סקס.. בעולם ובשכונה

אלוהים אדירים

אלרי כרמון

אלרי כרמון

ילידת 1990. גדלה בעיר הקטנה שבין ראשון לציון לרחובות — נס ציונה. 

למדה באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים והשלימה תואר ראשון באמנות. מאז היא כותבת.

עבדה בהוצאת "תשע נשמות". נובלת הביכורים שלה, "זונה בוונציה", יצאה ב"תשע נשמות" (2024). היא כתבה אותו כשהתגוררה בעיר התעלות.

כיום מחלקת את זמנה בין איטליה לישראל ועובדת על ספרה הבא.

המתנתי למזוודה בחוסר אונים מול מסוע מספר שבע בנמל התעופה של מילאנו. פולסים של חרדה עלו והתכווצו באזור הפנים וגרמו לעין שלי לקפוץ.

עצבנית, מתוחה, מזיעה, תזזיתית, בקרוב עיוורת, בחנתי את האפשרות שעלתה בדמיוני — איך אפעל אם לא תופיע המזוודה ואיאלץ לבלות את סוף השבוע באותם התחתונים, בלי בושם, שמפו, משחת שיניים או חוט דנטלי? אז מה אם אפשר למצוא את כל אלה בחנויות: מה ששלי שלי. סרקתי את תגי השם שהוצמדו למזוודות — כאילו הן יכולות לשנות צורה וצבע בזמן הטיסה; אין לי כוח לזה. והעין שלי עדיין קופצת.

בזמן שכל הנוסעים אספו את המיטלטלין שלהם נשארתי אני מאוכזבת מול המסוע, על סף בכי. בעוד רגע הוא יעצור ויברח לי פיפי באותם תחתונים שאלבש בשלוש היממות הבאות; מזל שבחרתי לטוס דווקא עם זוג תחתונים שחורים גזרה שלמה כמו של הסבתות, אם כי מלייקרה ולא מכותנה. מזל שוויתרתי על מיני-חוטיני, שפעם נעלם לי בתוך העכוז כאילו לא היה שם כלל, והביא אותי לתנועות סוטות באמצע הרחוב כדי לשחרר אותו מחור התחת.

והנה המזוודה הצהובה שלי. ניגשתי אליה בהתרגשות, בהקלה, מאוהבת, כפי שניגשים אל נעל של רנה קאוֹוילה.

הגבר שהתברר כג'ובאני בונדאו הפציע כמו חתול מקצוען וקפץ לעזור לי בלי לחכות לאישור, הרים את המזוודה ואמר: ״ברוכה הבאה לאיטליה,״ והוא לבוש מכנסיים כחולים כהים, סריג קשמיר כחול כהה, ג'קט חורפי כחול כהה עם כפתורים כחולים גדולים, נעליים חומות וריח סנדלווד. חרמנה אותי הקלות שבה הניף את עשרים וחמישה הקילו של המזוודה, אבל מייד הרגשתי סלידה ממנו, שכן היה הוא נמוך ממני לפחות בכמה סנטימטרים; היה קטן וקומפקטי: הזכיר לי את מידותיה של צנצנת אנשובי.

ג'ובאני היה חייב להוכיח את התאוריה על המאהב האיטלקי המושלם, רומיאו, כי מלבד העזרה עם המזוודה, הוא הציע שאתפוס איתו טרמפ למרכז העיר. מבולבלת בגלל הקתרזיס שהגיע אחרי התקף החרדה שתקף אותי עשר דקות קודם, הסכמתי, והלכתי אחריו כמו ילדה בת שש שעוקבת אחר הוריה, רק הפעם גבוהה ממנו ומצליחה לבחון את גולגולתו העטופה באופן שווה בשיער שחור וחלק. כשראיתי את הפיאט חמש מאות שלו בצבע כחול כהה, הבנתי שתהיה לנו בעיה. המזוודה שלי לא תיכנס לאוטו המיניאטורי שלו, ואני, מה חשבתי לעצמי, שיהיה לו טנק?

כיווצתי את עצמי לגודל של בוטן לנוכח המבוכה שעמדה להגיע, אבל בלי ששמתי לב כבר שכנה המזוודה בתא המטען, ואנחנו כבר בדרך למרכז העיר.

