טריקה שקטה

1.

לא קהילתי

יש רגע שבו אישה שואלת את עצמה, מי אני בכל הסיפור של הבית? הילדים מסתדרים בלעדייך. לא רק שהם לא זקוקים לך, הם גם לא רוצים בנוכחותך, וללא שום נימוסים ותוך פגיעה מתמדת ברגשותייך, הם טורחים להראות לך. לא לדבר חלילה, להדגים. בנהמות ובמבטי בוז. את זוכרת שהם היו צריכים אותך, שאלו לדעתך, באו אלייך בלילה בוכים, פוחדים. אך כעת לא נשאר זכר לילדות. הם הפכו להיות ישויות עם עמוד שדרה יציב שאין לך מושג מהיכן ירשו.

בחישוב של ארבע מכונות בשבוע, כפול שתים־עשרה שנה, יוצא שעשית אלפיים וארבע מאות מכונות, בלי שספרנו תלייה, קיפול והחזרה לארונות. בחישוב של שלוש ארוחות ביום, יוצא שהגשת אוכל שלוש עשרה אלף מאה וארבעים פעמים, וזה לא כולל סנדוויצ'ים לגן ולבית הספר וארוחות לילה כמו טיגון שניצלים בחצות. בחישוב של שני חוגים בשבוע, כפול שני ילדים מגיל שש, יצא לך להסיע אלף מאתיים פעמים. כיבסת, בישלת, הקפצת וזה לא נספר, ולא נחשב, לשום קורות חיים, אף על פי שאלה היו כל קורותייך בשנים האחרונות.

נעמי חוזרת לדירה. היא היתה אמורה להיות בדרך לסידורים, אך כשהגיעה למרכז המסחרי, נתקע וו מפח זבל שעל המדרכה במכנסי השרוואל שלה. הוא גרף את הבד המהוה שנקרע. בהתחלה נעמי משכה את הבד, ואז תלשה אותו בחוזקה כדי להשתחרר. אם חשבה שתוכל להסתיר את הקרע בחולצה הארוכה, כשהסתכלה על החור הבינה שלא. אם היתה דקה יותר, אם היתה מתאמנת יותר, כמו כל השאר, אולי היתה יכולה, אבל לא הגיע להם, מי שלא יהיו, לפגוש בירכיה המדולדלות, השעירות. החיים מתישים דיים.

לא, היא תחזור הביתה, הסידורים יידחו לזמן אחר. זה לא שהלו"ז שלה צפוף. כבר מזמן היא לא צריכה להספיק לכלום. איך את מעבירה את היום? שואלת אותה דבורקי. כשיש לך חמישה ילדים אף אחת לא שואלת אותך איך את מעבירה את היום. את מעבירה אותו ועוד איך — בזחילה על הגחון — ופתאום מגיע ערב. בלילה, במיטה, את מופתעת, כי לא היה רגע שעצרת לחשוב איפה היית. אבל את מי זה מעניין כשחמישה זאטוטים דורשים אוכל, חברים, שעשוע. אמא לשניים, בוגרים יחסית, מה היא עושה? איך היא מעבירה את היום? הרי מעבר למילים, לנעמי אין שום מחויבויות על הראש. כלומר, מלבד אימוני הליגה של רומי, או המשחקים. לשם אסור לאחר, לא לקפטן הליגה בכבודו ובעצמו. הוא צריך אפילו להקדים, לשמש דוגמה. בכדורגל, אבל לא בשום עניין אחר כמובן. לא יחסים, לא לימודים, רק כדורגל. לפני שנתיים, בימים הראשונים שלו בליגה, כשהיא עוד התעניינה, והוא עוד ענה, סיפר שבסוף כל אימון יש משחק.

"איך מתחלקים?" שאלה. היא חשבה לתומה, שכמו בפעולה בצופים, מחלקים על פי מספרים, באופן אקראי.

"עושים כוחות," הוא אמר.

"ומתי אתה נבחר?" שאלה אותו ביראה.

"בין הראשונים," ענה לה בביטחון ששייך לנערים שחושבים שלכבודם נברא העולם.

היא נשמה לרווחה ואז שאלה על השאר, איך זה מתחלק בדיוק. "יש את אלה שתמיד נבחרים אחרונים," הוא אמר לה שעה שהוא בולע חביתה שזה עתה הכינה לו, כמעט בשלמותה בלי ללעוס.

"מה זאת אומרת?" היא הפסיקה את מלאכת הטיגון הבלתי נגמרת.

"מה לא הבנת?" נהם לעברה.

"יש ילדים שכל פעם מחדש נבחרים אחרונים?" היא רצתה להבין אם שמעה נכון.

"עלית על זה!" גיחך.

היא עצרה, לסדר מחשבות, לא יודעת מה היא יותר, מופתעת שילדים מוכנים להגיע שוב ושוב לזירת הפסד ידועה מראש, או רוצה להוציא את רומי עכשיו ומיד מהמקום שיוביל אותו להיות אפאתי יותר, אם יש עוד לאן להתקדם במצבו. כשראה שהיא שקועה בעצמה, אמר לה בעודו חופר בכף גסה בקוטג', מחסל את הקופסה כולה, "אמא, ליגה זה כדורגל תחרותי, לא קהילתי." את המילה קהילתי הדגיש, מחייך. ספק בזלזול ספק בחמלה כלפיה, שלא מבינה דבר.

