רזממה

פרק 1

ישראל, נובמבר 1986

מאז פטירתה של אימי האהובה לא עלז ליבי ולא חשתי פרץ של אדרנלין ושל ציפייה דרוכה לפרק חדש ומלהיב זה בחיי כברגע ההוא. ישבתי במשאית שדהרה במהירות, בלי להתחשב בעשרות המתגייסים הטריים שישבו מאחור נרגשים ומתוחים, ואני עימם.

היה זה יום חורפי טיפוסי – שמיים קודרים, רעמים ומטחי גשם מדי פעם. את ליבי מילאה שמחה, אף שהוא פעם בחוזקה. בכל זאת, לא כל יום מגשימים חלום ילדות.

התבוננתי סביבי. מרבית החיילים הטריים היו מרוכזים בעצמם, אחדים שוחחו עם היושבים לידם. למרות מזג האוויר הקר, שרר בחלל המשאית ריח קל של זיעה גברית. אני אוהב אסתטיקה וזה הפריע לי קצת. תתרגל, אמרתי לעצמי. היה לי ברור שבטירונות לא אוכל לצפות ליותר מדי עידון.

בדרך כלל אני אדם חברותי ומנסה לפתח שיחה, אך באותו רגע הייתי מכונס בעצמי – במחשבותיי ובזיכרונותיי, במיוחד על אימא, שלא זכתה לראות אותי מתגייס.

עצמתי את עיניי ונדדתי למחוזות ילדותי. כבר בגיל חמש התקרבתי לאקדח של אבי, מלא סקרנות והתפעלות. אבא נופף לי באצבעו שלא אתקרב יותר מדי. הוא אסף את כלִי הנשק מהשולחן ונעץ אותו בחגורתו, כהרגלו. אז לא ידעתי שיש לי אבא גיבור. הוא פשוט היה “אבא חייל” שלי. אומנם הוא נעדר רבות מהבית, אך כשהיה נוכח – תמיד הרעיף עליי אהבה. רק כשגדלתי הבנתי מהשכנים שאבא שלי אינו חייל פשוט אלא גיבור אמיתי. הערצתי אותו, ומילדותי רציתי להיות לוחם כמוהו.

כל אחד וחלום הילדות שלו. אחד חולם להיות עשיר, אחר שחקן, ואילו חלום חיי היה להיות לוחם קומנדו. אבא שימש לי דוגמה חיה לעניין. כבר בתחילת גיל העשרה, כשחבריי בילו במשחקים, אני התאמנתי על פיתוח גוף בשאיפה להגיע לפסגה. כבר אז השיא היה סיירת מטכ”ל, הלוא היא “היחידה” – יחידת הקומנדו של מערך המבצעים המיוחדים בצה”ל, חוד החנית של העשייה הביטחונית להגנת העם במולדתו. מבחינתי רק שם רציתי לשרת ולא בשום חַיִל אחר. זה נראָה לי כדבר הטבעי ביותר. גדלתי וחונכתי בבית ציוני שכיכבו בו נושאים, כגון נתינה וביטחון המדינה. כך הייתה ההתנהלות היומיומית של הוריי, בדוגמה אישית ולא רק דיבורים בעלמא, וזה נטמע בי ונראה לי הדבר הטבעי ביותר עבורי.

מותה של אימא רק דרבן את שאיפתי להיות לוחם במקום הכי טוב שיכול להיות. רציתי להראות לה שאני ראוי לכך. כילד צעיר, מותה נצרב במוחי והפך אותי למה שאני כיום.

במשאית הדוהרת התרגשותי הלכה וגברה. יצאתי לפרק חדש בחיי, והמוטיבציה שלי הייתה בשיאה – להגן על המדינה, ללמוד מיומנויות חדשות ולהיות חלק מצוות קומנדו יוצא מגדר הרגיל. היחס שלי ליחידה היה ממש אובססיבי. במהלך השנים תרתי אחר סיפורים על עלילותיה ועל גבורת חייליה, אלו שפורסמו כמובן, ובלעתי אותם בתאווה.

השנים שלפני הגיוס עברו עליי בהכנה מנטלית ופיזית, כולל בפנימייה הצבאית שאליה העביר אותי אבי כשנה וחצי לאחר מותה של אימא. הודות לכך, עברתי ללא קושי ממשי את הגיבוש המפרך לסיירת מטכ”ל, את המיון הפסיכולוגי, את המבדקים הרפואיים ואת התחקיר הביטחוני. כשהתבשרתי שאני מתקבל ליחידה שאגתי תרועת ניצחון. לא היה גאה ממני. טוב, אולי אבי. הוא לא דיבר איתי על כך, אך ראיתי גאווה במבטו. קיוויתי שאכן כך הדבר, הגיע לו.

התנערתי מהגיגיי, והחלטתי להיות ממוקד באתגרים שלפניי.

