נשות המחאה

פתח דבר

כמאה שנים חלפו מאז ניטש בכל עוזו בשנות העשרים של המאה ה־20 המאבק על זכות הבחירה והייצוג לנשים בישראל. היה זה מאבק מכונן שסימן את תפיסתה הדמוקרטית של החברה הישראלית המתהווה, עם זאת, הוא לא הקיף את כלל הנשים. במשך מאה שנים קולן של נשים חרדיות נאלם והושתק במרחב הפוליטי והן הודרו מתפקידי הנהגה.

בשלהי 2012, כחודש לפני הבחירות לכנסת ה־19, אסתי שושן, אישה חרדית אנונימית עד אז, פרסמה פוסט בדף פייסבוק שפתחה בשם "לא נבחרות לא בוחרות", ובו קראה לנשים חרדיות להימנע מהצבעה למפלגות החרדיות המדירות אותן. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הועלתה דרישה פומבית של אישה חרדית לייצוג נשים במפלגות החרדיות בכנסת. על אף שהפוסט היה מסקרן, נועז וחתרני, הוא עורר עם פרסומו התעניינות ציבורית מועטה בלבד. אומנם הדרישה לייצוג נשים במפלגות החרדיות לא השפיעה על התנהלותה של מערכת הבחירות בציבור החרדי, אך היא הייתה מעין סייסמוגרף שחשף לעין כול את התנועה המתחוללת בקרב נשים חרדיות. בהמשך התחוור כי היה זה הצעד הראשון, שפרץ את הסכר וחולל מחאה של נשים חרדיות.

ספר זה מציג את סיפור מאבקן של נשים חרדיות פורצות דרך. נשים אמיצות ומרתקות, שסדקו את חומת השתיקה שסביב אפלייתן בחסות הדת, בתקווה שקולן יישמע. נשים הנאבקות למימוש זכותן האזרחית להיבחר במדינה דמוקרטית, ונגד הדרתן מהשיח הציבורי, מהעשייה הפוליטית וממוקדי הכוח בחברה החרדית. הספר אוצר בתוכו סיפור על תעוזה, נחישות ומנהיגות של קומץ נשים חרדיות, שהיה בהן הכוח לחולל שינוי למרות ההתנגדות הפנים־חרדית. זהו גם סיפור על נשים המודעות לעובדה שהן "עושות היסטוריה", ומודעות לחשיבות הבניית הנרטיב של מאבקן. מאפייני הפייסבוק, שהיה פלטפורמה מרכזית במאבקן, אפשרו למנהיגות המאבק "מסגור עצמי" (Self-framing), דהיינו, להבנות בעצמן את סיפור מחאתן.¹

הספר בוחן את היוזמות המרכזיות בהתפתחות מאבקן של נשים חרדיות לייצוג פוליטי בשנים 2013-2015. הוא מתמקד במאבק הנשים וייצוגו בשיח התקשורתי, ובה בעת משרטט את תהליך התהוותה של מנהיגות פוליטית של נשים חרדיות. מתוקף הדרישה לייצוג פוליטי, התמודדו הנשים עם אימוץ רעיונות פמיניסטיים ליברליים הסותרים את זהותן החרדית. פעילותן הניחה את התשתית הראשונית לצמיחתו של פמיניזם חרדי.

בדומה לראשית המאבק של התנועה הפמיניסטית, גם כאן לא ניתן להצביע על נקודת התחלה אחת מוסכמת ולקבוע באופן נחרץ ונאמן למציאות: כך הכול התחיל. כידוע, שינוי חברתי אינו צומח יש מאין, הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה, תוצר תהליכים שקדמו לו. מאבק הנשים החרדיות אף הוא חוליה נוספת במאבק הפמיניסטי בישראל. עם זאת, לכל סיפור ברצף המאבק הפמיניסטי יש נקודת התחלה משל עצמו, ואת הפוסט של אסתי שושן ניתן לציין כנקודת התחלה כזאת.

