שיעורים בפיתוח קול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיעורים בפיתוח קול
מכר
אלפי
עותקים
שיעורים בפיתוח קול
מכר
אלפי
עותקים

שיעורים בפיתוח קול

4 כוכבים (346 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2837מקורי
ספר מודפס
5970.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 88
ספר קולי
2837מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2025
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 53 דק'
  • קריינות: ריקי בליך
  • זמן האזנה: 5 שעות ו 10 דק'

דורית רביניאן

דורית רביניאן (נולדה ב-25 בספטמבר 1972). ספרה הראשון, "סמטת השקדיות בעומריג'אן", נכתב בגיל 22, שזיכה אותה ב-1995 בפרס וינר לספרות צעירה. ספרה השני, "החתונות שלנו", פורסם בגיל 27 בשנת 1999. בלונדון קיבלה עליו את הפרס על שם צ'ארלס אורד וינגייט. ב-2000 קיבלה את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים וב-2009 את פרס אקו"ם לעידוד היצירה. ספר הילדים שכתבה, "אז איפה הייתי אני", יצא לאור ב-2006. הרומן השלישי שלה, "גדר חיה" בשנת 2014, וזיכה את רביניאן ב-2015 בפרס ברנשטיין לספרות.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/y7bs6hsd
ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

קרע נקרע בין אח לאחות. פעם היו קרובים בלב ובנפש, ובשנים האחרונות השתררה ביניהם שתיקה. עכשיו מתמוטט האח ומיטלטל בין חיים למוות, ואחותו מוזעקת אל מיטת חוליו, שם היא מואשמת האשמה זדונית, כאילו מרוב אהבתה אל אחיה היא שהביאה עליו את אסונו. האומנם אהבה אותו “יותר מדי”, אהבה שאין עליה כפרה?

עשור אחרי ההצלחה הבינלאומית של גדר חיה והסערה שחולל סביבו, פונה דורית רביניאן בספרה הרביעי, הנועז מכל קודמיו, אל הגלעין המשפחתי העמוק ביותר ומתחקה אחרי חרדת החטא הטמונה בו: עד כמה מותר לאהוב בן משפחה ומאיזה רגע נהפכת האהבה לרגש אסור.

השאלה האמיצה הזאת תובעת תשובה פעמיים: פעם אחת בעלילתו של רומן בדוי שכתבה רביניאן וגנזה את פרסומו לפני שנים; ופעם אחרת בתולדות משפחתה האמיתית. שם וגם כאן טמון סוד, מעשה קיצוני שקשור באח קטן. נפתחת חקירה פנימית, מתעתעת, וככל שמעמיקים בה מתגלה כי אותה אשמה – אם אינה רק פרי דמיונה – כוונה אל בן משפחה אחר, קרוב אף יותר.

בעברית צלולה וסוחפת חוזרת רביניאן עם יצירה מפתיעה בתכניה ובמבנה המקורי שלה: “סיפור בתוך סיפור” שחושף את המציאות שמתחת לבדיה עם מה שרוחש במעמקיהן – רגש חתרני שאי אפשר עוד להתכחש אליו.

פרק ראשון

1

תקציר העלילה

(קטע 1 מתוך 17)

הרומן נפתח בטיסה בהולה מניו יורק לישראל. גיבורת הסיפור מוזעקת לשוב ארצה — אחיה מאושפז חסר הכרה בחדר מיון. בן שלושים ושתיים, לקה בזיהום בליבו והתמוטט. מנתב״ג היא נחפזת לבית החולים מאיר בכפר סבא. היא מוצאת שם את הוריה המומים ומוכי דאגה, ואחר כך את גיסתה, אשתו של אחיה, מוקפת בבני משפחתה שבאו לתמוך בה ובראשם דודתה הרבנית.

מאז ומעולם היו שותפי סוד, אחים בלב ובנפש, ולכן, כשהחליט פתאום להתחתן, היא הופתעה יותר מכולם. זה היה לפני כשנתיים, זמן קצר אחרי שיחת הסקייפ שבה סיפר לה שהכיר בעבודה מישהי חדשה, בא איתה אל הוריהם ובישר שהוא מתחתן. הכלה, יפהפייה בת עשרים ושבע, התייתמה בקטנותה מהוריה ודודיה אימצו אותה, ואף שבנעוריה התמרדה נגדם והפנתה עורף לדת, נשמר כל השנים הקשר עם משפחתה האדוקה בירושלים.

הגיבורה היא סטודנטית למשחק. בניו יורק היא לומדת בבית ספר יוקרתי לאמנויות הבמה. אחרי החתונה של אחיה היא טסה בחזרה לניו יורק, ואחיה עבר להתגורר בירושלים. שתיקה וזרות השתררו ביניהם. מאימם למדה שבעקבות אשתו, שנקלטה מחדש בחיק דודתה, החל גם הוא בתהליך של חזרה בתשובה. בסתיו שעבר, בביקורה הקודם בארץ, כבר היה אחיה הקטן והאהוב, בבת עינה, מגודל זקן, ואת ראשו כיסתה מגבעת שחורה. הוא שבר את ליבה כשהרתיע את פניו ממנה וסירב לחיבוקה. היא צחקה במבוכה והושיטה לו יד, וגם ללחוץ את ידה הוא סירב. בפסח האחרון, לראשונה בשלוש שנותיה בניו יורק, היא לא הגיעה ארצה לליל הסדר. בחצי פה תירצה אז לאימה שזאת תקופת מבחנים, ושתיהן ידעו שזה בגלל הנתק בינה ובין אחיה, בגלל הריחוק שהפגין כלפיה בפעם הקודמת כאילו היא איננה שם.

עכשיו, מעורערת ממראהו מוטל כך בחדר המיון ומחובר למכונות החייאה, היא נדהמת לגלות שגיסתה בהיריון. אשתו כבר בחודש השישי, ואימם, בשיחותיהן השבועיות בטלפון, לא סיפרה על כך דבר. האם פורצת בבכי. ממלמוליה הנבוכים מתברר שהדודה הרבנית הורתה לאחיה לשמור ממנה את ההיריון בסוד, ושהוא השביע את הוריהם שלא יגלו לה. וכל זאת מן החשש שהעלתה באוזניו הרבנית שמא יעורר באחותו קנאה; שמא היא, שנפשה כרוכה כל כך אחרי אחיה הקטן, והיא כבר בת שלושים וחמש ומעולם לא נישאה, עינה תהיה צרה בהיריון.

היא המומה ונעלבת עד עמקי נשמתה, רועדת מזעם. והרי הוא יקר לה יותר משהיא לעצמה, אז שהיא תקנא בו? אבל גדולה מן הזעם והעלבון היא החרדה לגורל אחיה, שרופאים באים ויוצאים מחדרו ובכל רגע עלולים להכריז עליו שהוא מת, וחשוקת שיניים, כל אימת שהיא נתקלת ברבנית במסדרון, היא קמה בהפגנתיות ומסתלקת מהמחלקה. בחצר בית החולים היא חוזרת לעשן, מחסלת סיגריה אחרי סיגריה.

עוד רופאים, משמרות מתחלפות, במסדרון תלמידי ישיבה מתפללים. רק מאוחר בלילה, כשמתפזרים כולם, היא נשארת יחידה לצד מיטת אחיה. היא, שכבר יותר משנתיים כואבת מגעגועים אליו וכועסת כל כך, סוף־סוף יכולה לחבק אותו, לשמוט את ראשה אל חיקו ולבכות בו מרה. היא ערה ומשגיחה עליו עד שעולה הבוקר, לא מסירה ממנו את עיניה. כאילו בכוח מבטה הבוער, המרותק אליו, כשהיא נושמת את נשימותיו, תשמור אותו בחיים.

הבשורה הקשה והטיסה הבהולה ארצה קטעו את סערת חייה בניו יורק. שם, בסטודיו למשחק, היא הייתה בעיצומן של חזרות אינטנסיביות לקראת מופע סוף השנה: עיבוד מוזיקלי עכשווי ל״שוליית הקוסם״. הבמאי צעיר וכבר בעל שם, כישרון עולה בווסט אנד, והיא מכולן, מכל בנות כיתתה, נבחרה לגלם את התפקיד הנשי הראשי. נקבעה לה שגרה של אימוני בוקר עם מורה למחול, והיא הפסיקה מיד לעשן והחלה בדיאטה מחמירה, ובין חזרה לחזרה הייתה משננת את שורות התפקיד שלה או מתרגלת סולמות משיעוריה היומיים בפיתוח קול — רק תשעה שיעורים הספיקה לקבל, והם נקטעו ברגע שהתקבלה הבשורה הקשה מהארץ.