שעה קלה קודם לכן הסתיימו הליכי הגיוס בבקו”ם. התמתחתי על מושבי במשאית שהסיעה אותנו למתקן אדם. בסיס צה”ל זה, שבתחומי המועצה האזורית חבל מודיעין, נקרא על שמו של האלוף יקותיאל אדם, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה. שם התקיימה הטירונות של היחידה. כבר ידענו מה צפוי לנו. כמנה ראשונה, שישה עשר חודשים של פעילות מפרכת בטירונות; וכמנה שנייה – הכשרה מיוחדת כלוחמי קומנדו במחנה סירקין שליד פתח תקווה. סיפרו לנו ששם יבחנו אותנו תחת זכוכית מגדלת: לוחמה, עבודת צוות, ניווטים, והדובדבן שבקצפת – “שבוע שבי” הידוע לשמצה. קיוויתי להוכיח את עצמי ולצאת לקורס קצינים. חלומי הגדול היה שכקצין אזכה להוביל משימות הקשורות לביטחון המדינה, כמו אבי.

הבטתי סביבי, ניסיתי לתהות על קנקנם של הבחורים שהתגייסו עימי. עם מי מהם אלחם? מי מהם יהיה מוכן, כמוני, למות עבור חברו?

המשאית עצרה בשער. התמתחתי והבטתי סביבי בסקרנות. כשנכנסנו לבסיס והשער נסגר מאחורינו חייכתי לעצמי בסיפוק – הגעתי, עשיתי זאת. התבוננתי מתוך המשאית על מרחבי הבסיס בניסיון ללמוד אותו מייד, לרוץ קדימה.

ירדנו מהרכב, כל אחד עם הקיטבג שלו, והתייצבנו בשורות מתוחות על מגרש המסדרים. הסמל צרח:

“יש לכם שלושים שניות לתפוס מיטה במאהל שמאחוריכם, להניח עליה את הקיטבג ולהתייצב כאן בחזרה”.

זינקתי למאהל. בכניסה נתקלתי בבחור בריא גוף, אתלטי. לא הצלחנו להידחף ביחד. הוא חייך, סר קמעה ונתן לי לרוץ לפניו. תפסתי את המיטה הראשונה הפנויה, וסימנתי לו לתפוס את המיטה שלידי.

“אני מתן”, טפחתי לו על הכתף כשרצנו החוצה.

הוא הושיט את ידו לאחור:

“בני”, השיב.

טפחתי על כפו המושטת, והתייצבנו יחד בשורה. מאז דרכינו לא נפרדו.

כצפוי, טרטרו אותנו ארוכות לתוך הלילה הגשום. נהניתי מכל רגע, ככה זה כשמגשימים חלום. אין דבר כזה “קשה”. שניות מעטות חלפו מרגע שנזרקתי למיטה ועד ששקעתי בממלכת החלומות. כשעתיים לאחר מכן כבר הקפיצו אותנו לאימון נוסף, באמצע הלילה. אז מה אם יורד גשם שוטף? הרף הגבוה שהציבו לנו מלכתחילה היה מכוון. רצו לברר מי באמת מתאים ליחידה. כולנו נלחמנו על הזכות להיות שם, והיה ברור שחלק מאיתנו לא יזכו לסיים את הטירונות.

בערב השני, לקראת חצות, הייתה לנו שיחת פתיחה קצרה עם מפקד היחידה האגדי, חובש הכיפה הסרוגה, סא”ל דוד סופר. כולם כינו אותו בפשטות “המפקד”, או “סא”ל ד’”. הוא הסביר מה מצופה מחיילי היחידה בשפה רהוטה, נוקבת, שהכניסה בנו מוטיבציה רבה. הוא דיבר על האתגרים העומדים בפני צה”ל, לא רק נגד צבאות ערב אלא במיוחד נגד ארגוני הטרור שהחלו להרים ראש באותן שנים, ולהפיל חללים רבים. הוא דיבר על הצורך של הצבא, כמגן העם, באנשים מיוחדים החושבים מחוץ לקופסה, ומסייעים בשמירה על העם במולדתו.

“אלו מביניכם שיצטיינו יישארו איתנו”, הבהיר, “האחרים, שבטוח שגם הם טובים, אבל אולי לא מספיק ליחידה הזו, ימשיכו לסייע לצה”ל במקומות אחרים. בהצלחה לכולכם”, סיים.

חשבנו שנשוחרר לישון, אך כמובן לא כך היה.

הטירונות הייתה מפרכת, מלאה באתגרים פיזיים ונפשיים שנועדו לבחון את סף הסיבולת שלנו, לדחוף אותנו לגבולות הפיזיים והנפשיים שלנו, להכין אותנו לפעול במצבי סיכון גבוה ולבצע משימות בדיוק וביעילות. יום רדף יום, שבוע הוחלף בשבוע חדש, מפרך לא פחות, והחודשים חלפו ביעף. ככה זה כשנהנים. מדי פעם היו לנו אפטרים קצרים. רובנו סרנו לעיר הקרובה, לוד, חלק הצליחו להגיע הביתה. אבי גר בדרום הרחוק, ולא העליתי על דעתי לנסות להגיע אליו.

