רצח בהחלפה

1

אמנדה

אמנדה וייט הרימה את מכסה המכשיר החשמלי לחיטוי בקבוקי תינוקות והביטה פנימה, באקדח הקטן שבתוכו. כלי הנשק נראה מיוזע, אגלי עיבוי חמים הצטברו על פלדת הקת והקנה, ואדים עדינים עלו מתחתית המכשיר. אמנדה הסתובבה, מצאה את כפפות העור הרכות שלה, עטתה אותן, ובזהירות הרימה את האקדח והוציאה אותו מהמחטא.

האקדח חייב להיות נקי היום. בלי שום טביעת אצבע. בלי שמץ דנ"א שלה. אתמול בערב עלה על דעתה להשתמש במחטא הבקבוקים כדי להסיר מהנשק כל קשר אליה. איכשהו נראה לה מתאים שאחד החפצים של ג'ס ישתתף בתהליך. הפתיע אותה שהמכשיר עדיין פועל. הוא לא היה בשימוש מיום שג'ס הגיעה לגיל שנה ועברה לשתות מכוס עם פִּייָה. ובכל זאת, היא ובעלה לואיס החליטו לשמור את מחטא הבקבוקים, למקרה שיהיו לג'ס אח או אחות בהמשך.

זה כבר לא יקרה.

החום מהמחטא התחיל לקלף את סרט ההדבקה שהיה מלופף סביב קת האקדח. כלי הנשק עדיין היה זר לה כשהחזיקה אותו. למרות כל הנסיעות ליער כדי להתאמן בירי על פחיות ריקות, עדיין לא התרגלה להשתמש בו. היא היתה ניו יורקית ליברלית, שמתנגדת להחזקת כלי נשק, אזרחית שומרת חוק ומשלמת מסים. אבל אולי היא כבר לא עונה על אף אחת מההגדרות האלה. המוות מחולל בך שינוי.

וכשהמוות לוקח את בתך בת השש, וכעבור שבוע את בעלך, לא מדובר ביגון בלבד. מוות כזה הוא לא פרש בודד. בעקבותיו באים פרשים קודרים נוספים - אבטלה, חובות, התמכרות וכאב, שקשה לעמוד בהם לפעמים. חייה של אמנדה קרסו מרוב אובדן.

היא הניחה את האקדח על שולחן האוכל, ניגבה אותו במגבת מטבח והטעינה אותו בחמישה קליעים מלאי דריכוּת.

רק אחד מהם דרוש כדי לשים קץ לסבל שלה. ירייה פשוטה. היא תרים את הזרוע, תכוון את הקנה אל ראשו של האיש ו... תלחץ על ההדק. אמנדה העיפה מבט בשעון. שש וחצי בבוקר. בקרוב הוא יצא מהדירה שלו. היא צריכה להתכונן.

בשבע ורבע עברה אמנדה בכניסת האַר־דקו של תחנת התחתית ברחוב 96 באַפֶּר וֵסט סייד. גשם קל התחיל לרדת. גבר בעל שיער כהה, במעיל שחור, העביר את הכרטיס שלו במחסום הכניסה המסתובב. אמנדה חיכתה קצת ובינתיים חבשה את ברדס הסווטשרט על כובע המצחייה שלה. חמישה אנשים נוספים עברו במחסום לפני שאמנדה החליקה את הכרטיס שלה על פני החיישן ופנתה שמאלה, אל רציף הרכבת לדרום מנהטן וברוקלין.

במהירות ירדה שני גרמי מדרגות. לפני שהגיעה למטה, ראתה שוב את האיש במעיל. מהצד. זקן כהה, מסודר ומוקפד. אוזניות אֵיירפּוֹד וצעיף עבה שכרוך מסביב לצוואר וקצותיו תחובים בתוך המעיל. גם הוא, כמו עשרים או שלושים הנוסעים האחרים שהמתינו על הרציף, עמד בראש מורכן ובהה בסלולרי.

מבט מהיר בשעון. שבע ותשע־עשרה דקות. בדיוק החמיצו את רכבת מספר 1, רכבת מהירה לסאות פֵרי, שעוצרת רק בטיימס סקוור, בתחנת פֵּן, ברחוב 14 וברחוב צֵ'יימבֵּרס. אם הוא היה עולה על הרכבת המהירה, הוא היה נאלץ לרדת ברחוב צ'יימברס ולעבור לרכבת מספר 2 או 3 לפְלֶטְבּוּש כדי להגיע לתחנה בוול סטריט.

אמנדה הקפידה שהוא לא יצא מקו הראייה שלה, אבל לא פסעה ממש מאחוריו אלא קצת באלכסון, כדי שלא יבחין במקרה בהשתקפותה בְּחלון של רכבת עוברת. הברדס ומצחיית הכובע כיסו כמעט לגמרי את פניה, אבל היא לא יכלה להסתכן באפשרות שיבחין בה, שיזהה אותה.