בבית החולים, שיכורה מעייפות, היא מוצאת לפנות בוקר באחת המחלקות מיטה ריקה ונרדמת בה. על חרדתה הכוססת לשלומו של אחיה נוספת ומכבידה הדאגה שמא תאבד את התפקיד. היא קיבלה מהבמאי אישור מיוחד להיעדר עשרה ימים. שחקנית מחליפה תמלא את מקומה בחזרות. ערב הבכורה צפוי בעוד חודשיים ושבוע, הזמנות כבר נשלחו, ורק היא, הרחק בישראל, חולמת שהיא עדיין שם על הבמה באולם החזרות, ורעם התוף ותרועת החצוצרות באוזניה, ושפתיה נעות באלם ומדקלמות את השורות ששיננה בעל פה.

(קטע 2 מתוך 17)

מיום ליום הולך מצבו של האח ומתדרדר. הגיבורה רואה את הוריה טרופים מדאגה, אובדי עצות, מתחננים אל הרופאים. בלילות הם מלינים בביתם ברעננה את האורחים מירושלים. ובכל בוקר, כשהם מגיעים עם הרבנית ועם מלוויה לבית החולים, הם כמו שני ילדים מבולבלים, נעים בעקבותיה ומבקשים את צילה. אשתו של האח לא נראית עוד בחדר או במסדרון: בצו דודתה נשלחה בחזרה לירושלים.

היא אישה כריזמטית מאוד, הרבנית, חדת עין, ביקורתית. באחד הלילות, בסלון ביתם של המחותנים, כשהאם פותחת לפניה את האלבום המשפחתי, הרבנית נעצרת בשתי תמונות דהויות שצולמו בחג פורים אחד: הבת שם בת עשר אולי, והבן, מספרת אימו בדמעות, עלה באותה שנה לכיתה א'. ובתמונות — הרבנית רואה ומזדעזעת — הם מחופשים לחתן וכלה. מה שנקלט בחושיה כבר בליל החתונה וחשבה לקנאה, עין רעה שנותנת האחות הרווקה בנישואי אחיה הצעיר, מתברר לה עכשיו שביסודו אהבה אסורה, רחמנא ליצלן, בין האח לאחות.

היא מסירה את משקפיה ומרצינה אל פני מחותניה. היא שואלת אותם אם ידועה להם פעם אחת שבה שיחקו השניים כאילו הם מתחתנים, ולו רק מתוך משובת ילדים; כי אם כן — היא מכה בחומרה על האלבום — אין ספק שמשם באים אסונות על הבית הזה. הרי אם נכחו במעמד שני עדים, ואפילו רק זאטוטים בני גילם, די בטבעת הזאת שהבן ענד לאחותו לקשור אותם כך על פי ההלכה בברית נישואין. ואם קרה הדבר, השם ישמור, הם חייבים בגט.

באותו לילה, בחשכת חדר נעוריו של החתן, שנתה של הרבנית נודדת. התמונות שראתה באלבום מולידות בראשה תמונות אחרות, ואלה נרשמות בחושך ורודפות אותה ביתר שאת. הרי עד גיל בגרות, כך סיפר לה האב בבוקר הראשון שהתעוררה כאן, גדלו הבת והבן בחדר אחד — בחדר הזה. היא עוצמת את עיניה מפני המראות הנוראים שעולים בה: משחקים אסורים, נגיעות שבחטא.

בבוקר, במסדרון חדר המיון, היא צופה באם המסכנה, שמדברת אל בתה. בדחילו ורחימו, מתפתלת בדמעות, היא מטילה את השאלה לפתחה, והבת נרתעת כנשוכת נחש ופונה ומתפרצת על הרבנית בצעקות ובבכי. אבל עכשיו הרבנית איתנה בדעתה אף יותר, וגם אחרי שמרחיקים ממנה את הסוררת ומובילים אותה נאבקת ומתייפחת אל חצר בית החולים, היא באה בעקבותיה, וברוח מפויסת היא מנסה לברר אם בכל זאת היה שם משהו לא כשר ביניהם. ״אצלכם החילוניים,״ היא אומרת, ״שומעים בחדשות על הרבה מקרים כאלה.״ הבת יורקת בפרצופה, ונמלטת בוכייה ומקללת אל שער היציאה.

(קטע 3 מתוך 17)

כאן חוזרת העלילה אחורה בזמן — כשישה שבועות קודם לטיסה לישראל — אל היום שהתבשרה בו הגיבורה שנבחרה לגלם את התפקיד הראשי. היא הייתה אז במרחק כמאה וחמישים קילומטר מצפון לניו יורק, בעיירה מידלטאון שבמדינת קונטיקט.

עם חברתה פראן הגיעה לשם ביום שישי לפנות ערב, ומתחנת הרכבת הן נסעו במונית לאורך שדרה של אלונים ענקיים ובתי קומתיים מרועפים בגוונים חיוורים של תכלת וצהוב. ומיד עם כניסתן אל הבית — עוד בשלב החיבוק עם אימא של פראן ולחיצת היד החמה עם אביה ונביחות הכלבלב — התנגן הטלפון בכיס המעיל שלה. פעורת עיניים היא הראתה לפראן את שמו של הבמאי על המסך, ופראן הובילה אותה מיד למסדרון ומשם אל חדר השינה של הוריה, נופפה לה איחול בשתי אצבעות מוצלבות וסגרה אחריה את הדלת.

השיחה הייתה קצרה ולבבית. הבמאי התנצל ואמר שאינו פנוי כרגע להאריך בדיבור, וכדי שלא יחזיק אותה במתח כל סוף השבוע הוא מברך אותה כבר עכשיו על ליהוקה לתפקיד הראשי — ביום שני יכריז על כך רשמית בבית הספר. היא הודתה לו מתנשמת וחזרה והודתה לו על אמונו בה ואמרה כמה היא נרגשת ומצפה לקראת העבודה יחד. היא נשארה לשבת על המיטה עוד כמה רגעים, גרונה חנוק משמחה ופניה עוד פועמות.

שעון הרדיו על השידה הראה רבע לשמונה בערב. בישראל כמעט ארבע בבוקר, אבל אחיה אולי כבר התעורר — שם שבת, והוא, כרוך בטלית ותפילין, אולי מתפלל עכשיו תפילת שחרית. הרצון לשתף אותו בחדשות הטובות, לשמוע אותו ולדבר איתו, נשך בה פתאום נשיכה רעבה, מרושעת. רצתה להתקשר ולצווח לו באוזן שקיבלה את הזדמנות חייה, את התפקיד הראשי בהצגת הגמר! — להתמוגג מהתדהמה שלו ומהתרועות בקצה הרחוק של הקו, לשמוח בזה באמת, כמו שרק איתו ידעה לשמוח — הכול תסס בה פתאום.

ואפילו שידעה שלא תתקשר עכשיו, ושגם אילו זה היה יום חול ובארץ הייתה השעה סבירה יותר, הוא לא היה עונה; ואפילו שידעה שגם הודעת אס־אם־אס היא לא תכתוב לו (האחרונה ששלחה הייתה ביוני, והוא התעלם ממנה כמו מכל עשרות קודמותיה) — אף על פי כן דפדפה עכשיו אל התמונות בטלפון, וכשהשמחה עוד מרעידה את אצבעותיה פתחה את התמונה שלו מלוא המסך.

כבר כמה וכמה חודשים לא עשתה את זה. בגעגועיה הייתה אורבת לו בסקייפ, וליבה החיש את פעימותיו כשהיא ראתה שהוא ״מחובר״. שיכורה בלילות הייתה מתקשרת אליו מטלפונים ציבוריים, מאזינה בלי אוויר לצפצופי החיוג ונלפתת דמעות עוד לפני שעלתה הודעתו בתא הקולי. גם לדירה שלהם בירושלים צלצלה, הייתה שומעת את אשתו קוראת ״הלו?״ ומיד מנתקת. כאב ההתעלמות ממנה, האדישות לקיומה, כאילו היא מתה או כאילו מעולם לא הייתה לו אחות, קרע אותה והעליב שוב ושוב, כמו פצע שותת של בושה.

היא נמנעה ככל יכולתה ממחשבות עליו, אבל כשעלה בה זיכרון מן העבר, או כשצחקה פתאום ממשהו שרק הוא היה יכול להבין, חשה את השבר זע בליבה. וגם בבקרים הקרים, מנמנמת ברכבת בדרכה לסטודיו ומתנודדת עם ערסולי הקרון, הייתה נפשה שוכחת ושוקעת ומגששת אל נפש אחיה, וכמו חץ פולח היה מעורר אותה אז ומבעיר בזעם את פניה. למראה יהודים חרדים ברחוב או אישה בהיריון עם ילדים בכיפה וציציות הייתה מזדעזעת מצער על האחיין או האחיינית שיהיו לה ושהיא לא תכיר.

גם השנה בפברואר חיכתה ביום הולדתה במתח לברכה ממנו, וגם למחרת היום היא לא נשלחה. ולקראת אפריל, כשאזרה אומץ והודיעה להוריה שביטלה את הכרטיס ושלא תגיע השנה לליל הסדר, היה נדמה לה שקול אימה משתתק רגע מתוך הקלה. כבר זמן־מה לא עלה שמו של אחיה בשיחותיהן, אימה לא הזכירה אותו או את אשתו, לא את תבשיליה התפלים ולא את ניסיונותיה להרות אחרי שהפילה בשנית. כאילו גם אימם, שהדיסקרטיות הקנתה לה מעמד חדש ביניהם, התרגלה לנתק המתמשך הזה בין ילדיה. ורק כשאחז אביה בשפופרת ואיחל לה ביבבה חג שמח, הסגירו אנחותיו את מה שלא דובר בו.

