזניו הרבנית שמא יעורר באחותו קנאה; שמא היא, שנפשה כרוכה כל כך אחרי אחיה הקטן, והיא כבר בת שלושים וחמש ומעולם לא נישאה, עינה תהיה צרה בהיריון.
היא המומה ונעלבת עד עמקי נשמתה, רועדת מזעם. והרי הוא יקר לה יותר משהיא לעצמה, אז שהיא תקנא בו? אבל גדולה מן הזעם והעלבון היא החרדה לגורל אחיה, שרופאים באים ויוצאים מחדרו ובכל רגע עלולים להכריז עליו שהוא מת, וחשוקת שיניים, כל אימת שהיא נתקלת ברבנית במסדרון, היא קמה בהפגנתיות ומסתלקת מהמחלקה. בחצר בית החולים היא חוזרת לעשן, מחסלת סיגריה אחרי סיגריה.
עוד רופאים, משמרות מתחלפות, במסדרון תלמידי ישיבה מתפללים. רק מאוחר בלילה, כשמתפזרים כולם, היא נשארת יחידה לצד מיטת אחיה. היא, שכבר יותר משנתיים כואבת מגעגועים אליו וכועסת כל כך, סוף־סוף יכולה לחבק אותו, לשמוט את ראשה אל חיקו ולבכות בו מרה. היא ערה ומשגיחה עליו עד שעולה הבוקר, לא מסירה ממנו את עיניה. כאילו בכוח מבטה הבוער, המרותק אליו, כשהיא נושמת את נשימותיו, תשמור אותו בחיים.
הבשורה הקשה והטיסה הבהולה ארצה קטעו את סערת חייה בניו יורק. שם, בסטודיו למשחק, היא הייתה בעיצומן של חזרות אינטנסיביות לקראת מופע סוף השנה: עיבוד מוזיקלי עכשווי ל״שוליית הקוסם״. הבמאי צעיר וכבר בעל שם, כישרון עולה בווסט אנד, והיא מכולן, מכל בנות כיתתה, נבחרה לגלם את התפקיד הנשי הראשי. נקבעה לה שגרה של אימוני בוקר עם מורה למחול, והיא הפסיקה מיד לעשן והחלה בדיאטה מחמירה, ובין חזרה לחזרה הייתה משננת את שורות התפקיד שלה או מתרגלת סולמות משיעוריה היומיים בפיתוח קול — רק תשעה שיעורים הספיקה לקבל, והם נקטעו ברגע שהתקבלה הבשורה הקשה מהארץ.
בבית החולים, שיכורה מעייפות, היא מוצאת לפנות בוקר באחת המחלקות מיטה ריקה ונרדמת בה. על חרדתה הכוססת לשלומו של אחיה נוספת ומכבידה הדאגה שמא תאבד את התפקיד. היא קיבלה מהבמאי אישור מיוחד להיעדר עשרה ימים. שחקנית מחליפה תמלא את מקומה בחזרות. ערב הבכורה צפוי בעוד חודשיים ושבוע, הזמנות כבר נשלחו, ורק היא, הרחק בישראל, חולמת שהיא עדיין שם על הבמה באולם החזרות, ורעם התוף ותרועת החצוצרות באוזניה, ושפתיה נעות באלם ומדקלמות את השורות ששיננה בעל פה.
★
(קטע 2 מתוך 17)
מיום ליום הולך מצבו של האח ומתדרדר. הגיבורה רואה את הוריה טרופים מדאגה, אובדי עצות, מתחננים אל הרופאים. בלילות הם מלינים בביתם ברעננה את האורחים מירושלים. ובכל בוקר, כשהם מגיעים עם הרבנית ועם מלוויה לבית החולים, הם כמו שני ילדים מבולבלים, נעים בעקבותיה ומבקשים את צילה. אשתו של האח לא נראית עוד בחדר או במסדרון: בצו דודתה נשלחה בחזרה לירושלים.
היא אישה כריזמטית מאוד, הרבנית, חדת עין, ביקורתית. באחד הלילות, בסלון ביתם של המחותנים, כשהאם פותחת לפניה את האלבום המשפחתי, הרבנית נעצרת בשתי תמונות דהויות שצולמו בחג פורים אחד: הבת שם בת עשר אולי, והבן, מספרת אימו בדמעות, עלה באותה שנה לכיתה א'. ובתמונות — הרבנית רואה ומזדעזעת — הם מחופשים לחתן וכלה. מה שנקלט בחושיה כבר בליל החתונה וחשבה לקנאה, עין רעה שנותנת האחות הרווקה בנישואי אחיה הצעיר, מתברר לה עכשיו שביסודו אהבה אסורה, רחמנא ליצלן, בין האח לאחות.
