עוד חצי כפית

הקדמה

סוכר לחיים מאושרים

לפני כמה חודשים עבדתי על ניסוח מודעת פרסום להרצאה שלי, "אלה דברים שאותי משמחים – הוספת סוכר לחיים מאושרים". כתבתי ומחקתי, כתבתי ומחקתי שוב ובסוף הגעתי לנוסח שאני מחבבת פלוס־פלוס.

שיגרתי אותו לכמה חברות ושאלתי: "הייתן באות?"

כפרה על החברות שלי, התגובות המפרגנות לא איחרו לבוא.

אחת מהן כתבה לי שזה מהמם וברור שהייתה באה להרצאה כזו. אגלה לכן סוד: היא כבר הייתה בה.

אבל אז היא הוסיפה: "הייתי כותבת 'הוספת סוכר לחיים', בלי 'מאושרים'. הרי לא מדובר בגלולת קסם".

אחר כך היא כתבה שוב: "למרות שאת בעצמך קסם. צריך לרשום עלייך פטנט".

ואחרי כמה דקות: "אולי במקום 'הוספת סוכר לחיים מאושרים' תכתבי 'לחיים מתוקים יותר' או משהו. תנמיכי את זה קצת".

חשבתי על מה שהיא כתבה, ממש הרהרתי בזה לעומק. למה המילה "אושר" כל כך מלחיצה אותנו? למה אנחנו מנסות "להנמיך את זה" כל הזמן?

בסוף עניתי: "אני משאירה את ה׳מאושרים׳ אני מדברת על אושר, אני רוצה לנרמל את השימוש במילה הזו. רוצה שאנשים יבינו שזה בסדר להיות מאושרים, שזה אפשרי אפשר להיות מאושר עכשיו, זה לא איזה יעד נכסף שלא מגיעים אליו לעולם".

ואחר כך הוספתי: "בעיניי, לפחות".

אני מאושרת

ושתי המילים האלה מסכמות את כל ההרצאה, ולמעשה גם את הספר הזה.

ככה זה בעיניים שלי, באמת. אפשר להיות מאושרות. כל הזמן. כאילו, פחות ברגעים של "שיחתך חשובה לנו, מייד נתפנה ונעמוד לשירותך" או כשמישהו צופר בשנייה שהרמזור מתחלף לירוק. ופחות ברגע שאת שולפת את מספר 119 בתור לבית המרקחת ומגלה שמי שמקבל שירות כרגע הוא מספר 93. אבל בגדול, כמעט בכל שאר הרגעים אפשר ממש לבחור להיות מאושרות.

ואני לא מתביישת לומר שאני מאושרת ברוב המוחלט של הזמן (טפו, חמסה).

הייתי מאושרת הבוקר כשראיתי את השמיים הכחולים ואת השמש מחייכת אליי. הייתי מאושרת כשמישהי כתבה לי בהודעת וואטסאפ שהיא ממשיכה ליישם את הכלים שקיבלה בהרצאה.

הייתי מאושרת כששמתי פלייליסט כיפי ועבדתי משהו כמו שבע שעות בלי ששמתי לב בכלל, ופתאום קלטתי שהשעה כבר שלוש ויש לי בדיוק ארבעים דקות לראות פרק בסדרה שאני אוהבת, לפני שאני יוצאת לאסוף את הבנות מהגנים. והייתי מאושרת שאפילו הספקתי להתקלח לפני, והיו לי מלאאאאא מים חמים!

והייתי מאושרת אתמול שאיכשהו שיווקתי לגאיה, בתי הבכורה, שעל כל פריט שהיא תחזיר למקום אני אתן לה נשיקה, והייתי מאושרת שלפי החישוב שלה היא החזירה למקום בערך 70 פריטים.