פראן חיכתה לה בציפייה דרוכה מעבר לדלת, והיא הנהנה אליה בחיוך דומע ונפלה צוחקת אל תוך חיבוקה המוחץ. הוריה כבר ישבו במטבח ופתחו בקבוק יין אדום שהביאו מטיול בצ'ילה. הם הרימו כולם את הכוסות לכבודה והריעו לה על הזכייה בתפקיד ואיחלו לה ״לשבור רגל״. את ״שוליית הקוסם״ הם הכירו רק כמיקי מאוס מ״פנטזיה״ של אולפני דיסני, והופתעו כשסיפרה שזאת יצירה גרמנית קלאסית מהמאה השמונה עשרה.

הסתחרר לה הראש מהר, כבר אחרי חצי הכוס הראשונה. היא הייתה כל כך מרוגשת שכמעט לא נגעה בנתח הבשר וטעמה רק מהאספרגוס ומתפוחי האדמה. חשוב היה לה להזכיר להם שהשוליה מקים את המטאטא לחיים על ידי מילות הקסם שלמד ושכך הוא שולט במציאות, אבל כשהטירה מוצפת מים והמטאטאים הולכים ומתרבים, הוא מאבד שליטה ונשאר חסר אונים עד שחוזר הקוסם, שהוא כמו אלוהים בעצם, ושבסרט ציירו אותו על פי דיוקנו והבעות פניו של וולט דיסני עצמו — ורק כשפראן נגעה בכתפה והרחיקה מידה את היין, ובמקומו שתתה מתנשמת את המים שנמזגו לה, שמה לב לשקט שהשתרר סביב השולחן והבינה שדיברה יותר מדי.

המשך בספר המלא

דורית רביניאן

דורית רביניאן (נולדה ב-25 בספטמבר 1972). ספרה הראשון, "סמטת השקדיות בעומריג'אן", נכתב בגיל 22, שזיכה אותה ב-1995 בפרס וינר לספרות צעירה. ספרה השני, "החתונות שלנו", פורסם בגיל 27 בשנת 1999. בלונדון קיבלה עליו את הפרס על שם צ'ארלס אורד וינגייט. ב-2000 קיבלה את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים וב-2009 את פרס אקו"ם לעידוד היצירה. ספר הילדים שכתבה, "אז איפה הייתי אני", יצא לאור ב-2006. הרומן השלישי שלה, "גדר חיה" בשנת 2014, וזיכה את רביניאן ב-2015 בפרס ברנשטיין לספרות.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/y7bs6hsd
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

התשמע קולי רן בן-נון ביקורת העורך 04/05/2025 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2025
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 180 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 53 דק'
  • קריינות: ריקי בליך
  • זמן האזנה: 5 שעות ו 10 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
346 דירוגים
167 דירוגים
84 דירוגים
49 דירוגים
31 דירוגים
15 דירוגים
22/4/2025

הרבה זמן ספר לא ריגש אותי כך. אולי זו התקופה או הגיל אבל ייבבתי חצי ספר. אני כמעט מכיר אישית את אדון רביניאן שלא פגשתיו מעולם. מבינים ממני ודאי ידעו להגיד משהו חכם על המבנה אז רק אציין שהוא מיוחד ומפתיע. בקדימה אחורה של החלק השני יש קצת סיפור על אהבה וחושך. אבל עם רגש.. למה הם עדיין בעזה?

11
16/4/2025

בשביל ספרים כאלה למדו בני האדם קרוא וכתוב

8
1/5/2025

"שיעורים בפיתוח קול" הוא הזמנה לצנוח אל התהום, אל הרגשות והאירועים שנמצאים עמוק בפנים, קבורים בתחתית התודעה. דורית רביניאן מראה לנו את הדרך באופן הכי חשוף ואמיתי שיש, ואז מצביעה על הדרך לטפס משם. ספר מעורר מחשבה, ובעיקר - אי אפשר להפסיק לקרוא מהעמוד הראשון ועד האחרון.

5
4/5/2025

משעמם

4
25/4/2025

דורית רביניאן מפליאה לספר על משפחתה ואביה. זה ספר יפיפה ומרגש, קראתי אותו בנשימה עצורה במשך יומיים.

4
15/3/2025

ספר שקשה להניח, אהבתי, נסחפתי והתרגשתי, כתיבה מרגשת וייחודית

3
29/5/2025

דורית מפליאה בתיאוריה תענוג לקרוא ולהרגיש חלק מהספר

1
25/4/2025

וואו... אין צורך ברשימה ארוכה או קצרה לפרס ספיר... פשוט וואו. ספר מורכב וחכם ועמוק וחברתי ועם זאת קריא ותקופתי ואישי כל כך. פשוט תענוג.

1
26/7/2025

כנה ואמיתי, רגיש מאד, נכנס ללב

25/7/2025

פנינה נדירה. מסע לא יאומן בחייה של המספרת, שתחילתו ברומן שהיא כותבת, ואז ברקמת קורים עדינה שבעדינות היא לוקחת אותנו אל משפחתה, אל ילדותה, אל נבכי נפשה. אני עדיין נפעמת מן הקריאה… בדפים האחרונים עלו בעיניי דמעות. לא מעשה של יום ביומו

23/7/2025

ספר עמוק ומעורר מחשבה. הקריינות נהדרת!!

22/7/2025

מצויין... סוחף... מתעתע ... לפעמים מעלה תחושת מיא(ע)וס

21/7/2025

התאפקתי לא לשאול אנשים שקראו אותו מה קורה בסוף תאור הסיפור והאם נעבור לפאזה בה המחברת תספר את סיפור המספרת המתבקש מאליו. כי רציתי להיות ברגע, כלומר במתח הנדרש. וסיפור המספרת לא איחר לבוא ואיתו העומק הנפשי ששמור לגאונים שפעם איבדו הכל והיה רגע או שניים שלא היה להם מה להפסיד ועל מה לגונן, ולכן הציצו על האמת. קשה ללכוד אמת ומפתה לברוח ממנה באינספור תירוצים. אצל רביניאן האת היא המכחול המוביל, וכפי שאמרה, הדימיון עוזר לשרטט את קווי המתאר של המציאות. ופיתוח הקול הוא נר שמאיר את כל הסיפור. הקול האבוד שמתפתחומשביח עד לסצנת הסיום המנוגנת באקורד חזק ומשכנע על אף שהוא מפתיע.

18/7/2025

נהדר!!! מרתק כתוב נפלא

16/7/2025

נפלא ומיוחד

16/7/2025

ספר שהוא לדעתי יצירת מופת! השילוב של הסיפור והמספרת הוא מרגש ומיוחד ואני מחכה בכליון עיניים לקרוא את הסיפור ולראות לאן הוא מתפתח, וזאת למרות שהיה שם קטע של התנתקות והתנקות שהיה לי עצוב. הספר הצליח לקחת אותי אל חיי שלי ואני מנצל את הביקורת להזמין את הסופרת לפיקניק בירקון… תודה על הספר והריגוש, לא רציתי שייגמר …

16/7/2025

אהבתי מאוד, הסיפור הראשון היה כתוב מעניין, פעם ראשונה שאני קוראת ספר מזווית ראיה כזאת, אהבתי את הדלת הפתוחה שהסופרת דורית רביניין פתחה לנו הקוראים לחייה הפרטיים, בפתיחות, בכנות, מיוחדים במינם, כתיבה רהוטה וסוחפת, הקראה מצויינת.

12/7/2025

הנאה צרופה קריינות נהדרת

11/7/2025

אהבתי מאד

6/7/2025

ספר מקסים. שפה עשירה, דימויים מקסימים, דמויות אנושיות , כואבות , חיות , אותנטיות מרגשת . למה סיימתי אותו כבר?

5/7/2025

הספר עמוק ומרגש מאד. דמותה של המחברת ״כישפה״ אותי בכנותה וביכולותיה לתאר מערכות יחסים מורכבות. ממליצה מאד! ריקי בליך הקריינית נפלאה!!!

28/6/2025

אנושי ונוגע בעצב החשוף של חיי המשפחה

28/6/2025

מרגש מצחיק ומסמר שיער. דורית רביניאן אכן אשפית המילים.

28/6/2025

ספר נפלא!!!!

27/6/2025

ספר מרגש, נוגע, עברית עשירה, דימויים מרהיבים. דורית לא מאכזבת!

