שומרת האבן

פרק 1

אמה כיסתה את אוזניה בניסיון להעלים את קולות הילדים הצועקים בכיתה.

המורה עמד להיכנס לכיתה בכל רגע, אבל לא נראה שלמישהו בכלל אכפת. אמה הייתה מצטרפת בשמחה לשיחות של שאר התלמידים, אבל הסיכוי שמישהו מהם בכלל יפנה אליה, היה שווה לסיכוי שהנשיא ייכנס לכיתה ויגיד לה שזכתה במיליון דולר.

אמה למדה איתם כבר שנתיים, והפעמים היחידות שבהן מישהו פנה אליה, היו כשהוא רצה שתגלה לו את התשובה לשאלה, או כאשר רצה ללעוג לה ולהשפיל אותה מול כולם.

פעם, כשאמה הייתה קטנה יותר, היא הייתה נפגעת מאוד. אימא שלה תמיד אמרה לה שהם סתם מקנאים בה כי היא הרבה יותר חכמה מהם. אמה כמובן ידעה שהיא סתם אומרת את זה בניסיון לעודד אותה, מה שאף פעם לא באמת עזר. אבל עכשיו לאמה כבר לא היה אכפת. היא הייתה מתעלמת ממה שאמרו לה ומבלה את רוב זמנה בקריאת ספרים. לבד.

לפתע, אמה שמעה דפיקה חזקה על השולחן שלה. היא הייתה שקועה כל כך בקריאת הספר ואפילו לא שמה לב שמישהו נמצא שם. היא הרימה את מבטה וראתה את ג'קסון בראון ושני החברים המגודלים שלו עומדים מולה.

ג'קסון היה ילד מרושע שנהג להציק לאמה בלי הפסקה.

הוא תמיד הסתובב לצד שני החברים שלו שנראו כאילו הם נשארו כמה כיתות.

"היי חנונית," ג'קסון אמר, "אני די בטוח שזה המקום שלי."

אמה לא ענתה לו. היא לא התכוונה לתת לו את הסיפוק. היא הפסיקה להסתכל עליו וחזרה לקרוא בספר שלה.

ג'קסון דפק שוב על השולחן, והפעם הוא העיף גם את כל הציוד של אמה לרצפה.

"אני אמרתי שזה המקום שלי." ג'קסון אמר, ומבטו נראה מאיים.

אמה ידעה שאם לא תקום, הוא עלול להעיף לה עוד משהו, ואולי אפילו גרוע יותר. היא נאנחה ואספה בשתיקה את חפציה שהיו זרוקים על הרצפה.

אמה הייתה צריכה למצוא מקום חדש לשבת בו, אבל המקום היחיד שנותר פנוי היה השולחן הדביק והמלוכלך שבקצה הכיתה. בלית ברירה היא התיישבה שם – משתדלת לא לגעת בכל הלכלוך. בדיוק באותו הרגע המורה להיסטוריה, מר ג'ונסון, נכנס לכיתה.

הוא היה אדם מבוגר ומריר. הוא הרכיב משקפיים עבים ותמיד לבש סוודר משבצות מכוער.

אמה לא חיבבה במיוחד את מר ג'ונסון. אפשר לומר שזה היה די הדדי.

שיעורי היסטוריה עם מר ג'ונסון היו השיעורים הגרועים ביותר. אמה כבר ידעה את כל החומר, והיא בכל זאת הייתה צריכה להקשיב להרצאות המשעממות שלו במשך שעתיים.

היה דבר טוב אחד בלשבת ליד השולחן המלוכלך שבקצה הכיתה – המורים בכלל לא הבחינו בה, והיא יכלה להמשיך לקרוא במשך כל היום.

ברגע שנשמע הצלצול המבשר את סוף יום הלימודים, אמה אספה את חפציה ויצאה במהירות מהכיתה כדי שתספיק לעלות לאוטובוס או שתצטרך לחכות עוד חצי שעה עד לאוטובוס הבא.