הייתי מאושרת כשהיא ניסתה, כמו בכל ערב, למשוך זמן עד לאמבטיה, אבל הפעם התירוץ שלה היה "אמא, זה הזמן שלנו להתחבק ולהתנשק" (וזה אחרי 70 הנשיקות שהיא כבר קיבלה!). והייתי מאושרת כשעומר, בן זוגי, הציע לי דייט רומנטי (טוב, הוא לא אמר "רומנטי", זו תוספת שלי) על השזלונג מול הטלוויזיה.

מבינות את הפואנטה? בעיניי, האושר מצוי בפרטים הקטנים. הקטנטנים. ובתשומת הלב שלנו אליהם.

ואם בא לכן לקרוא מלא רעיונות קטנטנים וסופר־שווים להכנסת עוד ועוד אושר לחיים שלנו, הספר הזה בדיוק בשבילכן.

עצה אישית

בשנים האחרונות אני קוראת בעיקר ספרי עיון והתפתחות אישית. הספרים שמונחים בחדר העבודה שלי או ליד המיטה, מלאים בהערות שלי לכל אורכם. אני מתייחסת לספרים האלה כמו אל מחברות קורס באוניברסיטה – מסמנת לעצמי הערות בצד: "חשוב!", "מעניין", "נכון מאוד!", "מעולה", "חייבת לנסות". מסכמת בכמה מילים את המסר הכללי, מדגישה במרקר משפטים שאהבתי או מותחת קו מתחת לרעיון שנראה לי גאוני. ברוב המקרים אני לא חוזרת לקרוא ספרים שכבר קראתי, אבל מדי פעם אני מדפדפת בהם ומרעננת את זיכרוני ברעיונות שהתחברתי אליהם ובקטעים שריגשו אותי במיוחד.

אני מציעה לכן להצטייד בעט או במרקר (ורוד! או... כל צבע שמשמח אתכן), ולסמן את הקטעים שהתחברתן אליהם בספר הזה, להעיר לעצמכן הערות תוך כדי קריאה, לכתוב מחשבות שעולות בראשכן, למתוח קו מתחת לרעיון שתרצו לנסות בעצמכן, לשרבט לבבות...

הספר מורכב משני חלקים – הראשון מתמקד בסיפור האישי שלי, איך החיים גלגלו אליי את נוסחת הקסם לחיים מאושרים, ובחלק השני אשתף אתכן בעשר דרכים פרקטיות ומופלאות ליישם את הנוסחה הזו ו"להוסיף סוכר" ליומיום שלכן.

אתן יכולות לקרוא מההתחלה או לבחור לדלג אל האמצע – אין חוקים, הכול הולך.

מאחלת לכן קריאה מלאה ברגעי קסם ואושר.

1

איך התהפכו לי החיים בגיל עשרים וחמש

היי, אני מורן ויש לי כוח־על שווה ממש. בעצם שניים.

הראשון הוא שאני יכולה להירדם תוך שנייה מתי שבא לי. בצבא קראו לי שנ"צנץ – תנו לי חצי שעה ואני דופקת פה שנ"צ של החיים כולל שני חלומות.

השני, זה שלשמו התכנסנו, הוא שאני הבחורה הכי שמחה ומאושרת שיכולה להיות (הולכת לענוד שרשרת חמסות ושום וחוזרת אליכן).

באמת. יש לי את היכולת הזו – להיות אופטימית תמיד, למצוא את הטוב בכל דבר, לראות את ה "יש" גם ברגעים שנראה שאין וחשוב מכול – להעריך ולהוקיר כל רגע קסום שהחיים מזמנים לי. ויש עשרות כאלה ביום.

כשאני מדברת על רגעים קסומים ועל דברים שמרגשים אותי, תחשבו הכי קטן ובנאלי – שמש שזורחת, פרח שפורח, חילזון מטייל על אספלט רטוב ושוקולד (בינינו, מי לא מתרגשת משוקולד?).

כשסיימתי לכתוב את הטיוטה הראשונה של הספר הזה, נתתי אותה לאחת החברות שלי. היא אמרה לי, "נו, מורן? את באמת מתכוונת לספר איך את מתרגשת מהשמש, מפרחים ומחלזונות? יש אותך ביותר קלישאתית?!"