25/6/2025

ספר מעולה מזמן לא נשאבתי ככה לסיפור מעבר לסיפור השימוש בשפה העיברית כל כך מרשים והשיתוף בתהליך הכתיבה מרגש דורית היא הגדרה מדוייקת לסופרת וראוייה לכל שבח

21/6/2025

ספר מצוין.עדין וארוג בנימי נפש דקיקים

21/6/2025

עדין מרהיב

20/6/2025

ספר מרגש ונפלא! כתוב בכישרון!

19/6/2025

נהדר. כותבת מחוננת

19/6/2025

ספר נפלא, חכם, מרגש, מעניין ועם תובנות והרהורים על משפחה ועל הנפש

18/6/2025

ספר נהדר, חשוף אותנטי. קראתי בנשימה עצורה

18/6/2025

נהדר סוחף מרתק יופי של סיפור

10/6/2025

דורית רביניאן אשפית מילים

10/6/2025

באמת אחד הספרים הטובים. נכנס לבעיות באומץ רב השפה עשירה וקולחת תודה לדורית רביניאן

9/6/2025

מקסים. חכם. מרגש. תודה. תודה גדולה.

9/6/2025

ספר נפלא, מרגש לעיתים עד דמעות, כתיבה נהדרת. שיר אהבה מלא חום למשפחה ולאבא המיוחד של הסופרת.

4/6/2025

קריינות נהדרת, שפה גבוהה ורגישה. ספר אמיתי וכנה. ממליצה בחום.

1/6/2025

קראתי בשקיקה, היה לי קשה להניח מהיד. כתוב מקסים, דורית רביניאן מפליאה לתאר את ילדותה, תיאור מרגש ורגיש של אביה, ושל יחסים על גבול האסור. ממליצה בחום.

30/5/2025

הקריינות לא היתה לטעמי, אבל הספר הכתוב היטב פיצה על זה

29/5/2025

מומלץ מאוד!!!

27/5/2025

ספר נפלא של דורית רביניאן, היה שווה לחכות. כל כך הרבה עושר ספרותי, רגש, חשיפה. החלוקה בין שני הפרקים מפתיעה ומאד לא טריוויאלית. הגרסה הקולית הייתה מצויינת. ריקי בליך טובה מאד. ממליצה!

22/5/2025

אהבתי את הרגישות , את הכתיבה את הסיפור הפשוט לכאורה היום יומי שהופך לחוויה עם כל כך הרבה יופי וחיים

20/5/2025

ספר נפלא. ראוי לקריאה חוזרת למען חשיפת רבדים נסתרים..

19/5/2025

הספר מורכב, ריגש אותי ברמת החשיפה והעומק, וכן בתיאורים מעוררי החמלה, במיוחד אלה של האח וכמון האב האהובים. התחברתי ואהבתי.

18/5/2025

ספר מיוחד במינו. סיפור אהבה של בת לאביה מסופר בצורה יוצאת דופן ומרגשת!

18/5/2025

איזה שפה מדהימה. נהניתי מאד.

17/5/2025

מסע מרגש שבו תהליך הכתיבה הוא חלון לתהליך של צמיחה, התבגרות, ופרידה, השופך אור רגיש ונוגע ללב על מסלולי היקשרות במשפחה.

16/5/2025

נהדר. משונה לפעמים. עברית מקסימה

14/5/2025

ספר מדהים במעמקים ובגבהים שלו, המון אומץ צריך כדי לכתוב ספר כזה. בהרבה מקומות מצאתי את עצמי כותבת אותו... דברים שעברתי במהלך חיי, צפו ועלו. תודה לדורית הסופרת ותודה לריקי הקריינית ותודה ל'עברית'

14/5/2025

מאוד עדין ומרגש

12/5/2025

ספר שלא דומה לשום ספר אחר מבחינת עיצובו. הכי אהבתי את התקציר של הספר הנוכח/נפקד. נוכחותו המתמדת של הספר הנעדר הוא מהפרדוקסים הספרותיים המבריקים שנתקלתי בהם. אהבתי גם מאוד את הפרק הלשוני המצחיק עד דמעות.

11/5/2025

אי אפשר להניח את הספר מהידיים. כתיבה אינטליגנטית, סוחפת וחדה. ספר שיש בו כל כך הרבה רגש. קריאת חובה.

10/5/2025

נפלא ביותר

5/5/2025

העניין מתעורר מהרגע הראשון שנכנסים אל העלילה. גם כשהופך לסיפור בנימה אישית, קשה להפסיק לקרוא. שני הסיפורים משפחתיים ונוגעים בדברים שהם טאבו, כשהם לא. מצויין. דורית- תודה רבה.

3/5/2025

אחד הדברים שמשכו את ליבי בספר הוא: השפה הנפלאה. המאמץ להסביר ולדייק עד שהקורא והכותבת שבעי נחת. היכולת לתאר כך את דמות האב - מופלאה בעיני. הוא מצוייר במילים - פנים וחוץ. תודה על ספר מרתק ורגיש.

2/5/2025

התרגשתי ואהבתי,הזכיר לי את סיפורי אישתי על בית הוריה בילדותה ונעוריה. עדה אחרת,קרובה , עם חום אנושי,שלא מובן מאליו.

30/4/2025

נהדר! שני ספרים בספר אחד. המספרת והסופרת. הרומן והביוגרפיה השזורים בו מקוריים ומיוחדים השפה העשירה של רביניאן מפליאה כהרגלה

28/4/2025

מרגש מאוד קולח

27/4/2025

מרגש ורגיש

27/4/2025

קראתי בנשימה עצורה ביום אחד ספר מצוין.

25/4/2025

מרגש קולח אי אפשר להפסיק לקרא

20/4/2025

ספר יפהפה בכל מובן אפשרי. כמה כישרון ואותנטיות ביצירה אחת שלמה!

19/4/2025

ספר נהדר! מרגש מאד ונוגע ללב, כתוב היטב, רהוט, ומעניין. ריקי בליך קוראת מצויין, כמו תמיד.

17/4/2025

הספר המרתק והסוחף הזה מדבר אהבה, על כוחה העצום להרוס אבל גם לרומם. ספר טאבו מרתק ובועט במיוחד, עם מערכת יחסים אסורה. סיפור שישאיר אתכם מרותקים מהחל ועד כלה, עם דמויות שתופסות את הלב ולא מרפות. הרגשתי כאילו אני שבויה בין המילים, מחכה בנשימה עצורה למהלך הבא. הנושא בועט במיוחד, כזה שגרם לי להרהר ולהתערער לא מעט, העלילה פתלתלה, סוחפת ומרגשת, כשנושא האהבה על כל גווניה במרכזה. הכתיבה אוטנטית, עשירה וחשופה, עם נושאים לא פשוטים, מורכבים ומטלטלים. הספר מחולק לשלושה חלקים, בתחילה חשתי שהחלק הראשון כלל לא קשור לשני ואף הרמתי גבה או שתיים.. על מה כל המהומה?! אבל אז, נפל הפור, איזו גאונות! הרגשתי כאילו הייתי בובה על חוט, שקיבלה את הקוד לחירות, רדפתי אחרי מארג הסיפורים בנשימה עצורה. יפעת ארניה

15/4/2025

נפלא מרתק מרגש מיוחד

13/4/2025

מעניין ומרגש מאוד. מומלץ ביותר

12/4/2025

ספר נפלא. נוגע ללב. כתוב נהדר.

11/4/2025

יפה מאוד

11/4/2025

הונאה. הונאה מחורזת בהנאה והתרגשות . שמחה וגאווה על שאני רואה את מה שאיננו בצילום הפורמאלי. התרגשות ממשפטים מסוימים ודהרה דרך ה׳״סתם״שהוא אם אמא של הלא סתם. דורית, הגברת רביניאן, הבת של אבא, שתופרת מחלצות אמיתיות מבגדי המלך החדשים. לכאורה רומן מהגרים, מזיגת עולמות, ישן לתוך חדש. אני שומע את דינדוני הקסם האל זמני המושמע (צריך הייתי לאמר מצויר) בהחבא כמעט רק עבור מי שמקשיב

10/4/2025

מצוין

10/4/2025

ספר מדהים ומרגש

10/4/2025

ספר מרגש ביותר, כתוב נהדר, מעורר מחשבה והרבה הזדהות.

10/4/2025

נפלא ביותר. סופרת ענקית. מהקרביים. חבל שנגמר בטרם עת

9/4/2025

הספר ריגש אותי מאד,ממש פתלתל ומעניין מאד מבחינה פסיכולוגית.מומלץ

27/3/2025

הספר הכי טוב שקראתי בזמן האחרון! התענגתי עליו. העושר השפתי, הרגשי, והחשוף. שאפו!

26/3/2025

קריא ומעניין

26/3/2025

ריגש אותי מאוד

22/3/2025

בנשימה עצורה קראתי את הספר. בהתחלה לא ברור החיבור אבל בסוף הכל מתחבר. כתוב נפלא, מרתק ושורט. מומלץ מאד

19/3/2025

הסופרת מושיטה לקורא קצה חוט שאי אפשר שלא להסתקרן להתפתל בעקבותיו לאורך הספר בתוך מארג סיפורי אהבה, על גווניה וביטויה. על הטוב והמסוכן, על האסור והשמימי באותו רגש ארצי ונשגב כאחד. על כוחה של אהבה להרוס אך גם לרומם. נפלא. התרגשתי לקרוא. תודה. 

