חיוניות יום־יומית

הקדמה

מה לא בסדר?

השאלה הקצרה הזאת משמשת לעתים קרובות כדי לשבור את הקרח בין רופא למטופל. כשאדם בא לרופא עם כאב בצד ימין של הבטן התחתונה, מומחה ברפואה פנימית ימשיך מהשאלה הזאת לבדיקה גופנית, יערוך בדיקת דם ויפנה לסריקת CT (טומוגרפיה). אם יתברר שמדובר בדלקת התוספתן, ייקבע ניתוח כדי לפתור את הבעיה.

ההתמקדות במה שלא בסדר היא דרכם של רופאים לגבש אבחנה ולקבוע הליך טיפולי. בבית הספר לרפואה הכשירו אותי לזהות סימנים וביטויים של בעיות בריאותיות. בשיעורי אנטומיה, המרצה נהג לזהות מחלות בכך שכינס אותנו סביב גופה מכוסה סדינים. לאחת הגוויות היה כבד שומני, לגווייה אחרת היו אצבעות דקיקות אך מפרקי האצבעות היו נפוחים ומעוותים. המרצה ציין שהאצבעות היו כפופות מטה בקצותיהן כמו צוואר של ברבור — עיוות שהוא תוצאה שכיחה של דלקת מפרקים שיגרונית. חלק מהסטודנטים העניקו לגווייה הזאת את הכינוי "הברבור". אבל כשהתכופפתי להביט במפרקי האצבעות של האישה הזאת, הדבר העיקרי שמשך את תשומת לבי היה הלק הוורוד המתקלף על ציפורניה. גם כעבור 20 שנה, הפרט הזה עדיין צובט את לבי. ההכשרה האקדמית שלנו התמקדה בדברים שחרגו מהנורמה, אך כתם הצבע הבוהק הזה גרם לי להחסיר פעימה מהסיבה ההפוכה: הוא היה לגמרי נורמלי.

גם פסיכיאטרים שואלים, "מה לא בסדר?" אך לעתים קרובות הם מקבלים מהמטופל תשובה שאינה לגמרי ברורה. עומדות לרשותנו פחות בדיקות שיכולות לעזור לנו לבודד את הבעיה, ורק לעתים רחוקות ניתן לתקן אותה באמצעות הליך פשוט. תהיה האבחנה אשר תהיה, רוב המטופלים שבאים אלי רוצים את אותו הדבר: ימים טובים יותר. הם מייחלים ליותר חיבור, הנאה ומשמעות בחיי היום־יום שלהם. הם רוצים להיות פחות לחוצים, אך רוצים גם להיות מעורבים יותר בעולם. אני אומרת להם שאין מטה קסמים שבכוחו להעלים טרדות ולגהץ מהמורות. אני גם מזהירה אותם להישמר מכל מי שמצהיר שקיימת נוסחה לקיום שכולו אושר שמימי נטול מתחים. רגשות שליליים הם חלק מהחיים, כשחיים אותם במלואם. אין מנוס מאי־ודאות. מועקה, תסכול ואכזבה יופיעו באופן בלתי נמנע, אלא אם כן תבנו לעצמכם חיים מוגנים ומנותקים מהמציאות עד כדי כך שתחיו בבועה. והבעיה עם הניסיון לחיות בבועה היא שסוף כל בועה להתפוצץ במוקדם או במאוחר.

ההתגברות על תלאות החיים מצריכה חוסן. ומה מזין חוסן? מה מאפשר לנו להתכופף בלי להישבר כדי שנוכל לשוב ולהתיישר? התשובה היא חיוניות — התחושה החיובית של מרץ וחיוּת ששוכנת בלב־לבה של הרווחה הנפשית.¹