כמו בפעם הקודמת.

בשבע עשרים ואחת הגיעה רכבת מספר 2 בפרץ של רוח ספטמבר קפואה ורעננה. הרכבת האטה ונעצרה. אמנדה התקדמה. קול במערכת הכְּריזה הודיע על בואה של הרכבת. כמאה אנשים היו פזורים עכשיו על הרציף. שעת עומס ברכבת התחתית. אנשים מתנהלים כמו בכל יום, עוברים את המסע השגרתי, ומוחם כבר טרוד בענייני עבודה.

אבל אמנדה כבר לא היתה חלק מהמסע הזה.

דלתות הרכבת החליקו הצדה ונפתחו, ונוסעים נשפכו החוצה. אמנדה נדחקה קדימה ונאלצה להתחכך בתלמיד בתלבושת אחידה ובפועל בניין שקסדה היתה מחוברת לתיק הצד שלו. שניהם העירו לה משהו, אבל זה לא עניין אותה. אסור שהאיש במעיל ייכנס לרכבת בלעדיה וישאיר אותה עומדת על הרציף. גם זה קרה פעם.

היא התקדמה. הוא היה כמטר וחצי לפניה. הנוסעים שירדו השאירו מקום פנוי בקרון. לא הרבה, אבל שני מושבים כתומים נותרו פנויים. כמו תמיד, האיש התקדם לעברם והספיק להגיע אל אחד מהם. אמנדה הפנתה את גבה אליו, אחזה באחד מעמודי המתכת וחיכתה שהקרון יתמלא. היא אפשרה לנוסעים העולים לדחוק אותה קצת הלאה, לתוך הקרון, עד שעמדה במרחק נגיעה ממנו. היא הקפידה שגבה יהיה מופנה אל שורת המושבים שלו.

הדלתות נסגרו. נוסעים נדחסו זה אל זה מכל עבר. ובכל זאת נשאר לה מקום להסתובב. והיא הסתובבה קצת. חצי סיבוב. שני אנשים עמדו גב אל גב בינה לבין בעל המעיל. היא תוכל להשחיל יד במרווח הצר שביניהם. בעל המעיל התרווח על המושב בפישוק גברי. האישה שמימינו נעצה בו מבט זועם ומיהרה להפנות את תשומת לבה אל המחשב הנייד שעל ברכיה. הצעיר שלשמאלו שיחק במשחק כלשהו בסלולרי. שניהם התעלמו ממנו. או לפחות השתדלו להתעלם.

אמנדה פתחה את הסלולרי שלה, בחרה בשעון העצר הראשון שתכנתה ולחצה על "התחל" בדיוק כשהרכבת התחילה לזוז.

שעון העצר ספר אחורה דקה ושלוש־עשרה שניות - הזמן הממוצע שעובר מסגירת הדלתות ברחוב 96 עד פתיחת הדלתות הבאה, ברחוב 86.

בתקופה שאמנדה עדיין עבדה, היא ניהלה סניף של רשת דיור מוגן - טיפסה בסולם הדרגות ממטפלת זוטרה לעמדת המנהלת. במשך השנים למדה שאם היא רוצה להשיג משהו, היא חייבת להכין תוכנית ברורה. צעד אחרי צעד. ככה השלימה את התואר הראשון בלימודי ערב. ככה הצליחה להתקדם ולהיות מנהלת אגף, סגנית מנהל ובסופו של דבר מנהלת הסניף. ככה תכננה כל אחד מהציורים ומהרישומים שלה, כשעבדה עליהם עד שעת לילה מאוחרת. וככה תכננה את הרצח שעמדה לבצע.

אמנדה העיפה מבט נוסף לעבר האיש. ממרחק קטן כל כך, לא חששה שיראה אותה מאחור ואפילו מהצד. הוא לא יבחין בהשתקפות שלה באחד החלונות, אלא אם כן יקום מהמושב. היא נעלה נעלי התעמלות ולבשה מכנסי ספורט שחורים ורפויים, מעיל עבה ומתחתיו סווטשרט עם ברדס. הכי מכוסה שאפשר, בלי להיראות חריגה.

הרכבת תעצור בשלוש תחנות, שיספקו לה את ההזדמנות הדרושה. התזמון חייב להיות מושלם. הירייה חייבת להתבצע בדיוק עם פתיחת הדלתות. האיש יהיה מוסתר בגלל הצפיפות שמסביב, ורגע אחרי הירייה היא תצרח, כמו כל האחרים, תשמוט את האקדח מידה ותרד בריצה מהרכבת. ירייה בקרון צפוף תיצור בהלה עצומה, וכולם יברחו כדי למצוא מסתור. היא תהיה אחת מההמונים שיֵצאו משם, תעלה במהירות במדרגות אל מחוץ לתחנה, תרכין את הראש בתוך הקהל שמסביב, ואף אחד לא יצליח לזהות אותה. בלי עדים, בלי מצלמות אבטחה. היא תתחבא בגלוי. בצורה מושלמת.