17/3/2025

ספר נפלא ומרגש. מומלץ מאוד.

16/3/2025

הספר מעניין ומרגש, לעיתים עצוב מאוד ולעיתים מצחיק ומזכיר גם את בית הורי, אוהב את הכתיבה של דורית ואת האוטנטיות

12/3/2025

אהבתי

10/3/2025

אשפית מילה וזכרון. התגעגעתי לספר, קראתי באוטובוס, כמו שצריך.

10/3/2025

ריגש עמוקות והצית את הגעגוע לאבא שלי הפרטי שאיננו עוד

9/3/2025

כרגיל דורית מצויינת מחכה לספר הבא עדנה זיו אב

16/7/2025

חשוף ופראי ומיוחד. מעורר למחשבה ולרגשות. סופרת מיוחדת ואמיצה.

12/7/2025

כנות מדהימה ואומץ שהלוואי והיה לי.

8/7/2025

מענין, מעורר מחשבה וכתוב נהדר

28/6/2025

פורט על מיתרי הלב

17/6/2025

נפלא .מרגש וממלא.

14/6/2025

14/6/2025

אהבתי ופחות אהבתי את טון הקריאה

11/6/2025

החלק הראשון של הספר היה מוזר• זה סיפור לא מוצלח שצריך היה לגנוז. הזדהיתי עם הסיפור על האב, העוגן שהיווה והבית עם החום הפרסי. חבל שהסיפור הזה היה ככ קצר. כמו החיים. צדקה האם שאין זמן. בסהכ היה כיף.

10/6/2025

ספר אישי מרגש. בעיקר אהבתי את תיאור הרחובות הגאוגרפי המדויק של כפר סבא, את דמות האב לפרטי חייו, מהוויו, הקשר הבין דורי ואת הקינה העמוקה של הסופרת על עזיבתו בטרם עת

10/6/2025

קראתי את הספר ונהניתי . כתוב טוב ורהוט. אבל משום מה, לא לגמרי האמנתי לנפתולי העלילה.

8/6/2025

ספר מאוד יפה וקולח

7/6/2025

מיוחד. מעניין. אהבתי.

1/6/2025

הסיפור הראשון בפתיח מעולה, איכשהו הלכתי לאיבוד בהמשך.. הסגירה של הספר מרגשת מאוד ונותנת מימד של עומק והנאה מהספר

31/5/2025

מקסים סיימתי אותו בלי לקום מהספה

17/5/2025

ספר מרגש. ספרות יפה. מציאות ובדיה, סיפור דימיוני ואוטוביוגרפיה שלובים באופן מיוחד ואחר. אמנות היא אמנות אך גם תרפויטית. ביבליותרפיה לשמה

5/5/2025

ספר מיוחד במבנה, בלשׂון, בדימויים שמניע חוויה אמנותית נהדרת. הוא גם מציע סיפור לא שגרתי, מעניין וחוויתי.

1/5/2025

מבנה מיוחד, המתח והענין נבנים לאורך הסיפור

30/4/2025

מקסים!

28/4/2025

ספר מרגש. נגע בי בעוצמה ובגעגוע לאבי שלי. בתחילה קראתי בו בשאילתא ולאחר פרקים ראשונים נסחפתי אל תוך נבכי העלילה. תודה על ספרות עברית אחרת ומרגשת.

26/4/2025

קריא ומעניין

23/4/2025

אהבתי את הספר. ניכרת האהבה הגדולה של המספרת לאב בפרטים האינסופיים בהם היא מתארת אותו. מקסים

17/4/2025

המילים של רבניאן מלוות אותי מאז סמטת השקדיות שהיה סיפור שהפליא לשחזר תקופה ומקום שרק נפש כמו שלה יכולה לחוות כאילו היתה שם בספר הזה המילים ממשיכות לצור עברית משלה עם הצצה לנפש ולחרטות ספר שקראתי בנשימה ובהערכה על אומץ הכנות והמבט פנימה חשוף אבל גם מפוייס

17/4/2025

סיפור מפתיע כדרכה רביניאן מצליחה לחדור מתחת לעור עם תיאורים מדויקים של החיים עכשיו צריכה לעבד את מה שקראתי

16/4/2025

הספר כתוב בדרך מעניינת, אחרת, יחד עם זה איני בטוחה אם היא עושה טוב לספר. נהניתי משני החלקים, אבל הסגירה של החלק השני אינה אמינה ואינה תורמת להבנת הקשר בין שני החלקים בספר. מקווה שספרה הבא של הסופרת יהיה דומה יותר לחלק השני מלא הרגש.

16/4/2025

מרתק, אפוי כהלכה. טקסטורה של מילים שנארגת לבד עדין ורגיש

13/4/2025

עוד ספר נפלא של סופרת נהדרת. נהנתי מאד ואני כבר מחכה לספר הבא.

11/4/2025

ספר מקסים, גם חלקו הראשון וגם חלקו השני. הקישורים האדיפליים קצת 'בפרצוף', אבל הקריאה מענגת, זורמת ומאוד מרגשת. שמח מאוד שקראתי.

9/4/2025

קצת מוזר ומעורר מחשבה. זה לא בדיוק רומן

7/4/2025

פנינה מיוחדת, כתיבה נפלאה, כל כך נוגע ורגיש וחשוף.

5/4/2025

הספר הזכיר לי כמה אני מתגעגעת לכתיבה היפה של דורית רביניאן. מקווה שבעקבותיו תכתוב רומן חדש בקרוב

31/3/2025

קראתי בנשימה אחת! חשבתי שהוא עוד סיפור מקסים של דורית וגיליתי אוטוביוגרפיה! תודה!!!

28/3/2025

הספר גדוש ברגעים מרגשים של קשרים במשפחה מעברים בין עולמות מעניין , משעשע, הזדהיתי עם חלקים רבים בספר בעיקר מזכרונות עם אבי שהלך לעולמו השנה ואולי אימצתי זכרונות מאח שלעולם לא היה לי

20/3/2025

ספר קסום. לצערי לא גדלתי עם אבא, התיאורים של אב ובתו בספר קסומים ומעוררי קנאה.

19/3/2025

סיפור לא שיגרתי. מאוד אישי ומרתק.

19/3/2025

וואו, זה לא ספר שמסיימים אותו, קמים, וממשיכים את היום. פה עוצרים, ממשיכים לשבת ושואלים: מה זה היה ? ואני שואל: מה אמיתי ומה מהדמיון של דורית ? מה זה אומר על היחסים שלי עם הבת שלי ? מה עם היחסים בין הילדים שלי ? זה ספר שילווה אותי עוד זמן רב. מומלץ למיטיבי לכת...

15/3/2025

כתיבה נפלאה, סיפור עדין שנוגע באומץ ורגישות בנושאי טאבו.

13/3/2025

עוד רומן משובח ומעורר מחשבה מבית היוצר של דורית רביניאן הגיח לאוויר העולם. רוצו לקרוא

13/3/2025

הסיפור עדין וכתוב בשפה רגישה אך קמעה מנסה בכח להיות דרמתי. ודרמה: אין פה.

3
11/4/2025

חצי ראשון טוב מאד ובשני , סיפור אישי פשוט ׳ ללא תעודת וללא עומק של ממש; מעט שבלוני בעיניי

1
10/4/2025

התרגשתי.מעורר געגועים לאבי. הביטויים בפרסית ככ יפים מעוררים זיכרונות.תאור מדוייק של האווירה כיף.מי שרגיש מאוד גילויי האהבה יכולים לגלוש ל דמיונות.

1
24/7/2025

סיפור משפחתי עדין אבל הרגשתי יותר מציצנות מהתרגשות. הספר מעניין כי הוא נותן רקע על הסופרת שכתבה ספרים כל כך מרגשים ומעוררי מחשבה ולא יותר.

20/7/2025

ספר נחמד חסר מסר ברור הסיפור על אבא שלה ? על יחסי אחים? כן על הסיפור שנגנז ? לא יצאתי עם תבונה

19/7/2025

כתוב מצוין וחכם. קצת מוזר

11/7/2025

דורית רביניאן היא אלופת המילים, השפה העברית עולה רמה בכתיבתה אך לעיתים נדמה כי העיקר הוא השפה ולא הסיפור. אין ממש סיפור וחבל. הספר איכזב אותי, השפה רוממה את רוחי. לאוהבי השפה העברית בלבד

11/7/2025

פחות. כמו טיוטה לספר

10/7/2025

הסיפור הראשון הטוב ביותר מבין ה 3; המרתק ביותר

6/7/2025

כתיבה משובחת, עלילה מאכזבת ולעיתים משעממת, אף כי זה כנראה אוטוביאוגרפי.