מקובל לזהות חיוניות עם הזדקנות בריאה, אך למעשה היא יכולה להועיל לכל אחד מאיתנו. חיוניות, שיש המגדירים אותה כ"רוח בריאה", היא תחושה של נכונות נפשית וגופנית לקבל על עצמנו משימות ואתגרים. רבים חושבים שחיוניות, בדומה לחוסן, היא תכונה שאנשים נולדים איתה. אבל היכולת לגלות חיוניות היא לא עניין של מזל. חיוניות אינה רעיון ערטילאי שמתקיים אצלכם בראש, אלא היא נובעת מהפעולות שאתם עושים מתוך כוונה והתכוונות. לא משנה אם אתם בני 20 או 80, חיוניות עוזרת לכם להפיק את המרב מכל יום בחייכם. חיוניות קשורה לתופעות בריאותיות חיוביות כגון פרודוקטיביות, התמודדות משופרת עם סטרס ועם אתגרים, בריאות נפשית רבה יותר והיכולת להכיל ולעבד רגשות שליליים. בקיצור, כדברי הסופר והפסיכולוג אנדרו סולומון, "לא האושר הוא ניגודו של הדיכאון אלא החיוניות."²

הספר הזה מציע אסטרטגיות יומיומיות לטיפוח חיוניות וליצירת ימים טובים יותר. תלמדו על שלושת המעיינות שמהם נובעת חיוניות יומיומית: יצירת חיבור משמעותי עם אנשים אחרים, השתתפות בחוויות שמאתגרות אתכם ותרומה למשהו מעבר לעצמכם.

כשפרצה מגפת הקורונה בתחילת 2020 הוצפנו ביגון ובאובדן קשים מנשוא — לא רק האובדן של אנשים יקרים ללבנו אלא גם של השגרה השוטפת של חיינו, שכללה בין השאר משרות, אירועים חגיגיים, לימודים והשכלה, קשרים חברתיים ודברים רבים נוספים. מומחים הזהירו מפני צונמי של מחלות נפש שעלול להתלוות לאיום הבריאותי. הקורונה גם חשפה במערומיהם את הפערים שעדיין טבועים במרקם החיים של החברה האמריקאית. אנחנו צריכים כוחות ואנרגיות כדי לקדם את השינוי החברתי שנחוץ לנו כבר מזמן.

עוד לפני המשברים המשולבים של 2020 הרגישו רבים מאיתנו שהם כמו צופים מן הצד על החיים שלהם עצמם, ממלאים דרישות של אחרים ומדחיקים את רצונותיהם בשעה שרגעים משמעותיים חולפים ללא כל התייחסות, יופי אינו זוכה בהכרה וקשרים חיוניים מתמוססים. לעתים קרובות מדי אנו מרגישים שימינו דחוסים עד להתפקע ובמקביל גם בלתי מספקים. הם הפכו למשחק אינסופי של "הכה את החפרפרת", אך כזה שאין שום סיכוי לזכות בו אפילו בבובה פרוותית עלובה למראה.

"כל מה שאני עושה כיום זה מה ש'צריך' ולא מה שאני 'רוצה'," כפי שאמר לי אחד ממטופלי.

מטופלת אחרת הסבירה, "אני תמיד שואלת את בעלי איך היה היום שלו ואז בקושי מקשיבה לתשובה. אני מתנהגת כאילו אני קשובה ומתחשבת, אבל המחשבות שלי במקום אחר. אני חושבת על הודעת דואר אלקטרוני שאני צריכה לשלוח לה תשובה או על סידורים ששכחתי לעשות. אתמול שאלתי את בעלי איך היה היום שלו והוא אמר לי שהוא כבר ענה על השאלה הזאת. פעמיים!"

רבים מנסים להתמודד עם הדרישות המופרזות של חיי היום־יום באמצעות הפניית תשומת הלב פנימה, לתוך עצמם. מיקוד הקשב בעצמנו יכול להביא תועלת בטווח הקצר. אנחנו זקוקים להתבוננות עצמית כדי לעבד חוויות, בשביל שנוכל ללמוד מהן ולהמשיך הלאה. עם זאת, התבוננות עצמית מוגזמת עלולה להוביל להתרכזות בעצמנו, שיכולה לתקוע אותנו במחשבות טורדניות ומעגליות. כשזה קורה, במקום למצוא נווה מדבר של חיוניות מחודשת, אנחנו עשויים להינעל בתוך הראש שלנו — מצב שמביא יותר נזק מתועלת כיוון שהוא מבודד אותנו מהזולת וחוסם בפנינו אפיקים שיאפשרו לנו להרחיב את תודעתנו, להפעיל את גופנו ולהגמיש את נשמתנו.

