פרק 1
החדר היה אפוף עשן. נדמה היה לי שאני שומע אותה בקצה המסדרון. הלכתי לאט, ניסיתי להבין איפה היא נמצאת. כשפתחתי את הדלת, היא חרקה. העשן הסמיך הכביד על הנשימה. שלחתי ידיים קדימה, למשש את מה שסביבי. היד שלי נתקלה במשהו, ומקרוב ראיתי את העיניים הגדולות שלה מביטות בי מתוך פנים שחורות מרוחות באפר ופחם.
התעוררתי בצעקה או שאולי רק נדמה לי. משהו רחוק אבל מוכר הדהד בין הקירות. אולי ראיתי יותר מדי סרטים בזמן האחרון. שכבתי על הגב והבטתי בתקרה. כל הזמן שעבר ועדיין, סיוטים. הצצתי בשעון. חמש לפנות בוקר. לא רע. אפשר כבר לקום. הבטתי במצית הזיפו שהיה מונח על השידה והחלטתי להניח לו בינתיים. קמתי, שטפתי את הפנים במים הקפואים והתגלחתי בזריזות. בימים האחרונים התחלתי קצת לזלזל. אם אני רוצה להמשיך ולהיות בכוך שלי אני חייב לשמור על איזושהי שגרה ולא להפוך לאיש מערות. בחוץ זיהיתי משב רוח קריר. סוף־סוף. כבר ספטמבר והסתיו נזכר להגיע.
רצתי בקצב מהיר. אהבתי את השעות המוקדמות, את הרחובות הריקים, את הזמן שבו אף אחד לא זיהה אותי, אף אחד לא שלח מבטים סקרניים. אבל היום, אולי בגלל תקופת החגים המתקרבת, נראה שכל בעלי החנויות התחילו את היום שלהם מוקדם. בוודאי רצו להספיק ולהרוויח עוד קצת מהצורך של כל השאר לפצות על כל כך הרבה דברים ששום דבר גשמי לעולם לא יפצה עליהם. הידקתי את הכובע על הראש והגברתי את הקצב. אין טעם בריצות המשוגעות האלה אם אני לא מצליח לרוקן את הראש מהמחשבות.
כשחזרתי הביתה אחרי שעה, מזיע כולי, הייתי מלא אנרגיות להתחיל את היום. אחרי חודשים ארוכים שבהם לא עבדתי, התחלתי לאחרונה לקחת כמה עבודות קטנות. שום דבר מסעיר באמת, אבל מסוג הדברים שמספקים איזושהי הכנסה. לא הייתי ממש צריך הכנסה שוטפת, ובכל זאת, בן אדם צריך איזשהו מנוע שיגלגל את החיים שלו קדימה. חשבתי שאולי עבודות התחקיר והכתיבה האלה יזכירו לי קצת מי אני, יוציאו אותי מהראש של עצמי, יעזרו לי לבנות איזושהי שגרה.
עלוב, אני יודע, אבל זה מה שיש.

אחרי כמה שעות של עבודה די פרודוקטיבית ובהייה בדמויות של "ספרות זולה" משתוללות על המסך, השמש עוד לא חלמה אפילו לשקוע. אבל הייתי בטוח שלבר הקבוע שלי, לא רחוק מהדירה, לא יהיה אכפת לקבל אותי בשעות אחר הצהריים המוקדמות לבירה.
זה היה בשבילי עוד ערוץ לחיים האמיתיים. ידעתי שאני חייב לשמור על הערוצים האלה פתוחים כדי לא לשקוע. בהתחלה הייתי מכריח את עצמי לרדת לשם. אחר כך התרגלתי והתחלתי לחבב את זה. כבר הכירו אותי פה וראו בי לקוח קבוע ולא איזה סלבריטאי לשעבר, כזה שעזבו אותו בשקט ולא הטרידו. הרעש מסביב מיסך את מחשבותיי.
בדיוק כשהתיישבתי ליד הבר הטלפון שלי התריע על הודעה כתובה נכנסת.
היי מייקי. רק רונה אחותי קראה לי ככה. היא וההורים שלי, שכבר לא קוראים לי הרבה מאוד שנים.
מה קורה?
אני בסדר. לא שמעתי ממך המון זמן. מזל שאני עוקבת אחרי הכתבות שלך במגזין הוורדרד ההוא. ככה אני יודעת שאתה חי.
חייכתי לעצמי. שנים שהיא קוראת את מגזין הנשים הזה, ללא שום קשר לעובדה שמדי פעם כתבתי להם משהו.
שמח שאת עוקבת. אני בסדר. עסוק.