הוא הרכיב משקפי רייבאן קלסיים, הדליק סיגריה, הגביר את עוצמת הרדיו, פתח את גג המכונית, נעץ בי את עיניו ומלמל באיטלקית כל זמן שהרמזור האדים, והצהיב, ואז לחץ על הגז כשכף ידו הקטנה על מוט ההילוכים ומבטו על הכביש. האנגלית שלו הייתה שבורה, אבל נראה שהפרט הזה לא הדאיג אותו כלל. במחצית הנסיעה הבנתי שמדובר באדם עצמאי שעושה מה שבזין שלו, ובסוף השבוע הוא ייסע לחתונה בטוסקנה, אימא שלו מכינה אוכל מפואר, והספה שהזמין מאחרת להגיע כי הריפוד בגוון הספציפי (כחול כהה) אזל בדיוק.

כשהגענו אל היעד שלי, הוא יצא החוצה, פתח לי את הדלת, הוציא את המזוודה שוב בתנועת קסם, ואמר:

״.Eat me tonight״

עיניי נפקחו לרווחה בתדהמה, והוא תיקן את עצמו בחיוך קריצתי:

״.With me״

המלון, ששכן מעל בר פצפון והומה, היה קטן אף יותר משתיארתי, וגרם המדרגות שהוביל אל חדרי הזכיר לי מדרגות של בית בובות. המיטה הזוגית דמתה למיטת תינוק. המקלחת יכלה לאכלס את כל מוצרי הטואלטיקה שלי רק בקושי, ואילו העכוז היקר שלי היה גדול מדי למידת האסלה.

נפגשנו בכניסה למלון והתחלנו לצעוד לכיוון הטריטוריה הקטנטונת ששכנה בסמטה צרה, מצוידת בארבעה שולחנות לשלושה סועדים לכל היותר. לא רביעיות, לא שישיות. זוג או שלישייה. המלצרית, מריה שמה, הייתה קשישה נמוכת קומה, קצת כמוהו, ועל פי הדרך שבה חיבק אותה בכניסה תהיתי אם היא סבתו. הוא הזמין לנו יין שהגיע בקראף קטן ומזג לכוסות היין, שהיו קטנות ביחס לכוסות היין הרגילות שאני מכירה. הוא שאל אותי בנימוס מה ארצה להזמין, אבל נדמה שלא הייתה לו הסבלנות להמתין, כי עוד לפני שהספקתי לחקור את התפריט התחילו להגיע מנות קטנות לשולחננו.

שתיתי את כל היין בכוס הקטנה. אכלתי מכל המנות הקטנות, ולא הצלחתי לחמוק מהמחשבה שיכולתי בקלות להיות אחותו הגדולה של אדון ג'ובאני בונדאו. הרגשתי ענקית בין גמדים, אף שהייתי בסך הכול מטר שישים וחמש.

על הירך שלי הוא הניח את היד הקטנה שלו, ואז לחץ. אני לא יכולה להיות אחותו הגדולה: המגע הפתיע אותי והציף בי מחשבות חריפות, אף כי שטח הפנים שמישש את העור שלי היה קטן עד מאוד, שלא כמו התחושה — חזקה, בטוחה, וגם אחרי שש או שבע מנות הבנתי כי ג'ובאני עדיין רעב. שוב אותה תחושת ורטיגו הכתה בי: לאן נכנס כל האוכל הזה? אולי בגלל הלמות האלכוהול וריח הסנדלווד שריחף מעלינו הסכמתי להמשיך אליו לדירתו לדרינק אחד אחרון בהחלט. "מאוחר," הדגשתי.

