6:29 - הרגע שבו הזמן עצר מלכת

עדי זליכוב רלוי היא סופרת, מתרגמת ועורכת תחום ספרות הילדים והנוער בהוצאת ידיעות ספרים. פרסמה עד כה שמונה ספרים, ספר תשיעי פרי עטה עתיד לראות אור במהלך שנת 2025.

השיבנו ונשובה
עדי זליכוב רלוי

מלחמה שלא נגמרת, רסיסי חיים סביב, עורף שנלחם על הבית. לנסות לכתוב עכשיו, לנסות למצוא מילים בתוך המנהרה האפלה הזאת שאנחנו שרויים בה, זאת עבודה קשה ומלכלכת.

העמודים הבאים הם אסופת מחשבות של אנשים ונשים שנשארו לחכות בבית, כמו גם כאלה שיצאו אל החזית. מילים שהתגבשו מהתופת ונהפכו בסוף לבשר ודף, לעוף חול שהתחשל בלהבות.

כשעם צועד בחרבה בתוך הים הנבקע לשניים, הוא מגלה שהוא יוצא מהצד השני של האירוע שונה, נשצף ונשטף ברסיסי מים מימינו ומשמאלו.

כשעם צועד בתוך שאוֹל, דם ותימרות עשן, הוא מגלה שהוא יוצא מהקצה השני של האירוע שונה, נטרף ונדהם מרסיסי אש מימינו ומשמאלו.

אנחנו אחרים כעת. אירוע בסדר גודל אפי, תנ"כי, בלתי נתפס, שינה אותנו לנצח, ברגע אחד, בשעה 06:29 בבוקר, ולא נשוב להיות אותו הדבר.

בספר הזה, שהוא עוד כרך מדמם בהיסטוריה שלנו, התקבצו ובאו מיטב היוצרים, הכותבים והמאיירים כדי לתת מילים ותמונות, קול ואור בתוך החשיכה. וכיתתו חרבות ברזל לעטים ולעפרונות.

כולנו שם — מהעיר, מהקיבוץ ומהכפר, צעירים וסבתות, ימין ושמאל — שבט שנאלץ להסתופף סביב מדורה של אדמה בוערת ואולי החומר היחיד שנותר לו להשתלט בעזרתו על הדליקה הוא המילים, שהן בבחינת "מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה".

אנחנו אחרים כעת. השיבנו ונשובה אל הארץ הטובה.

"וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק".

מי ייתן וכל החטופות והחטופים, חיילי וחיילות צה"ל ופצועי ופצועות המלחמה יחזרו הביתה עוד לפני שהספר הזה ימצא את מקומו במדפים.

אמן.

חן ארצי סרור היא עיתונאית ובעלת טור ב״ידיעות אחרונות״. כתיבתה מתמקדת בחברה הישראלית, פוליטיקה, תרבות יהודית וזכויות נשים. חן מנהלת את תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית בקרן מנדל־ישראל.

רצוא ושוב
חן ארצי סרור

התשובה הכי רדיקלית לשבעה באוקטובר ולמוות שהקיף אותנו מאז היתה החיים שפעמו בתוכי. עובר שהתפתח בקצב שלו, מוגן עמוק בתוך גוף מפוחד, שהזכיר לי יום־יום: התשובה חייבת להיות חיים.

ארבעת החודשים הראשונים של המלחמה היו גם השליש האחרון בהיריון של בני הרביעי. כל יום נמשך כמו נצח. ככל שהתמונה התבהרה, הרגשנו שהחשיכה מקיפה אותנו. בוודאי כשבשדה הקרב נמצא בן זוגי ואבי ילדַי. הבית היה חסר, אבל גם בתוך החוסר דברים ממשיכים לקרות: ילדים קמים בבוקר וצריכים חיבוק, כריך ומישהי שתגיד להם שהיום חייבים מעיל. ילדים חוזרים מהגן ומבית הספר וצריכים הקפצה לחוג, מקלחת, מישהי שתשב איתם על שיעורי הבית, שתסכים להוציא את העגבניות מהסלט ושתקריא לפחות שני סיפורים לפני השינה. מישהי שקצת תשקר כשהם יפחדו בלילה וישאלו המון שאלות על החדשות, מישהי שתגיד את האמת כשהם יבררו למה כל השכונה עוזרת לנו כשאבא לא בבית. לתוך השגרה הזאת נארגה גם שגרת המלחמה — ה"הותר לפרסום", ההספדים, ההלוויות. בארבעה חודשים הייתי ביותר שבעות והלוויות מאשר בכל חיי. ניסיון נואש להקיף את החיים שאבדו, להתעכב על הפנים והשמות והסיפורים. לא לתת ל"הותר לפרסום" להיות עוד רגע ביום.