יופי. עסוק זה טוב. איך אתה מרגיש?
זאת היתה הדרך העדינה שלה לבדוק מה מצב הקול שלי. בהתחלה היא היתה מתקשרת. הייתי מצמיד את הטלפון לאוזן ושומע את נשימות הציפייה שלה מהעבר השני של הקו. אחרי דקה היא היתה נאנחת ונותנת מונולוג משלה. שואלת ולא מחכה לתשובות, מספרת קצת מה עובר עליה ועל מה היא חושבת. בסוף היא כנראה קצת התעייפה מזה וממני ועברנו להודעות טקסט. זה היה יעיל הרבה יותר ומתסכל הרבה פחות. בשביל שנינו.
מרגיש טוב. מתחיל להרגיש את הסתיו. גם אצלך?
לא באמת. אתה עוד רץ בחום הזה?
חייב לשמור על הבריאות. שלחתי לה בצירוף אימוג'י של קריצה. היה רגע של שקט. חיכיתי לתגובה עוקצנית מצידה, והיא לא הגיעה. לא הייתי צריך לכתוב את זה. זה לא היה הוגן ובטח לא מצחיק.
אני באמת בסדר. סליחה, זאת היתה בדיחה לא מצחיקה.
אתה יודע שאני פשוט דואגת לך, נכון?
אני יודע ואני מעריך את זה, אבל באמת שאין צורך. את צריכה לדאוג לעצמך ולא לאחיך הגדול.
בטח שלא לאחיך הגדול שפחות או יותר ברח ברגע שהיה יכול, כמו הבן אדם האנוכי שהוא, והשאיר אותך לבד בלי משפחה. ההורים שלנו נהרגו בתאונה באחד הטיולים שלהם לחוץ לארץ, כשאני הייתי כמעט בן שמונה־עשרה ורונה היתה בת שש־עשרה. זה לא היה ממש משנה כי הם מעולם לא היו דוגמה הורית מוצלחת. אמא היתה חולמנית ותמימה מדי, ואבא היה שקרן ובוגדני והתרכז רק בעבודה שלו ובעצמו, ובכל זאת, הייתי צריך להיות שם בשביל רונה. אבל הייתי מתבגר שעסוק בענייניו, וכשהתבגרנו וניסיתי ליצור איתה קשר מחודש, היא לא כל כך היתה מעוניינת והעדיפה לשמור מרחק. היא גם לא התרשמה מהקריירה שפיתחתי — חשיפות של שערוריות מול כל המדינה. לאורך השנים קצת כאב לי שלא יכולתי לשתף אותה בחיים שלי, אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל ולא רציתי ללחוץ עליה. אני חושב שבגלל זה היא נבהלה אחרי מה שקרה. אולי חשבה בטעות שאילו היתה קרובה אליי יותר, אולי היתה יכולה לעשות משהו. אבל לא היה שום דבר כזה. האחריות היתה כולה שלי.
טוב. תבטיח לי שתשמור על עצמך.
מבטיח. גם את.
החזרתי את הטלפון לכיס ושתיתי את הבירה שלי. סימנתי לאלברט הברמן שיביא לי עוד כוס והבטתי במסך הטלוויזיה שהיה תלוי בפינת הבר. משחק כדורסל סוער התנהל על המרקע, אבל הסאונד היה מושתק והשחקנים רצו בשקט מצד לצד על המגרש. בהיתי בהם ושתיתי את הבירה השנייה עד שהרגשתי שמישהו נעמד לידי.
סובבתי את הראש, מוכן לסמן שאין טעם להתחיל ולפתח איתי שיחה, אבל האישה שעמדה לצידי מיהרה לעצור אותי, "אל תטרח. אני כבר יודעת איך אתה עובד. אני לא יכולה להגיד שאני מבינה את זה, אבל היי, אני לא שופטת."
היא הזמינה בירה והתיישבה לידי. "אורן לסטר שלח אותי אליך." זה הצליח לעורר את סקרנותי והבטתי בה. "הוא אמר שיש סיכוי שתוכל לעזור לי במשהו."
זה לא ממש האזור של אורן לסטר, כתבתי על דף בפנקס הקבוע שהחזקתי בכיס שלי.
אם אורן הפנה אותה אליי זה אומר שהיא כנראה שוטרת. במבט ראשון לא ראיתי את זה, אבל עכשיו הצלחתי להבחין בסימנים. אני כנראה כבר לא חד כמו שהייתי.
"נכון, זה האזור שלי, אבל הוא אמר שאתה מסתובב פה עכשיו."
