מואיז

ויקטור שחרר אותה מִיָּדוֹ כמו שמשליכים כדור באולינג. "בוא נראה מה יקרה" הלהיט את מואיז, אחיו הצעיר ביותר. פחית רסק העגבניות הידרדרה במורד המדרכה, אך התנגשות בלתי צפויה באבן זעירה וסוררת שרטטה מחדש את מסלולה, והסיטה אותה במהירות, תשעים מעלות ימינה, אל עבר הכביש. "יו!" צעק ויקטור עת חיוך ממזרי עלה על פניו, ובמקביל צפו שניהם באוטובוס שדוהר לכיוונם, וברגע אחד נשמע קול התפקעות הפחית הנמחצת תחת גלגליו. מואיז הביט בשביעות הרצון שהצטיירה על פניו של אחיו, עפעף ומלמל "נו, בשביל מה זה היה טוב עכשיו?", ובלי שום סימן מקדים, לפתע, הקיץ משנתו.

מבטו התביית על אלומת אור דקה שהסתננה מבעד לתריסים המוגפים והִצְבִּיעָה על קיר חדר השינה שלו. הוא עקב אחר חלקיקי האבק שנראו צפים בתוכה ולכל אורכה. היה זה הבוקר השלישי ברציפות שהוא מתעורר בו מאותו חלום. דווקא בבוקר האתמול הצליח, באורח פלא, לנער מעליו מחשבות מיותרות על הנושא. ממש כאילו החליט מבלי להחליט שהוא מדלג על האפשרות להרהר בדבר, וגלש אל יומו בשלווה מעוררת קינאה. והנה, אך חזר החלום בפעם השלישית, והצליח לראשונה לערער אותו.