התחנה הבאה היתה רחוב 86. עשר שניות נשארו בשעון העצר. עשר שניות עד שהדלתות ייפתחו.

אמנדה הפנתה קצת את הראש מצד לצד ובדקה מי מתכונן לרדת. אסור לה להיחשף. היא זקוקה לאנשים שיחצצו בינה לבין המטרה. השניים שעמדו בינה לבין האיש לא זזו ממקומם, ונראה שהם ממשיכים לנסוע.

הרכבת האטה ונעצרה. כעשרה נוסעים ירדו וכעשרה עלו. גבר בחליפת עסקים ובמעיל גשם עלה ונעמד ליד אמנדה, בגבו אליה. הוא אחז בידו מטרייה ארוכה, חצי סגורה. הדלתות נסגרו, הרכבת התחילה לנוע, ואמנדה הפעילה את שעון העצר השני.

דקה ועשרים ושתיים שניות עד שהדלתות ייפתחו ברחוב 79: זמן הנסיעה הממוצע הארוך ביותר מבין שלוש התחנות עד טיימס סקוור. בין רחוב 79 ל־72 המרווח הוא דקה וחמש־עשרה שניות, אבל ברחוב 79 היציאות טובות יותר. ולא היה טעם למדוד את זמן הנסיעה הממוצע מרחוב 72 לטיימס סקוור, כי בקטע הזה הרכבת מאטה לפעמים כדי לאפשר לרכבות אחרות לעבור, בגלל העומס הרב בתחנה.

אמנדה תכננה את זה לפרטי פרטים.

זהו, הגיע הזמן.

שעון העצר הראה חמישים ואחת שניות.

היא שאפה עמוק, נשפה באטיות והכניסה את היד לכיס המעיל. היא אחזה באקדח. הכפפות שלה היו עשויות מעור דק, ובכל זאת נאלצה לתמרן בעדינות כדי להשחיל את האצבע לתוך שמורת ההדק בלי שהכפפה תיתפס בה.

שני הנוסעים שמולה עדיין עמדו בגבם זה אל זה ובאותו מרווח ביניהם. היא ראתה את ראשו של היעד - מורכן, כי תשומת לבו היתה ממוקדת בסלולרי.

הרכבת האטה.

חמש־עשרה שניות עד פתיחת הדלתות.

חמש־עשרה שניות עד שהיא תלחץ על ההדק.

מקצב התיקיתי־תק של הגלגלים על הפסים התמתן קצת כשהרכבת האטה בכניסה למנהרה.

הם הגיחו מהמנהרה, והקרון הוצף פתאום אור. אמנדה השקיפה מבעד לחלון. הרציף נראה עמוס. אנשים מימינה נדחקו לעבר הדלת.

צווחת פלדה על פלדה נשמעה כשהבלמים התהדקו חזק יותר.

שמונה שניות.

תיק־תק.

אמנדה פנתה לעבר המטרה. חמש שניות.

תיק - תק.

היא שאפה עמוק. עצרה את האוויר בריאותיה.

שלוש שניות.

תיק - - - תק.

אמנדה משכה לאחור את פטיש האקדח, עד ששמעה את צליל הדריכה...

ראשו של האיש הזדקף במהירות. הוא נעץ בה מבט.

"אַת כאן!" הוא אמר וקם על רגליו.

אמנדה ניסתה לשלוף את האקדח, אבל היססה. הוא הבחין בה. הוא דיבר איתה. זה עלול למשוך תשומת לב. אם היא תירה בו עכשיו, אנשים עלולים לראות שהיא עושה את זה.

מיום שאיבדה את משפחתה, עברו לפעמים ימים שלמים בלי שמישהו דיבר איתה. והאיש הזה, ואלאס קְרוֹאן, היה האחרון עלי אדמות שרצתה שידבר איתה. הקול שלו, כשפנה אליה, כאילו העיר אותה מחלום ארוך. נהג הקטר לחץ חזק על הבלמים, ושיווי משקלה התערער.

ההיסוס הרגעי התארך, העניק יתרון לקרואן והרס כל סיכוי. קרואן לפת אותה בדשי המעיל וצעק, "הצילו! משטרה, הצילו!"

הוא נדחף קדימה, וראשה של אמנדה נחבט באחד מעמודי האחיזה.

"תעוף ממני," אמרה.