בית הספר היה רחוק מביתה של אמה, והנסיעה ארכה כמעט שעה ולפעמים אפילו יותר. היו בתי ספר הרבה יותר קרובים, אבל לילי, אימה של אמה, רצתה לשלוח אותה לבית ספר פרטי.

לילי גידלה את אמה לבדה, ואמה ידעה כמה היא עובדת קשה כדי שתוכל לשלוח אותה לבית הספר הזה, אז היא החליטה שתסבול בשקט ולא תתלונן.

כשאמה ירדה בתחנה שלה, השמש כבר החלה לשקוע. בחוץ החל לרדת גשם, ורוח קרה של אמצע נובמבר נשבה. אמה רצה במהירות הביתה לפני שהטפטוף יהפוך למבול.

כשהגיעה, הבחינה אמה שהמכונית של אימה נמצאת שם. מה שלא היה אופייני כיוון שבימי עבודה אימה לא חזרה לפני שמונה בערב. אמה עברה בשער החלוד שהיה מחובר לגדר עץ לבנה שצבעה דהה עם השנים. אימה אמרה כל הזמן שתתקן זאת, אבל אף פעם לא היה לה זמן. היא צעדה בשביל האבנים וחלפה על פני הגינה, שנראתה כאילו אף אחד לא טיפח אותה במשך שנים.

כשהגיעה לדלת, הוציאה אמה את המפתח מכיסה וניסתה לסובב אותו במנעול שנתקע כל הזמן. לבסוף הצליחה אמה לפתוח את המנעול ולהיכנס הביתה.

הבית לא היה גדול במיוחד. קומה אחת ועליית גג שבה היה החדר של אמה. לפעמים נזכרה אמה בבית הענק שבו גרה לפני שעברו לכאן. אמה ואימה גרו בווילה גדולה בשכונת חוף בפלורידה עד שהן עברו בפתאומיות לבית קטן בפרוורי פורטלנד, כשאמה הייתה בת שבע, נדמה לה שבגלל העבודה של אימה, אבל היא לא הצליחה להיזכר בכך בבירור.

לפתע שמעה אמה רעשים חזקים מכיוון המטבח. היא הלכה לשם בצעדים מדודים ובחשש, ולמרבה ההפתעה היא מצאה שם את אימה. היא בדיוק הכינה את ארוחת הערב, והריח הטוב של האוכל החל להתפשט בכל הבית.

"היי מתוקה." אימה קראה כשהבחינה בה ומיהרה לחבק אותה.

"היי אימא." אמרה אמה וחיבקה אותה בחזרה. "חזרת מוקדם היום."

"כן. חזרתי לפה להפסקה לפני משמרת הלילה." היא אמרה.

"איזו משמרת לילה?" אמה שאלה.

"לקחתי משמרת לילה כדי שאוכל לחזור מוקדם מחר ולהיות איתך." הסבירה.

רגע, מה יש מחר? שאלה אמה את עצמה. ואז היא נזכרה – יום הולדתה השלוש־עשרה.

אמה שנאה ימי הולדת. מבחינתה זה היה סתם יום מיותר שסימן את העובדה שגדלה בעוד שנה. רוב התלמידים בכיתה של אמה ארגנו מסיבות ענקיות, שאמה כמובן לא הוזמנה אליהן. לא שהיה לה אכפת. אבל היא ידעה כמה אימה מתאמצת בשבילה, ולכן היא גם תעשה מאמץ ותנסה ליהנות מחר.

לאחר שאמה אכלה עם אימה את ארוחת הערב, היא עלתה לעליית הגג כדי להכין את שיעורי הבית שלה. גם אחרי שנים בבית הזה, עליית הגג עדיין הייתה מלאה בקופסאות שחיכו שמישהו יפרוק אותן.