הניסיון המקצועי שלי כפסיכיאטרית שכנע אותי שהתבוססות בעצמנו היא לא התשובה לרוב הבעיות. חיוניות אינה נובעת מהתנתקות מהעולם בעודנו "מחפשים את עצמנו". חיוניות תגיע מכך שנחיה היטב בתוך העולם.

בתקופת ההכשרה שעברתי לקראת ההסמכה כפסיכיאטרית, האתגרים שפגשתי בהתמחות לימדו אותי איך לאבחן אפיזודה של דיכאון קליני ואיך להבחין בין הפרעה דו־קוטבית להפרעה סכיזואפקטיבית. ליטשתי את יכולתי להתמקד בבעיה המיידית של הפחתת המצוקה שחווה המטופל והקדשתי זמן מועט לשאלות הגדולות והעמוקות. במקום לשאול, "מה יכול לשפר את חייו של האדם הזה?" עשיתי מה שלימדו אותי והפניתי את תשומת לבי לשאלה המיידית יותר, "כמה מיליגרמים של נוגד דיכאון עלי לכתוב במרשם?"

בתום ההתמחות שלי המשכתי לעבוד בבית החולים ולאחר מכן פתחתי קליניקה פרטית במנהטן. המטופלים שלי במסגרת הפרטית היו במצב פחות קריטי, אך רבים מהם סבלו מבעיות בזוגיות ומלחצים בעבודה. חלקם התמודדו עם דיכאון וחרדה. אחרים היו מה שכיניתי "בסדר במירכאות" — הצליחו להחזיק את הראש מעל המים אך עדיין הרגישו את הכוח שמשך אותם למטה. בעזרת שילוב של תרופות ותרפיה, שאפתי להפחית את כאבם ולמתן את החרדה הקיומית שלהם. ראיתי בעצמי מומחית ב"התרת פלונטרים".

החיים של קלייר (כל שמות המטופלים שונו) אולי נראו מעוררי קנאה למשקיפים מבחוץ, אבל היא הרגישה קהויה ובלתי מסופקת. היו לה שלוש בנות צעירות, בעל מכור לעבודתו, ורשימה אינסופית של מחויבויות שכללו השתתפות בפעילויות בית ספריות כחברה בוועד ההורים הכיתתי והסעות של חותנת כפוית טובה לביקורים אצל רופאים. ימיה של קלייר היו ארוכים, מתישים וחוזרים על עצמם. היא פרשה מעבודתה כעורכת דין במשרה מלאה אך המשיכה לעשות עבודה משפטית התנדבותית, שהיתה בעיניה "מעניינת אך תובענית". היא הרגישה מבודדת ומנותקת מהחברים הוותיקים שלה. כדי להרגיע את עצביה המרוטים בתום יום ארוך נהגה קלייר להתענג על שתי כוסות גדולות של יין אדום וחבילה שלמה של גבינת ברי עם קרקרים, בעודה צופה בשידורים חוזרים של "סקס והעיר הגדולה" ומעשנת בחשאי סיגריה... או שתיים... או שלוש. היא ידעה ששגרת הערב הזאת לא טובה לבריאותה, אך היא סיפקה לה הקלה. במפגשים השבועיים שלנו גיבשנו אסטרטגיות שיעזרו לה להרגיש פחות מוצפת, פחות נוחה להתרגז ופחות אומללה.

עם הזמן החל שיפור הדרגתי במצבה של קלייר. היא דיווחה שהיו לה פחות מריבות עם בעלה. היא היתה פחות שיפוטית ביחס לחמותה ופחות קצרת רוח ביחס לבנותיה. עד שבאחד המפגשים היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה משהו שהדהים אותי.