4/7/2025

ספר נעים לקריאה, הנושא בהחלט מעניין, אך ציפיתי ליותר מדורית.

3/7/2025

מבחינת הסיפור עצמו, התחיל מעולה ומעניים. בערך שליש ראשון. אחכ נהיה פחות מעניין, לקראת הסוף יש שיפור מסוים. הכתיבה יפה. ספר נחמד.

3/6/2025

הספר קריא. מתקשה עדיין להגדיר את החוויה.

3/6/2025

דורית רביניאן כותבת נהדר. לא ידעתי שמדובר בממואר, וקצת התאכזבתי. מחכה לספר הבדוי הבא שלה.

2/6/2025

מרגש תיאורי דמות האב נוגעים ללב

17/5/2025

השפה קולחת ויפה, הספרמרגיש כאוסף זיכרונות וסיפור אחד. מרגיש כמו החלטה של הסופרת שזה ספרה האחרון.

10/5/2025

הכתיבה מדהימה. הסופרת מלהטת במילים כאילו היו משחק שח מט ולא משפטים. התוכן איכזב. סיפור שלא נוגע. סיפור שעדיף שלא יסופר.

26/4/2025

לזכות הספר אומר, שהוא לא שעמם אותי אף לרגע. לחובתו אומר, שחסר לי הסבר מדוע מוגשת לי יצירה לא עשויה עד הסוף. שהרי אם המספרת חשה שחומרי הגלם קשים לה מדי, יכלה למצוא מישהי שתסיים את המלאכה במקומה. עוד אומר, ששבעה עשר הפרגמנטים בפרק הראשון נקראו לי כקינה על תבוסה של ישראל הציונית, אותה מייצגים המספרת והוריה, מפני ישראל הפונדמנטליסטית, אותה מייצגת "הרבנית" רעת הלב. לו נכתב הסיפור עד תומו, ולו הוסרט, הייתי מלהק את קתי בייטס לתפקיד "הרבנית".

12/4/2025

ככה. לא מגובש לדעתי לסיפור זורם

4/4/2025

אכזב

29/3/2025

לא יודע… לא סגור… יודעת לכתוב, זה בטוח, ובלעתי אותו מאוד מהר. אבל משהו לא התחבר לי.

23/3/2025

תמוה נותרתי ללא מילים

25/7/2025

אבא אומר שהספר לר ריגש אותו ספר בינוני הצליח לסיים

22/7/2025

החלק הראשון של הספר מעניין וקולח, החלק השני לא ברור איזה מסר הסופרת ניסתה להעביר לנו כקוראים . סהכ' לא משהו

10/7/2025

ספר מוזר

29/6/2025

האמת התאכזבתי, אולי כי הגעתי לספר עם המון ציפיות ומחמאות על הספר. הוא בסדר, נחמד, זה הכל

29/6/2025

לא השתכנעתי, הארס פואטיקה מושלכת על הקורא ללא עידון או תיווך, המודעות העצמית מפריעה לשטף הקריאה. חבל היו ספרים קודמים שאהבתי

27/5/2025

ספר גרוע

27/5/2025

דורית מנגנת את השפה העיברית, אבל התוכן היה מעייף

25/5/2025

נתחיל מזה שריקי בליך היא קריינית מעולה. לגבי הספר עצמו - פחות. הסופרת שולטת היטב בשפה, בדימויים ובשילובים ביניהם. הסיפור עצמו לוקה בחוסר בהירות מבנית ועלילה לא מובנת. סה"כ לא סבלתי.

4/5/2025

מאכזב

2/5/2025

אכזבה גדולה! יכולת כתיבה ווירטואוזית שמתבזבזת על סיפור ללא עלילה! מתחיל מצויין ומתמשך ומתדרדר לסיפור משעמם של סופרת ש”התאהבה” במילותיה. לא מומלץ.

1/5/2025

משעמםםםםםםם , מעייף וטרחני. ממש לא

27/4/2025

התחלה קשה, אחכ זורם אבל לא הצלחתי להתחבר.

27/4/2025

כמישהי שקראה את כל ספריה הקודמים של הסופרת, אוהבת מאוד את כתיבתה ונהנתה מכולם משהו בספר הזה הרגיש לי לא מעובד עד הסוף.. תחושה של טיוטה מתקדמת ולא ספר מוגמר ומהודק.

19/4/2025

התחיל טוב, סוחף,, מנגן. ניכר שיש כאב עליו דורית כותבת, מילותיה נפלאות כדרכה. בחלק השני איבדתי אותה בסבך הדמויות, האירועים. ניסיתי להמשיך, רציתי להשאר. ולא צלח

16/4/2025

מעט מאכזב לנוכח ספריה הקודמים של רביניאן. הרומן הגנוז יכול (וראוי) היה להתפתח לרומן מלא ועשיר. השילוב האוטוביוגרפי פגע קצת בעוצמת ועומק הסיפור. לא האישי ולא הבדיוני הבשילו דיים וחבל.

10/4/2025

לא ברור לי מה קראתי, רומן על אח ואחות או ספר זכרונות של בת על אביה. אולי היה כדאי לסופרת לגנוז את הספר.

8/4/2025

חצוי

4/4/2025

בינוני. חלקו הראשון כתוב רע, גם אם הסיבה להמצאותו בספר, לשפה הדלה והבחירה שלא לשמוט טובות ומעניינות, בסופו של דבר הוא כתוב לא טוב. בהמשך, רביניאן עוברת לכתוב ממואר, אבל במקום לכתוב באופן כן ואישי על עצמה, היא כותבת רק על הסובבים אותה. רק ממש בסוף הספר, ב-20 העמודים האחרונים, אפשר להרגיש משהו אישי וכן, ושם גם הספר תופס גובה. הספר, כשמו כן הוא, באמת מרגיש כמו שיעורים בפיתוח קולה הספרותי של רביניאן, ואני לא בטוח שהקורא, או לפחות אני, מעוניין לקרוא נסיונות או התנסויות מסוג זה.

25/3/2025

נחמד, אישי מאוד, כתוב יפה. זכה האב שבתו כותבת עליו כך

4/4/2025

לא אהבתי, רחוק מזה. ולא, לא התרגשתי. בהחלט זרקתי מהחלון. כי כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. הספר הוא מעשה טלאים מפואר - מפואר בלשון סגי נהור - מלא היבריס ושופוני, הוצאה מהבוידעם של כתב יד חלש ובוסרי שבהילות לא מוסברת - לאחר שהיה קבור ובצדק במשך זמן רב במגירתה של רביניאן - היא ורק היא גרמה להוצאתו לאור. מה בדיוק הקשר בין 17 הקטעים הראשונים על משפחתה של רביניאן (כאילו-ממואר, לנען האמת מעליב את הז׳אנר) לבין הקטעים התלושים על השפה הפרסית, שאין מאחוריהם דבר ואפשר היה לפרסם אותם כפוסט מהורהר בפייסבוק? התשובה היא הבהילות. והיא לא מוסברת. אפילו רביניאן אומרת בריאיון על הספר שמתמיה מה גרם לה לשלוף את כתב היד הדחוק הזה מהמגירה ״באמצע מלחמה״. וגם אני שואל: מה בער לך? קלטת שמזמן לא פרסמת ספר? שהמקדמה ההיא שהחזרת בעצם מפתה, אז למה לא? לא חשבת שהקוראים יראו לך מבעד למניפולציה שאת עושה עליהם? בקיצור, אני מנסה לרדת לשורש הסיבה שבגללה פותתי להוציא מכספי ולכלות מזמני - ולא מצליח. להבא אהיה זהיר יותר בספריה של רביניאן למרות ההילה והתהילה.

8
2/4/2025

סתם , גיבובי מילים על מילים , מראה על כותבת (שונה מסופרת) במשבר או שניגמר לה הניצוץ ספר שעלה על המדף על חשבון הצלחה קודמת חבל דורית

5
14/3/2025

שיעורים בנרקיסיזם. האמת, כבר מזמן לא נתקלתי בספר נרציסטי כל כך. דיוקן עצמי לוקה בעיוורון, כתוב בשפה מצטעצעת ומוקסמת מעצמה. מאכזב .

5
19/4/2025

סתמי ומאכזב.

3
6/4/2025

ספר מוזר. החלק הראשון סתמי ללא עלילה. החלק השני הביוגרפי סביר ותו לא. אכזבה גדולה

3
21/6/2025

מאכזב. הרגיש לי כמו אוסף רעיונות שלו מתחברים לשלם. הדילמה שהכותבת מתארת לגבי גניזת הספר ברורה, מה שלא ברור זה מה גרם לה להוציא אותו לאור

1
1/6/2025

חלש, מבולגן, מעט נרקיסיסטי, יבבני.

1
17/5/2025

שיעמם ומאכזב. מתאים אולי ליומן אישי אבל לא לספר, לטעמי.