"לא אכפת לי", עניתי, "יחשבו שאני קלישאתית? שיחשבו! זאת האמת וזה מה שאני מתכוונת לכתוב".

אז אתן יכולות לגלגל עיניים, להניח את הספר הזה ולבחור לקרוא במקומו את "לאכול, להתפלל, לאהוב" או משהו בסגנון. זה לא ישנה את העובדה שאני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו.

ועוד דבר שכדאי לדעת: לא נולדתי אופטימית. הפכתי כזו.

כדי להבין איך זה קרה, אני מציעה שתכינו חבילת טישו ותחגרו חגורת בטיחות. רגע לפני שאתן חוזרות איתי במכונת הזמן ליום שישי, ה־30 באוקטובר 2009, אני מבקשת שתעצמו עיניים ונסו להיזכר על מה חלמתן כשהייתן בנות עשרים וחמש.

מה הייתה משאלת ליבכן הכמוסה ביותר? שייק בננה־מנגו על אי אקזוטי? טיול מחוף לחוף בארצות הברית? לסיים את התואר ולגור לבד בלי שותפים שלא שוטפים כלים? לפגוש את אהבת חייכן? למצוא עבודה שבה תרוויחו חמישים אלף שקל בחודש וגם תזכו לשנ"צ מדי יום? חלומות לגיטימיים בסך הכול, כשאת בת עשרים וחמש.

כשאני הייתי בת עשרים וחמש לא חלמתי על חופשה במלדיביים, על בית עם גינה או על טיול מסביב לעולם. גם לא חלמתי למצוא את אהבת חיי. החלום שלי היה לקחת בעצמי כוס מים ולשתות בכל פעם שאני צמאה. בלי לקרוא לאמא, בלי להתאפק או לנסות לחשב כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שקראתי לה. בלי לחשוב אם כדאי לבקש גרביים כי קר לי ברגליים או כוס מים, כי כבר הגזמתי ואני לא רוצה להכביד. כן, בגיל הזה חלמתי למזוג לעצמי כוס מים ולשתות אותה. לבד.

חיים רגילים שהתהפכו ברגע

אז דיברנו על חלומות ועל כוס מים. איך זה קשור? יאללה, מתחילים.

זה קרה שבוע לפני שמלאו לי עשרים וחמש, שבוע אחרי תחילת שנה ב' בלימודי המשפטים ואחרי שניים וחצי עשורים (כמעט) של חיים די רגילים. גדלתי בבית ירושלמי, בת בכורה פלוס אח ושתי אחיות. למדתי בתיכון נחשב, התגייסתי ליחידת עילית של חיל המודיעין, השתחררתי, עשיתי פסיכומטרי, טיול במזרח ועוד אחד, אהבה ראשונה ועוד אחת – עד כאן לא משהו ששווה לכתוב עליו, כמו שאומרים. בטח לא ספר.

הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב וגרתי עם החבר שלי בדירה שכורה, קומה שלישית בלי מעלית. הייתה לנו ספה אדומה ומגניבה, אקווריום בסלון עם דגים שנקראו על שם המתמודדים מהעונה הראשונה של "האח הגדול" ואהבנו לארח. לפחות פעם בשבוע אפיתי מאפינס בננות ושוקולד מעלפים (מתכון בפרק 16, אם קשה לכן לחכות), ובין לבין פרפרתי בין לימודים לעבודה בחברת הכנה למבחני פסיכומטרי. היו לי בעיות טיפוסיות של סטודנטים – עבודות שצריך להגיש, חשבונות שצריך לשלם, כלים בכיור... רגיל כזה. לא משהו מיוחד. הייתי על גג העולם, אבל לא ממש הבנתי את זה ובטח לא הערכתי את זה. מבחינתי, החיים שלי היו מובנים מאליהם.

ואז הגיע יום שישי, היום האהוב עליי בשבוע. אותו יום שישי היה מרגש במיוחד משתי סיבות: ארוחת הערב המסורתית אצל ההורים שלי, והגשם הראשון שירד באותו בוקר.