ובינתיים, מול הקושי האישי האדיר והמצוקה הלאומית, התקיימה גם שגרה סמויה מהעין. תא הצטרף לתא, איברים קטנטנים התפתחו, ההליכה נעשתה כבדה, והבטן גדלה והסתירה את כפות הרגליים. ההיריון, שניסיתי כל כך להדחיק בתחילת המלחמה, התפתח כאילו בחוץ אין תותחים רועמים, הלוויות צבאיות, שבויים שנקרעו מהוריהם ומילדיהם. הציפייה ללידה התערבבה עם הציפייה לאיש, שישוב מהמלחמה, והתערבבה עם סך כל התפילות — לשובם של חברים אהובים בשלום, לשחרורם של השבויות והשבויים, תפילה נואשת למציאות אחרת. לאפשרות שנראית כמעט תמימה, ילדית — תפילה לשלום.

הם קראו לנו "לביאות". לנשים בעורף. לאמהות, לרעיות. זאת היתה הדרך החברתית, התרבותית, לתת לנו תחושה שאנחנו לא שקופות. שסופרים אותנו. אבל זה היה שקר. המושג הזה, שחוק וקלישאתי, הוא כסות שמאפשרת מציאות שבה גברים מקבלים את כל ההחלטות הדרמטיות על חיינו, ונשים נדרשות להחזיק את המסגרת שתאפשר להחלטות האלה להתקיים. לפרגון הריק לנשים בעורף יש סאבטקסט ברור: אנחנו צריכים אתכן חזקות, מתפקדות, לא מתלוננות, לא מטילות ספק. למה? בשביל שאנחנו נוכל לנהל את המערכה כראות עינינו. המערכה הצבאית, המדינית והאזרחית. "אנחנו" זה תמיד גברים — גברים בקבינט, גברים בממשלה, גברים במנהלת תקומה שאמורה לשקם את העוטף, גברים במשרד האוצר שיחלק את התקציבים, גברים במנהלת החטופים שאמורה להשיב הביתה כמאה גברים, נשים וטף בשלום מיד צוררים.

אפשר לדבר על שוויון. זאת שיחה חשובה. אבל זאת לא הנקודה שלי. השאלה שמעסיקה אותי היא מה אנחנו, כולנו, מפסידים מבחינה תרבותית במציאות שבה כל ההחלטות שמתקבלות נטולות נקודת מבט נשית. הגוף שלנו מסוגל להביא חיים. הרחם שלנו מתכווץ בכל חודש מחדש ומאותת: אפשר לברוא עולם בתוך הגוף הזה. לאורך ההיסטוריה, הכוח הזה תורגם לחולשה שנוצלה בשביל להשאיר נשים במרחב הביתי בלבד. לאחר מכן נשים נדרשו להתכחש לאותו כוח בשביל להשיג שוויון. כל הסטנדרטים שהן נאלצו לעמוד בהם היו כאלה שנקבעו על ידי גברים והותאמו לגברים. דווקא עכשיו, בעיצומה של מלחמה קשה וכואבת על הבית, צריך לתת לתדר התרבותי הזה יותר מקום. לשאול בכנות מה אנחנו מפסידים כשהקול הזה מושתק, נדחק אל העורף, אל אחורי הגוף הלוחם. מה אנחנו מפסידות כשמבקשים מאיתנו רק לגבות את השחקנים על המגרש, אבל לא להיות חלק מהמנגנון שקובע את החוקים?

קל ליפול לקלישאת המשפחה המגויסת. אבל דווקא מתוך מחויבות עמוקה למארג העדין של משרתי המילואים וסולידריות גדולה, המונח "קדושת החיים" הוא עבורי יקר מאי־פעם. היכולת לפעול קודם כול למען החיים, לשגשוגם ולרווחתם. גם בשדה הקרב, אבל בראש ובראשונה בתוכנו. באינספור התחומים האזרחיים שמקיפים אותנו. בין מטרות המלחמה, הנאומים מלאי הפאתוס וההבטחה הריקה לניצחון מוחלט, כמאה משפחות של שבויות ושבויים ממתינות לבשורה. מאות אלפים מפונים מביתם בתת־תנאים ומבקשים בית בטוח. רוח ההתגייסות חייבת לפעום גם שם.

בן זוגי בא והולך מהמילואים ואליהם כבר יותר משנה. רצוא ושוב. ובינתיים, הקבוע היחיד הוא הבית. הבית שבו גדל בננו רפאל שלום. שמו מייצג את מלוא התפילות שלנו. תפילות עבורו ועבור הבית המשותף שלנו — מדינת ישראל. אנחנו לא רוצים להיות גיבורים, אנחנו רוצים לבחור בחיים.