נאמנים לסיסמה “קשה באימונים קל בקרב” גמענו עשרות קילומטרים של ריצות עם נשק וחגור מלא, ולעיתים גם עם תרמיל נוסף, מסלולי מכשולים ואיומי כוח וסיבולת שכללו ריצת אלונקות וסחיבת פצוע למרחקים ניכרים וטיפוס על חבל ועל “קיר המוות”; התאמנו להשתמש במיומנות במגוון רחב של כלי נשק, סכינים וחומרי נפץ, למדנו מיומנויות טקטיות, כמו לחימה יד ביד, טקטיקות לוחמה עירונית, וסיור ופעולות התגנבות. כדי לדמות תרחישי לחימה אמיתיים תחת לחץ ולהתכונן למציאות הקרב, ביצענו זחילות ממושכות מתחת לגדרות תיל סבוכים, פעמים רבות בזמן שצוות המדריכים שלנו ירו סמוך לנו. שבועות שלמים הוקדשו למיומנויות הישרדות, כמו ניווט, עזרה ראשונה, הישרדות במדבר וטכניקות התחמקות.

כל הפעולות נעשו בלחץ מתמיד, ביום ובלילה, לעיתים במשך שתי יממות רצופות או בהקפצה זמן קצר לאחר לכתנו לישון. ככל שחלפו השבועות בטירונות הלך וגבר הקושי שנדרש מאיתנו. לחץ הזמנים לביצוע הפעולות היה עצום, וכל הזמן צפו בנו ובחנו כל אחד ואחד מאיתנו, גם את ההישגים האישיים – ראיית תמונה כוללת וחשיבה מקורית – וגם את התקשורת בינינו: את היחסים הבין־אישיים – עזרה לזולת. הובהר לנו כי עבודת הצוות היא יסוד הכרחי בפעולת קומנדו. תרגלנו לעבוד ביעילות כצוות, תוך הסתמכות זה על זה לתמיכה ולתיאום, וכן קיבלנו הכשרה במיומנויות מנהיגות כדי לקבל אחריות על משימות בעת הצורך.

התחלנו את הטירונות עשרים ושמונה חיילים. בשלב הגיבוש המקדים, המכנה המשותף לכולנו היה כושר גופני גבוה מהרגיל, יכולת מנטלית יוצאת דופן, קור רוח וחשיבה מחוץ לקופסה. לא תמיד זה הספיק. ככל שחלפו השבועות והחודשים נשרו יותר ויותר חיילים. חלקם לא עמדו בלחצים הפיזיים והמנטליים שחווינו, אחרים נופו על ידי צוות הפיקוד. משבוע לשבוע נשארו פחות חיילים, אך אלה שנותרו נהיו מגובשים יותר ויותר – משפחה.

התחברתי במיוחד לבני. בני לוי. אהבתי את אופיו השקט, הדומה לשלי, בהשוואה לכמה מוחצנים שהיו עימנו. החברות האמיצה בינינו נבנתה במהלך מאות שעות של קשיים בלתי נתפסים, שבמהלכן הפגנו עזרה הדדית וחברות אמת.

שאיפתי לככב בטירונות אותגרה על ידי מתחרים ראויים, אף שהשקעתי את כל כוחותיי. במיוחד אתגר אותי בני. כושרו הגופני המצוין, כמו גם אומץ ליבו ושכלו הישר, הציבו את שנינו בראש קבוצת הלוחמים שהתגבשה. היינו מעין ידועים בציבור, אלו שמגיעים תמיד ביחד, וראשונים. שנינו התלהבנו מהשירות הצבאי בכלל, ומהיחידה בפרט. הרגשנו זכות גדולה לשרת את המדינה, תוך שימוש בידע הנרחב שרכשנו ביחידה, ובטכנולוגיות המתקדמות שהיא העמידה לרשותנו.

המוטיבציה האדירה שהייתה בי סייעה לי לעבור בהצלחה את כל הקשיים. “אין קשה”, חזרתי ושיננתי, “יש פחות קל. המעז מנצח”. “המעז מנצח”, צעקנו את סיסמת היחידה במהלך האימונים המפרכים, ביום ובלילה. בחנו אותנו במבצעים דמיוניים שכמובן אסור לספר עליהם, והאדרנלין זרם בכמויות של נהר גועש.

ככל שהזמן חלף התפוגג הדיסטנס בין המפקדים ובינינו, הטירונים. עמדנו והצדענו רק למפקד היחידה, סא”ל ד’. מדי פעם שמענו סיפורי גבורה עליו שלא היו ידועים בציבור הרחב. מי שלא הכיר את אופי היחידה ואת אמיצי הלב המשרתים בה היה חושב שהסיפורים דמיוניים. אנחנו הכרנו את הדמויות הפועלות והאמנו בהן ללא צל של פקפוק. שמענו בשקיקה פעם אחר פעם על תושייתו יוצאת הדופן, על היחלצותו ממצבים בלתי אפשריים ועל ביצוע המשימה על הצד הטוב ביותר. אומץ ליבו היה שם דבר. בלילות חלמתי לחקות את המפקד, להיות נועז כמוהו.