מחאת הנשים החרדיות העלתה לסדר היום הציבורי־תקשורתי את ההתנגשות לכאורה, בין הדרישה לממש זכויות אזרחיות המעוגנות בחוק ובין דרישת ההנהגה החרדית לאוטונומיה תרבותית־דתית. שיח הזכויות והפנייה אל הציבור החילוני עוררו שוב שאלות הנוגעות לסולידריות מצופה בין נשים, ובראשן — התיתכן אחוות נשים בחברה הישראלית השסועה למגזרים, חברה המפוצלת יותר מתמיד על ידי הגדרות זהות ומעמד?

בחברה רב־תרבותית, ההתמודדות עם הגדרת הזהות התרבותית נשענת על קבלה של מגוון קבוצות הזהות הקיימות בה. אם כך, כיצד על נשים חילוניות להתייחס לנשים חרדיות, הדוחות את ערכי הדמוקרטיה וערכי השוויון המגדרי בהתאם לרוח הליברלית־פמיניסטית? לנשים המבקשות לקיים הפרדה מגדרית (המייצגת מבנה היררכי־פטריארכלי) כחלק משמירה על אורח חיים חרדי? לנשים המאמצות את ייעודן כמשרתות את האידיאל הדתי הגברי הלמדני? האם יש לראות בהן "סוכנות שימור" של דפוסי הדרתן, שאינן מודעות להיררכיית הכוח הפטריארכלית, או שמא זוהי תפיסה פטרונית וזו בחירתן המודעת? וברמת המעשה: מה סוג שיתוף הפעולה הראוי? האם יש להמתין לשינוי שיתרחש לאיטו או שיש להשתמש במוסדות המדינה כאמצעי לחולל שינוי כפוי באורחות חייהן בשם ערכים דמוקרטיים ליברליים?

בקרב האקטיביסטיות החרדיות התגבשו דרכי פעולה שונות, והיוזמות שהתארגנו נעו בין פעולות שציפו לשותפות הממסד הגברי החרדי, ובין יוזמות עצמאיות שנתפסו כרדיקליות. אך מעל לכול, היעדר תמיכה נרחבת וגלויה של נשים חרדיות עוררה את השאלה המתבקשת — את מי מייצגת המחאה?

מעורבותן של נשים חרדיות בבחירות לרשויות המקומיות, שנערכו אף הן ב־2013, הבהירה כי תחילת המחאה לא הייתה אירוע שולי בבחירות לכנסת ה־19. פריצת דרך היסטורית התרחשה כאשר מיכל צ'רנוביצקי ייסדה לראשונה מפלגת נשים חרדיות — עיר ואם, שהתמודדה בבחירות בעיר החרדית אלעד. היוזמה זכתה לברכת דרך פומבית מעדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף. נוסף לכך, נחשפו יוזמות עצמאיות של מספר נשים חרדיות, שהצהירו על כוונתן להתמודד בירושלים, בטבריה, בפתח תקווה ובצפת. במהלך קמפיין הבחירות, נאלצו רובן להסיר את מועמדותן נוכח מסכת האיומים והביקורת שהופנו אליהן. בתום הבחירות הסתבר כצפוי שאף אישה חרדית לא נבחרה. למרות תוצאות הבחירות, המעשה כשלעצמו היה פריצת דרך תקדימית, שערערה על גבולותיה התחומים של האישה החרדית במרחב הפוליטי.

ימיה של הכנסת ה־19 לא מלאו. עם ההחלטה על הקדמת הבחירות לכנסת ה־20 התרחבה המחאה. קולן של נשים חרדיות מקהילות שונות החל להישמע באופן פומבי; הן מחו נגד הדרתן מייצוג בכנסת.

בבחירות 2015 פעלו בה בעת שלוש יוזמות מרכזיות, ובמידה מסוימת הזינו זו את זו:

"לא נבחרות לא בוחרות" — קול המחאה של אסתי שושן הפך לתנועת מחאה עם חידוש הפעילות בפייסבוק. דרישת הנשים שהצטרפו למחאה הייתה ברורה: ייצוג לנשים חרדיות במפלגות החרדיות בהסכמת ההנהגה החרדית־גברית. הדרישה נדחתה על הסף.