עידית שכטר־פייל היא מרצה וסופרת שהוציאה עד היום לאור 13 ספרים בז'אנרים שונים. היא אמא לשלושה ילדים ומתגוררת במושב טירת יהודה.

אולי היית מוכנה לרגע הזה
עידית שכטר־פייל

ואולי כל חייך כאמא התכוננת לרגע הזה? לרגע שבו ידעת שמשהו השתנה לנצח, לרגע שבו יצאת לרוץ בשש בבוקר, מחשבת איך תספיקי לעלות על מדים ולנסוע לצאלים, ואז שיחת טלפון ממספר שאת לא מכירה ועל הקו עומר, הבן שלך שנמצא בעזה, ואת, שדמיינת כל כך הרבה פעמים את השיחה הזאת, לא ידעת לזהות שזאת, זאת, השיחה שפחדת ממנה. נעמדת ליד איזה עמוד תאורה כשהוא אמר שנפצע מנ"ט בג'באליה ועכשיו הוא בתל השומר, "ואל תדאגי," הוא אמר ומיד התחלת לדאוג, הגוף שלך התקפל ונזל, נתמך בעמוד התאורה. אבל אולי כל חייך כאמא התכוננת לרגע הזה, כי חזרת הביתה במהירות ושוחחת בטלפון עם האיש שלך, שהיה בעצמו בדרך למילואים, ואספת את הבנות ונסעתן לבית החולים, כי זה מה שצריך לעשות, צריך לא לשדר פחד, גם אם הגיעו שני רופאים ובישרו שיש לו שיתוק ברגל אחת וחוסר תחושה ברגל השנייה, וצריך לא לבכות אף פעם ליד עומר, שמצדו לא הפסיק לרגע לחייך והיה נדמה שהוא המעודד ולא המתעודד. רק אמרת שיהיה בסדר, שיום אחד עוד נעשה מרוץ של עשרה קילומטרים, גם אם כרגע לא יודעים אם הוא ילך בכלל, ובסיום המרוץ נשרוף את סרבל השריונרים הזה שהביא הצוות שבא לבקר בערב והיה כולו מוכתם בדם.

אף אחד לא מכין אמהות לרגע הזה שבו הבן שלהן יוצא מניתוח וכל כך כואב לו, עד שהוא לופת את מעקה המיטה מאחור ומפרקי אצבעות הידיים שלו מלבינים והשיניים שלו חשוקות והדמעות יורדות והדמעות שלך רוצות גם לרדת ולהתערבב בדמעות שלו, אבל את האמא בסיפור הזה, אז את רצה לבקש מורפיום מהאחיות בדלפק ואז רצה שוב כשהן מתמהמהות, ואת יודעת שלו רק אפשר היית לוקחת ממנו את כל הכאבים, כי יותר קל לשאת כאב שהוא שלך מכאב של ילד. אף אחד לא מכין אמהות לרגע הזה, אבל בכל זאת ידעת מה לעשות.

כשגייסו אותך בתחילת המלחמה לכתוב את סיפור המלחמה של חטיבה 7, אמרת, הנני, כי אולי את לא לוחמת ואין לך נשק, אבל יש לך מקלדת ואת בכל מאודך רוצה לקחת חלק, וגם סיפרת שיש לך בן שנמצא בהכשרות ומיועד לחטיבה, אז זה בדיוק מתאים. כשהזמן עבר והמלחמה נמשכה והוא הגיע לגדוד, ביקשת מאלוהים שיעשה הפרדה ברורה בין הספר הזה שאת כותבת לבין החיים שלך, שלא תצטרכי לכתוב עליו בספר, שהוא יעשה רק דברים משעממים. אבל הסופר הגדול לא ספר את הבקשות שלך. אל נורא עלילה דווקא החליט לערבב, ועכשיו כל הסיפורים שכתבת עליהם, על החיילים שסיפרו לך איך התקשרו להורים ואמרו שהם בסדר, גם כשהיתה חסרה להם יד, או הקלטות הקשר שבהן נשמעו זועקים לעזרה ולעולם יהדהדו בראשך, או הטנקים הפגועים שהיית בהם בכל לילה כשעצמת עיניים, נהפכו לסיפור הפרטי שלך.