יצאנו מהמסעדה. התהלכנו בין סמטאות קטנות וצרות באזור העתיק של העיר, עד שהגענו לבניין מגוריו, שכניסתו דומה יותר לבוטקה מאשר למבנה שיכול לאכלס בני אדם. עלינו עד לקומה האחרונה, והמעלית הספיקה לשנינו רק בקושי; הוא פתח את הדלת (בחיי שהייתי צריכה להתכופף) ושמטתי לסתות: הקטנצ'יק הזה גר בדירת גג של מאתיים מטר מרובע עם חלונות שמשקיפים על חצי עיר. הסלון היה גדול מכל הבית שלי, ועל שולחן האוכל שלו יכלו לסעוד בקלות עשרה בני אדם. התיישבתי על ספה, שגם היא יכלה בקלות להספיק לאותם הסועדים. הוא חזר עם בקבוק יין ושתי כוסות קטנות, ואז התיישב לידי. היד שלו שוב פגשה את הירך שלי, הפעם קרוב יותר לקצה הפירמידה, והוא החל לנשק אותי נשיקות קטנות שנמשכו שנייה אחת לכל היותר, בצוואר, מאחורי האוזן, על הלחי, בעצמות הבריח, בזמן שהיד שלו כמו עולה שלב אחר שלב בסולם לכיוון המשולש הקדוש. התחתונים שלי נרטבו טיפה אחר טיפה, על פי קצב הנשיקות הקטנות שלו. וכששמתי את היד שלי על החבילה האיטלקית שלו, יצאו ממני בקול רם המילים: ״אלוהים אדירים.״

הייתי מוכרחה להבין אם מה שאני חושבת שהרגשתי הוא מה שהרגשתי, בשר ודם, עור וורידים, או שמא אני הוזה מעודף האלכוהול שזורם לי במערכת. ציוויתי עליו ללכת צעד אחורה ולעמוד מולי. המבט שלו בעיניים כמו אמר ״הפתעה״. פתחתי לו את אבזם החגורה, הורדתי את המכנסיים הכחולים, ואז נגלו לפניי התחתונים הכחולים שהחזיקו יופי את הטנק שלו. אני חייבת לזכור לשאול אותו מאיפה הוא רוכש אותם, והאם יש כאלה גם לנשים? כשירדו התחתונים הכחולים נכנסתי להלם מוחלט. אכן, האדם הזה, גובה מטר שישים, נשא זין שיכול בקלות להתחרות במשחקים האולימפיים. חשבתי: זכיתי לביקור חינם במגדל פיזה. האיבר עמד צעיר ואנרגטי, שמח לראות אותי, והוא התרומם עד לקו הפופיק. זה עמוד חשמל, חשבתי, אנטנה גלקטית, תורן דגלים, מטה קסמים, טלסקופ, סולם שלבים, עץ דקל נשגב שאפשר להישען עליו! סברתי שאפשר גם לתפוס מתחתיו מחסה. שמתי לב לכאב בלסתות שלי. כזה גדול הוא היה. מעולם לא הכרתי חבר מהסוג הזה, ואף לא ידעתי כי מוצר כזה קיים על המדף. רק מלהביט בו ידעתי שיש לי בעיה. האם עד כה היו לי חיי מין? פגשתי, ולא פעם, את ההפך הגמור: אנשי עסקים ונגרים, שוטרים או צלמים, כולם מטר שמונים ושבע ופין נטול משמעות, פיצ-פיצ פצפון. אחד כזה שאחריו צריך לחפש, ולעיתים עלולים לא למצוא. והנה הדבר עומד, מוכן ומזומן לפניי, אב כל הפינים.

האם הישות הנוספת הזאת גנבה מג'ובאני בונדאו את עשרת הסנטימטרים הנוספים שהיו חסרים לו?

הוא חייך, ואף צחק, בעודו מוזג לנו יין בעירום מלא. ואילו החבר החדש שזה עתה הכרתי נמצא בשלו, איתן כמו סלע, לא יוצא למנוחה ולו לרגע אחד. סברתי כי שניהם רגילים לתגובות של פה פעור כמו שלי. ברוכה הבאה לאיטליה! אמרתי לעצמי. היה אסור להתנפל עליו כמו על ספגטי ראגו; יש לטפל בו בחוכמה, בזהירות, סוף מעשה במחשבה תחילה, זו הסיסמה שהדהדה לי בראש.