1
19/4/2025

התאכזבתי. לא ציפיתי לאוטוביוגרפיה. חסרה פרוזה. יותר כמו הצצה ליומן אישי. לכתיבה טיפולית . ממש התאכזבתי. הרגשתי שהכותבת סמכה על אהבת הקהל שחיכה כמוני בשקיקה לספר הבא שלה ולכן וודאי שיקרא אותו אך זה ממש ממש,לא זה. ממש מאוכזבת.

1
14/6/2025

ריקי בליך קריינית טובה אבל הבחירה להקריא את הספר כמו קרייני חדשות של פעם ממש צרמה לי ולא מובנת. האם אפשר להחזיר ספר שקראתי עד הסוף?

11/6/2025

משעמם למוות. מתיש ומרדים. קריינית נפלאה ושפה עשירה, ספר לא מומלץ בעליל

1/6/2025

מאכזב ביותר. אהבתי מאד את ספריה הקודמים, חבל.

סקירות וביקורות

התשמע קולי רן בן-נון ביקורת העורך 04/05/2025 לקריאת הביקורת המלאה >
שיעורים בפיתוח קול דורית רביניאן

1

תקציר העלילה

(קטע 1 מתוך 17)

הרומן נפתח בטיסה בהולה מניו יורק לישראל. גיבורת הסיפור מוזעקת לשוב ארצה — אחיה מאושפז חסר הכרה בחדר מיון. בן שלושים ושתיים, לקה בזיהום בליבו והתמוטט. מנתב״ג היא נחפזת לבית החולים מאיר בכפר סבא. היא מוצאת שם את הוריה המומים ומוכי דאגה, ואחר כך את גיסתה, אשתו של אחיה, מוקפת בבני משפחתה שבאו לתמוך בה ובראשם דודתה הרבנית.

מאז ומעולם היו שותפי סוד, אחים בלב ובנפש, ולכן, כשהחליט פתאום להתחתן, היא הופתעה יותר מכולם. זה היה לפני כשנתיים, זמן קצר אחרי שיחת הסקייפ שבה סיפר לה שהכיר בעבודה מישהי חדשה, בא איתה אל הוריהם ובישר שהוא מתחתן. הכלה, יפהפייה בת עשרים ושבע, התייתמה בקטנותה מהוריה ודודיה אימצו אותה, ואף שבנעוריה התמרדה נגדם והפנתה עורף לדת, נשמר כל השנים הקשר עם משפחתה האדוקה בירושלים.

הגיבורה היא סטודנטית למשחק. בניו יורק היא לומדת בבית ספר יוקרתי לאמנויות הבמה. אחרי החתונה של אחיה היא טסה בחזרה לניו יורק, ואחיה עבר להתגורר בירושלים. שתיקה וזרות השתררו ביניהם. מאימם למדה שבעקבות אשתו, שנקלטה מחדש בחיק דודתה, החל גם הוא בתהליך של חזרה בתשובה. בסתיו שעבר, בביקורה הקודם בארץ, כבר היה אחיה הקטן והאהוב, בבת עינה, מגודל זקן, ואת ראשו כיסתה מגבעת שחורה. הוא שבר את ליבה כשהרתיע את פניו ממנה וסירב לחיבוקה. היא צחקה במבוכה והושיטה לו יד, וגם ללחוץ את ידה הוא סירב. בפסח האחרון, לראשונה בשלוש שנותיה בניו יורק, היא לא הגיעה ארצה לליל הסדר. בחצי פה תירצה אז לאימה שזאת תקופת מבחנים, ושתיהן ידעו שזה בגלל הנתק בינה ובין אחיה, בגלל הריחוק שהפגין כלפיה בפעם הקודמת כאילו היא איננה שם.

עכשיו, מעורערת ממראהו מוטל כך בחדר המיון ומחובר למכונות החייאה, היא נדהמת לגלות שגיסתה בהיריון. אשתו כבר בחודש השישי, ואימם, בשיחותיהן השבועיות בטלפון, לא סיפרה על כך דבר. האם פורצת בבכי. ממלמוליה הנבוכים מתברר שהדודה הרבנית הורתה לאחיה לשמור ממנה את ההיריון בסוד, ושהוא השביע את הוריהם שלא יגלו לה. וכל זאת מן החשש שהעלתה באוזניו הרבנית שמא יעורר באחותו קנאה; שמא היא, שנפשה כרוכה כל כך אחרי אחיה הקטן, והיא כבר בת שלושים וחמש ומעולם לא נישאה, עינה תהיה צרה בהיריון.

היא המומה ונעלבת עד עמקי נשמתה, רועדת מזעם. והרי הוא יקר לה יותר משהיא לעצמה, אז שהיא תקנא בו? אבל גדולה מן הזעם והעלבון היא החרדה לגורל אחיה, שרופאים באים ויוצאים מחדרו ובכל רגע עלולים להכריז עליו שהוא מת, וחשוקת שיניים, כל אימת שהיא נתקלת ברבנית במסדרון, היא קמה בהפגנתיות ומסתלקת מהמחלקה. בחצר בית החולים היא חוזרת לעשן, מחסלת סיגריה אחרי סיגריה.

עוד רופאים, משמרות מתחלפות, במסדרון תלמידי ישיבה מתפללים. רק מאוחר בלילה, כשמתפזרים כולם, היא נשארת יחידה לצד מיטת אחיה. היא, שכבר יותר משנתיים כואבת מגעגועים אליו וכועסת כל כך, סוף־סוף יכולה לחבק אותו, לשמוט את ראשה אל חיקו ולבכות בו מרה. היא ערה ומשגיחה עליו עד שעולה הבוקר, לא מסירה ממנו את עיניה. כאילו בכוח מבטה הבוער, המרותק אליו, כשהיא נושמת את נשימותיו, תשמור אותו בחיים.

הבשורה הקשה והטיסה הבהולה ארצה קטעו את סערת חייה בניו יורק. שם, בסטודיו למשחק, היא הייתה בעיצומן של חזרות אינטנסיביות לקראת מופע סוף השנה: עיבוד מוזיקלי עכשווי ל״שוליית הקוסם״. הבמאי צעיר וכבר בעל שם, כישרון עולה בווסט אנד, והיא מכולן, מכל בנות כיתתה, נבחרה לגלם את התפקיד הנשי הראשי. נקבעה לה שגרה של אימוני בוקר עם מורה למחול, והיא הפסיקה מיד לעשן והחלה בדיאטה מחמירה, ובין חזרה לחזרה הייתה משננת את שורות התפקיד שלה או מתרגלת סולמות משיעוריה היומיים בפיתוח קול — רק תשעה שיעורים הספיקה לקבל, והם נקטעו ברגע שהתקבלה הבשורה הקשה מהארץ.

בבית החולים, שיכורה מעייפות, היא מוצאת לפנות בוקר באחת המחלקות מיטה ריקה ונרדמת בה. על חרדתה הכוססת לשלומו של אחיה נוספת ומכבידה הדאגה שמא תאבד את התפקיד. היא קיבלה מהבמאי אישור מיוחד להיעדר עשרה ימים. שחקנית מחליפה תמלא את מקומה בחזרות. ערב הבכורה צפוי בעוד חודשיים ושבוע, הזמנות כבר נשלחו, ורק היא, הרחק בישראל, חולמת שהיא עדיין שם על הבמה באולם החזרות, ורעם התוף ותרועת החצוצרות באוזניה, ושפתיה נעות באלם ומדקלמות את השורות ששיננה בעל פה.

(קטע 2 מתוך 17)

מיום ליום הולך מצבו של האח ומתדרדר. הגיבורה רואה את הוריה טרופים מדאגה, אובדי עצות, מתחננים אל הרופאים. בלילות הם מלינים בביתם ברעננה את האורחים מירושלים. ובכל בוקר, כשהם מגיעים עם הרבנית ועם מלוויה לבית החולים, הם כמו שני ילדים מבולבלים, נעים בעקבותיה ומבקשים את צילה. אשתו של האח לא נראית עוד בחדר או במסדרון: בצו דודתה נשלחה בחזרה לירושלים.

היא אישה כריזמטית מאוד, הרבנית, חדת עין, ביקורתית. באחד הלילות, בסלון ביתם של המחותנים, כשהאם פותחת לפניה את האלבום המשפחתי, הרבנית נעצרת בשתי תמונות דהויות שצולמו בחג פורים אחד: הבת שם בת עשר אולי, והבן, מספרת אימו בדמעות, עלה באותה שנה לכיתה א'. ובתמונות — הרבנית רואה ומזדעזעת — הם מחופשים לחתן וכלה. מה שנקלט בחושיה כבר בליל החתונה וחשבה לקנאה, עין רעה שנותנת האחות הרווקה בנישואי אחיה הצעיר, מתברר לה עכשיו שביסודו אהבה אסורה, רחמנא ליצלן, בין האח לאחות.