ארוחת שישי בבית הוריי היא משהו ששווה להקדיש לו כמה מילים. אם יש דבר אחד קבוע בכל מניין שנותיי – זו ארוחת שישי. בילדותי היא הייתה כל כך מקודשת, שנאסר עלינו להחמיץ אותה. גם אם הייתי מוזמנת למסיבת פיג'מות אצל חברה בערב שישי, אבא שלי היה מסיע אותי למסיבה, אוסף אותי לארוחת שישי ומחזיר אותי מייד אחר כך. הפעם הראשונה שבה נעדרתי מארוחת שישי הייתה בשבת הראשונה שסגרתי בטירונות (ובהמשך השירות הצבאי, ומאוחר יותר גם בטיוליי למזרח), וגם אז אבא שלי התקשר אליי לנייד כדי שאשמע את ה"קידוש" (כי ככה זה אצלנו, החילונים – אפשר לקדש גם בנייד).

גם התפריט של ארוחת שישי מעולם לא השתנה – מנה ראשונה קבועה (דג / בורקס בשר עם רוטב פטריות / מוסקה של חצילים / בלינצ'ס ממולא), ומנה עיקרית שבלעדיה זו לא ארוחת שישי מבחינתי – עוף ותפוחי אדמה בתנור, ולרוב גם אורז וצלי בקר. מדי פעם מישהו תופס יוזמה ומנסה לשנות את התפריט, לעשות "ערב סיני" עם כל מיני מוקפצים או ערב המבורגרים, אבל אם תשאלו אותי – אין על צליל הפיצוח ועל טעמם המופלא של תפוחי אדמה שמנוניים שנדבקים לתבנית וצריך להשחיל מתחתם את הציפורניים כדי לחלץ אותם. וזה בדיוק הזמן לחזור לסיפור, לפני שאלך לבהות במקרר הריק שלי ולפרק כמה קוביות שוקולד להסחת הדעת. אז איפה היינו? אה, נכון, בגשם הראשון.

הגשם הראשון תמיד ריגש אותי. בין היתר כי הוא בישר את בואו של החורף, העונה האהובה עליי.

באותו בוקר הלכתי לדיזינגוף סנטר, קניתי חולצה כחולה חדשה לכבוד ארוחת שישי וסטוקים של גרביונים לקראת החורף הבא עלינו לטובה. חזרתי הביתה שמחה וטובת לב וחיכיתי לאחי הקטן שיגיע לאסוף אותי, וביחד ניסע להורים שגרו במבשרת ציון.

בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים הוא נכנס לדירה עם שני ארגזים עמוסים צמחי תבלין שקנה לי כמתנת יום הולדת שבוע מראש. הוא השקיע מחשבה וקלע בול למתנה שהכי שמחתי לקבל. פנטזתי על הפסטו שאכין מהבזיליקום, על התה שאחלוט מלואיזה ונענע ועל המאפים שאעטר בזעתר ובאורגנו טרי. דילגנו לנו בעליצות במורד המדרגות, ירדנו שלוש קומות לחניית הבניין שם המתינה לנו הפורד פיאסטה הישנה שלו. התחלנו בנסיעה, מוזיקה כיפית ברקע, מתמזגת בצורה מושלמת עם טיפות רכות שדופקות על החלון.

אני כל כך אוהבת את התקופה הזו בשנה. את הגשם, את הבגדים החמים ואת האביזרים שנלווים אליהם – כובעים, צעיפים, מעילים וכמובן גרביונים. אני אוהבת להתכרבל בשמיכת פוך עם שוקו חם, אני אוהבת מרקים ויותר מהכול אני אוהבת את השקט שבא עם החורף, ואת זה שיש הצדקה מוחלטת להישאר בבית כל היום ולא להרגיש קשישה בת מאתיים. אני אוהבת את השירים ברדיו בשישי אחר הצהריים, את אחי ואת המשפחה שלנו וכמובן את ארוחות שישי אצל ההורים שלי.