יש לטפל בו בחוכמה אם בכוונתי לצאת מפה בחתיכה אחת ולא באמבולנס. נשמתי עמוקות והתחלתי בליקוק רפטטיבי מעלה ומטה, ואז מסביב לעטרה, בקצב קבוע כמו בארטיק רולר, כשהוא מלטף לי בעדינות את השיער ביד אחת ושותה יין בשנייה. ניגוד העניינים בין עדינות הליטוף לליקוק העמוד הרומי היתל בי לחלוטין. דמיוני הרחיק לכת לקולוסאום, ובו בונדאו הוא ספרטקוס שגובהו מטר שישים-שישים ושלושה, ולא סנטימטר אחד יותר. האריות בכלובים שאגו וריירו בדיוק כפי שהלביאה שבתוכי ליקקה את הטרף שלה, שוב ושוב, ושוב, מכל הצדדים, מרגישה עד כמה ענוגה הנשיקה בין שטח הלשון החלקלקה לשטח הפין. עד שהוא הפסיק ללטף לי את השיער ונתן בי מבט מנצח. אזרתי אומץ והכנסתי אותו לפה.

או לפחות ניסיתי.

עוד לא הגעתי לפעמון בגרון, והלביאה החלה להראות אותות נסיגה. רפלקס הקאה עלה בי. אין לזה סיכוי. הרמתי את מבטי המזוגג למעלה כדי לבדוק מה הוא חושב על זה, אבל נראה שהוא לא מתרגש, ובינתיים חזר ללטף אותי. מלאת אמונה ועקביות, חדורת מטרה, החלטתי לנסות שוב. לא רציתי להשפיל את עצמי ואת בנות מיני. חייכתי, כשדמעה לא רצונית ירדה לי במורד הלחי. פתחתי את הפה הכי גדול שיכולתי. הוא נתן יד תומכת, שנתנה לראש שלי דחיפה קטנה קדימה. לא יכולתי לזוז מילימטר, לא הצידה, לא אחורה, לבטח לא עוד קדימה, שמא הפין היה יוצא מצידו השני של גרוני. שאפתי ונשפתי מהאף ככל שיכולתי, והנה העמוד הרומי רוטט לי בגרון ואני עומדת להתעלף. שנייה לפני שאיבדתי את ההכרה הצלחתי לסגת לאחור, לעמוד על שתי רגליי ולפצות בנשיקה. הוא שוב חייך, ליטף לי את השיער, נתן נשיקה קטנה של שנייה בלבד ואמר: "I know It's hard".

טעימת אצבע

ג'ודי עדיני

ג'ודי עדיני

נולדה ב-1994, גדלה בכפר סבא וכיום חיה בירושלים. למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי והתמקדה בכוראוגרפיה. פרסמה שירה וסיפורת בכתבי עת ויצרה למחול ולתיאטרון. מתרגלת ומלמדת קונטקט אימפרוביזציה; מנחה את סדנאות הכתיבה "שערי מילה". תלמידת תיאטרון ומדעי הרוח בחטיבה לכתיבה יוצרת באוניברסיטה העברית. קיבלה ציון לשבח מטעם פרס רחל נגב לשירה. מתעניינת בסיפורים אישיים, מסלולי זיכרון, יחסים ותהליכי היקשרות. ספרה "בית גידול" יצא ב"תשע נשמות" (2024).

השמש שוקעת ואני ממתינה בתחנה במרכז עין כרם. האוטובוסים שבתו, ואף אחד לא עוצר לי לטרמפ. אם כך זה ימשיך אאחר לריאיון. דיברתי עם הבחור בטלפון ולא התרשמתי; העיקר שיתרשם ממני. לבשתי חולצה ורודה כדי לשכנע שאני מתאימה לעבודה עם ילדים. החלק העליון בצבע ורוד מסטיק. תכף יאהבו אותי. אני כזאת מתוקה בוורוד. יצאתי לתחנה, מרחתי חיוך על הפנים וקיוויתי להשיג טרמפ צ'יקצ'ק. קחו אותי לקצה ההר, נוסעים מכובדים. יש לי רכבת להספיק אליה. כשהחשיכו השמיים החלטתי לנסות אסטרטגיה אחרת: במקום חיוך תמים שלפתי מבט חודרני, החלפתי אגודל ילדותי בכף יד פתוחה לרווחה, מינימום תמרור עצור לפניכם, נוסעים יקרים.