פניו היו סמוכים לפניה. היא חשה את ריח הקפה בהבל פיו. הוא חרק שיניים וקרא שוב. "הצילו! שמישהו יקרא למשטרה!"

אמנדה הצליחה לשלוף את האקדח. היא החזיקה אותו נמוך, מחוץ לטווח הראייה שלו.

"מה הבעיה כאן?" נשמע קול קורא. קול עמוק וסמכותי. גברי. שוטר. משטרת התעבורה. היא שמעה שהוא מתקרב לעברם.

בחשאי שמטה את האקדח לתוך המטרייה החצי פתוחה של איש העסקים שלצדה, שזז הצדה במהירות, הביט בעיניים פעורות בהתרחשות שלפניו ולא ידע אם להתערב ולטובת מי.

אמנדה איבדה את שיווי משקלה ונפלה אחורה. קרואן נפל עליה.

היא ראתה שהשוטר עומד מעליהם, מושך בזרועו של קרואן ושואל מה קורה כאן לעזאזל.

קרואן הרפה ממנה, אבל בזמן שקם על רגליו, הוא אמר עוד משהו. משהו ששמעה מפיו עשרות פעמים. אבל גם עכשיו, כשהמילים הפרו את דממת האובדן והבדידות שלה, הן נשמעו חלולות כמו עצמות ישנות.

היא לא האמינה להן כששמעה אותן בפעם הראשונה. ולא האמינה להן גם עכשיו.

"אני לא הרגתי את הבת שלך."

2

רות 

רות גלמן מזגה לכוס שלה את מה שנשאר בבקבוק הפּינוֹ גְריג'ו ומיד התחרטה. סקוט ישב מולה, בצד השני של שולחן האוכל, וכוס היין שלו נשארה ריקה בחצי השעה האחרונה של ארוחת יום שישי בערב שלהם. הוא הסתכל עליה כשמזגה את היין והפכה את הבקבוק עד שהטיפה האחרונה זלגה. אבל הוא לא אמר כלום. המבט המסויג הספיק בהחלט.

"עבר עלי יום קשה," אמרה רות במעין התנצלות.

"אין בעיה," הוא אמר. "אני בלאו הכי מעדיף לא לשתות הרבה לפני המשחק."

רות שמה לב שהוא לא שאל איך עבר עליה היום. הוא כבר הפסיק לשאול בארוחות הערב האלה. היא דחפה מעליה את הצלחת. היא כמעט לא נגעה בסלמון, והאספרגוס נשאר שלם בשולי הצלחת. אפילו בזמן שהכינה את הארוחה, לא ראתה את עצמה יושבת ואוכלת את האוכל הזה. היא לא רצתה לאכול הערב. היא לא היתה רעבה. רק צמאה. ברגע שחשבה על אלכוהול, מאכלים לא עניינו אותה, כי הם פעלו בכיוון ההפוך. הפריעו לה להגיע אל המרחב השלֵו שאחרי הכוס החמישית. סקוט עמד לצאת הערב. פעם בשבועיים הוא יצא עם חברים בשישי בלילה. פוקר. כדורת. ביליארד. לפעמים הם סתם ישבו על הבר.

"פוקר?" שאלה.

הוא הנהן ואמר, "אצל גורדון."

"מה שלומו?"

"הממזר המסכן לא הפסיק לשתות כל השבוע."

גורדון היה אחד החברים הוותיקים ביותר של סקוט. עורך דין ממנהטן, שחייו התפרקו. אשתו, אליסון, זרקה אותו לפני שבוע, אחרי שמצאה בסלולרי שלו מסרונים מאישה אחרת. גורדון ניהל רומן, ועכשיו נאלץ לשלם את המחיר.

"מה שלום אליסון והילדים?" שאלה רות.

"היא לא מדברת איתו. תשלחי לה מסרון ותשאלי," אמר סקוט.

"בשביל שאתה תמסור את המידע לגורדון? לא נראה לי. אליסון ואני אף פעם לא היינו קרובות. אם היא היתה פונה אלי, זה היה משהו אחר. אבל אני לא אדוג לך מידע בשביל גורדון. הוא חבר שלך. אני לא רוצה להיות מעורבת. ואל תגיד לי שגם ג'ק יהיה שם," הוסיפה.

סקוט גלגל את עיניו כשהזכירה את ג'ק ואמר, "לא חושב. בפעם האחרונה ששמעתי ממנו, הוא עדיין היה בחופשה באטלנטיק סיטי."

לפחות דבר אחד חיובי. ג'ק היה חבר ותיק, שסקוט לא הצליח להיפטר ממנו, או סביר יותר שלא רצה להיפטר ממנו, למרות הלחצים שרות הפעילה עליו. הם היו חברים בתיכון, אבל בזמן שסקוט טיפס בסולם הקריירה, ג'ק רק הידרדר. סמים, הימורים, הונאה מקוונת. כל דבר רע ובלתי חוקי - ג'ק היה מעורב בו.