יוזמה נוספת הייתה ייסודה של מפלגת נשים חרדיות ובזכותן — חרדיות עושות שינוי. רות קוליאן, המייסדת וראשת המפלגה, החליטה לא להמתין להסכמת הממסד הגברי. בכך יצרה עם חברותיה למפלגה תקדים היסטורי נוסף; הן יצאו נגד התפיסה הדתית־נורמטיביות ביחס למעמד האישה החרדית והממסד החרדי. המפלגה הציבה אלטרנטיבה למפלגות החרדיות הוותיקות תוך ויתור על סמכות רוחנית עליונה. יוזמה זו זכתה ליחס מסויג מהנשים הפעילות ולביקורת נוקבת בציבור החרדי.

על חוסר השקט המבעבע בקרב נשים בחברה החרדית העידה גם היוזמה השלישית. תנועת ש"ס נאלצה אף היא לתת מענה לביקורת על הדרת הנשים במפלגה ובייחוד לדרישותיה של עדינה בר שלום. בהכרזה תקדימית פורסמה ההחלטה על ייסודה של מועצת הנשים בהנהגתן המשותפת של עדינה בר שלום ויפה דרעי.

***

מאמצע שנות התשעים אני חוקרת את יחסה המורכב של החברה החרדית לאמצעי התקשורת המודרניים, ובתוך כך עוקבת אחר התמורות המתחוללות בה. ראיתי כיצד השינויים במפת התקשורת הכללית משפיעים על "מפת התקשורת החרדית" ועל החברה החרדית. עוד בטרם החלה המחאה ניתן היה לזהות ניצנים של שינוי בשיח התקשורתי של נשים חרדיות. הזירה התקשורתית היא מרכזית במאבק זה, שכן להתפתחות הטכנולוגיה התקשורתית ולשינויים בדפוסי החשיפה והצריכה בחברה החרדית יש השפעה מכריעה על אופייה של המחאה. עם זאת, זו אינה הזירה היחידה. תהליכים נוספים הצביעו על כך שהחברה החרדית עוברת תהליכי שינוי משמעותיים בהרכבה ובמאפייניה, ומכילה בתוכה מנעד רחב יותר של זהויות חרדיות מבעבר. ניתן היה לזהות בשיח הפנים־חרדי זרמים חדשים בהשפעת רעיונות ליברליים, שהחלו מערערים על השיח הפורמלי השמרני.

בשלהי שנת 2012 התחלתי לעקוב בהשתאות אחר תנועת הנשים החרדיות "לא נבחרות לא בוחרות". מצאתי עצמי מרותקת אל שני תחומי מחקר שעסקתי בהם ושחברו יחד: מאבק פמיניסטי במהותו, המכונן את הדיאלוג המורכב של נשים חרדיות עם זהותן תוך שימוש במדיה החדשים (ניו־מדיה). עקבתי אחר פרסומי דף הפייסבוק, נפגשתי עם מובילות המחאה, ראיינתי אותן ונשים חרדיות נוספות שהיו שותפות אך נותרו לבקשתן בעילום שם, ובמקביל המשכתי לתעד את היוזמות הנוספות.