עוצרת לי מכונית אדומה. בתוכה, שלוש בוצ'ות. ארבעת החלונות פתוחים לרווחה, מתוכם נשפך עשן שחור.

"מגיעות להר הרצל?" אני שואלת. הן מנפנפות בידיהן ומסמנות לי להיכנס.

אני באוטו עם שלוש בחורות בנות תשע-עשרה-עשרים. פנים צעירות עם קמטי סיגריות. אני יושבת מאחור, אלכסון ימני לנהגת. לזו שיושבת לידי יש חיוך חרמן, עגיל בשפה, שיער קצר, והיא שותה בקולניות מפחית קולה. לזו שמלפניי שיער צבוע בכתום, אולי ניסתה לצבוע לבלונד ולא הלך לה. שלושתן מעשנות סיגריות מקופסה. הנהגת שרירית, ואני לא רואה את הפנים שלה, רק את כפות הידיים. ציפורניים כסוסות, ורידים בולטים. היא מסובבת את ההגה בקואורדינציה מרשימה: ביד ימין מחליפה הילוכים, בשתי האצבעות באותה היד מחזיקה סיגריה. ביד שמאל שולטת בהגה וברגעי המתנה שולפת פחית, אדומה גם היא, מצד הדלת. גם האצבעות שלה שריריות. אני מסתכלת על כפות הידיים שלי, לבנות קטנות. מהרמקול בוקעים קרעי מוזיקת טראנס גרועה. הן עצובות או שמחות? אני כבר לא מצליחה לקרוא את פני הגיל הזה. האוטו דוהר קדימה, נכנסת רוח, מתערבבת עם עשן הסיגריות, ופיסות שרופות מתיישבות על החולצה הוורודה שלי. אם אנסה להעיף אותן מעליי, אני מסתכנת במריחת פסים שחורים באזור החזה; לא מחמיא לריאיון, וחבל על החולצה. בוצ'ות מסריחות.

אני רוצה לרדת.

אנחנו עומדות בפקק. אם אצא מהאוטו אלך חמש דקות. אני אומרת שאשמח לרדת והקול שלי יוצא בצבע ורוד מתנצל. הנהגת מסתובבת ואומרת לי ש"הפקק תכף ייפתח, חכי רגע, אני מורידה גם אותן בתחנה. תישארי." בזכות הפקק היא יכולה להסתובב לכיווני. יש לה חיוך חמוד וקול חם, בוגר. אני חושבת שאנחנו מחייכות באותו האופן, בחיוך לא סימטרי, שנמשך לכיוון צד שמאל של הפנים ומותח חץ לכיוון האוזן. אני מחליטה לחכות עוד רגע. הפקק נפתח, ואני שומעת את הזינוק בעלייה של המנוע. זינוקים קטנטנים עולים ואז נוסקים מעט מטה. הנהגת החמודה מציגה שליטה מרשימה. "אני גם נוהגת על הילוכים, ותמיד נכבה לי האוטו ברגעים האלה," אני מחמיאה לה. והיא, "כן, מאז שקיבלתי רישיון לא נהגתי שנתיים, ועכשיו זה כמו לחזור לרכב על אופניים." קלישאתי, ובכל זאת הקול שלה נעים. היא בקושי בת עשרים, אבל מוצאת חן בעיניי.

אנחנו מגיעות לתחנת הרכבת. שתי החברות נשלפות מהמכונית ומחזיקות ידיים. אני נשארת בפנים. "לאן את ממשיכה? אולי לכיוון שלי?" והיא אומרת, "אני יכולה לבוא לכיוון שלך. רוצה לנהוג במקומי?" עוד לפני שאני עונה, בת העשרים המתוקה עוברת למושב הנוסעת ומותירה את ההגה פנוי. "אמרת שאת טובה בהילוכים, נכון?" אומרת ומחדירה בי ביטחון. אני חוצה מתוך פנים האוטו לכיוון מושב הנהגת. במקום שתשאב את עצמה פנימה ותפנה לי דרך, היא נשארת נינוחה על הכיסא. האגן שלי מתחכך בג'ינס שלה, ואני פוגשת את ריח גופה, זיעה חמוצה של מתבגרת, טבולה בתוך מאפרה. מסריחה אבל יפה. אני משתחלת אל המושב, מרחיקה אותו כדי שהרגליים הארוכות שלי יוכלו להתרווח, ואז מקרבת אותו בחזרה, רוצה להיות דרוכה וזקופה, גם במחיר של רגליים מקופלות. מכוונת מראות, מסתכלת עליה מהפרופיל, אף חמוד וקטן שבא לי לתת לו ביס ועוד ביס. מתניעה מחדש ונוסעת.

