חבורת הגלגלים 1 - המפלצת בגינת הלוחמים

פרק ראשון

"בסקוטלנד הרחוקה ישנו אגם שנקרא לוך נס," אמא שלי החלה לספר. "וכמו בכל בוקר, מוקדם־מוקדם, יצא אליסטר הדייג לדוג דגים. אליסטר נכנס לסירת העץ הקטנה שלו ויצא לשוט באגם. הוא השליך את החכה הבלויה למים הקרים והמתין. השעה הייתה כה מוקדמת, שעדיין היה חשוך, ושקט מוחלט שרר מסביב. רוח קלה נשבה על פניו, והאגם נראה כמו המקום האחרון שעומד לקרות בו משהו נורא." אמא לחשה, כאילו היא מספרת לנו סוד. זה היה השבוע האחרון של החופש הגדול. ההורים שלי תמיד לוקחים יום חופשי בסוף החופשה, ואז אנחנו מקימים מחנה בסלון וישנים בו. הכנתי עם אחותי הקטנה, עמליה, שלט כניסה למחנה. תלינו סדינים מקצה אחד של הסלון לקצה השני, ויחד פרשנו על הרצפה שמיכות וכריות. אבא כבר היה חצי ישן — הוא טען שממש לא, אבל ידעתי את זה לפי הנחירות שלו. עמליה הביאה את כל הבובות מהחדר שלה, אני שכבתי מכורבל בקצה המחנה, וצילי, הכלבה שלנו, השתרעה על כל המזרנים. צילי היא כלבה גדולה, חומה, עם העיניים הכי טובות בעולם. היא שכבה על הגב, הרגליים שמוטות הצידה, ושיחקה עם עצמה, מאושרת שהיא יכולה לישון עם כולנו. לרוב צילי ישנה בסלון, תופסת את כל הספה, ובאמצע הלילה עוברת לחדר של ההורים שלי, נשכבת בקצה המיטה שלהם על השטיח. אמא כיבתה את האורות בבית, ורק אור קטן מבחוץ האיר את המחנה שלנו. היה חשוך, ובכל זאת הבחנתי בתזוזת העלים על העץ הגדול שסמוך לבית.

"אליסטר מזג לעצמו כוס תה חם," המשיכה אמא עוד יותר בלחש, "כשלפתע סירת העץ הקטנה שלו החלה להתנדנד! אליסטר תפס בשתי ידיו את דופנות הסירה, אך התנודות התגברו והסירה כמעט התהפכה."

עמליה הביטה באמא, דרוכה לשמוע מה יקרה, ואני ניסיתי לא להקשיב לסיפור, אבל לא הצלחתי. הסלון נהיה חשוך יותר, ופתאום היה לי קר, כאילו אני באגם עם אליסטר. התכסיתי בשמיכה, וכשהבטתי דרך החלון, היה נדמה לי שרוח חזקה נושבת בחוץ.

"לפתע אליסטר ראה דג ברקודה גדול ויפהפה," הגבירה אמא את קולה, "אבל כשהוא הושיט בזהירות את ידו אל הדג, הוא הבחין בפצע מחריד על כל בטנו."

"מה קרה לו?" שאלה עמליה בדאגה וחיבקה את בובת החד־קרן האהובה שלה. השתדלתי עוד יותר לא להקשיב לסיפור, אבל זה היה בלתי אפשרי. מעולם לא סיפרתי לאף אחד: אני לא אוהב סיפורים על מפלצות מסתוריות שתמיד איכשהו מתחבאות במסתור בחושך, בנהר או ביער, מחכות לרגע הנכון לזנק החוצה ולטרוף את הקורבן.

"זה בדיוק מה שהדייג אליסטר רצה לדעת," המשיכה אמא. "היה לו ברור שמשהו מוזר מאוד קורה באגם שלו. אבל לפני שאליסטר החליט מה עליו לעשות, זרם המים השתנה, והאגם הרגוע בדרך כלל נהיה סוער יותר ויותר. הסירה של אליסטר קיבלה מכה חזקה מאוד והתהפכה, והוא נפל אל תוך המים הקרים. אליסטר רעד, הוא היה מפוחד ומבוהל וניסה לשחות חזרה לסירה שלו." קולה של אמא הלך וגבר, "כשלפתע מתוך המים הגיחה מפלצת ענקית! הצוואר שלה היה ארוך ומחוספס כמו נחש אימתני, והראש שלה היה ירקרק ועצום כמו ראשו של דרקון."