תוך כדי כתיבת המאמר הראשון שהתפרסם על המחאה, נוכחתי לדעת עד כמה הנושא הוא רחב היקף ורב־פנים, וכך הבשילה ההחלטה לכתוב את הספר. אלא שהמחקר התכתב עם המציאות הפוליטית והושפע ממנה; חוסר היציבות הפוליטי הוביל לארבע מערכות בחירות נוספות תוך שנתיים (2019-2021), שהשהו את ההחלטה על מסגרת הזמן של הספר. הציפייה לחידוש המחאה (שהייתה מעוגנת בתהליכים שהתרחשו) ליוותה כל מערכת בחירות — אך לא מומשה. משום כך, החלטתי שעיקרו של הספר יתמקד במחאת הנשים בין בחירות 2013 לבחירות 2015. אלא שגם הכנסת ה־24 התפזרה כשנה לאחר כינונה, ובנובמבר 2022, תוך כדי עריכת כתב היד, התקיימה מערכת בחירות חמישית, וגם בה לא חודשה מחאת הנשים. תוצאות הבחירות הבהירו כי כוחן המשותף של המפלגות החרדיות התחזק ביחס לבחירות הקודמות,² וכי לא התחולל שינוי בייצוג הנשים במפלגות אלו. הקמת ממשלת הימין ביטאה נסיגה בייצוג הנשים במערכת הפוליטית. עשור לאחר פרוץ מחאת הנשים החרדיות, החברה בישראל מצויה במשבר פנימי הקשה בתולדותיה בעקבות כוונת הממשלה בראשות בנימין נתניהו לבצע מהפכה משפטית, שרבים רואים בה פגיעה במשטר הדמוקרטי.³ המשבר חשף והעצים את המחלוקות והפילוג הפנימי, את המתחים והשסעים, וחולל תנועת מחאה אזרחית חסרת תקדים. ליבת המחלוקת האידיאולוגית נעוצה בהגדרת זהותה של המדינה, המושתתת על המתח המובנה שבין "יהודית" ל"דמוקרטית". מתח זה מחולל עימות חריף בין החוגים הדמוקרטיים־ליברליים ובין החוגים הדתיים־שמרניים, ובכללם החברה החרדית.

מוקד מרכזי במחאה האזרחית נגד המגמה הדתית־שמרנית הוא תנועת מחאת הנשים "בונות אלטרנטיבה".⁴ היקפה ההולך וגדל מבטא חשש מפגיעה ממשית בזכויותיהן הדמוקרטיות של נשים ומהדרתן מהמרחב הציבורי, לצד חשש מפגיעה בסמכותו של בית המשפט להגן עליהן. הזיקה בין שתי תנועות המחאה — של נשים חרדיות וחילוניות — נראית רלוונטית מתמיד על רקע התהליכים הפוליטיים.

מזה כשני עשורים מתחוללים אירועים המעידים על הקצנה ביחס לנשים ולמעמדן בחברה החרדית. חלק מהאירועים, שזכו בדיון התקשורתי־ציבורי לכינוי הכולל "הדרת נשים", עוררו דיון ציבורי סוער. על רקע זה, אני סבורה שסיפורן של הנשים החרדיות שהחליטו לפרוץ את תקרת השתיקה וההשתקה, ולהפוך מנשים שקופות לנשים נוכחות בעלות קול — הוא חשוב ומעורר השראה. להערכתי, מאבק הנשים החרדיות, על אף היקפו המוגבל עד כה, עתיד להיות ציון דרך בעל חשיבות היסטורית; פריצת דרך תקדימית היכולה לשנות — גם אם בעוד זמן רב — סדרי בראשית במעמד האישה החרדית בישראל. קשה להעריך בנחרצות מה יהיו פניה של החברה הישראלית בעתיד, אך אין ספק שזוהי תקופה מכריעה ובעלת השפעה על מעמד הנשים.

זכות נעימה היא לי להודות מקרב לב לכל הנשים החרדיות שהקדישו מזמנן, השיבו לשאלותיי בחפץ לב והאירו את עיניי בהיבטים שונים. חלקן עשו זאת באופן גלוי, וחלקן ביקשו שלא אחשוף את זהותן. תודה מיוחדת לכל מי שקראו חלקים שונים מכתב היד ותרמו מידיעותיהם בהערות, בהארות ובעצות טובות, שתרמו רבות לנוסחו הסופי של הספר. תודה לדוד גוטסמן ולכל הצוות המקצועי של הוצאת פרדס על הטיפול בכתב היד.

תודה מיוחדת למשפחתי היקרה — על התמיכה, העידוד והשיחות המעניינות.

הערות

1 צרפתי (2019). במאמר הצעתי לראשונה את המינוח Self-framing.

2 מפלגת ש"ס עלתה מ־9 מנדטים ל־11. מפלגת יהדות התורה שמרה על 7 מנדטים.