אחי אמר שהוא צריך לאסוף ידידה שגרה ביישוב סמוך למבשרת ציון. אספנו אותה, המשכנו בנסיעה והגשם המשיך לרדת בלי הפסקה. היא ביקשה מאחי להוריד אותה איפשהו בדרך והיא כבר תקרא לאבא שלה שיבוא לאסוף אותה, אבל הוא ענה לה, "תגידי לי, השתגעת?! אני לוקח אותך הביתה!"

וזה מה שעשינו. טיפסנו במעלה ההר ליישוב שלה, הכביש היה שמנוני מהגשם הראשון ששטף את הלכלוך שהצטבר עליו כל הקיץ וראינו הרבה מאוד מכוניות תקועות בצד הדרך. לבסוף הגענו ליעד, הורדנו את הידידה בבית והמשכנו לדרכנו בנסיעה איטית. הסתובבנו ויצאנו מהיישוב, כשלפתע הבחנו בג'יפ מגיע במהירות יחסית מהנתיב הנגדי, מאבד שליטה ומחליק מהנתיב שלו לנתיב שלנו.

הסצנה הזו חרוטה לי במוח. שבריר השנייה שבה הבנו שנינו שהוא עומד להתנגש בנו, ושאין לנו מה לעשות.

אני לא יודעת לומר לכן אם החיים חלפו לנגד עיניי, אם חשבתי שאנחנו הולכים למות או אם בכלל חשבתי על משהו.
הדבר היחיד שאני זוכרת מהסצנה הזו הוא ההלם המוחלט והידיעה שהוא מתקרב לכיווננו ואין לנו דרך להימלט.

ואז הוא התנגש בנו חזיתית בעוצמה אדירה.

הפורד פיאסטה המצ'וקמקת של אחי התרסקה עלינו. כל השמשה הקדמית התנפצה, התמלאנו זכוכיות ודם. כרית האוויר של אחי התנפחה. לי לא הייתה כרית אוויר ומעוצמת ההדף חגורת הבטיחות, שכנראה הגנה עליי ושמרה שלא אעוף דרך החלון הקדמי, שברה לי את עצם החזה.

הסתכלתי על אחי הקטן ושאלתי אותו: "רם, אתה בסדר?"

הוא לא ענה.

הרמתי את הטלפון הנייד וביד רועדת חייגתי למגן דוד אדום, דיווחתי שהייתה תאונה ושיש שני פצועים וביקשתי שישלחו לנו אמבולנס. ואז ניתקתי והתקשרתי לאמא שלי, ובקול רועד בישרתי לה שעברנו תאונה.

וכאילו כל זה לא הספיק, המכונית התחילה לעלות באש. עוד ועוד אנשים עצרו את מכוניותיהם והתקהלו סביבנו,

מישהו פתח את הדלת, שחרר את החגורה שלי והרים אותי בשתי ידיו. אני ממש זוכרת את הרגע הזה – את האווירה המיוחדת של שישי אחר הצהריים, את השמש השוקעת, את הטיפות הרכות שנוחתות מהשמיים ואת הפעם הראשונה שגיליתי שאני לא מרגישה את הרגל השמאלית שלי. בכלל.

ואז ההורים שלי הגיעו לזירה. אמא שלי לא הפסיקה לבכות ואני ניסיתי להרגיע אותה, "אמא, הכול בסדר, אנחנו חיים". האמבולנס הגיע ופינה אותנו להדסה עין כרם, שם הרופאים גזרו מעליי את החולצה הכחולה החדשה שהתמלאה זכוכיות ודם ושלחו אותי לצילום. הם גילו שפיקת הברך שלי התרסקה לרסיסים, שהקרסול שלי נשבר וגם עצם החזה. אשפזו אותי לשבועיים, ניתחו וגיבסו. וככה, במקום לחגוג את יום הולדתי העשרים וחמש בקמפינג מושקע בדרום עם כעשרים מחבריי הקרובים, כולם התקבצו במחלקה האורתופדית בבית החולים הדסה עין כרם וחגגו לי שם.