לא מגיעה לריאיון.

שותקות כל הנסיעה; אני נוהגת, מרוכזת, מדמיינת אותה מעבירה אף קטן על הצוואר ומלכלכת לי את החולצה הוורודה. לא רציתי להגיע לריאיון ולא לחזור הביתה, אלא להמשיך הלאה, לנהוג כמו תלמה ולואיז, לעוף איתה מצוק ושהיא תנחת היישר עליי. אבל ירושלים פקוקה וחרדית, כל שדרות הרצל מלאות גברים כפופים, חבושים במעילים ונערות בגרביונים שסוחבות תיקי עבודה מעור שחור. אני חושבת שאולי נרחיק לים המלח ושם נמצא פינה, אבל הפינה היחידה שאליה אני יכולה להגיע בלי הכוונה היא בשכונת ניות, רחוב הגנים, במקום שהרחוב מתחבר לעמק המצלבה, ובסוף הכביש נגמרים הבתים ונפתח מגרש חניה שגובל באורנים.

היה לי פעם חבר, שבזמן שעבד על התזה שלו באקולוגיה מעשית גר כאן בקרוואן. הייתי נוסעת אליו שלוש שעות בתחבורה ציבורית רק כדי לישון איתו בחניון מעל עמק המצלבה. הוא הסתיר את הרכב שלו מאחורי שני פחי מפלצת ירוקים. ככה לא הפרענו לשכנים בעין, אבל את הגניחות שלנו הם ודאי שמעו בלילות. הוא אהב לקרוא שירה על ציפורים, ואני אהבתי את הקול המתוק שלו. הוא חיבב את האופן שבו הצמדתי את האגן שלי בזמן ששכבנו. אבל הטעם שלי לא מצא חן בעיניו, ואחרי סקס הוא היה מבקש להתקלח או לצחצח שיניים.

לפני שנפרד ממני, מצצתי לו שעה ארוכה. ידעתי שבקרוב הוא יורה לי ללכת ורציתי לשאוב לתוכי קצת ממנו, אולי יתחרט מרוב עונג. הוא שכב על מיטה נפתחת, קרש עץ שנשלף מהדופן הפנימי של המכונית ועליו מזרן קשה. עמדתי על הברכיים החשופות והרגשתי אותן נצרבות בקור רצפת הפח של הרכב. תוך כדי כך שאל אותי, גם בקול מתוק: "למה את עושה את זה בעצם? זה נעים לך?" אבל לא חיכה לתשובה ונתן לי למצוץ. אחר כך בלעתי, בכיתי, התמלאתי נזלת, והוא אמר לי שאני צריכה לטפל בעצמי. היה לו זין גדול ואף מושלם, ואהבתי אותו לא בגלל זה ולא בגלל זה, אלא בגלל דברים אחרים. שבוע אחרי שנפרדנו הוא הציע למכור לי את הקרוואן, וכמעט קניתי אותו רק כדי שיישאר לי דבר מה ממנו. אבל הוא מצא מישהי אחרת שקנתה אותו במחיר כפול.

עכשיו אני נוהגת, מסיעה אותנו אל שכונת ניות שעל סף העמק. נערה נמוכה ואני.