3 המינוחים "רפורמה משפטית", "מהפכה משפטית", "הפיכה משטרית" מייצגים עמדות אידיאולוגיות.

4 סמל הלבוש האדום במחאת הנשים אומץ מסדרת הטלוויזיה המצליחה סיפורה של שפחה, המבוססת על ספרה של הסופרת הקנדית מרגרט אטווד מעשה השפחה (The Handmaid`s Tale).

מבוא

החברה החרדית: בין סגירות לפתיחות

החברה החרדית היא חברת מיעוט דתית, הנמצאת במתח אידיאולוגי מתמשך עם חברת הרוב החילונית בישראל. עד אמצע שנות השמונים החברה החרדית בישראל התאפיינה כחברה אשכנזית. בתפיסת זהותה העצמית, היא רואה עצמה ממשיכת דרכה של היהדות האורתודוקסית שחיה במזרח אירופה ובמרכזה בתקופה שקדמה להשפעות החיצוניות של המודרניזם, ההשכלה והחילוניות. ייסודה של התנועה הציונית כתנועה לאומית יהודית, ושאיפתה לכונן מדינה בארץ ישראל כפתרון לאומי למצוקות העם היהודי, עוררו התנגדות עזה בקרב כמה מהרבנים משום שהן נתפסו כהפרה של איסורים דתיים. כבר בשלביה הראשונים של התנועה הציונית התברר כי אופייה של החברה העתידה לקום בארץ הקודש לא יהיה דתי. השפעתן של אידיאולוגיות שרווחו באותה תקופה נתפסה בעיני הרבנים המתנגדים כפגיעה בזהות היהודית וכאיום ממשי על המשך הקיום היהודי. ההתנגדות והחשש מתהליכי השינוי תרמו לתגובת נגד — להתגבשותה של החרדיות, האולטרה־אורתודוקסיה, שהתאפיינה בקנאות דתית, בהסתגרות מפני השפעות המודרנה ובעמדה אנטי־ציונית (כץ, 1978; רביצקי,1993, 2006א; שלמון, 2006).

החברה החרדית האשכנזית בישראל מורכבת משני זרמים מרכזיים — הליטאי והחסידי, השונים זה מזה. בין שני הזרמים מתקיימת יריבות היסטורית מרה לצד שיתוף פעולה. הזרם הליטאי מייצג את אורח החיים שהתגבש בפולין־ליטא, ומבחינה היסטורית, הוא מזוהה עם ההנהגה הרבנית המסורתית, שהתנגדה לשינויים שחוללה תנועת החסידות. בראש המאבק עמד הגאון מווילנה (הגר"א), שכונן דפוס חדש של ישיבות שהציבו את הלמדנות התורנית ואת ההחמרה הדתית כאידיאל מרכזי. במאה ה־20, נוסף לישיבות שהועברו לארץ ישראל (א"י), הוקמו ישיבות גדולות, שעיצבו את האליטה התורנית. מנהיגי הפלג הליטאי דאז, הרב אברהם ישעיהו קרליץ (החזון איש), הרב יוסף שלמה כהנמן וממשיך דרכם הרב אלעזר מנחם מן שך, שיקמו את עולם הישיבות והציבו את אידיאל "התלמיד החכם" המתמסר כל כולו ללימוד תורה — כאידיאל רוחני עליון. אימוץ אידיאל זה הפך לערך מרכזי. מנחם פרידמן, חוקר החברה החרדית, תיאר את החברה החרדית כ"חברת לומדים", לאור הגידול חסר התקדים בתלמידי ישיבה.