היא מסירה את משקפיה ומרצינה אל פני מחותניה. היא שואלת אותם אם ידועה להם פעם אחת שבה שיחקו השניים כאילו הם מתחתנים, ולו רק מתוך משובת ילדים; כי אם כן — היא מכה בחומרה על האלבום — אין ספק שמשם באים אסונות על הבית הזה. הרי אם נכחו במעמד שני עדים, ואפילו רק זאטוטים בני גילם, די בטבעת הזאת שהבן ענד לאחותו לקשור אותם כך על פי ההלכה בברית נישואין. ואם קרה הדבר, השם ישמור, הם חייבים בגט.

באותו לילה, בחשכת חדר נעוריו של החתן, שנתה של הרבנית נודדת. התמונות שראתה באלבום מולידות בראשה תמונות אחרות, ואלה נרשמות בחושך ורודפות אותה ביתר שאת. הרי עד גיל בגרות, כך סיפר לה האב בבוקר הראשון שהתעוררה כאן, גדלו הבת והבן בחדר אחד — בחדר הזה. היא עוצמת את עיניה מפני המראות הנוראים שעולים בה: משחקים אסורים, נגיעות שבחטא.

בבוקר, במסדרון חדר המיון, היא צופה באם המסכנה, שמדברת אל בתה. בדחילו ורחימו, מתפתלת בדמעות, היא מטילה את השאלה לפתחה, והבת נרתעת כנשוכת נחש ופונה ומתפרצת על הרבנית בצעקות ובבכי. אבל עכשיו הרבנית איתנה בדעתה אף יותר, וגם אחרי שמרחיקים ממנה את הסוררת ומובילים אותה נאבקת ומתייפחת אל חצר בית החולים, היא באה בעקבותיה, וברוח מפויסת היא מנסה לברר אם בכל זאת היה שם משהו לא כשר ביניהם. ״אצלכם החילוניים,״ היא אומרת, ״שומעים בחדשות על הרבה מקרים כאלה.״ הבת יורקת בפרצופה, ונמלטת בוכייה ומקללת אל שער היציאה.

(קטע 3 מתוך 17)

כאן חוזרת העלילה אחורה בזמן — כשישה שבועות קודם לטיסה לישראל — אל היום שהתבשרה בו הגיבורה שנבחרה לגלם את התפקיד הראשי. היא הייתה אז במרחק כמאה וחמישים קילומטר מצפון לניו יורק, בעיירה מידלטאון שבמדינת קונטיקט.

עם חברתה פראן הגיעה לשם ביום שישי לפנות ערב, ומתחנת הרכבת הן נסעו במונית לאורך שדרה של אלונים ענקיים ובתי קומתיים מרועפים בגוונים חיוורים של תכלת וצהוב. ומיד עם כניסתן אל הבית — עוד בשלב החיבוק עם אימא של פראן ולחיצת היד החמה עם אביה ונביחות הכלבלב — התנגן הטלפון בכיס המעיל שלה. פעורת עיניים היא הראתה לפראן את שמו של הבמאי על המסך, ופראן הובילה אותה מיד למסדרון ומשם אל חדר השינה של הוריה, נופפה לה איחול בשתי אצבעות מוצלבות וסגרה אחריה את הדלת.

השיחה הייתה קצרה ולבבית. הבמאי התנצל ואמר שאינו פנוי כרגע להאריך בדיבור, וכדי שלא יחזיק אותה במתח כל סוף השבוע הוא מברך אותה כבר עכשיו על ליהוקה לתפקיד הראשי — ביום שני יכריז על כך רשמית בבית הספר. היא הודתה לו מתנשמת וחזרה והודתה לו על אמונו בה ואמרה כמה היא נרגשת ומצפה לקראת העבודה יחד. היא נשארה לשבת על המיטה עוד כמה רגעים, גרונה חנוק משמחה ופניה עוד פועמות.

שעון הרדיו על השידה הראה רבע לשמונה בערב. בישראל כמעט ארבע בבוקר, אבל אחיה אולי כבר התעורר — שם שבת, והוא, כרוך בטלית ותפילין, אולי מתפלל עכשיו תפילת שחרית. הרצון לשתף אותו בחדשות הטובות, לשמוע אותו ולדבר איתו, נשך בה פתאום נשיכה רעבה, מרושעת. רצתה להתקשר ולצווח לו באוזן שקיבלה את הזדמנות חייה, את התפקיד הראשי בהצגת הגמר! — להתמוגג מהתדהמה שלו ומהתרועות בקצה הרחוק של הקו, לשמוח בזה באמת, כמו שרק איתו ידעה לשמוח — הכול תסס בה פתאום.

ואפילו שידעה שלא תתקשר עכשיו, ושגם אילו זה היה יום חול ובארץ הייתה השעה סבירה יותר, הוא לא היה עונה; ואפילו שידעה שגם הודעת אס־אם־אס היא לא תכתוב לו (האחרונה ששלחה הייתה ביוני, והוא התעלם ממנה כמו מכל עשרות קודמותיה) — אף על פי כן דפדפה עכשיו אל התמונות בטלפון, וכשהשמחה עוד מרעידה את אצבעותיה פתחה את התמונה שלו מלוא המסך.

כבר כמה וכמה חודשים לא עשתה את זה. בגעגועיה הייתה אורבת לו בסקייפ, וליבה החיש את פעימותיו כשהיא ראתה שהוא ״מחובר״. שיכורה בלילות הייתה מתקשרת אליו מטלפונים ציבוריים, מאזינה בלי אוויר לצפצופי החיוג ונלפתת דמעות עוד לפני שעלתה הודעתו בתא הקולי. גם לדירה שלהם בירושלים צלצלה, הייתה שומעת את אשתו קוראת ״הלו?״ ומיד מנתקת. כאב ההתעלמות ממנה, האדישות לקיומה, כאילו היא מתה או כאילו מעולם לא הייתה לו אחות, קרע אותה והעליב שוב ושוב, כמו פצע שותת של בושה.

היא נמנעה ככל יכולתה ממחשבות עליו, אבל כשעלה בה זיכרון מן העבר, או כשצחקה פתאום ממשהו שרק הוא היה יכול להבין, חשה את השבר זע בליבה. וגם בבקרים הקרים, מנמנמת ברכבת בדרכה לסטודיו ומתנודדת עם ערסולי הקרון, הייתה נפשה שוכחת ושוקעת ומגששת אל נפש אחיה, וכמו חץ פולח היה מעורר אותה אז ומבעיר בזעם את פניה. למראה יהודים חרדים ברחוב או אישה בהיריון עם ילדים בכיפה וציציות הייתה מזדעזעת מצער על האחיין או האחיינית שיהיו לה ושהיא לא תכיר.

גם השנה בפברואר חיכתה ביום הולדתה במתח לברכה ממנו, וגם למחרת היום היא לא נשלחה. ולקראת אפריל, כשאזרה אומץ והודיעה להוריה שביטלה את הכרטיס ושלא תגיע השנה לליל הסדר, היה נדמה לה שקול אימה משתתק רגע מתוך הקלה. כבר זמן־מה לא עלה שמו של אחיה בשיחותיהן, אימה לא הזכירה אותו או את אשתו, לא את תבשיליה התפלים ולא את ניסיונותיה להרות אחרי שהפילה בשנית. כאילו גם אימם, שהדיסקרטיות הקנתה לה מעמד חדש ביניהם, התרגלה לנתק המתמשך הזה בין ילדיה. ורק כשאחז אביה בשפופרת ואיחל לה ביבבה חג שמח, הסגירו אנחותיו את מה שלא דובר בו.

פראן חיכתה לה בציפייה דרוכה מעבר לדלת, והיא הנהנה אליה בחיוך דומע ונפלה צוחקת אל תוך חיבוקה המוחץ. הוריה כבר ישבו במטבח ופתחו בקבוק יין אדום שהביאו מטיול בצ'ילה. הם הרימו כולם את הכוסות לכבודה והריעו לה על הזכייה בתפקיד ואיחלו לה ״לשבור רגל״. את ״שוליית הקוסם״ הם הכירו רק כמיקי מאוס מ״פנטזיה״ של אולפני דיסני, והופתעו כשסיפרה שזאת יצירה גרמנית קלאסית מהמאה השמונה עשרה.

הסתחרר לה הראש מהר, כבר אחרי חצי הכוס הראשונה. היא הייתה כל כך מרוגשת שכמעט לא נגעה בנתח הבשר וטעמה רק מהאספרגוס ומתפוחי האדמה. חשוב היה לה להזכיר להם שהשוליה מקים את המטאטא לחיים על ידי מילות הקסם שלמד ושכך הוא שולט במציאות, אבל כשהטירה מוצפת מים והמטאטאים הולכים ומתרבים, הוא מאבד שליטה ונשאר חסר אונים עד שחוזר הקוסם, שהוא כמו אלוהים בעצם, ושבסרט ציירו אותו על פי דיוקנו והבעות פניו של וולט דיסני עצמו — ורק כשפראן נגעה בכתפה והרחיקה מידה את היין, ובמקומו שתתה מתנשמת את המים שנמזגו לה, שמה לב לשקט שהשתרר סביב השולחן והבינה שדיברה יותר מדי.

המשך בספר המלא

המלצות נוספות