היא מסירה את משקפיה ומרצינה אל פני מחותניה. היא שואלת אותם אם ידועה להם פעם אחת שבה שיחקו השניים כאילו הם מתחתנים, ולו רק מתוך משובת ילדים; כי אם כן — היא מכה בחומרה על האלבום — אין ספק שמשם באים אסונות על הבית הזה. הרי אם נכחו במעמד שני עדים, ואפילו רק זאטוטים בני גילם, די בטבעת הזאת שהבן ענד לאחותו לקשור אותם כך על פי ההלכה בברית נישואין. ואם קרה הדבר, השם ישמור, הם חייבים בגט.
באותו לילה, בחשכת חדר נעוריו של החתן, שנתה של הרבנית נודדת. התמונות שראתה באלבום מולידות בראשה תמונות אחרות, ואלה נרשמות בחושך ורודפות אותה ביתר שאת. הרי עד גיל בגרות, כך סיפר לה האב בבוקר הראשון שהתעוררה כאן, גדלו הבת והבן בחדר אחד — בחדר הזה. היא עוצמת את עיניה מפני המראות הנוראים שעולים בה: משחקים אסורים, נגיעות שבחטא.
בבוקר, במסדרון חדר המיון, היא צופה באם המסכנה, שמדברת אל בתה. בדחילו ורחימו, מתפתלת בדמעות, היא מטילה את השאלה לפתחה, והבת נרתעת כנשוכת נחש ופונה ומתפרצת על הרבנית בצעקות ובבכי. אבל עכשיו הרבנית איתנה בדעתה אף יותר, וגם אחרי שמרחיקים ממנה את הסוררת ומובילים אותה נאבקת ומתייפחת אל חצר בית החולים, היא באה בעקבותיה, וברוח מפויסת היא מנסה לברר אם בכל זאת היה שם משהו לא כשר ביניהם. ״אצלכם החילוניים,״ היא אומרת, ״שומעים בחדשות על הרבה מקרים כאלה.״ הבת יורקת בפרצופה, ונמלטת בוכייה ומקללת אל שער היציאה.
★
(קטע 3 מתוך 17)
כאן חוזרת העלילה אחורה בזמן — כשישה שבועות קודם לטיסה לישראל — אל היום שהתבשרה בו הגיבורה שנבחרה לגלם את התפקיד הראשי. היא הייתה אז במרחק כמאה וחמישים קילומטר מצפון לניו יורק, בעיירה מידלטאון שבמדינת קונטיקט.
עם חברתה פראן הגיעה לשם ביום שישי לפנות ערב, ומתחנת הרכבת הן נסעו במונית לאורך שדרה של אלונים ענקיים ובתי קומתיים מרועפים בגוונים חיוורים של תכלת וצהוב. ומיד עם כניסתן אל הבית — עוד בשלב החיבוק עם אימא של פראן ולחיצת היד החמה עם אביה ונביחות הכלבלב — התנגן הטלפון בכיס המעיל שלה. פעורת עיניים היא הראתה לפראן את שמו של הבמאי על המסך, ופראן הובילה אותה מיד למסדרון ומשם אל חדר השינה של הוריה, נופפה לה איחול בשתי אצבעות מוצלבות וסגרה אחריה את הדלת.
השיחה הייתה קצרה ולבבית. הבמאי התנצל ואמר שאינו פנוי כרגע להאריך בדיבור, וכדי שלא יחזיק אותה במתח כל סוף השבוע הוא מברך אותה כבר עכשיו על ליהוקה לתפקיד הראשי — ביום שני יכריז על כך רשמית בבית הספר. היא הודתה לו מתנשמת וחזרה והודתה לו על אמונו בה ואמרה כמה היא נרגשת ומצפה לקראת העבודה יחד. היא נשארה לשבת על המיטה עוד כמה רגעים, גרונה חנוק משמחה ופניה עוד פועמות.
שעון הרדיו על השידה הראה רבע לשמונה בערב. בישראל כמעט ארבע בבוקר, אבל אחיה אולי כבר התעורר — שם שבת, והוא, כרוך בטלית ותפילין, אולי מתפלל עכשיו תפילת שחרית. הרצון לשתף אותו בחדשות הטובות, לשמוע אותו ולדבר איתו, נשך בה פתאום נשיכה רעבה, מרושעת. רצתה להתקשר ולצווח לו באוזן שקיבלה את הזדמנות חייה, את התפקיד הראשי בהצגת הגמר! — להתמוגג מהתדהמה שלו ומהתרועות בקצה הרחוק של הקו, לשמוח בזה באמת, כמו שרק איתו ידעה לשמוח — הכול תסס בה פתאום.