הזרם החסידי, תוצר התפתחות התנועה החסידית באירופה בשנות השלושים של המאה ה־18, הציב אלטרנטיבה ליהדות הרבנית האליטיסטית; תוך שהוא רואה בעיקר את עבודת הבורא מתוך שמחה ודבקות. הוא כולל כיום עשרות חצרות חסידיות בגדלים שונים, שכל אחת מהן מונהגת על ידי האדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו). האדמו"ר הוא הסמכות הקובעת בכל הנוגע להנהגת הקהילה ובכמה חצרות אף בהחלטות אישיות של חסידיו. בין חברי הקהילה מתקיימת רמת סולידריות גבוהה,⁵ אם כי בין החצרות מתגלעות לא אחת מחלוקות. מעמדה של החצר מושפע ממעמדו של האדמו"ר, מגודלה ומהיקף מוסדותיה (משמע, מיכולתה הכלכלית). ישנן חצרות שמרכזן בישראל וחלקן בארצות הברית, כדוגמת חב"ד וסאטמר. החסידים נחשבים לזרם סגור ושמרני יותר (שפת הדיבור בכמה חצרות היא לרוב יידיש).

למרות היריבות בין הזרמים, הם השכילו להתאחד במאבקם בתנועה הציונית, במיוחד נוכח המשבר שחוללו תהליכי החילון וההתבוללות המואצים. ב־1912 ייסדו תנועה פוליטית משותפת: אגודת ישראל (להלן: אגו"י), הכפופה להנהגה רוחנית של "גדולי התורה". אגו"י תרמה ליצירת זהות פוליטית חרדית מוגדרת, השוללת את הציונות ומחויבת לשמירת אורח החיים החרדי ההלכתי כערך מוחלט. עמדה זו סימנה את התבדלותה מקבוצות דתיות אחרות, ובמיוחד מהאורתודוקסיה הציונית. (פונד, 1999).

בתקופת היישוב, ההנהגה הפוליטית הציונית ראתה במדינה העתידה לקום מדינת כלל העם היהודי. החוגים החרדיים נעו בין שלילת הלגיטימיות של הרעיון הציוני הלאומי ובין שיתוף פעולה פוליטי מטעמים פרגמטיים. ההנהגה הפוליטית, מצידה, הכירה בהתבדלותה הדתית־תרבותית של החברה החרדית (שחלקה זוהה עם "היישוב הישן") והעניקה לה סמכויות שונות בנושאי דת. ההסכם שנודע לימים כ"סטטוס קוו" התווה ערב הקמת המדינה את קווי היסוד ליחסי דת ומדינה ואת מעמדה הייחודי של החברה החרדית. הוא אפשר שמירה על מאפיינים דתיים מסוימים ברמת המדינה, והעניק לממסד הדתי סמכות בלעדית במספר תחומים. מערכת החינוך הנפרדת ("החינוך העצמאי") והרצון לשמר מסגרת חיים דתית־הלכתית קפדנית כהתגוננות מפני המודרנה והחילוניות, חייבו התבדלות גיאוגרפית ותרבותית מכלל החברה. למעשה, החברה החרדית מתקיימת כמעין אוטונומיה דתית־תרבותית בתוך מדינת ישראל החילונית־דמוקרטית. מציאות זו אפשרה את קיומם של תהליכי סוציאליזציה נפרדים לחלוטין בין שתי החברות, וכל ניסיון לשינוי נתפס כאיום על הצביון היהודי ועל הזהות היהודית כפי שעוצבה מזה דורות (למשל, סיוון, 1991;פרידמן, 1977, 1991;קפלן ושטדלר, 2012).

על אף השונות בין הזרמים והשינויים המתחוללים בהם, ניתן להצביע על מספר מאפיינים כלליים המשותפים לכלל החברה החרדית. הראשון שבהם: זוהי חברה המקיימת אורח חיים דתי קפדני על פי ההלכה, ומתוך כך היא שומרת על היררכיה דתית המחייבת ציות מוחלט לרבנים, שהם הסמכות הקובעת, ולא מוסדות השלטון.

מאפיינים משותפים נוספים כוללים, בהתאם לתפיסה הדתית, אורח חיים המשמר מבנה חברתי פטריארכלי, תוך הקפדה על הפרדה מגדרית במרחב הציבורי ובכלל זה במערכת החינוך; חלוקת תפקידים מסורתית בין גברים לנשים; הקניית חשיבות מרכזית למוסד המשפחה; עריכת נישואים בגיל צעיר (שמונה־עשרה, לרוב) באמצעות שידוך התואם לייחוס המשפחתי, וכן הקמת משפחות מרובות ילדים. בהיותה "חברה במדים", ההבדלים בין הקהילות המרכיבות את החברה החרדית מתבטאים במאפייני לבוש ייחודיים, החל בצורת הכובע וכלה בגרביים.