"יש לך מים?" אני שואלת. והיא, "כן, שתי שישיות בבגאז'. את כבר צמאה?" ואני, "צמאה לשטוף אותך. הכול כאן מסריח." אנחנו יוצאות מהאוטו והיא מורידה את החולצה. אני פותחת בקבוק ושופכת עליה את התכולה. אני רוצה לצחצח אותה, לפתוח את נקבוביות העור שלה ולהבריק לה את עור הפנים השמנוני. הפטמות שלה קטנות וזקורות, ואני מתאפקת שלא לצבוט. מעליהן זוג עיניים חומות, ומעל כל אלה אני. היא קטנה ממני בגובה ובגיל, שלא טרחתי לברר. היא עוצמת עיניים, ואני פותחת שלושה בקבוקים נוספים ומזרימה עליה מים. פנס הרחוב שופך את אורו על גופה, והיא מנצנצת. "ומה איתך?" שואלת. "באתי מהמקלחת, את לא מריחה?" היא מתקרבת אליי ואני עוצרת אותה: "בתוך האוטו."

חזרה למושב הנהגת. האוטו חונה מאחורי פח מפלצת. אני מזיזה את המושב אחורנית ומפנה לה מקום. "אפשר לעלות?" היא שואלת ולא מחכה לתשובה, ואז מוסיפה, "יש לך גבולות?"

"אולי יעלה משהו תוך כדי. ואת?"

"רק אל תלקקי את העיניים."

"שלא תעזי לנשק אותי." אני מחזירה לה, "שונאת סיגריות." וגם מפחדת שלא תאהבי את הטעם שלי ותברחי.

אני רוצה שהיא תיגע בי. רוצה שהיא תמרח את לכלוך הידיים שלה עליי, שתחמם אותי. התחתונים שלי נרטבים מאוד; אני רוצה ללקק אותה, אבל מתאפקת. שהיא תשבור את החוק הקטן שהצבתי בינינו. במקום, אני מתרכזת בפות ומדמיינת את הדגדגן שלי נהפך לזין עומד. היא מכניסה את הידיים שלה והן במפשעות שלי; מלטפת את שערות הערווה שלי ויוצאים מתוכי זיעה, ושומן וחומרי סיכה. היא שולפת יד אחת, מניחה יד על מצחי, ואז על הלחי. עולה בי חום, ובו בזמן אני מרגישה את הלשון שלי נעשית כבדה בתוך הפה. היא מלטפת ומעסה את מפרק הלסת, מעבירה את קצות האצבעות שלה על השפתיים שלי, ואז מחדירה אותן פנימה בזמן שהיא מלטפת את הלשון שלי, מגרדת אותה ומגיעה כמעט לענבל. אני כמעט נחנקת, ונרטבת עוד, ומריחה את הסיגריות, אבל גם עור, והשכבה התת־עורית שלה. חמוצה ואנושית. אני רוצה לנשק אותה.

אבל היא מצידה מלקקת לי את האוזן ולוחשת בתוכה, "אני רוצה לשמוע אותך." אני לא רואה את הפנים שלה, רק שומעת את החיוך ומזכירה לעצמי שיש לנו חיוך זהה, ותכף יתמזגו החיוכים שלנו. אני משמיעה לה אותי. היא לועסת את התנוך שלי, ואז סוגרת עליו את השיניים הקדמיות שלה ומושכת אותו מטה. אני מתחילה בצלילים קצרים, אבל תכף מגיעה גם לגבוהים, ובעודי גונחת אני אומרת לעצמי, היא מריחה, טועמת אותי, אולי אני טעימה לה, והיא מחזירה את תשומת הלב שלי לבערה התחתונה, מערבלת את הבפנים שלי, כפות הידיים שלה כבר בתוך הפות שלי, ואומרת לי, "אל תעשי כלום, תני רק לשמוע," ואני משמיעה לה אותי.