ומה לגבי אחי, רם? לא אשאיר אתכן במתח. הוא בסדר, תודה לאל. שבר כמה צלעות שהתאחו עם הזמן.

2

אני? מאה אחוז

רגע אחד אני כמעט בת עשרים וחמש, וברגע השני – בום! חזרתי לגיל שנה. אמא שוב מחתלת אותי, מצחצחת לי שיניים, מקלחת אותי, מפשיטה ומלבישה. אני חסרת אונים.

כל הרופאים מייעצים לי להפסיק את הלימודים כי אין סיכוי שאחזור לאוניברסיטה בשנה הקרובה, וממליצים להוריי להתחיל לחפש לי דירת קרקע, כי לדירה שלי – קומה שלישית בלי מעלית, זוכרות? – כבר לא אוכל לחזור (ותודה להוריי שחסכו ממני את ההמלצה הזו).

חזרתי לגור אצל אבא ואמא. איבדתי לחלוטין את העצמאות שלי. בכוחות שלא שיערתי שקיימים בי התעקשתי להמשיך ללמוד. שנתיים קודם לכן הפסקתי את לימודי ההנדסה באוניברסיטת בן גוריון ולא עלה בדעתי להפסיק גם את לימודי המשפטים. כתבתי לכל המרצים והודעתי להם שלא אגיע להרצאות, אבל אגיש את כל המטלות ואגיע למבחנים כסטודנטית מן המניין. ובאמת, כמה חודשים אחר כך התגלגלתי לכל המבחנים בכיסא הגלגלים שלי, ואפילו שיפרתי את ממוצע הציונים בכמה נקודות באותה שנה. כאן המקום להודות לחברים טובים שדאגו לי למחברות (תודה מיוחדת מגיעה לגדי עזרא ולמחברותיו המופלאות), ולמרצים האמפתיים והמתחשבים שפטרו אותי מנוכחות בשיעורים, ובזכותם הצלחתי לסיים את התואר עם חבריי.

לאחר אשפוז ממושך בבית החולים, שני ניתוחים ומאה אחוזי נכות, הגיע החלק הקשה באמת – השיקום. מהמחלקה האורתופדית בבית החולים הדסה עין כרם עברתי למחלקת השיקום בהדסה הר הצופים. לטובת מי מכן שמעולם לא הייתה בשיקום – מאחלת לכן שכף רגלכן לא תדרוך שם בחיים – אספר שבכל שבוע קיבלתי מערכת שעות, לו"ז שבועי שכולל ביקורים אצל רופאים ומטפלים שונים.

כל בוקר נפתח ב"קבוצת ידיים" שבה מצאתי את עצמי יושבת סביב שולחן ארוך עם שאר המשתקמים, כל אחד קיבל גוש פלסטלינה צבעוני (כל צבע בדרגת קושי שונה) והתבקש ללוש אותו בהתאם להנחיותיה של המדריכה. וכך בכל בוקר גלגלתי לי נחש ואחר כך לחצתי עליו עם כל אחת מכריות אצבעותיי. ישבתי שם, כל כך זרה בנוף של מחלקת השיקום וחשבתי לעצמי, "מה אני עושה כאן, לעזאזל? איך הגעתי לכאן? אני לא שייכת למקום הזה". לא האמנתי שבמקום לשבת בהרצאה משעממת על דיני שקר כלשהו לצד חבריי הסטודנטים, אני מגלגלת פלסטלינה לכדור ואז מועכת אותו בכף ידי, מגלגלת ושוב מועכת וחוזר חלילה.

מ"קבוצת הידיים" המשכתי להידרותרפיה בבריכת השחייה, שם למדתי לדרוך שוב על הרגל כשאמא שלי משגיחה עליי כמו על פעוטה שלומדת ללכת, ובתום הטיפול מתלווה אליי למלתחות כדי לעזור לי להתנגב ולהתלבש. אפילו פעולה פשוטה כמו לנעול נעליים ולשרוך את השרוכים הייתה בלתי אפשרית עבורי ונזקקתי לעזרתה.