"טוב, אם ג'ק לא מצטרף אליכם, לפחות לא תהיה מסטול כשתחזור הביתה," אמרה רות.

סקוט נאנח, קם מהשולחן עם הצלחת ולקח אותה לכיור. הוא שטף אותה, הניח אותה במדיח וחזר אל השולחן.

"לא רעבה, מה?" אמר.

השאלה לא נגעה רק לאוכל. זה היה לה ברור. כבר כמה חודשים שהם ניסו להיכנס להיריון. בגיל שלושים ותשע הגיעה רות להבנה שאי־אפשר להמשיך לדחות את זה. היא רצתה ילדים, באמת. אבל גם שאפה להגיע לעמדה יציבה יותר בחברת הנדל"ן לפני שהיא עושה את המהלך המכריע הזה. היא לא רצתה להיות תלויה בסקוט ובכסף שהוא מרוויח כעורך דין לענייני מסחר.

"מתי תחזור?" שאלה.

"אל תחכי לי. במצב הנוכחי של גורדון, אני מניח שזה יימשך עד שעה מאוחרת. הוא ירצה להשתכר כדי לשכוח את הצרות שלו - לפחות לערב אחד."

היא הנהנה. הוא פינה את הצלחת שלה וגרף את האוכל לפח האשפה. עדיין לא שאל אותה למה עבר עליה יום קשה. למען האמת, לא היה משהו מסוים שעצבן אותה במיוחד היום. רק המתח שכרוך בעסקי התיווך במנהטן. להתרוצץ בכל העיר, להיפגש עם לקוחות מתעניינים ולנסות לקדם את המכירה. התחרות היתה עזה, והיא איבדה לקוח השבוע. שום דבר חריג, ובכל זאת זה העיק עליה. אם היא תפרוק את המועקות שלה על סקוט, הוא ירגיש אשם שהוא יוצא לבלות עם חברים. הוא לא יבטל את היציאה, כמובן, ואז היא עלולה להיפגע עוד יותר. הם היו נשואים כבר חמש שנים, ושום דבר מהותי לא השתנה מיום שעברו לגור יחד. סקוט עדיין שיחק סקווש פעמיים בשבוע ועדיין יצא עם החברים שלו פעם בשבועיים, ביום שישי, כאילו זאת מצווה משמים. אבל מיום שהצליח לשכנע את רות להפסיק להשתמש באמצעי מניעה, נעץ בה מבטים מסויגים בכל פעם שפתחה בקבוק יין. אילו היתה פותחת בקבוק נוסף, רוב הסיכויים שמחר בבוקר, לצד קערת גרנולה על דלפק ארוחת הבוקר, היא היתה מוצאת גם כמה דפים טריים מהמדפסת של סקוט - מחקר עדכני על הקשר בין בעיות פריון של נשים לבין צריכת אלכוהול.

רות כמעט לא יצאה לבלות עם חברות. הפן החברתי תמיד היה חלש אצלה. מיום שסיימה את התיכון, כמעט לא טיפחה קשרים עם חברים. תמיד היתה עסוקה מדי בדבר זה או אחר. אם היתה רוצה, היא היתה מוצאת למי להתקשר, אבל היא לא התקשרה. היא הניחה לקשרים ישנים להתמוסס ולא יצרה קשרים חדשים. הבעיה היתה מוכרת לה. בכל שנה, לקראת השנה החדשה, רשימת המשימות הדלה שהכינה לעצמה כללה החלטה להתקשר לחברות ותיקות ולפגוש אנשים חדשים. ובכל זאת, חיי החברה שלה הסתכמו בכך שיצאה מדי פעם עם כמה שותפים מהחברה לשתות משהו אחרי שעות העבודה.

בשנה הראשונה של הקשר שלהם עבד סקוט בפרקליטות המחוז, משרה שהוצגה כעניין זמני: להשקיע זמן כדי לצבור ניסיון במשפט פלילי ולתרום קצת לחברה. חצי השנה האחרונה שלו שם כללה סדרת ראיונות במשרדים יוקרתיים של משרדי עורכי דין ותיקים, שעסקיהם היו פרושים על פני הגלובוס. בסופו של דבר הוא התקבל לעבודה באחד מהם וייצג לקוחות בבתי משפט. עבודה שאף פעם לא הסתיימה בשעה סבירה. בהתחלה זה לא הפריע לרות. גם מתווכים נאלצים לא פעם להיפגש עם לקוחות בערב. אבל לפעמים, כשצירפה לזה גם את החברים של סקוט והבילויים שלו, תהתה איך היא עצמה משתלבת בתוכניות שלו, חוץ מאשר בתפקיד האישה הקטנה שיום אחד תלד את ילדיו.