גם ללכת בשרוואל קרוע שחושף הכול זה לא קהילתי, נעמי חושבת כשהיא טורקת את דלת הרכב, מכסה את הירך בבד השסוע ופותחת את דלת הבניין. בחטף היא מבחינה שמתיבת הדואר מבצבצת מעטפה. היא שולפת אותה ומכיוון שאין לה סלי מצרכים, היא פנויה להביט בה. זאת ריטה, בעלת הבית שלהם. מה היא רוצה? מה אחת כמוה יכולה לרצות בכלל? הכול יש לה. לא כמו נעמי, שבינה ובין הרצונות שלה תהום. היא חושבת אם איחרו בתשלומים, אחרת מה יכולה להיות הסיבה שתשלח להם מעטפה, ששמם מתנוסס עליה בכתב יד? מי עושה את זה כיום? כשהכול מתוקתק באותיות שחורות על גבי לבן, מכאני וחסר רגש וייחוד.

בבית היא מניחה את התיק ופותחת את המעטפה. על הדף שבפנים כתוב באותיות מודפסות דווקא, שהיא — בעלת הבית — מוכרת את הדירה, ובאופן רשמי מודיעה להם שיצטרכו לפנות אותה בקיץ, ליתר דיוק בתוך שלושה חודשים.

נעמי צריכה לשבת. קודם כול כוס מים, יואב אומר תמיד. כוס מים יכולה להרגיע את יואב, שאם יירגע עוד קצת — יאבד דופק. אותה לא. בכל זאת היא שותה. ונכנסת למיטה עם הבשורה.

הכעס מציף אותה. לפי חוק האדמות, אילו היה אחד כזה כתוב איפשהו, הדירה היתה צריכה להיות שלהם. הם שילמו עליה כל חודש במשך ארבע־עשרה שנה. אילו משהו היה עובד בעולם הזה לפי צדק, הם היו בעלי הדירה. בטאבו. מאדר פאקר. את יואב לא מדאיג שום דבר, בטח, כי הוא לא מתעסק עם כלום חוץ מעבודה. המעבר יהיה עליה. היא תצטרך לפנות את הדירה, לזרוק, לנקות, לסדר. וגם למצוא בית אחר. סתם חשבה שהדירה הזאת היא לנצח.

נעמי שונאת להיות נתונה לגחמות של מישהו, ועוד של מישהי כמו ריטה. מה העניין שלה עם הדירה? למה היא לא מתקשרת להגיד, כותבת איזה ווטסאפ. היא היתה בעלת בית לא רעה, בעיקר כי הכול עבר דרך הסוכנות שלה. כשאמרה לריטה שהיא עקרת בית, היא לחשה מין "כל הכבוד" אמיתי ולא מתנשא, שנעמי הופתעה לשמוע.

להגיד על עצמך שאת עקרת בית זה סוג של מוות. בכלל, יש מושג כזה ממין זכר? עקר בית? עקרת מתגלגל יותר טוב בלשון, עקרת בית היא עקרה, לא מילדים, להפך, ילדים יש לה, אבל את העיקר, שהוא היא עצמה, אין לה. ובלב עקר, איפה את מסתובבת בעולם?

בהסעות לליגה שלוש פעמים בשבוע, בלי המשחקים, וגם למכירות של אינדי, בתה תכולת העיניים.

בבלוג שלה נעמי חולקת את התסכול על כך שהיא הלכה בכיוון מסוים ופתאום מתברר שהבת שלה תורמת לנזק האקולוגי הבלתי הפיך בעולם. בתה — איך אפשר היה לחזות אימה כזאת — היא סוחרת סליים ממולחת. בגיל שתים־עשרה התחילה להתפלש ברפש של הגומי ושנתיים אחרי כן היא עמוק באינסטגרם: מצלמת, מלמדת, מוכרת. כוכבת סליים. ואילו היא עצמה — צמחונית מרגע שעמדה על דעתה — מטגנת עופות לילד מורעב שחזר מאימון. חשבה שהילדים שלה יהיו לקטים, אפילו חרדל הם לא יודעים לזהות. יושבים בתוך הטלפונים ולא מרימים מבט. שולחים בווטסאפ בקשות הזויות לקניות כמו מלוואח קפוא, שבא לה לבכות. אז בסיכומו של יום, היא שואלת את עצמה — במי מדובר? מי הילדים האלה גדלו להיות ואיך זה קשור אליי?

יואב חוזר הביתה בערב ומוצא אותה במיטה, שואל מה קרה כמעט בלי לחכות לתשובה. היא מושיטה לו את המכתב ששוכב לצידה על הכרית. הוא קורא ברפרוף. "שיט," הוא אומר. בלילה הם שרועים על השמיכה, פנים לתקרה. "אין לי כוח להתעסק עם זה," היא אומרת לו. "אולי הגיע זמן למקום אחר," הוא מציע. יכולת ההסתגלות הזאת, הלוואי שהיתה לה חמישית ממנה. מיד עובר הלאה, סורק אפשרויות, רואה את ההמשך. בלי רגע אחד של אבל.

לא שיש על מה להתאבל. הבית הזה טומן בחובו את התקופה הגרועה בחייה של נעמי. ארבע־עשרה שנים של זעם. שיברונות הלב שפקדו אותה, לא אחד גדול, מילא זה היה אחד גדול, אפשר להתנחם לרוחבו. אבל אצלה אלה היו אלפי רגעים קטנים של בדידות, ויתור ומחיקה. אז אולי אפשר באמת לעבור הלאה. פעם אהבה מעברים, התנסויות, שינויים. אבל מאז הדלת שנפתחה ומה שראתה, היא לא אוהבת שום דבר חדש. היא מעדיפה להישאר במקום, גם אם הוא מעופש. כי בשביל לשנות צריך כוחות, דרוש אופק, ולה — כבר מזמן אין.