הרבה פעמים כשראיינתי חיילים, הם אמרו ששום דבר בקורס מפקדים לא הכין אותם לסיטואציות הבלתי אפשריות שזימנה המלחמה. שום דבר בקורס מפקדים לא מכין אותך לרגע שתצטרך לחזור לטנק לחפש איבר של חייל שנהרג, שום דבר בהכשרת שריונרים לא מכשיר אותם לרגע שבו יצטרכו לבחור בין הצלת חבריהם, הזועקים במוצב לעזרה, ובין הדיפת מחבלים שזורמים מהפתח בגדר, ובכל זאת, כל אותם לוחמים, בין אם היו מפקדים ובין אם הגיעו הרגע מההכשרה ונקלעו לקרבות בשבעה באוקטובר, עשו כל אחד את מה שראוי לעשות. ואת יודעת שגם את צריכה בכל רגע נתון לעשות את מה שצריך לעשות. יכול להיות שלא תמיד תצליחי, יכול להיות שלפעמים תרגישי שאת מתפזרת לאלפי חלקיקים, אבל למחרת, לפני שתצאי לבית החולים, תיאספי בחזרה, כמו חול קינטי, ותעשי את מה שראוי לעשות, שזה פשוט להמשיך לחיות. זה להמשיך לתפקד ולהחזיק את הכול, ולהזמין חופשה לקיץ באמירה שהיא תקווה שעד אז הוא ישתחרר מבית החולים, ולהזמין מה שצריך כדי שיהיה בית נגיש כשהוא יוצא לשבת, ולהזמין כרטיסים להצגה לכל המשפחה כשמזמינים אותו כפצוע, כדי שתלכו כולם יחד. זה להמשיך להיות במילואים ולכתוב את סיפור המלחמה גם כשאת עכשיו במלחמה משלך, ולהכין את שבועות, למרות שאין לך חג בלב, ולתת לו לנקות בערב החג את ארונות המטבח, שהם בגובה של כיסא הגלגלים, שלא יתחיל לתפוס עכשיו תחת כי הוא פצוע. וזה להגיד לעצמך שאסור לוותר על החיים, ואסור להישאר מתחת לשמיכה, למרות שלפעמים זה מה שבא לך לעשות. לא לפעמים. כמעט בכל יום. אבל את לא יכולה כי את אמא.

לא הכינו אותך כאמא לעמוד מול רופאה מומחית בעלת שם עולמי שסורקת את הרגליים של הילד שלך באולטרסאונד לפני הניתוח ואז פתאום עוצרת ואומרת לו, "תודה שעשית את זה בשבילנו," ואת מוחה דמעה מטיילת על לחי, ולא הכינו אותך איך לקבל את כל שפע הרצון לעזרה ואהבת המשפחה וחיבוק החברים, אבל קיבלת בשתי ידיים פתוחות, וגם לא הכינו אותך שאנשים אוהבים לארוז דברים בקופסאות ולקשור מהר בסרט, ולהחליט שזהו, הכול ברור, ובעזרת השם הוא ילך כי ככה הם החליטו, וגם יודיעו לך שנעשה לך נס גדול, ולמרות שלא הכינו אותך אף פעם לסיטואציה הזאת, את תעשי את הדבר הנכון ותהנהני, אפילו שאת חושבת שאם באמת היה קורה נס, עומר, היחיד שנפצע מהצוות בטנק, לא היה נפצע.

לא הכינו אותך כאמא כמה משמח זה לראות פתאום את הילד שלך, שהיה עד כה על כיסא גלגלים, יום אחד במאונך, למלא אורכו, עם הליכון, ואחר כך עם קביים, ואז רק עם סד תומך לרגל, ואז, חצי שנה בדיוק מהפציעה, הוא יכתוב לך, "הצלחתי ללכת 12 ק"מ עם הסד החדש", כי הוא לא ויתר לעצמו ולו לרגע אחד. וגם אם עדיין תקוו לנס בכל לבכם ותתפללו שביום מן הימים לא תישאר לו נכות והוא לא יצטרך ללכת עם תמיכה של סד, תדעי דבר אחד כאמא, תדעו דבר אחד כמשפחה — אולי לא הכינו אתכם לרגע הזה, אבל הגעתם מוכנים ועשיתם בדיוק את מה שהיה צריך לעשות.

ואולי כל אחד מאיתנו ככה במלחמה, לא הכינו אותנו לשבעה באוקטובר ולמלחמת חרבות ברזל, לא הכינו אותנו לטראומה, להפתעה, לזוועות, לזעזוע, לפצעים הפתוחים, לכאב הנורא, להמתנה המענה לחטופים המעונים, לציפייה הבלתי נסבלת לשקט, לסתם יום שבו לא קורה כלום. לא הכינו אותנו, אבל אולי מעצם חיינו כאן היינו מוכנים תמיד. אנחנו נעשה מה שראוי לעשות, נאסוף את עצמנו כשנתפזר כמו חול קינטי — ונחיה.