אורן לסטר היה סוג של חבר, אפשר לומר, מהחיים הקודמים שלי. אתה לא יכול להיות עיתונאי חוקר בלי לפחות קשר אחד חזק במשטרה. אורן היה הקשר שלי. עזרנו אחד לשני. הוא עזר לי לסגור כמה פינות בסיפורים שאחריהם רדפתי, ואני עזרתי לו לחפור קצת במקומות שהיו שטח אפור בשביל המשטרה.
אחרי מה שקרה הוא ניסה לתמוך בי, אבל זה לא היה כל כך פשוט. הוא ניסה לברר, לנסות לפענח מה בדיוק קרה שם ברגעים האחרונים, לנסות להסביר את הכוונות שלה. אבל אני ידעתי מה קרה. זה בכלל לא היה משנה שזה לא אני שהרגתי אותה. ידעתי שאני הייתי הסיבה לכך שהיא מתה. היא אפילו נתנה לי הזדמנות להציל אותה, וגם בזה לא הצלחתי.
נשארנו בקשר, אורן ואני, למרות הדילוגים שלי ממקום למקום. הוא דאג לכתוב לי מדי פעם, שאל איפה אני ואיך אני מסתדר. בהתחלה עוד ניסה לגרום לי לעבוד איתו, אבל אני בעיקר רציתי להתנתק מכל מה שהיה קודם, ובסוף הוא הניח לי. אבל כנראה שהוא תמיד איכשהו ידע איפה אני.
שתיתי את הבירה שנותרה בתחתית הכוס וסימנתי לאלברט להביא לי עוד אחת.
"אני מניחה שזה שעוד לא ברחת אומר שאני יכולה להמשיך?" היא נראתה כמי שלא ממש רוצה להיות כאן, אבל בכל זאת המשיכה לדבר.
הנהנתי הנהון לא מחייב.
"קוראים לי דריה שֵמי," היא הושיטה יד והמתינה שאושיט את ידי בחזרה. היד שלה היתה חמימה ולחיצת היד שלה חזקה ובוטחת. היא עיקמה קצת את הפנים שלה. "ראיתי אותך כמה פעמים בטלוויזיה, אני חייבת להודות שלא ממש התעמקתי. אבל אורן אמר שאתה טוב ושאולי תוכל לעזור לי."
גיחכתי לעצמי וכתבתי בפנקס, אין כבר במשטרה מספיק חוקרים שיכולים לעזור לך?
היא שוב עיקמה את הפרצוף. "אורן חשב שזה יכול לעניין אותך."
היא לא נראתה משוכנעת בנוגע לצורך שלה בעזרה שלי. תהיתי מה היה הקשר בינה ובין אורן. היא הביטה בי בשקט והוסיפה, "אני בטוחה שגם לך יש איזה תחקיר שלא תזיק לו איזו פריצת דרך שרק המשטרה יכולה לספק."
זה הצחיק אותי. זאת בטח לא היתה הדרך לשכנע אותי, והתחלתי לחשוד שהיא בעצם יודעת את זה ולמעשה רק עושה איזושהי טובה לאורן ולא באמת מנסה לגייס אותי למשהו. לא היה שום דבר בנושאים שכתבתי עליהם בימים אלו שהמשטרה יכולה להוסיף להם איזשהו ערך או תוכן. גינון, תיירות, יין. שום דבר באמת מעניין בעצם. לא פלא שהתחלתי להיות קצת משועמם.
היא לגמה מכוס הבירה שלה. "אורן אמר שאתה התחקירן הכי טוב שהוא מכיר."
נראה שההתנהלות בשיחה איתי באה לה באופן טבעי, או שהיא פשוט ידעה להתאים את עצמה.
ובנוגע ליכולות התחקיר שלי, זה היה די פשוט בעצם. לא היתה לי שום יכולת קסם על־טבעית. פשוט נפגשתי עם מספיק אנשים בחיים בשביל לזהות אם לסיפור כלשהו יש בסיס במציאות או שמישהו המציא אותו. תקראו לזה תחושת בטן או חוש. איכשהו ידעתי להריח שקר. התחקירים שלי היו טובים כי תמיד מצאתי את בסיס האמת. חשפתי את הדברים שאנשים התאמצו מאוד להסתיר. זה היה אתגר לפיצוח מבחינתי. אתגר שלא חשבתי עד הסוף על ההשלכות שלו בעבור אותם אנשים שבחיים שלהם נברתי. לא היה לי שום עניין להתלכלך שוב באמיתות ובשקרים של אנשים אחרים. משכתי בכתפיי.