"דוקטור בורדמן, אני שונאת לבוא לפגישות השבועיות שלנו," היא התוודתה. "כל מה שאני עושה זה לדבר על הדברים הרעים בחיים שלי. אני יושבת בקליניקה שלך ומתלוננת במשך 45 דקות רצופות. אפילו אם היה לי יום מוצלח, כשאני באה הנה אני מתחילה לחשוב על כל הדברים השליליים. הספיק לי."

ואכן הספיק לה. זה היה המפגש האחרון שלנו. זו גם היתה נקודת מפנה בחיי.

כאב לי לשמוע את דבריה של קלייר, אבל היא אמרה דברי טעם. האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה מגדירה את הפסיכיאטריה כ"ענף ברפואה שמתמקד באבחון, בטיפול ובמניעה של הפרעות נפשיות, רגשיות והתנהגותיות". הדגש הוא על מחלות. אין שום התייחסות למה שניתן לעשות כדי להגביר את הרווחה האישית של אנשים שחיים עם מחלת נפש, או של אלה שהם "בסדר" אבל לא משגשגים. הוכשרתי להתמקד במה שלא בסדר בחייהם של המטופלים שלי ולהתנהל כרופאה לפי הספר, עד כדי כך שהמאמצים שלי רק החמירו את הרגשתה של קלייר.

מה שקרה עם קלייר גרם לי לחשוב שוב על המשמעות של עבודתי כפסיכיאטרית. התחיל להתחוור לי ש"התרת" בעיות אינה קשורה תמיד לתחושה של חוזק נפשי אצל המטופל. גם אם בעיה כמו דיכאון טופלה בהצלחה, לא משתמע מכך בהכרח שהאדם שקיבל את הטיפול חי חיים מלאים תוך מעורבות בעולם. רכשתי מיומנות רבה בשיכוך סבל, אך ידעתי מעט מאוד על הגורמים שמקדמים רווחה אישית או מאפשרים לעבור יום מוצלח. היה לי עוד הרבה מה ללמוד על הדברים שמהם נבנית בריאות נפשית אמיתית.

בגיל 40, עם בעל ושני ילדים קטנים, חזרתי אל ספסל הלימודים. ההפרה של שגרת החיים המשפחתית היתה מערערת ומפחידה... ועם זאת גם מרחיבת אופקים. באוניברסיטה של פנסילבניה מתקיימת תוכנית ייחודית בשם "פסיכולוגיה חיובית יישומית", בראשותו של מרטין סליגמן, המייסד החלוצי של תחום הפסיכולוגיה החיובית שהתחבט בסוגיות דומות במשך זמן רב. כבר בשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת הטיף סליגמן לאורח מחשבה חדש בנוגע לבריאות נפשית.

בספרו Flourish (שגשוג), שפורסם בשנה שבה הצטרפתי לתוכנית, כתב ד"ר סליגמן, "בתפקידי כתרפיסט הצלחתי מדי פעם לעזור למטופל להיפטר מכל הכעס והחרדה והעצב שהיו בו. חשבתי שהתוצאה תהיה מטופל מאושר. אך זה לא קרה אף פעם. קיבלתי מטופל ריק. זאת מפני שהמיומנויות הנחוצות לשגשוג — מיומנויות כגון טיפוח רגש חיובי, משמעות, עבודה טובה ומערכות יחסים חיוביות — הן מעל ומעבר למיומנויות הכרוכות בצמצום הסבל."³

במהלך ההתמחות שלי למדתי איך לאבחן הפרעות ולרשום תרופות כדי להפחית את ייסורי המטופלים שלי. השנה ההיא באוניברסיטה של פנסילבניה חיווטה מחדש את החשיבה שלי. למדתי על חוסן, על אופטימיות, ועל צמיחה בעקבות טראומה. חקרתי את התפקיד שממלאים אורח חיים וגורמים פסיכוסוציאליים שמשפיעים על הבריאות הנפשית. למדתי על התערבויות מבוססות ראיות שמקדמות את הרווחה האישית. ד"ר סליגמן הכיר לי את ד"ר דיליפ ג'סט (Jeste), פסיכיאטר נודע שעוסק בחקר האושר בקרב מטופלים מזדקנים עם סכיזופרניה. למרבה הפליאה, ד"ר ג'סט ועמיתיו גילו שכמעט 40 אחוזים מהמטופלים הסכיזופרניים דיווחו שהם מאושרים כל או רוב הזמן.⁴ רמות האושר שחשו המטופלים האלה לא היו קשורות לחומרת המחלה שלהם, אלא לקיומם של גורמים פסיכולוגיים חיוביים כגון חוסן, מעורבות חברתית, אופטימיות ותחושת בעלות על חייהם. עם כל מטופל נוסף התברר לי שניתן למצוא שלוֹמוּת (wellness) גם בעיצומה של מחלה, אושר בעיצומו של יגון וכוח בתוך מועקה.