בשיחות בינינו היו חברים שהביעו פליאה על כך שאדם דתי הגיע לדרגה כזו ולתפקיד כזה. באותם ימים זה לא היה חיזיון נפוץ בצה”ל. אני לא הבנתי את התמיהה. תמיד חשבתי שמה שקובע זה האדם, ערכיו, תכונותיו ויכולותיו. הבעתי את דעתי:

“אז מה אם הוא דתי? ההפך. האמונה שיש לו באל בטח רק מחזקת אצלו את המוטיבציה. אז על מה הפלא? שהוא שבר תקרת זכוכית? אני בטוח שהוא הרוויח את זה בזכות”.

בני, שסיפר לי בתחילת היכרותנו כי בצעירותו גדל בבית דתי בנתניה, אמר בקול:

“מסכים עם כל מילה”.

רבים אחרים הנהנו בהסכמה. גם ג’ינג’י, שהיה הבדרן של הצוות, הביע הסכמה בקול רם, אך אחרים שתקו. אומנם הייתי רחוק מדת, אך מעולם לא ראיתי בה משהו שלילי, להבדיל מדעתי על העסקנים שלה, שבמעשיהם ובנכלוליהם המאיסו את הדת על הציבור הרחב.

במהלך הטירונות לא היה לנו פנאי רב, אך במעט השעות הפנויות שוחחנו על כל הנושאים שבעולם. היו שסיפרו על הפנטזיות הצבאיות שלהם, אחרים על חוויות מיניות. היו שכבר הספיקו לטייל בעולם הגדול וסיפרו על חוויות מחוץ לארץ, כולל אלו שניסו להיראות כאנשי העולם הגדול מולנו, הלבנטיניים, שלא ראו עולם, והיו שדיברו על תוכניות לעתיד. בני ואני רק רקמנו חלומות לקריירה צבאית.

מכל מגוון הפעילויות שהיו לנו בחודשי הטירונות אהבתי ביותר את הניווטים, ואחרי כמה חודשים כבר הוכתרתי כאלוף הניווטים של היחידה. אין פלא, בוודאי לא רבים ביצעו ניווטים סבוכים עם אביהם כבר מגיל עשר. בכל פעם שיצאנו לניווט הייתי נזכר בערגה בבילויים המשותפים שלי עם אבא, ובניווטים ביערות הצפון שאליהם לקח אותי והנחה אותי, עקב בצד אגודל. הוא לימד אותי את הטכניקה בניווט – למדתי להתבונן, לקרוא את הטבע ולקרוא היטב מפות תצלומי אוויר. עוד בטרם עברתי לפנימייה הצבאית, בגיל בר מצווה, הוא נתן לי לראשונה להוביל. הוא תיקן אותי רק כשסבר שאני עושה טעות חמורה. טעיתי לא פעם, ולמדתי לעשות זאת נכון דרך הרגליים והראש. למדתי רבות מכל טעויותיי.

“זה בסדר שטועים. החוכמה היא לא לעשות את אותה טעות פעמיים”, שינן לי אבי, ויישמתי זאת.

בפנימייה הצבאית כבר הייתי מסוגל לנווט לבד מסלול של עשרים קילומטרים, בכל מקום בארץ שיזרקו אותי. יצא לי שם של מומחה בניווטים, והוכחתי זאת גם בטירונות ביחידה.

לאחר כשלושה חודשים מתחילת הטירונות הודיעו לנו על ראיונות אישיים עם מפקד היחידה. המחשבה שאהיה לבד, פנים אל פנים, עם סא”ל ד’ האגדי ריגשה אותי והייתי דרוך לקראת הפגישה. שאפתי להרשים אותו.

בתורי נכנסתי ונעמדתי לפניו בדום מתוח.

“חופשי”, הפטיר, “טוראי מתן, מה שלום אבא שלך?”

לזה ממש לא ציפיתי.

“בסדר, המפקד”, השבתי, נבוך קמעה.

“כמה שאתה חושב שאתה יודע, אין לך מושג איזה נכס הוא היה למדינת ישראל”.

“כן, המפקד. תודה, המפקד”.

התרגשתי מהפתיח של השיחה.

“מה שלומו? מה הוא עושה היום?”

נעצבתי לרגע, נזכרתי באימי המנוחה.

“הוא עבר לדרום והקים שם חוות יחידים. הוא עובד אדמה, המפקד”.

בחרתי לא להשיב על מצב בריאותו. אבי היה מדוכדך, ולא רציתי להרחיב על כך.

“יפה. ואיך הולך לך?”

“טוב מאוד, המפקד. אני מנסה לתת את המקסימום ולהוכיח את עצמי, המפקד”.

“למה?”

“כי אני רוצה להגן על המדינה, המפקד”.

“למה?” שב ושאל.

“כי אין לנו ארץ אחרת, ומי שחי כאן ומסוגל לתרום חייב לתרום כמה שיותר, המפקד”.