משם המשכתי לאימוני פיזיותרפיה סיזיפיים – לומדת ללכת, להרים את הרגל ולייצב את המשקל על רגל אחת, לצעוד ולנחות על האצבעות ועל העקב. עושה שני צעדים ומתעייפת, ואז שלושה ומתעייפת. מסתכלת על המשתקמים סביבי, שבורים בעצמם, מנותחים, מצולקים, חבושים, כל אחד סוחב את שק הבעיות והאתגרים שלו ומקנאה בהם, מקנאה ביכולת הפשוטה שלהם לעמוד בכוחות עצמם ולכופף את הברך.

מהפיזיותרפיה המשכתי לריפוי בעיסוק. השחלתי חרוזים, חתכתי סלט וסיימתי את היום מול פסיכולוגית שרצתה ללמד אותי לנשום ולא הצליחה.

בחודשים הארוכים של השיקום נשברתי אינספור פעמים, נזרקתי כמו כדור פינג־פונג בין כאב פיזי לכאב נפשי, בין תסכול לייאוש. על החזה שלי הייתה צלקת מפוארת, עדות לחגורת הבטיחות ששברה לי את העצמות, אבל הצילה את חיי, וצלקת מכובדת נוספת על הברך השמאלית, עדות לעשרות סיכות שננעצו בבשר בתום הניתוח לשחזור הפיקה.

באותה תקופה הייתי אכולת קנאה, כעסתי על קצב ההתקדמות האיטי שלי ועל מה שקרה לי, התגעגעתי לחיי הקודמים ובעיקר רציתי לברוח ולהיעלם, לישון במשך שנה... עד שהכול יעבור.

זוכרות את הדברים שהטרידו אותי עד לא מזמן? העבודה שצריך להגיש, החשבון שצריך לשלם והכלים שמחכים בכיור? הם הפכו לחלום הכי רטוב שלי. השגרה הייתה החלום.

אז כן, באותם ימים חלמתי לשטוף כלים ולכופף את הברך. כל כך פשוט, כל כך מובן מאליו. תסתכלו רגע על הרגליים שלכן. אתן מסוגלות לכופף את הרגל, ככה, בלי מאמץ? מסוגלות לשבת בשירותים כמו בן אדם נורמלי, בלי כיסא מיוחד? יכולות להתקלח מתי שבא לכן, בלי עזרת חבר? הנה, כבר הגשמתן את החלום הכי גדול שהיה לי אז.

אחרי חודשים ארוכים של עבודה ונהרות של דמעות הגעתי לנקודה ההיא, לאותו רגע נכסף שחלמתי עליו זמן כה רב: הרגע שבו אוכל פשוט לקום ולמלא לעצמי כוס מים בלי לבקש מאף אחד.

לומדת ללכת

זו הייתה השנה הקשה בחיי. בסופו של דבר, אחרי חודשים ארוכים של עבודה קשה, הברך נשמעה לי והתכופפה. לאט־לאט נפרדתי מכיסא הגלגלים, מההליכון, מהקביים, מהמקל. חזרתי לעצמי. חזרתי לדירה ההיא בקומה השלישית למרות עצתם של הרופאים למצוא לי דירה אחרת, אבל לצערי עציצי התבלינים לא חיכו לי, הם קמלו הרבה לפני ששבתי אליה.

כל חבריי היו שקועים באותן טרדות יומיומיות שהיו לי לפני התאונה – תמרון בין עבודה ללימודים, עומס של עבודות הגשה,

תחושת תסכול בגלל ציון נמוך מדי שקיבלו ללא הצדקה, מועדי ב', ויכוחים עם שותפים לדירה השכורה, דייטים כושלים.