אמה נכנסה לחדרה. לא היו שם הרבה דברים – מיטה, כמה מדפים ושולחן כתיבה שעליו היו מונחים עשרות ספרים. היא לקחה את כל הספרים והחזירה אותם למדפים שבחדרה ולארון הספרים הגדול שניצב בעליית הגג.

אמה סיימה את שיעורי הבית שלה בתוך זמן קצר, ולאחר מכן היא התארגנה לשינה. השעה כבר הייתה מאוד מאוחרת. אמה קראה ספר על המיתולוגיה היוונית, שמצאה יום קודם לכן באחד הארגזים שבעליית הגג.

היא הסתכלה על השעון הדיגיטלי שלה שניצב על השידה ליד המיטה. השעה הייתה שתיים־עשרה בלילה. "זהו זה, אני באופן רשמי בת שלוש־עשרה." אמרה אמה לעצמה. ולפני שהיא נרדמה, היא דמיינה בראשה עוד יום הולדת סתמי שבו אימה מנסה לשמח אותה, והיא מנסה לשמוח כדי לא לפגוע בה.

כמה היא טעתה.

פרק 2

השעון צלצל, ואמה התעוררה. היא מצמצה בעיניה וניסתה להתרגל לחשכה ששררה בחדר.

השעה הייתה קצת לפני שש בבוקר, והשמש עדיין לא זרחה.

אמה כיבתה את השעון המעורר ופתחה את הטלפון שלה כדי לבדוק את התאריך.

אחד־עשר בנובמבר – יום ההולדת שלה. היום היא בת שלוש־עשרה. היא לא הרגישה שונה במיוחד, אבל בכל זאת הייתה אווירה מוזרה באוויר. כאילו משהו עומד לקרות היום.

היא לבשה את החולצה הירוקה האחידה של בית הספר וירדה במהירות לקומה התחתונה, כדי שתספיק לאכול לפני שתצא לבית הספר. האוטובוס הגיע לרוב מוקדם מאוד, כך שהיו גם ימים שבהם יצאה מהבית כשבחוץ עוד היה חשוך.

הקומה התחתונה הייתה חשוכה כמעט לחלוטין. רק מעט קרני אור חדרו מבעד לווילונות והאירו את המקום באור מעומעם. אימא הייתה יוצאת לעבודה עוד לפני שאמה קמה, כך שאמה תמיד הייתה לבד בבית בבקרים.

כשאמה נכנסה לחדר האוכל הפצפון והמעט מאובק, היא גילתה – להפתעתה הרבה – שמחכה לה ערמת פנקייקים על שולחן האוכל. לידה היה מונח פתק, ועליו נכתב בכתב מסולסל: "יום הולדת שמח, אמה, אחכה לך כאן כשתחזרי מבית הספר."

אמה הופתעה וכבר החלה לתכנן את כל הדברים שיעשו היום בערב. בראש הרשימה נמצאת כמובן צפייה בסרטים מצוירים – עם עדיפות לסרטי דיסני – כפי שנהגו לעשות בסופי השבוע החופשיים של אימא.

יש כאלה שיאמרו שצפייה בסרטים מצוירים זה "ילדותי", אבל מאז הייתה אמה קטנה זה היה הבילוי המשותף שלה ושל אימא. ואם הייתה ניתנת לה האפשרות – היא גם הייתה מסתגרת בביתה כל היום וצופה בהם. ומאחר שזה לא קרה, אמה הסתפקה בסופי השבוע החופשיים של אימא.

אמה הסתכלה על השעון שהיה תלוי על הקיר, תפסה בידה פנקייק אחד ויצאה לתחנת האוטובוס.

האוטובוס היה כמעט ריק בשעה הזאת של הבוקר. היו שם רק שלושה או ארבעה אנשים, אמה הניחה שהם נסעו לעבודה. מבול החל לרדת ולדפוק בחוזקה על חלונות האוטובוס. אמה הסתכלה על הדרך וציירה פרצופים עצובים מהאדים שהתעבו על החלון. היא חיברה את האוזניות שלה וניסתה לשמוע קצת מוזיקה בתקווה שזה ישתיק מעט את רעש הגשם.