הוא הנהן בראשו, נראה שאהב את תשובתי.

“רואים באיזה בית חונכת”, הפטיר. לאחר רגע קט המשיך: “ומה השאיפות שלך בחיים, אחרי הצבא?”

חייכתי במבוכה.

“עוד לא חשבתי על זה, המפקד. כרגע אני רואה לפניי רק את השירות הצבאי, ומקווה שהוא יהיה ממושך, המפקד”.

“אתה יודע, אם תמשיך כאן תהיה זכאי ללימודי תואר ראשון על חשבון הצבא, בעוד כמה שנים. מה אתה חושב שתרצה ללמוד?”

על תשובה לשאלה זו לא הייתי צריך לחשוב.

“היסטוריה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל, המפקד. אלו התחומים שאני אוהב, המפקד”.

הוא הביט בי במבט בוחן, כקורא לתוך נשמתי.

“יפה”, הפטיר, “אני יודע שאתה עובד יפה. תמשיך להצליח”.

התמתחתי והצדעתי:

“תודה המפקד”.

סבתי על עקביי, ויצאתי מחדרו בתחושת סיפוק ממשית.

“מה היה בריאיון? איך הלך?” שאל אותי בני בסקרנות.

תורו לריאיון נקבע למוחרת, והוא היה במתח מכך, כאילו חשש מבעל סמכות גבוהה או חשש שלא יתבטא באופן מרשים. לא סיפרתי לו על השאלות על אבי. לאף אחד מחבריי לא סיפרתי על אבי, לא רציתי להשוויץ.

“ממש אין לך מה לחשוש”, אמרתי לו, “אתה תראה ואתה תרגיש. הוא ממש בן אדם”.

סיפרתי לו על השאלות האחרות שהוא שאל, ובני נרגע קצת.

למוחרת, לאחר הריאיון, חזר בני קורן.

“הלך יופי”, אמר בסיפוק, “הוא אמר שאני עובד יפה, ואיחל לי להמשיך להצליח”.

“אמרתי לך”, הפטרתי.

התאמצתי להתבלט. שאפתי להיות מהראשונים שיומלץ עליהם לצאת לקורס קצינים, וכמוני גם בני. המשוֹבים שקיבלתי מהמפקדים היו חיוביים, וחשתי טוב עם עצמי. מדי פעם הייתה לי תחושה שגם סא”ל ד’ עוקב אחריי בתרגילים, ומובן שניסיתי להרשימו.

כשסיימנו את הטירונות ועמדנו להתחיל בהכשרה המיוחדת נותרנו שמונה חיילים בלבד. נהגנו לצעוק: “שמונה עבור אחד, אחד עבור שמונה”. ההכשרה הייתה מרתקת, פורצת כל דמיון. דגש מיוחד ניתן על אמצעים מיוחדים. העמקנו בשינון התקנת אמצעי איסוף מודיעין אותות (סיגינט), שהודות ליכולות המיוחדות שלהם נחשבו פוליסת הביטוח הלאומית של ישראל. הטמנתם במקומות אסטרטגיים במעמקי ארצות אויב הייתה חלק מהותי מפעילות היחידה, ולא בכדי. נחשפנו לאמצעים שונים שהשתיקה יפה להם, ועמדנו לסיים את ההכשרה מגובשים ברמה כזו שכל אחד מאיתנו היה מוכן להקריב את חייו עבור חברו ללא היסוס.

מעניין מי מאיתנו חשב אז שזה אכן מה שיקרה.

לקורס קצינים, שעמד להיפתח כחודש לאחר מכן, התכוונו לשלוח שלושה מאיתנו. החבר’ה הימרו עליי, על בני ועל אמיר – דרוזי חסון ונמרץ, יליד הכפר ג’וליס, מהיר מחשבה ומעשה שהצטיין לכל אורך המסלול המפרך. המתנתי בסקרנות ובמתח. בלילות הייתי חולם בהקיץ על כך שאני כבר מוכיח את עצמי בקורס קצינים. בני ואני רקמנו תוכניות לעתיד, לצפוי לנו בקורס קצינים ובהמשך, ביחידה. ציפינו לעתיד ורוד, כנראה ורוד מדי.

במבט לאחור, בוודאות ורוד מדי.

פרק 2

ניו יורק, יוני 1962

בוקר שמשי הפציע בניו יורק, השמיים היו בהירים. מארגני חגיגת סיום שנת הלימודים עבדו קשה להצלחת הערב, וכשזה הגיע נוכחו כולם לדעת שהמארגנים הצליחו בגדול.

ריח חריף של סיגריות וזיעה, בצירוף ריחות אפטרשייב, אפף את אולם הספורט הגדול של בית הספר הציבורי בשדרות וולטון, בברונקס. המקום הוסב לרחבת ריקודים. בלונים, תמונות וקישוטים שונים עיטרו את הקירות הלבנים. בני השבע עשרה, אשר נותרה להם רק עוד שנת לימודים אחת לסיום לימודיהם בתיכון, פיזזו במלבושים ססגוניים. מרבית הנערות לבשו חצאיות קצרצרות, אחדות היו לבושות במכנסי הפעמון שהחלו להיות פופולאריים בקרב הנשים. מרבית הגברברים לבשו מכנסי פלנל וחולצות בשלל צבעים, מעטים עטו חליפות מחויטות.