רות שלפה בקבוק יין חדש מהמקרר, מילאה את כוסה ועברה לסלון. היא התיישבה על ספת הקטיפה הרכה והתחילה לשוטט בין הערוצים. זרועותיו של סקוט צצו פתאום מאחוריה ונכרכו סביב כתפיה, והיא חשה את נשימתו על צווארה. זיפי זקנו התחככו בלחיָיה, ואז חשה את שפתיו הרכות בנקודה הרגישה מתחת לאוזנה. הוא טיפס מעל גב הספה והתיישב לצדה. אחרי נשיקה ארוכה הוא חיבק אותה, ואחרי כמה דקות אמר, "אני מתנצל."

"גם אני."

"לך אין על מה להתנצל. ההתנהגות המגעילה לא היתה שלך," הוא אמר. הוא חייך, שתק רגע והוסיף, "לשם שינוי."

רות צחקקה, הרימה כרית מהספה וחבטה בראשו כאילו נעלבה.

"אני אף פעם לא מתנהגת מגעיל."

"ברור שלא. תגידי, את רוצה שאני אמזוג לי כוסית ואצטרף אלייך? אני יכול להבריז להם פעם אחת."

"לא, הכול בסדר. אני יודעת שאתה זקוק לחברים שלך. ואפשר גם לעשות משהו מחר, נכון?"

"אפשר לצאת לאכול ואחר כך לראות סרט. על חשבוני."

"קבענו. עכשיו לך לבלות."

הוא חיבק אותה חזק, ולבסוף הרפה ממנה וקם מהספה.

זאת היתה תמיד הכמיהה העזה ביותר שלה: להרגיש מוגנת ובטוחה בזרועותיו של אדם אוהב. אמה ואביה התגרשו כשהיתה בת שבע בסך הכול. רות אפילו לא ידעה שיש בעיה כלשהי בנישואים שלהם. הכול היה בסדר גמור, ופתאום כבר לא היה בכלל. רגע לפני כן שלושתם לבשו פיג'מות תואמות ופתחו מתנות מתחת לעץ חג המולד, ופתאום יכלה להיפגש עם אביה רק פעם בשבועיים.

מבטה של רות רפרף אל תצלום החתונה שעל השולחן הקטן בכניסה: סקוט נושא אותה בזרועותיו אל רכב הכלולות שלהם, ומסביב להם פתותי נייר ודמויות מטושטשות של חברים ובני משפחה. שניהם נראו מאושרים כל כך. שכבת אבק כיסתה את התצלום. רות הרגישה שיש משהו מנחם קצת באבק הזה. הם כבר לא זוג טרי, כבר לא שני אנשים שמנסים להכיר זה את זה, מגששים, מקווים למצוא חן.

סקוט הרעיף עליה אהבה. אבל יותר מזה, הוא העניק לה ביטחון, תחושה שהיא מוגנת. וזה מה שהיה הכי חשוב לה. שלא מדובר בסתם קשר ארוך שיסתיים בכישלון בסופו של דבר. עכשיו הם כבר זוג יציב. איתן. תמונת החתונה שלהם כבר צוברת אבק.

"טוב, הלכתי. מת עלייך," אמר סקוט מהמבואה.

"גם אני עליך," אמרה רות. לרגע חשבה לחפש מאמר שעוסק בהשפעת האלכוהול על תאי זרע, להדפיס אותו ולהניח אותו כך שסקוט ימצא אותו בבוקר. כבדיחה, כמובן. אבל היא פסלה את הרעיון. היא שמעה את צעדיו של סקוט על רצפת העץ במבואה, ואחריהם את נקישת המנעול שנפתח, קול מכונית חולפת כשהדלת נפתחה, ובסוף טריקה עמוקה ומהדהדת כשהדלת נסגרה.

רות לגמה ארוכות מהכוס שבידה, הניחה אותה על השולחן הסלוני וניגשה למטבח. היא טיפסה על כיסא, הורידה ממרומי הארון קופסת פח מלבנית, שטוחה, הניחה אותה על הדלפק ופתחה אותה. אחרי שגלגלה סיגריית מריחואנה, פתחה את הדלת האחורית, עמדה בפתח והשקיפה על הגינה הקטנה. בקושי גינה: מדשאה של שני מטרים על שלושה, שבכל זאת הוסיפה חצי מיליון למחיר הבית. היא החזיקה את הסיגריה בין שפתיה כדי להצית אותה. היא לא הפכה את עישון המריחואנה להרגל קבוע. בפעם הקודמת עישנה ביום שלישי, לפני שלושה ימים. סקוט כבר שכב לישון, והיא יצאה לגינה והשקיפה לעבר האנדרטה למגדלי התאומים - שני צריחי אור שמוקרנים לשמים מגג חניון בּאטֵרי, לזכר החיים שאבדו באחד־עשר בספטמבר. כמו ניו יורקים רבים, יום השנה הזה היה קשה, והיא נזקקה למשהו שיעמעם את הכאב.