לאחר שהשלמתי בהצלחה את התוכנית חזרתי לעבודתי, כשמוחי גדוש עד להתפקע בגישות חדשות לבעיות ישנות. התחלתי להעביר הדרכות לעובדים בבתי חולים בנוגע לדרכים שמאפשרות בו־זמנית לנהל לחצים ולהעצים כוחות נפש — לא רק אצל מטופליהם אלא גם בחיים שלהם עצמם. (יש הטוענים שעובדים בשירותי הבריאות סובלים מסטרס יותר מכל מגזר אחר בארצות הברית.⁵) כעבור חודשיים פתחתי בלוג (positiveprescription.com) במטרה להפיץ מידע מבוסס מדעית בנוגע לבריאות נפשית חיובית בקרב אנשים שאין להם זמן לקרוא כתבי עת מדעיים, ובכל זאת צמאים לתובנות מהימנות וניתנות ליישום שמקורן במחקרים עדכניים. המשוב שהתקבל בבלוג הראה שיש המון אנשים שמשוועים ליותר משמעות, חיבור ומעורבות בחייהם.

כיום אני רואה בעצמי פסיכיאטרית חיובית, שעוסקת באותה מידה בקידום בריאות נפשית חיובית ובפתירת הבעיות של מטופלי. בעבודתי הקלינית אני מקנה לרווחה אישית ולחוסן רגשי ערך רב לא פחות מאשר לזיהוי פתולוגיות ולהפחתת סימפטומים. אני מאמינה שחיוניות היא מרכיב חשוב של רווחה אישית ושהיא נטועה בשורש היכולת לגלות חוסן בחיי היום־יום. אני מאמינה גם שחיוניות היא מיומנות שאפשר ללמוד ולתרגל.

במקרים רבים, העצות שלי סותרות את התפיסה המקובלת. ההשקפה המקובלת כיום, שלפיה יש לשים דגש על התמקדות בעצמי, ניצבת בסתירה מוחלטת למחקרים שמראים כי קשרים בעלי משמעות ומעשים למען הזולת הם הדברים שמחזקים אותנו. אומרים לנו לחיות את הרגע, לשאוף להנאה ולעונג ולהימנע מאי־נוחות מכל סוג. הדברים שעוזרים לנו להרגיש שיש לנו עוגן יציב בשטף הגועש של החיים הם הרגעים שבהם אנחנו לומדים, צומחים ומאתגרים את עצמנו.

נוסף להסתמכות על מחקרים עדכניים, רבות מהעצות שלי מבוססות על ניסיוני האישי בעבודה עם מטופלים רבים מספור במשך השנים תוך הקשבה מעמיקה לסיפוריהם. העצות שלי גם משקפות את נקודת המבט ואת ניסיון החיים שלי כאם, כאחות, כחברה וכאדם שנמצא בטיפול מאז תחילת לימודי בקולג'.

לכולם מגיע להשיב בחיוב על האמירות האלה:⁶

אני מצפה בשקיקה לכל יום חדש.

אני מרגיש/ה ער/ה וערני/ת כמעט תמיד.

יש לי מרץ ולהט.

אני מרגיש/ה חי/ה ומלא/ת חיוניות.