"מפלצת ענקית?" חזרה עמליה על דבריה של אמא, אבל לפני שאמא הספיקה לענות לה, התפרצתי.

"אני נכנס להתקלח," אמרתי כמעט בצעקה. לא התכוונתי לצעוק, פשוט הייתי חייב ללכת משם. המחשבה על אליסטר בתוך האגם הקר והסוער, מפלצת ירוקה ענקית מביטה בו ובטח תטרוף אותו! רציתי ללכת, אבל לא הייתי מסוגל להזיז את הרגליים.

"לא התקלחת כבר וצחצחת שיניים?" עמליה שאלה, ותקעה בי מבט של אחות קטנה ומרגיזה. השבתי בכעס שלא, אפילו שזה לא היה נכון. כבר התקלחתי וצחצחתי שיניים.

"אתה בסדר?" שאלה אמא וליטפה לי את הראש. מלמלתי שאני פשוט עייף ושאני צריך להגיע מחר מוקדם לבית הספר. "נכון!" חייכה אמא, "אתם מתכוננים לטקס קבלת הפנים של כיתות א'."

"נכון!" קראה עמליה והחלה לקפוץ בהתרגשות, עד שהמחנה נרעד — כמו הסירה של אליסטר, חשבתי.

"אני לא מאמינה שהקטנה שלי כבר עולה לכיתה א'," אמרה אמא וחיבקה את עמליה, ואני ניצלתי את ההזדמנות לחמוק לחדר האמבטיה. פתחתי את ברז המים כדי שיחשבו שאני מתקלח, כי לא היה לי כוח באמת להתקלח שוב. חבל שלא הבאתי את הטלפון שלי, הזמן היה עובר מהר יותר. אז בינתיים נעמדתי מול המראה וניסיתי לסדר את השיער למעלה עם הקרם שיער של אמא, כמו שרם עושה. למה השיער שלו נראה כזה מגניב ושלי לא? הצמדתי את האוזן לדלת, ולא שמעתי את הצעקות של עמליה ולא את אמא מספרת סיפור. פתחתי את הדלת בזהירות והתקדמתי לאט־לאט לכיוון הסלון החשוך. נכנסתי בשקט לתוך המחנה. כולם כבר ישנו. כנראה הייתי באמבטיה יותר זמן משחשבתי.

פתאום ראיתי שישים וחמש הודעות בווצאפ של הכיתה. בטח כולם שוב חופרים על שטויות לא מעניינות, כמו שתמיד קורה, ואז כמה ילדים מתחילים להתלהב ממשחק חדש, ואז האחרים כותבים, "די, תעברו לפרטי."

רוב ההודעות היו הודעות קוליות. ניסיתי להקשיב להן בשקט כדי לא להעיר אף אחד, אבל לא הבנתי כלום. מזל שנגה, ששונאת הודעות קוליות, כתבה, "ברוכה הבאה לכיתה שלנו, דריה!"

וואו, יש ילדה חדשה בכיתה! כתבתי "ברוכה הבאה" והוספתי כל מיני אימוג'יז, וחיפשתי אותה בחברי הקבוצה, נכנסתי לווצאפ הפרטי שלה לראות את התמונה שלה בגדול, וצחקתי. היא שמה תמונה מאוד מצחיקה, כנראה של הכלבה שלה. מעניין איך היא, ומאיפה הגיעה. הנחתי את הטלפון בצד, אבל לא הצלחתי להירדם. הסיפור שאמא סיפרה חזר להלחיץ אותי, בגלל השמיכות והחבלים שיצרו צלליות מפחידות על הקיר. המון מחשבות התרוצצו לי בראש, האם באמת יש אגם שנקרא לוך נס? לקחתי שוב את הטלפון וחיפשתי לוך נס באינטרנט, מייד הופיע המון מידע, עם תמונה של המפלצת מלוך נס! קוראים לה נסי! אני לא מאמין! הסיפור הזה אמיתי!