התחנה הכי קרה בעיר

חתונה

אם אתה שומע אותי, תמצמץ... מישהו דיבר אליי ממרחקים ואני מצמצתי בכל כוחי אבל הקול רק חזר על בקשתו שוב ושוב.

אני שומע, אני ממצמץ! קראתי לעבר הקול המרוחק שלא הצליח לשמוע אותי. פס כחול אפרורי הנץ לרגע מתוך העלטה בה רבצתי והלך והתרחב לרצועה מטושטשת, מחליפה צורות וצבעים. ניסיתי להיאחז בריקוד הצללים הזה אך הוא מיהר לגווע.

אתה שומע אותי? התקרב הקול.

פקחתי את עיניי. רקיע אינסופי הציף אותי ויער של עצים סבוכים הסתחרר סביבי כקרוסלה של גווני ירוק. משהו כבד לחץ על רגליי. מתוך ערפל צונן עלו אליי פניה, סמוכים ובהירים.

"אני שומע," אמרתי, "אני שומע אותך, ואלרי."

"אנסה להוציא אותך מכאן," אמרה. "בוא, תן לי יד, אנסה לגרור אותך הנה."

בדמדומי היום שבתי אל הכרתי. שאריות שקיעה אדמדמים הוסיפו לרצד בין חופות העצים, עד שנשרו על עלוותם כטיפות עסיס כבדות. אז גם חשתי את הקור. עיניה הכחולות של ואלרי התרחבו כשהבחינה בי אותות חיים. היא ישבה על האדמה לא רחוק ממני, זרועותיה עוטפות את גופה המקופל. "איך אתה מרגיש?" שאלה.

במטוס אמרה לי את שמה. היא ישבה לידי ועוד הספקנו לפטפט קצת.

חתונה מפוארת בחוף סקנדינבי, היה יעד הטיסה שמומנה על ידי משפחת המחותנים. לא ממש היכרתי אותם, אבל הוזמנתי ונעניתי. עוד בשדה התעופה חיפשתי פנים מוכרות, אך לשווא. כאלו לא נמצאו גם בתוך המטוס. ואלרי סיפרה לי שקיבלה את ההזמנה מידיד שזכה בה בהגרלה ולא יכול היה להצטרף. הבעתי באוזניה את תקוותי שיתר המוזמנים אכן מכירים את המשפחה. המחשבה על חתונה שכל משתתפיה מוגרלים, עוררה בי אי נוחות ומבוכה.

"אל תדאג," צחקה.

עכשיו עמדה מולי והסתכלה בי. שוב ניסיתי להניע את גופי שעדיין כאב מאד. עקבתי בעיניי אחר דמותה, עורמת אבן על אבן ואוספת גזרי עצים והקשבתי לפצפוצם השקט של עלים יבשים ומתים. כשבערה לבסוף מדורה בלב ערוגת האבן שיצרה, כבר ירד החושך. הצלחתי לדחוף מעט את גופי קדימה, כדי להיות קרוב יותר אל מקור החום. ואלרי השתרעה מן העבר השני. שתקנו.

"כשההורים שלי התחתנו, הם הצטלמו על סוס," אמרה פתאום והתיישבה. "הם נראו מאד שמחים בתמונה, אבל שניה אחר כך הסוס הזה התחיל לדהור וניער אותם מעליו. הם סיימו עם חבלות." פניה זהרו לאור המדורה. בדמותה המכווצת ופניה הצעירות נראתה כילדה קטנה.

"בת כמה את?" שאלתי.

"עשרים," השיבה, ותהתה אם אני נשוי. "ארבעים שנה?!" קראה בהתפעלות.

"עם עליות ומורדות וכמעט פרידה... והזדקקות ואהבה. וגם כעס. ולפעמים שנאה..."

"הכל יש שם, מה? " שאלה בסקרנות זהירה של מי שצופה מבחוץ.

"כן," הודיתי, "הכל יש שם."

ריחות חריכה אפפו את החורש. מתכת אפויה ברוטב אדם. אדי הזוועה עלו מכל עבר - מהגבעות סביב, מתוך הצמחיה הצפופה, מהאבנים...

רגליי הקפואות העירו אותי עם שחר, האש כבתה מזמן. ואלרי, מכווצת בתוך עצמה, עדיין ישנה. הקרע הגדול במכנסיה חשף חבורה סגולה מעוטרת בפסים של דם ולכלוך. לשמחתי פחת הכאב בגבי ויכולתי סוף סוף להתרומם ואפילו להתהלך מעט.

"למטה יש נהר..." אמרה, סתורת שינה ומפהקת.

נשארתי לסקור את הסביבה הקרובה. מעלינו, על צלע ההר, נגלו שרידים של המתכת הבוגדנית. מאחד הענפים היטלטל מעיל של אשה שבטנתו נקרעה. ככל שהוספתי ללכת, נוספו עוד פריטי לבוש וחפצים שאספתי.

"יש שם דגים!" התנשמה ואלרי, מפלסת דרכה חזרה.

הסתכלתי סביב. נוף הררי וירוק. שמיים צלולים. יער עבות. נהר. ואלרי היתה שוב אסופה אצל עצמה ומבטה שותק. "נתנו לך שם יפה," אמרתי, מתרחק ממעגל הפחדים שהחל שוב לסגור עליי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*