כשהאוטובוס הגיע לתחנה שליד בית הספר, הגשם עדיין לא פסק. אמה רצה אל הכיתה והייתה אסירת תודה שלא נרטבה לגמרי. נשארו עוד עשרים וחמש דקות עד לתחילת השיעור הראשון, והכיתה הייתה ריקה.

אמה חשבה לנסות את מזלה ולהתיישב בשולחן שהיה שלה עד שג'קסון גירש אותה ממנו אתמול, אבל מהר מאוד היא ויתרה על הרעיון וחזרה לשבת בשולחן הדביק והמלוכלך.

זה מה שחסר לה עכשיו, עוד השפלה.

לאט לאט הכיתה התמלאה, והמקום נהיה רועש כרגיל. אמה רק חיכתה לרגע שבו יתחיל השיעור.

במשך כל השיעור, ובכל השיעורים שבאו אחריו, אמה חששה שאיכשהו אחד המורים או התלמידים ידע שהיום הוא יום ההולדת שלה. זה מה שחסר לה עכשיו. שמישהו ידע על כך וימצא דרך להשתמש בזה נגדה – להשפיל אותה או סתם להציק לה.

בהפסקה אמה נשארה לבד בכיתה.

היא הסתכלה מהחלון והביטה בגשם שנרגע מעט מאז הבוקר. לרגע היא הרגישה כאילו היא מתמזגת עם הגשם. מעין הרגשה מוזרה שקשה להסביר. כאילו כל ראשה מאבד צורה והופך להיות חלק מהמים. זה כבר קרה לה בעבר, כשהייתה ילדה קטנה, וזה היה מוזר שההרגשה הזו חזרה עכשיו.

אמה ניערה במהירות את ראשה, ההרגשה המוזרה נעלמה. בינתיים ההפסקה כבר נגמרה, והתלמידים החלו לחזור לכיתה, דוחפים זה את זה וצועקים בקולי קולות.

רק בסוף היום כששמעה את הצלצול, יכלה לנשום לרווחה. היא הצליחה לעבור את היום בלי שאף אחד יתייחס אליה יותר מדי או יציק לה.

שום דבר לא יכול להשתבש עכשיו. אמה חשבה לעצמה בדיוק רגע לפני שהבינה שהאוטובוס הביתה הקדים, והיא פספסה אותו. היא הסתכלה באפליקציה בטלפון שלה. האוטובוס הבא יגיע רק בעוד חצי שעה. 'מכל הפעמים שהאוטובוס יכול להקדים, הפעם היחידה שזה באמת קורה, היא דווקא עכשיו,' חשבה אמה בתסכול.

היא התיישבה על הספסל בתחנה והידקה את מעילה כדי להתגונן מפני הרוח הנושבת. היא כתבה בזריזות לאימה שתאחר וקיבלה בחזרה אימוג'י של לב – כפי שתמיד נהגה לעשות.

לאחר קצת יותר מחצי שעה האוטובוס הגיע, ואמה עלתה עליו. למזלה הרב לא היו פקקים בדרך, והיא הגיעה הביתה מהר יחסית כשרק התחיל להחשיך.

אמה רצה אל ביתה, משתדלת לא לדרוך בשלוליות או להחליק בדרך. אימה קידמה את פניה בכניסה עם שיר יום הולדת ועם קאפקייק מקושט שעליו נר בצורת המספר שלוש־עשרה. על השולחן בסלון היו מונחים קערת פופקורן ואוכל מהמסעדה האהובה עליהן, מסעדה אסייתית קטנה שפעלה בשכונה שבה גרו.

"אז מה תרצי לראות היום, ילדת יום הולדת?" שאלה לילי.

אמה משכה בכתפיה והחלה לחפש אחר סרט מעניין. לבסוף היא בחרה באחד מסרטי הנסיכות שאהבה, והיא ואימה ישבו מחובקות, צופות בסרט ונהנות מהזמן המשותף ביחד.