מבחינה פוליטית זוהי חברה הדוחה אידיאולוגית ערכים דמוקרטיים וליברליים, אף על פי שהיא משתתפת (ברובה) במערכת הפוליטית. הזיקה למוסדות הפוליטיים־מפלגתיים של החרדים היא בהתאם לקבוצת הזהות. חברי הכנסת החרדים נבחרים על ידי הרבנים והם המוציאים לפועל את עמדתם. לא אחת, הם מצהירים שהצבעתם בכנסת נעשית בהתאם להוראות הרבנים.

פילוג והתרחבות

היריבות ההיסטורית בין שני הזרמים חצתה גבולות גיאוגרפיים, הועתקה לארץ ישראל, ל"יישוב הישן", ומתקיימת עד היום בעוצמה משתנה המעצבת את היחסים הפוליטיים. בשנות השמונים אירעו שני אירועים מכוננים, שהשפיעו על החברה החרדית: האחד, הפילוג באגו"י שגרם לפיצולה של ההנהגה הרבנית והפוליטית האשכנזית לשתי מפלגות. הרב שך, מנהיג הפלג הליטאי, שינה את המפה הפוליטית החרדית כשייסד בבחירות לכנסת ה־12 את דגל התורה — מפלגה חרדית ליטאית חדשה, ועיתון מפלגתי חדש — יתד נאמן. בכך הציב אלטרנטיבה פוליטית ותקשורתית לאגו"י ולעיתונה הוותיק המודיע. בשנת 1992 התאחדו שתי המפלגות למפלגה משותפת — יהדות התורה.

האירוע השני היה ייסודה של תנועת ש"ס — התאחדות הספרדים שומרי תורה, בתמיכתו של הרב שך הליטאי. ש"ס סימנה תופעה חדשה: צמיחתה של חרדיות מזרחית (למשל, טסלר, 2003; לופו, 2000; ליאון, 2006; רביצקי, 2006ב; רהט, 1998).⁶ בשונה מהחברה החרדית־אשכנזית, שאימצה אידיאולוגית את תפיסת ההיבדלות (segregation) מהסביבה, הציבור המזרחי ברובו התאפיין בארצות מוצאו בזיקה לדת ולמסורת לצד קבלת המודרנה. יחסו לציונות היה אוהד, ומלכתחילה הוא ראה בעצמו חלק אינטגרלי מהלאומיות הישראלית־ציונית המתהווה.

עם זאת, משבר ההגירה לישראל, שלווה בקיפוח ממוסד ובמצוקה כלכלית, התאפיין גם בדה־לגיטימציה תרבותית של העולים בני הדור הראשון והשני. על רקע זה צמחה המחאה המזרחית, שנאבקה גם נגד הדרתם מהקולקטיב ומהנרטיב הישראלי ההגמוני.⁷ בשלושת העשורים הראשונים לאחר קום המדינה התגבשה קבוצת זהות חרדית מזרחית, שאימצה מאפיינים של החרדיות האשכנזית ההגמונית לצד שמירה על הזהות המזרחית (פרידמן, 1991). מדיניות של אפליה עדתית ממוסדת הייתה גם מנת חלקם של מי שהתקבלו, בהתאם למכסות שהוקצו להם, במוסדות החינוך התורניים (בעיקר הליטאים) ובייצוגם הפוליטי.