ואפילו שידעה שלא תתקשר עכשיו, ושגם אילו זה היה יום חול ובארץ הייתה השעה סבירה יותר, הוא לא היה עונה; ואפילו שידעה שגם הודעת אס־אם־אס היא לא תכתוב לו (האחרונה ששלחה הייתה ביוני, והוא התעלם ממנה כמו מכל עשרות קודמותיה) — אף על פי כן דפדפה עכשיו אל התמונות בטלפון, וכשהשמחה עוד מרעידה את אצבעותיה פתחה את התמונה שלו מלוא המסך.
כבר כמה וכמה חודשים לא עשתה את זה. בגעגועיה הייתה אורבת לו בסקייפ, וליבה החיש את פעימותיו כשהיא ראתה שהוא ״מחובר״. שיכורה בלילות הייתה מתקשרת אליו מטלפונים ציבוריים, מאזינה בלי אוויר לצפצופי החיוג ונלפתת דמעות עוד לפני שעלתה הודעתו בתא הקולי. גם לדירה שלהם בירושלים צלצלה, הייתה שומעת את אשתו קוראת ״הלו?״ ומיד מנתקת. כאב ההתעלמות ממנה, האדישות לקיומה, כאילו היא מתה או כאילו מעולם לא הייתה לו אחות, קרע אותה והעליב שוב ושוב, כמו פצע שותת של בושה.
היא נמנעה ככל יכולתה ממחשבות עליו, אבל כשעלה בה זיכרון מן העבר, או כשצחקה פתאום ממשהו שרק הוא היה יכול להבין, חשה את השבר זע בליבה. וגם בבקרים הקרים, מנמנמת ברכבת בדרכה לסטודיו ומתנודדת עם ערסולי הקרון, הייתה נפשה שוכחת ושוקעת ומגששת אל נפש אחיה, וכמו חץ פולח היה מעורר אותה אז ומבעיר בזעם את פניה. למראה יהודים חרדים ברחוב או אישה בהיריון עם ילדים בכיפה וציציות הייתה מזדעזעת מצער על האחיין או האחיינית שיהיו לה ושהיא לא תכיר.
גם השנה בפברואר חיכתה ביום הולדתה במתח לברכה ממנו, וגם למחרת היום היא לא נשלחה. ולקראת אפריל, כשאזרה אומץ והודיעה להוריה שביטלה את הכרטיס ושלא תגיע השנה לליל הסדר, היה נדמה לה שקול אימה משתתק רגע מתוך הקלה. כבר זמן־מה לא עלה שמו של אחיה בשיחותיהן, אימה לא הזכירה אותו או את אשתו, לא את תבשיליה התפלים ולא את ניסיונותיה להרות אחרי שהפילה בשנית. כאילו גם אימם, שהדיסקרטיות הקנתה לה מעמד חדש ביניהם, התרגלה לנתק המתמשך הזה בין ילדיה. ורק כשאחז אביה בשפופרת ואיחל לה ביבבה חג שמח, הסגירו אנחותיו את מה שלא דובר בו.
★
פראן חיכתה לה בציפייה דרוכה מעבר לדלת, והיא הנהנה אליה בחיוך דומע ונפלה צוחקת אל תוך חיבוקה המוחץ. הוריה כבר ישבו במטבח ופתחו בקבוק יין אדום שהביאו מטיול בצ'ילה. הם הרימו כולם את הכוסות לכבודה והריעו לה על הזכייה בתפקיד ואיחלו לה ״לשבור רגל״. את ״שוליית הקוסם״ הם הכירו רק כמיקי מאוס מ״פנטזיה״ של אולפני דיסני, והופתעו כשסיפרה שזאת יצירה גרמנית קלאסית מהמאה השמונה עשרה.
הסתחרר לה הראש מהר, כבר אחרי חצי הכוס הראשונה. היא הייתה כל כך מרוגשת שכמעט לא נגעה בנתח הבשר וטעמה רק מהאספרגוס ומתפוחי האדמה. חשוב היה לה להזכיר להם שהשוליה מקים את המטאטא לחיים על ידי מילות הקסם שלמד ושכך הוא שולט במציאות, אבל כשהטירה מוצפת מים והמטאטאים הולכים ומתרבים, הוא מאבד שליטה ונשאר חסר אונים עד שחוזר הקוסם, שהוא כמו אלוהים בעצם, ושבסרט ציירו אותו על פי דיוקנו והבעות פניו של וולט דיסני עצמו — ורק כשפראן נגעה בכתפה והרחיקה מידה את היין, ובמקומו שתתה מתנשמת את המים שנמזגו לה, שמה לב לשקט שהשתרר סביב השולחן והבינה שדיברה יותר מדי.
המשך בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