הרגשתי שכולם סביבי ממשיכים בחייהם ורק אני תקועה בסחרור סביב מטרה אחת בלבד – לחזור לתפקד. השנה הזו שברה אותי פיזית ונפשית, אבל גם העניקה לי את המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל, מתנה שמלווה אותי עד היום – היכולת להעריך את הדברים הקטנים והמובנים מאליהם, לעצור ולהוקיר אותם.

אצלי זה מתבטא בשני מישורים:

כמעט כל קושי מתגמד לעומת הקשיים שחוויתי באותה תקופה. כשאני נתקלת בקושי או באתגר אני מייד מסתכלת על הברך שלי, מכופפת אותה ונרגעת. אני יודעת שיש לי כוחות להתמודד עם האתגרים שהחיים מזמנים לי, ודאי כשמדובר באתגר שניתן לפתור בעזרת השקעה של זמן או של כסף.

נניח שפספסתי את הרכבת בכמה דקות, האינטרנט לא עובד, מכונת הכביסה התקלקלה, השכנים מעליי מרעישים באמצע הלילה והכתמים על החולצה האהובה שלי פשוט לא יורדים. לא אגיד לכן שאני ב"זן" כשכל אחד מהדברים האלה קורה לי, אני עוד לא נזיר ולא מכרתי את הפרארי. אני בהחלט יודעת לכעוס, להתעצבן ולחוות תסכול וייאוש, אבל אני גם יודעת לעצור ולהתבונן, ולנשום (למדתי לעשות את זה עם השנים, ולא מהפסיכולוגית ההיא). להתרגש שוב מהעובדה שאני הולכת בכוחות עצמי וללא עזרים ולהכניס את כל הדברים האחרים לפרופורציה הראויה להם. בואו נודה על האמת: אין הרבה דברים בחיים האלה שגרועים יותר מחיתולים למבוגרים.

אני מעריכה הרבה יותר את ההנאות הקטנות של החיים. אני מוקירה רגעי קסם פשוטים ויומיומיים ממש כשם שאני מעריכה רגעים גדולים ומשמעותיים. אני יכולה להתענג על קישוא שעומר חתך והקפיץ במחבת עם שמן זית, מלח גס וטימין כאילו מדובר בארוחת גורמה במסעדה עם שלושה כוכבי מישלן.

אני יכולה ליהנות מפרק של סדרת בנות רנדומלית בדיוק באותה מידה – ואולי אפילו יותר – שאהנה מהקרנה של סרט זוכה אוסקר באולם VIP, וליהנות מכוס תה לא פחות מההנאה שאפיק מכוס שמפניה. אני מתרגשת ושמחה מכל דבר קטן שקורה לי – ריקוד מאולתר עם הבנות בסלון, ארבע אבנים חסרות חן שגאיה ליקטה ושמרה בכיס המעיל כדי לתת לי (אבן אחת לכל אחד במשפחה שלנו), יום שמשי באמצע חודש פברואר או סתם יום שבו השיער שלי מסתדר בדיוק כמו שאני אוהבת (ואין הרבה כאלה, לצערי).

אני אוהבת את הרגעים האלה בסוף היום, כשאני יושבת עם עומר על הספה בסלון. את ימי שישי עם הבנות – לאפות איתן עוגה, לשיר עם הרדיו ולשמוע את הצחוק המתגלגל של יובל, בתי הקטנה, ואני הכי מתרגשת מהארוחות הפשוטות של שבת בבוקר, חביתה וסלט, כשכולנו סביב השולחן הקטן.

לפחות פעם בשבוע אני אומרת לעומר משפט בסגנון "אממ... זו הארוחה הטעימה ביותר שאכלתי בחיי". הוא לא מבין את זה, חושב שאני מגזימה בהתלהבות שלי, אבל לפחות פעם בשבוע אני אוכלת את הארוחה הטובה ביותר בחיי. באמת.

אז מה יגרום גם לכן להעריך את הדברים הקטנים הנקרים בדרככן? לשים אליהם לב, לעצור רגע ולהתבונן בהם, ליהנות מהם, להתענג עליהם, להוקיר אותם ולהודות עליהם. זה באמת לא מסובך מדי. תנסו.