לאחר שהסרט נגמר, הלכה אימה לחדרה והביאה משם שקית קטנה.

"ועכשיו, למתנות." היא הכריזה בקול חגיגי וחיקתה במדויק קריינים מתוכניות טלוויזיה.

לאמה לא היו הרבה קרובי משפחה – ולא היו לה חברים בכלל – כך שהיא נהגה לקבל מעט מתנות.

המתנה הראשונה: ספר פנטזיה ענקי שאמה ראתה כשעברה ליד אחת מחנויות הספרים. היא הופתעה שאימה ידעה לקנות לה אותו מאחר שהיא לא אמרה לה על כך דבר. הספר מנה כמעט אלף עמודים, ואמה לא יכלה לחכות כדי להתחיל ולקרוא אותו.

"תודה אימא. זה מושלם!" אמרה אמה וחיבקה אותה.

אימה חיבקה אותה בחזרה, אך משהו בחיבוק הרגיש שונה – מרוחק. קר.

אימה הוציאה את המתנה השנייה. זאת הייתה קופסת קרטון מרובעת וכחולה שעליה נכתב משהו באותיות שנראו מעט מוכרות, אבל אמה התקשתה לזהות אותן. היא פתחה את הקופסה וראתה שם מכתב ותיבת עץ בצבע טורקיז שעליה עיטורים זהובים וכסופים.

אמה הציצה במכתב וראתה שנכתב בו באותיות מסולסלות, שהיו דומות מאוד לכתב היד של אימה: "לאמה. יום הולדת שמח מהדוד ג'ון."

הדוד ג'ון היה הדוד הזקן של אימה. אמה לא פגשה אותו מעולם, אך היו כמה תמונות שלו ברחבי הבית. במרבית התמונות הוא צולם בחווה שלו בקנזס. ובאחרות הוא רכב על סוס או משהו בסגנון. היה לו שיער לבן מקריח ושפם בוקרים. היו לו עיניים בצבע כחול עמוק שתמיד לכדו את המבט של אמה. אפילו בתמונות הישנות, שהיו בצבעי שחור־לבן, אמה הצליחה להרגיש בנוכחותן.

"את לא רוצה לראות מה יש בפנים?" אימה שאלה לפתע ומבטה נראה מעט דוחק.

אמה פתחה בזהירות את התיבה. בתוכה הייתה כרית קטיפה, ועליה שרשרת עם תליון כחלחל.

"הוא יפיפה." אמרה אמה והוציאה את השרשרת כדי לענוד אותה.

"אולי כדאי שתחכי קצת לפני שתענדי אותה." אימה עצרה בעדה, ומבטה נראה עצוב.

אמה לא הבינה למה אימה מתנגדת שתענוד את השרשרת, אך הקשיבה לה והחזירה אותה למקומה. "מאוחר, תעזרי לי לסדר פה?" שאלה אימה שהחליטה לסיים פתאום את החגיגה הקטנה שלהן. אמה הופתעה אבל עזרה בלי להתווכח.

רגע לפני שנכנסה למיטה, היא ענדה את השרשרת והלכה להסתכל במראה. השרשרת נראתה מדהים, כאילו היה בה משהו קסום. אמה הניחה את ידה על התליון כשלפתע קרה משהו ממש מוזר – התליון החל לזהור. הוא הוציא עשן ונראה כאילו משהו מנסה לפרוץ החוצה ממנו. אמה מיהרה להוריד את השרשרת ולהחזיר אותה לתיבה אבל לא הצליחה לפתוח את הסוגר. היא תלשה את השרשרת בכוח וסגרה אותה בחבטה בתיבה.

'מה זה היה?' שאלה אמה את עצמה. 'האם זה באמת קרה?' ואולי היא בכלל הזתה את זה?

היא לקחה את התיבה ודחפה אותה עמוק בין הארגזים בעליית הגג.