חלק ראשון
טיפוח חיוניות

פרק 1
האבנים בנעליים

לכאורה, הזמן הגרוע ביותר שאפשר לחלות בו הוא בחודש יולי, כשמתמחים טריים וחסרי ניסיון מציפים את בתי החולים האוניברסיטאיים. אמנם המתמחים האלה צברו ניסיון מעשי בבית הספר לרפואה, אך עבודה מול מטופלים במחלקות האשפוז היא עניין שונה. הציפייה מהרופאים הצעירים האלה היא לקבל החלטות — גדולות כקטנות — בכוחות עצמם. הם מחליטים איזו אנטיביוטיקה לרשום, האם להפנות לסריקת CT, כיצד לייצב את מצבו של מטופל שלוקה באי־ספיקת לב ואיך לדבר עם משפחות חרדות ולחוצות.

כשהשלמתי את לימודַי בבית הספר לרפואה, בשלהי יוני 2000, השדרוג המיידי למעמד של "ד"ר סמנתה בורדמן" הקפיץ את הביטחון העצמי שלי. אחרי כל השנים שבהן לבשתי חלוק לבן קצר של סטודנטים, הורשיתי בשעה טובה ללבוש חלוק ארוך ולפסוע בגאווה במסדרונות בית החולים.

ירח הדבש שלי עם התואר החדש ד"ר בורדמן לא נמשך זמן רב. ברגע שהגעתי למשמרת הלילה הראשונה שלי, קיבלתי בביפּר הודעה מאחת האחיות. חולה שהיה מאושפז במחלקה מת ונדרש רופא כדי למלא את תעודת הפטירה, הליך שביצעתי רק פעם אחת קודם לכן. באחריותי היה גם למסור את ההודעה לשארי בשרו ולהסביר להם שביכולתם לבקש נתיחה לאחר המוות אם הם רוצים. מן הסתם, אף אחד לא רוצה נתיחה לאחר המוות, כך שהיה עלי לברור את מילותי בקפידה.

הביפר שלי צפצף שוב. אחות אחרת הודיעה לי שאני צריכה לקחת תרבית דם מחולה לוקמיה שסבל מחום גבוה של 39.5 מעלות.

"אני כבר באה," אמרתי.

כשהביפר שלי צפצף שוב היתה זו הודעה מאחות שלישית, שהביעה דאגה בנוגע למטופל עם דופק מהיר. בשלב זה גם הדופק שלי התחיל לעלות ורשימת המטופלים שנזקקו לתשומת לבי רק המשיכה להתארך. ההתלהבות הראשונית שלי על כך שהפכתי להיות "ד"ר בורדמן" התפוגגה. תסמונת המתחזה הרימה את ראשה המכוער. הרגשתי כמו רמאית שמסתובבת בתחפושת של חלוק לבן. הפנים שלי האדימו ודמעות בצבצו בעיני. בלעתי לגימה גדולה של קפה שחור פושר ונגסתי במאפה שהכנסתי לכיס מוקדם יותר באותו היום.

אם אחד המטופלים היה לוקה במצב חירום לבבי, הייתי יודעת בדיוק מה לעשות. הייתי נכנסת לפעולה במלוא המרץ: קודם כול הייתי בודקת את הדופק והנשימה של המטופל. אם המטופל היה במצוקה, הייתי משגרת קריאת חירום כדי ליידע את צוות שעת חירום על מטופל שלקה בדום לב ומתחילה לבצע עיסוי חזה. הייתי מתורגלת ומיומנת בהתמודדות עם מקרי חירום חמורים, אך כעת הייתי תחת מטח בלתי פוסק של אתגרים קטנים יותר.

"מה שמתיש אותך זה לא ההרים שתצטרך לטפס בדרך, אלא האבנים הקטנות בנעליים," כפי שאמר פעם מוחמד עלי.

הייתי יכולה להסתדר עם סלע כבד, אבל מפולת האבנים הקטנטנות איימה להטביע אותי.

אני שומעת הדים מהלילה הראשון שלי כמתמחה בסיפוריהם של מטופלים רבים. הם מספרים לי שהם מותשים מבחינה רגשית ומרגישים שהם נמתחים באלף כיוונים שונים בעת ובעונה אחת. אף על פי שלוחות הזמנים שלהם עולים על גדותיהם, הם כמהים לתחושה של סיפוק אמיתי. כשאני מבקשת מהם לתאר את הלך הרוח והמצב הנפשי שלהם במילה אחת, הם משיבים במילים כמו "גמור/ה", "סחוט/ה", או אפילו "מת/ה".