סתם אלרגי לשקרים, כתבתי על הדף.
כבר לא חשפתי סיפורים צהובים. כבר לא עניין אותי לתלות מישהו מפורסם יחד עם כל החולשות שלו בכיכר העיר לטובת סקילה בידי קהל רחב ככל שניתן. אחרי מה שקרה, בייחוד אחרי הכתבה האחרונה שפרסמתי, שבה בלי לחשוב פעמיים חשפתי איך זוגיות של כמה סלבריטאים החלישה אותם ופגעה בקריירה שלהם, הרגשתי חשוף, הרגשתי שקיבלתי את מה שמגיע לי. בעיקר קברתי את עצמי ואת כל מה שהרגשתי מתחת לשמיכות. אחרי כמה שבועות החלטתי שזה כנראה סימן שאני צריך לחיות אחרת. בכתבות הקטנות והלא מסוכנות שהתעסקתי איתן, עדיין חיפשתי אמת, אבל אמת שתעזור למישהו ולא תפגע בו. ככה התנהלו הבחירות העיתונאיות שלי עכשיו. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל.
"טוב," דריה אמרה. "אני לא יודעת אם אני מבינה לגמרי את הסיפור הזה שלך בימים אלה, אבל אורן המליץ עליך ולא אכפת לי להיעזר בך אם זה יקדם אותי לאן שהוא."
חייכתי מאחורי הכוס. הכנות שלה היתה מרעננת מאוד.
את רוצה לספר לי במה מדובר? כתבתי.
"לא פה."
הבטתי בה בגבה מורמת.
"תרגיע. גם לא אצלך בדירה, אם זה מה שלרגע עבר לך בראש. גם מזה אורן הזהיר אותי."
לא ידעתי אם להיעלב או לשמוח שאורן חשב שעדיין נשאר בי משהו מהגבר שפעם הייתי. זה לא שעכשיו התנזרתי, אבל אין ספק שהייתי הרבה יותר זהיר עם מי שהכנסתי למיטה.
"אם אתה רוצה לבוא מחר לתחנה בסביבות אחת־עשרה, אוכל להראות לך מה יש לנו."
אני צריך לראות אם אני פנוי לזה. אני לא חושב שיש לי זמן עכשיו.
זה לא היה לגמרי לא נכון, אבל הרגשתי כאילו כתוב לי על הפנים שאני לא מעוניין. נגמרו הימים שבהם בחורה יפה היתה מסובבת לי את הראש וגורמת לי לעשות דברים שאני לא רוצה.
"איך שתרצה," היא שילמה על הבירה שלה, כתבה על הדף שלי את הכתובת של התחנה ויצאה.
היא עוד לא הכירה אותי, אבל היה ברור שאין לה ציפיות. לא בטוח שהבנתי למה בכלל היא באה למצוא אותי. היה קל לגרום לה לוותר.
סיימתי את הבירה שלי והמשכתי לבהות בטלוויזיה. אחרי כמה זמן איבדתי את החשק לשבת בבר. יותר מדי מחשבות רצו לי בראש. במצבים כאלה העדפתי את הדירה השקטה שלי. הרעש בראש זרק אותי למקומות שלא אהבתי להיות בהם. בחוץ האוויר עמד. הדירה שלי היתה ממש מעבר לפינה ולא נדרשו יותר ממאה צעדים מהירים עד שיכולתי להרים את המבט ולראות את חלונותיה. שכחתי אור בסלון.
פעם היו פה סדנאות תפירה ומפעלים לעיבוד עורות. עכשיו זה היה מתחם אופנתי. מאחד הברים נשמעו פרצי צחוק. מיקה היתה שונאת את האזור הזה. היא אהבה את הסביבה שלה נקייה יותר. פעם גם אני הייתי כזה. אבל עכשיו אהבתי שתמיד יהיה מה שיזכיר לי שמתחת לחזות הנקייה רוחש איזה זרם אפל. אף אחד לא נקי באמת, ואני כבר לא מספר לעצמי סיפורים.
משהו גרם לי להסתובב לאחור. בפינת הרחוב שבאתי ממנו עמד איש גדול עם כובע והדליק סיגריה. לא ראיתי את הפנים שלו באור הלהבה הקטנה. הסתכלתי שוב לעבר הדירה שלי וכשסובבתי בחזרה את הראש הוא כבר לא היה שם. רק ענן עשן היה במקום שבו עמד קודם לכן.
אולי סתם דמיינתי. היום הזה היה מלא ביותר מדי אקשן. כבר לא הייתי רגיל לזה.