המעבר מתפיסת כור ההיתוך לתפיסה רב־תרבותית ואימוץ פוליטיקה של זהויות, תרמו להתפרקותה של החברה בישראל לזהויות סקטוריאליות. הקריאה של ש"ס "להחזיר עטרה ליושנה" סחפה המונים באמצעות תנועת תשובה נרחבת, ותרמה להתהוותה של זהות חרדית מזרחית חדשה.⁸ במתח שבין זהות ישראלית־יהודית לזהות יהודית־ישראלית, ההדרה מהישראליות החילונית הובילה רבים לחזור ולאמץ את הזהות היהודית־דתית, תוך שמירה על זהותם העדתית. זאת ועוד: ש"ס קראה תיגר על ההנהגה החרדית האשכנזית ההגמונית, אף על פי שאימצה את המבנה המוסדי שלה. במקביל למועצת גדולי התורה היא ייסדה את מועצת חכמי התורה בראשותו של הרב עובדיה יוסף, כהנהגה רבנית־רוחנית אלטרנטיבית, והציבה הנהגה פוליטית מזרחית־חרדית נפרדת.

ש"ס הייתה הפתעת הבחירות ב־1984 כשזכתה בארבעה מנדטים. כתנועה חברתית הפונה גם לציבור המסורתי על גווניו, היא הקימה מערך מוסדות חינוך לציבור המזרחי, שסייע לשמור על זיקת הבוחרים למפלגה. כתנועה הקולטת חוזרים בתשובה, אימצה גישה אינסטרומנטלית לשימוש במדיה בדומה לדגם של חב"ד (צרפתי, 2010). בבחירות ב־1999 הגיעה לשיא כוחה האלקטורלי עד כה, כשזכתה ב־17 מנדטים.

בשל גודלה המספרי וכוחה הפוליטי, החרדיות הספרדית בהנהגתה של ש"ס הפכה לזרם מובחן בחברה החרדית. היא הייתה לתופעה חברתית, דתית ופוליטית חדשה, שהשכילה לאמץ לשורותיה גם רבים מהציבור המסורתי והחילוני המזרחי (ליאון, 2003; רביצקי, 2006ב). מעורבותה הפוליטית הישירה לצד פעילותה הסוציאלית, הפכו אותה לקבוצת הכוח המשמעותית ביותר בחברה החרדית בתחילת שנות האלפיים. ש"ס רואה בעצמה אלטרנטיבה שלטונית ותרבותית לאליטה ולחברה הישראלית החילונית, המזוהה מבחינתה עם השמאל. היא עושה שימוש אינסטרומנטלי בממסד השלטוני הדמוקרטי במטרה לשנות את מהותו, ופועלת לשינוי ערכיה של החברה בישראל.

החיבור בין הזרם החרדי־ספרדי לחרדי־אשכנזי, הגם שנעשה מאינטרסים פוליטיים שונים, תרם החל משנות התשעים לגידולה של כלל החברה החרדית, לשינוי במאפייניה ולתחושת החוזק שלה ביחס לחברה החילונית. ממצב תודעתי של מגננה היא עברה למתקפה (פרידמן, 1991; צרפתי, 2010).

הערות

5 לרוב, שמות החצרות מציינים את מקום מוצאן באירופה.

6 מטעמי נוחות אשתמש בכינוי הרווח "מזרחים". ראוי לציין כי ביישוב הישן היו הספרדים והמזרחים קהילות נפרדות. לקראת הבחירות לאספת הנבחרים הראשונה, "ועד העדה הספרדית" ו"הסתדרות חלוצי המזרח" התאחדו למפלגת "ספרדים ועדות המזרח" בראשות אברהם אלמליח, והיא זכתה ב־54 מושבים מתוך 314. במועצת המדינה הזמנית בכור־שלום שטרית היה נציג מטעמה. בבחירות לכנסת הראשונה (1949) זכתה המפלגה בארבעה מנדטים, ובשנייה — בשני מנדטים.

לדיון במקורותיה ומאפייניה הייחודיים של החרדיות הספרדית־המזרחית והפיכתה מגורם שולי למאפיין מרכזי של היהדות המזרחית עם כינונה של ש"ס, ראו למשל נסים ליאון, 2009, 2016.

7 מעניין לציין שכבר במודעת הבחירות של מפלגת "ספרדים ועדות המזרח" לכנסת הראשונה הייתה התייחסות לאפליה.

8 ניתן לפרש קריאה זו בכמה אופנים. ראו למשל, זיבצנר ולהמן, 2012.

המשך הפרק בספר המלא