המריחואנה עזרה לה להקהות את החרדה, והיא האמינה שסיגריה אחת לא תזיק. הרי היא לא בהיריון. שקית האשפה בחדר הרחצה שלהם הלכה והתמלאה בבדיקות היריון שליליות. עוד כמה חודשים, עוד כמה לקוחות שמנים ברשימת ההישגים שלה, ויהיה לה קל יותר לקחת פסק זמן ולהקים משפחה. לפעמים, כשעברה על פני חנויות למוצרי תינוקות והסתכלה על נעלי הצמר הקטנטנות ועל הבגדים הזעירים שבחלון הראווה, נמלאה התרגשות וחמימות.

היא שאפה שוב מהסיגריה הדקה. חומר עדין, שנקנה מזמן. היא זכרה את הפגישה השנייה שלה עם סקוט. בפעם הראשונה הם נפגשו במסיבה. אחת החברות הוותיקות שלה הזמינה אותו. הם התחילו לדבר והוא ביקש את מספר הטלפון שלה. בפגישה השנייה, שהיתה רגועה לגמרי, הוא לקח אותה למסיבה אחרת, בדירה של אחד החברים שלו בברוקלין. הם פטפטו על כל מיני דברים, שיחה אופיינית למפגש שני, ניסו להכיר קצת יותר טוב, ואז רות ראתה במטבח כמה אנשים שעישנו באנג. היא ניסתה שאיפה אחת ומיד התחרטה. כבר הזדמן לה להתנסות בסיגריות מגולגלות, אבל אף פעם לא עישנה באנג, ולכן חטפה התקף שיעול מיידי. סקוט לקח אותה אל גג הבניין. היא עדיין זכרה את השמים בלילה ההוא. רק כמה עננים, דקיקים ונוצתיים, על רקע שמים כחולים־שחורים, עמוקים, מלאים כוכבים כמו שלא ראתה מעולם.

"תנשמי עמוק," אמר סקוט.

רות שאפה אוויר. הגרון והריאות כבר לא בערו, אבל שאיפת החמצן עוררה בה בחילה עזה.

"עוד רגע אני מקיאה," היא אמרה. "אני נורא־נורא מצטערת. קלקלתי הכול."

"לא קרה כלום," אמר סקוט. "בדרך כלל בחורות מקיאות רק אחרי שהן רואות אותי עירום."

רות צחקה ונתקפה סחרחורת. היא מעדה לעבר סקוט, וכף ידה נחתה על חזהו המוצק כדי להתייצב. הוא היה חסון ומוצק. סתם השמיץ את עצמו.

רות הרימה את מבטה אל פניו ואמרה, "אנחנו על גג בניו יורק, אני קצת מסטולה ואנחנו קרובים מאוד. אתה מתכוון למרוח לי איזו קלישאה מתחנפת ולנסות לנשק אותי?"

"את רוצה קלישאה מתחנפת?"

"כמה שיותר!"

"לדעתי, אבא שלך שודד," אמר סקוט. "כי ברור שהוא גנב כמה כוכבים ושם לך אותם בעיניים."

"בחייייי, אתה חנפן שאין דברים כאלה," אמרה רות. ושניהם צחקו.

"מה אמרת שאתה עושה בחיים?" שאלה.

"עורך דין בפרקליטות, כמו שאמרתי."

"טוב, אז אתה צריך לזרוק את עצמך לכלא או משהו כזה, כי זה היה ממש פשע נגד האנושות," היא אמרה, הרימה אליו את סנטרה ועצמה ברוך את עיניה.

"נראה לי שאני צריך לקחת אותך הביתה," אמר סקוט.

כעבור חצי שעה נעצרה המונית ליד הבניין של רות. הם יצאו מהמונית ועמדו יחד על המדרכה.

"אתה רוצה לעלות?" שאלה אותו.

"אני רוצה, אבל לא הערב. לדעתי את צריכה כוס קפה."

רות זכרה עכשיו את תחושת האכזבה שמילאה אותה. היא מכרה את עצמה בזול, ועכשיו סקוט לא ירצה להיפגש איתה שוב.

"אם אתה לא רוצה לעלות לדירה שלי, למה באת איתי במונית?" שאלה.

הוא גחן לעברה ואמר, "כי רציתי לוודא שתגיעי בשלום."

ואז, בפעם הראשונה, הציפו את רות תחושות שלא פקדו אותה כבר שנים רבות. מאז ילדותה. תחושה שמישהו שומר עליה, שמישהו מגן עליה.