עשן הסיגריות הפך סמיך יותר ויותר ככל שהערב התקדם. רבים מהמפזזים אחזו בבקבוקי בירה, הם חגגו בהנאה לצלילי המוזיקה מחרישת האוזניים שהשמיע הדי־ג’יי והיה צורך לצעוק כדי להישמע. “Let’s Twist Again”, שר צ’אבי צ’קר, ועשרות הנערים והנערות התנועעו במרץ.

קבוצת צעירים התגודדה ליד הבר המכובד שהוקם בשולי האולם, עמוס לעייפה בבקבוקי שתייה קלה, בירה וחטיפים. הם הביטו סביבם וריכלו על הרוקדים, לעיתים בארסיות פוגענית. כמויות הבירה שלגמו תרמו לכך רבות.

“תראי איך הם רוקדים”, צעקה פרנצ’סקה לסובבים והצביעה על אנה ועל אייזיק, “לא יאומן”.

פרנצ’סקה הייתה בחורה גוצית ומכוערת. בשנת הלימודים הראשונה בתיכון החברה דחתה אותה, אך היא סללה את דרכה פנימה באמצעות לבוש פרובוקטיבי ואמירות שערורייתיות. היה לה פה גס ומלוכלך, לעיתים כעסו עליה ולעיתים צחקו, אך כבר לא התעלמו ממנה. גם באותו ערב היא הייתה לבושה בצורה מגוחכת, אולי באופן מכוון. העיקר עבורה היה למשוך תשומת לב.

“תעזבי אותם”, השיבה רייצ’ל, “את יודעת שלא קל להם בבית”.

“אני לא יודעת כלום. אני יודעת שהם אח ואחות. איך הם יכולים לרקוד ככה צמוד? אני אומרת לכם שהם בטח גם שוכבים”.

פניה של רייצ’ל האדימו, היא עיוותה את פרצופה והרימה את קולה.

“פרנצ’סקה, את ממש מגעילה. מה את רוצה מהם? היית רוצה להיות במקומם? את יודעת טוב מאוד שאימא שלהם מתה כשהיו צעירים, ואבא שלהם חצי משוגע. רק טבעי שישמרו אחד על השנייה. את סתם מקנאה ופותחת פה ג’ורה. אני אומרת לך, את חולת מין. רק את זה יש לך בראש כל היום”.

פרנס’צקה המשיכה ללגום והנידה את ראשה מצד לצד.

“האבא לא משוגע”, התערב דני, “שני ההורים שלהם הם ניצולי שואה. האבא באמת מוזר ועצבני, אבל זה רק טבעי למי שעבר את מה שכנראה הוא עבר. אני מכיר עוד כמה מסכנים כמוהו”.

“דוקטור דני. פסיכיאטר מומחה”, לעג סיימון.

“מה אתה כבר מבין? ילד שמנת”, סנט בו דני, “היה חסר לך משהו פעם בחיים? הרי האבא המליין שלך עוטף אותך בכסף מרגע שנולדת. אתם בטח נושמים בבית גרגירי כסף ומנגבים בשטרות של מאה דולר. מה אתה כבר יודע על צרות?”

החבר’ה גיחכו וסיימון האדים קלות. סיימון לא היה חכם במיוחד. הוא אכן נולד בבית עשיר, חריג לחתך הסוציו־אקונומי של מרבית ילדי בית הספר, והוא התנהג בהתאם. אין פלא אפוא שרוב התלמידים סלדו ממנו, אף שהיו כאלו שהתחנפו אליו כדי לזכות בקרבתו וליהנות מפרצי נדיבותו. אף אחד לא הבין מדוע הוריו רשמו אותו לבית ספר ציבורי במקום לבית ספר פרטי יוקרתי, כיאה למעמדם. האם אימו החורגת אחראית לכך או אולי הם לא צפו לו עתיד מזהיר, בלשון המעטה?

“ואני אומר לך שהיהודי הזה שם פס על כולם, ולא מעניין אותו אף אחד”, אמר סיימון בפסקנות, והריק לגרונו מבקבוק בירה נוסף.

חלק מהסובבים הנהנו בראשיהם בהסכמה, וכולם המשיכו לצפות על רחבת הריקודים. שם, בין עשרות תלמידים נוספים, פיזזו להם בהנאה אנה ואייזיק, מרוכזים זה בזה. הם התעלמו לחלוטין מהעולם שסביבם, כפי שעשו כבר שנים, כפי שהתרגלו בביתם. שניהם אכן משכו את העין – הם היו נאים ובעלי גוף אתלטי. אומנם היו תאומים, אך מבנה גופו הרחב והשרירי של אייזיק וגובהו המרשים שיוו לו מראה בוגר יותר מאשר של אנה התמירה דקת הגו, שערה השָׁטֶני משיי, עיניה כחולות ים ונקודת חן בתחתית תנוך אוזנה הימנית.