אני נותנת לפחים לשמוע אותי ולשכנים לשמוע אותי, לקרוואן שהיה כאן לפני תשע שנים לשמוע אותי, ולעצים ולמחטי האורן ולעורבים, תשמעו אותי, תשמעו. אולי מרוב גניחות יגיע הפה שלה אל שלי ונתנשק. היא ממשיכה לדחוף את הידיים שלה, אצבעות חכמות, יכולות לדחוף ולעגל, לצבוט וללטף, ואז היא חופנת אותי מאחור, שולחת אצבע יודעת אל פי הטבעת שלי. אני מגששת עם הלשון ומחפשת את הפה שלה. רוצה ללקק אותה, להתערבב איתה, לבלוע אותה לתוכי פנים אל פנים. אבל היא עסוקה לי באגן, מעמיקה אצבעות ועוד רגע תיגע לי במעיים, מקמרת אותי כנגד כוח המשיכה, מתאימה את המבנה הקצר שלה לאורך שלי, מתעלמת מהפה, ואני שואלת אותה, "למה את עושה את זה?" והיא לא עונה, סותמת את הפה שלי ודוחפת אליו כף יד, זו שהייתה בפות, ארבע אצבעות, אגודל בחוץ, ואני שואבת אותן אליי, נוגעת בטעם שלי שמרוח עליהן היטב, טעם חמוץ ומתוק, חזק ואדום, נגעלת מעצמי וגם רוצה עוד, ובינתיים חץ האצבעות שבפי נעשה חלש, אמה קמיצה וזרת נפלטות החוצה, נשענות על הסנטר, רק אצבע יחידה נותרת בפנים, עדינה ורפויה, נשענת על מיטת הלשון שלי.

אני מתעלסת עם האצבע, עושה איתה אהבה. אצבע רפויה כמו גופה קטנה נרדמת, מתעוררת בהבזקים, נאלצת בעל כורכה להתחכך בחך שלי, שיניים טוחנות, שרירי לעיסה, עובי הלשון, נהרות הרוק, מיצי קיבה. אם לרגע תתעורר ותדחוף אל תוך הגרון, האצבעות שלה עשויות להיפגש במעמקי הצינורות שלי, להתחשמל.

אבל היא לא נותנת לי להמשיך בתענוג הזה, ומחזירה את האצבע לפעילות. בהתחלה בתוך הפה, אצבע הלשון הרפויה נהפכת למקל זקור, ואז נשלפת החוצה ודוקרת בחזרה את פנים הפות שלי, בולטת ויודעת לאן לכוון, ומשפשפת בהחלטיות עצם פנימית בתוכי, כמו רוצה לסיים עם העסק הזה, אף פעם לא הרגשתי אותה ככה, את העצם. וגם אותי עצמי. הגרון שלי נחנק כבכי כפוי, ואני רוצה את מוצץ־אצבע־נשיקה שלנו בחזרה, אבל היא דוחפת את הידיים שלה עוד לתוכי, עוד יותר עמוק, עוד יותר אל תוך העצם, ומשפשפת במעגלים את הנקודה הזאת, ואני מרגישה קטנה, נמוכה משתינו, עלובה ומסריחה, נכנעת אל תוך שפיכה מתמשכת על מושב הנהגת. ים של דמעות, אוקיינוס של זרע, שישייה של נוזלים, בולעת וגם בוכה, מתוך הפות שלי.

מחכה שהיא תתקרב אליי בחזרה, אבל במקום זה היא מורידה את הראש, אולי כדי ללקק את החלב שנשפך. היא מריחה אותו, ואני לא מצליחה לנחש מה היא חושבת. לאור הפנס הפנימי באוטו אני רואה את האף היפה שלה, ואת תווי הפנים. היא נראית לי גדולה יותר, מפחידה כמעט. אני עוברת למושב נוסעת יבש ותמים. מחכה שהיא תשלח אליי יד, או תסתכל אליי בחזרה. אבל היא יוצאת מהאוטו, מתלבשת, נכנסת ומתניעה.

פחות משעה לאחר מכן אני כבר מכוסה בתוך המיטה שלי כמו בשק דחוס. היא שואלת אותי אם אפשר לתת לי נשיקה לפני שהיא הולכת, ואני אומרת לה שכן, ואז היא נכנסת מתחת לשמיכה ונותנת לי לק ארוך מפי הטבעת ועד הדגדגן. אני אומרת לה בקול חלש, "אולי נתנשק," אבל היא כל כך מרוכזת בדגדגן, עד שהיא לא שומעת. אולי מתעלמת. אחר כך נשלפת מבעד לשמיכה, תופסת את השפתיים שלי עם האצבעות שלה, מושכת בתנועת צביטה ויוצאת. היא חוזרת שוב, מכבה את האור הקטן שבצד המיטה, ואומרת: "היה טעים."