"לא רחוק מכאן יש חנות גלידה. ברחוב השני ימינה. ניפגש שם מחר, בשעה אחת? על חשבוני. יש להם טעם רום עם צימוקים."

רות צחקקה ואמרה, "כנראה אתה באמת רוצה שאני אקיא."

כשנזכרה בלילה ההוא התעקלו זוויות שפתיה בחיוך והיא כיבתה את מה שנשאר מסיגריית המריחואנה. כשהיא וסקוט יביאו ילד לעולם, הכול יהיה בסדר: הוריו של הילד הזה יישארו תמיד יחד. הילד הזה לעולם לא ייאלץ לסבול את מה שעבר עליה. היא וסקוט יציבים כמו סלע.

כשחזרה אל הסלון, לקחה איתה את בקבוק היין ומצאה סרט ישן בערוץ הסרטים הקלאסיים. הסרט בדיוק התחיל. היא התמקמה על הספה. אחרי שסיימה את הבקבוק השני עלתה לחדר השינה ושכבה לישון.

 

רות התעוררה מחלום רע בחדר החשוך. בשעון שעל שידת המיטה נראתה השעה 23:45. היא שלחה את ידה השמאלית אל הצד השני של המיטה. ריק. רק מצעים קרים. היא טלטלה את ראשה והתרוממה על מרפקיה. היא לא זכרה איך בדיוק הגיעה למיטה, אבל ידעה שיש לה כוס מים על השידה הקטנה. היא שתתה וניסתה לסלק ממוחה את שאריות החלום: הבוס קרא לה למשרד שלו ופיטר אותה, כי היא איבדה לקוח, יזם נדל"ן גדול.

בשום אופן לא התחשק לה לחזור לחלום הזה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שחלמה אותו. היא התיישבה במיטה והושיטה יד אל הסלולרי. הוא לא היה על השידה. כנראה השאירה אותו למטה, על הספה. היא שתתה את כל המים שבכוס והחזירה אותה למקומה, אבל הכוס נחבטה בשידה בקול נפץ אדיר. צליל של זכוכית שמתנפצת על רצפה קשה.

רות הזדקפה, נגעה בבסיסה של מנורת הלילה והדליקה אותה.

הכוס היתה שלמה. אפילו סדק לא היה בה.

רות שמעה זכוכית נרמסת, מתפצפצת מתחת לנעליים דורכות. רסיסים מחליקים על אריח.

הצליל הגיע מלמטה.

שקט.

זכוכית נרמסת.

שקט.

רסיסים נגרסים.

פלומת השיער שבעורפה עקצצה. עורה הצטמרר, פחד הציף את גופה. אבל אז שמעה משהו, אולי קול אדם, מלמטה.

סקוט.

סקוט חזר שיכור, נכנס והפיל כוס או צלחת.

כמו שכבר קרה פעם. אפילו יותר מפעם אחת. בעיקר כשהוא יצא עם החבר הדפוק שלו, ג'ק. יכול להיות שג'ק חזר מאטלנטיק סיטי, כך שהבילוי כלל גם אספקה של קוק.

רות השליכה מעליה את השמיכה, אספה את שערה החום וירדה במדרגות בפיג'מה - חולצה ומכנסונים ממשי. היא לחצה על מתג התאורה במישורת האמצעית והמשיכה לרדת בגרם המדרגות האחרון אל הקומה התחתונה.

היא קראה בשמו של סקוט עוד לפני שהגיעה אל המדרגות התחתונות.

"הפחדת אותי נורא..."

האור במטבח לא דלק. באור שקרן מהמדרגות ראתה זכוכית שבורה על רצפת המטבח. היא שלחה יד אל הקיר וגיששה כדי למצוא את המתג. היא לחצה עליו.

רצפת המטבח היתה מכוסה רסיסים. רות הביטה סביב וראתה שאחד מאריחי הזכוכית שבדלת האחורית התנפץ. הריבוע הקטן שמעל הידית. שאר הריבועים היו שלמים. ובאחד מהם נראתה פתאום בבואה. גבר, גבוה, בבגדים כהים. עיניים כחולות מחשמלות, אף צר וארוך ולסת רבועה.

הוא היה ממש מאחוריה.

זרוע נכרכה סביב צווארה, וכף יד החניקה את הצרחה שלה. בכף היד היה משהו רך. מסריח. ריח כימי. רות קרסה ארצה. ברכיה התקפלו. ראייתה היטשטשה, ואז שמעה את קולו. קול מהדהד, שבקע ממעמקי גרון עבה. קול מחוספס, רצוץ ומעורר אימה.

"שלום לך, מתוקה..."

וחושך אפף אותה.