גופו השרירי של אייזיק נבנה באימוני כושר רבים שביצע במשך שנים. עוד לפני גיל עשר החליט ללמוד קרב מגע, על רקע מה שעבר עליהם בבית. הוא היה אחד התלמידים המצטיינים במכון אומנויות הלחימה “Lions Roar Muay Thai”, בדרך קינגסברידג’, לא הרחק מביתם. יכולותיו התפרסמו ברבים כשנתיים לפני כן, עת היה בן חמש עשרה בסך הכול. הוא הציל משוד אישה שטיילה בפארק סנט ג’יימס עם עגלת תינוק. שני צעירים כבני תשע עשרה ניגשו אליה מאחור, ובזמן שאחד מהם משך את העגלה מידיה, האחר משך ממנה בפראות את התיק שהיה תלוי על כתפה. אייזיק פסע בפארק לא הרחק משם, ושמע את זעקותיה הנואשות לעזרה. הן זעזעו את דממת הפארק. הוא לא היסס, רץ לעברם, ואף שהשניים היו גדולים ממנו הוא התנפל תחילה על הבחור שמשך את תיקה, והימם אותו במכות קרטה חדות. מייד לאחר מכן הסתער על הבחור השני, וזה נבהל ומיהר לעזוב את העגלה בניסיון להימלט מהמקום. אייזיק גרם אף לו להצטער על ניסיון השוד. הוא הכה אותו בחוזקה, הפיל וריתק אותו לקרקע, עד שהמשטרה הגיעה למקום ואזקה את שני הצעירים.

הסיפור התפרסם בעיתונות המקומית בצירוף תמונתו. אייזיק סירב לשתף פעולה עם הכתבים בתיאור האירוע, ורק אמר: “עשיתי מה שכל אחד צריך לעשות”. לעומתו, האישה שהותקפה הרבתה להתראיין לכל ערוצי התקשורת והעיתונות, ונהנתה מעשרים שניות התהילה והפרסום שלה. היא כינתה אותו “המלאך המושיע”, וסיפרה בהרחבה איך הציל אותה ואת תינוקה. היא לא חסכה במחמאות על התושייה שלו, ועל עזרתו לה לאחר שהכניע אותם.

“הייתי ממש בהלם. לא רציתי לצרוח ולהבהיל את התינוק שלי, אבל לא יכולתי להתאפק. הם עמדו לקחת את כל הכסף שהיה לי, בדיוק חזרתי מהבנק. הוא פשוט הופיע כמו מלאך מהשמיים. הוא גם כל כך הרגיע אותי אחר כך. פשוט מלאך”.

המשטרה נתנה לו תעודת שבח על “התנהגות אזרחית למופת”. התקשורת קשרה כתרים לראשו והיללה את יוזמתו, את פעולתו המהירה והמוחצת ואת צניעותו. גם מנהל בית הספר ציין אותו לשבח, אך אביו לא אמר מילה. אנה התגאתה בו, כדרכה.

על אייזיק עצמו הסיפור התקשורתי לא השפיע במאומה. הוא נשאר, כהרגלו, מרוכז במטרותיו ופעל בצניעות. מאז, אף אחד בבית הספר לא העז להתעסק איתו או עם אנה, למעט מוריס, שעשה את שגיאת חייו.

מוריס, שחבריו כינו אותו “צ’מפיון מוריס”, למד בשנתון מעליהם. הוא היה בחור נאה, אתלט מצטיין ושחקן בייסבול כבד גוף ואגרסיבי, ונבחר שנתיים רצופות להיות מלך המחזור. הוא היה שחצן מדופלם ורודף שמלות. למעשה הוא לא היה צריך לרדוף. בחורות חיפשו את קרבתו, אך אף אחת מהן לא ניהלה איתו רומן ממושך. הוא נהג להחליף את חברותיו לעיתים קרובות, כמו החלפת צעצועים, ולא נהג בהן בכבוד.

סמוך לתחילת שנת הלימודים, שעה שאנה פסעה על השביל היוצא מבית הספר עם סיום יום הלימודים, ניגש אליה מוריס, וברברבנות האופיינית לו הזמין אותה לצאת איתו לדייט. אנה סירבה בנימוס. האופי שלו דחה אותה. מוריס, שלא היה רגיל לקבל סירוב מבחורה, תפס בידה ודרש לדעת מדוע היא מסרבת. אנה עמדה לענות לו כאשר אייזיק הופיע.

“תוריד את היד שלך ממנה מייד!” ציווה על מוריס.

מוריס הדף את אנה הצידה, ופנה לאייזיק:

“יהודי מסריח, מי אתה חושב שאתה, שתיתן לי הוראות?”

מוריס הבריון הסתער על אייזיק. לוּ היה מסתער ככה על בחור אחר מהתיכון, אותו בחור היה בצרות צרורות. ברם בהיותו חם מזג, מוריס לא הביא בחשבון על מי הוא הסתער. אייזיק סטה הצידה בקלילות ומוריס השתטח בחוזקה על המדרכה המרוצפת. הוא התרומם, פניו פגועות ועיניו יוקדות כמלאות דם, ועמד להסתער שנית על אייזיק.

“אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? אני אבייש אותך לפני כולם”, אמר אייזיק.

מוריס הביט סביבו. עשרות תלמידים נקהלו סביב והתבוננו בסקרנות במתרחש. לאחר שהבין שמעמדו עלול להתערער, הוא התמתח וניקה את מכנסיו ואת ידיו.

“חכה חכה, יהודון, אני עוד אלמד אותך לקח”, השיב לאייזיק ופנה ללכת משם.

אייזיק ידע שמוריס לא ישכח וינסה לנקום בו, אך לא היה מוטרד במיוחד. הוא אהב להיות מוכן לכל דבר, אך לא נהג לדאוג מבעיה טרם נוצרה. התאומים כמעט לא חוו אנטישמיות בנערותם. ההתבטאות של מוריס הייתה חריגה, ואייזיק תהה מניין הוא שאב את השנאה ליהודים.

הדי־ג’יי החליף את המוזיקה הקופצנית לסלואו שקט. האורות באולם עומעמו. הדבר התקבל בתשואות חזקות ובצעקות עידוד רמות. עשרות הזוגות נצמדו זה לזה, חלקם הוסיפו נשיקה ממושכת. היו אף שהתגפפו בחושניות, התעלמו מכך שכולם רואים אותם. הם לא היו חריגים.

אייזיק הקיף את אנה בחוזקה בזרועותיו החסונות, והם נעו בריקוד האיטי, בתיאום מעורר התפעלות ואף קנאה. גם לייזה הביטה בהם בקנאה גלויה. היא למדה עם אייזיק באותה כיתה, נמשכה אליו וניסתה לא פעם לצוד את תשומת ליבו, אך לשיברון ליבה הוא מעולם לא זיכה אותה ביחס חם או מיוחד. היא לא הייתה הבחורה היחידה באולם שחשקה בו. הרבה מהן היו רוצות שבחור נאה ושרירי כמותו יחבק אותן וירקוד איתן, אם לא יותר מכך. אנה הניחה את ראשה על חזהו הרחב, ואייזיק הניח את ראשו על ראשה. השניים עצמו את עיניהם ונעו באיטיות כגוף אחד.

בעוד אייזיק היה ידוע כאתלט מוכשר ובעל מיומנות גבוהה בקרב מגע, אנה נחשבה בחורה עדינה ותלמידה מצטיינת. כל המורים אהבו אותה. מעולם לא התחצפה, בניגוד לתלמידים אחרים בכיתה. היא תמיד הכינה את שיעוריה על הצד הטוב ביותר, הייתה ממושמעת, לא הפריעה למהלך השיעור, ואין פלא שציוניה היו מושלמים. עובדת היותה תלמידה מצטיינת לא גרמה לה מעולם להתנשא. היא הייתה בחורה צנועה וטובת לב, ובשמחה עזרה לכל חבריה עת ביקשו את עזרתה בהבנת הנלמד או בהכנה למבחנים.

לקראת חצות, לצלילי תרועת החצוצרות שהדהדו בקולי קולות, עלה לבמה יושב ראש מועצת התלמידים כדי להכריז על טקס הצגת מלך ומלכת המחזור.

“בואי נלך”, צעק אייזיק לאוזנה של אנה.

לא עניין אותו כלל מי ייבחר.

“צודק, גם לי הספיק”, השיבה.

בזמן שהתלמידים נשאו מבטיהם לבימה והריעו בקולי קולות, אנה ואייזיק יצאו מהאולם וצעדו לביתם בשדרות ולנטיין. לא היו להם חברים קרובים במיוחד, ולא היה מי שישים לב שהם חסרים או שיצטער על כך.

מרחק ביתם מבית הספר היה פחות מקילומטר וחצי, והם הלכו יד ביד דרך פארק סנט ג’יימס הנעים. אנשים אחדים רצו בשבילים הרחבים שבפארק למרות השעה המאוחרת, אך מגרשי הטניס היו כבר קודרים וחשוכים. מזג האוויר היה מצוין. ריח של פריחה עלה באפיהם, והם התבוננו בצמחייה הענפה וניסו להיזכר בשמות הצמחים הרבים. הם נראו חמודים ביחד, זוג יפה, תמיר וספורטיבי. איש זר לא היה מעלה על דעתו שהם אח ואחות.

השניים עלו במדרגות הבניין לקומה השלישית. אנה לחצה על מפסק האור, ואייזיק פשפש בכיסו להוציא את המפתח. אנה לחשה:

“נמצא את אבא שיכור או שהוא הלך כבר לישון?”

אייזיק פתח את הדלת והם פסעו פנימה בדממה.