"זה לא שאני טובעת," הסבירה לי מטופלת בראשית שנות ה־40 לחייה. "אני מחזיקה את הראש מעל המים, אבל הגלים גבוהים ואני כל הזמן חוטפת שפריצים לפנים."

מטופל אחר סיכם את מצבו כך: "כל יום אני מרגיש כאילו זה מוצאי שבת — מלא אימה וריקנות." כשביקשתי ממנו לתאר את מצב הרוח שלו במילה אחת, הוא חשב רגע והשיב, "דהוי."

מטופלת אחרת ציטטה שורה משיר של רוברט לוֹאֶל כדי להביע את הכעס והתסכול שלה לנוכח הדרישות של חיי היום־יום: "כיצד יישא הלב בעול?"

האבנים הקטנות יכולות להכות בך

הקביעה אם אדם סובל מדיכאון קליני אינה החלטה שרירותית. פסיכיאטרים פועלים לפי הנחיות מדוקדקות שמפורטות ב"מדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות" (DSM), ומחפשים לפחות חמישה מתוך תשעת התסמינים להלן, שמופיעים במשך שבועיים לפחות:⁷

1. תחושת דיכאון במשך רוב היום, כמעט בכל יום, שנקבעת על פי דיווח סובייקטיבי של המטופל (שמדווח למשל על תחושת עצב, ריקנות, ייאוש) או התרשמות של אנשים אחרים (שמדווחים למשל כי המטופל נראה על סף בכי)

2. רמות ירודות בעליל של התעניינות או הנאה בעת עיסוק בכל הפעילויות (או כמעט כולן) במשך רוב היום, כמעט בכל יום (על פי דיווח סובייקטיבי או התרשמות חיצונית)

3. אובדן משקל משמעותי ללא דיאטה, או עלייה במשקל, או עלייה או ירידה בתיאבון

4. הפרעות בשינה

5. מצוקה או האטה בתפקוד הפסיכומוטורי כמעט בכל יום (על פי התרשמות של אחרים ולא רק תחושות סובייקטיביות של חוסר נינוחות או אטיוּת)

6. עייפות או חוסר אנרגיה

7. יכולת מופחתת לחשוב או להתרכז, או חוסר החלטיות

8. תחושת חוסר ערך, או רגשות אשם מופרזים וחסרי אחיזה במציאות, כמעט בכל יום

9. מחשבות חוזרות ונשנות על מוות (לא רק פחד מפני המוות), הרהורים חוזרים ונשנים על התאבדות בלי תוכנית מוגדרת, או ניסיון התאבדות או תוכנית מוגדרת לביצוע התאבדות

אני מפרטת את הקריטריונים האלה לא רק מתוך רצון להביא לידיעת הקוראים שדיכאון יכול להתבטא בדרכים רבות, אלא גם כדי להדגיש כמה חשוב לפנות לעזרה מקצועית אם הקריטריונים האלה חלים עליכם או על מישהו מיקיריכם. במשך השנים אבחנתי, אשפזתי וסייעתי למטופלים שהציגו את כל קשת הסימפטומים המתוארים לעיל. אך יש גם מטופלים רבים שאפשר להגדיר כ"כמעט מאובחנים" — אנשים שאינם לוקים במחלת נפש על פי הסטנדרטים הקליניים, אך גם אינם נהנים מבריאות נפשית חיובית.⁸

כשפתחתי את הקליניקה הפרטית שלי, רוב המטופלים החדשים שקיבלתי היו בנקודת מפנה בחייהם. הם פנו לעזרתי בהערכת ההשלכות של החלטה משנת חיים או בהבנת מערכת יחסים, או היו בעיצומו של מעבר משמעותי — שנבע מאובדן אצל חלקם הגדול. הבעיות הכרוניות בחיי היום־יום שלהם לא תפסו את מרכז הבמה. כיום הולך וגדל מספר המטופלים שבאים אלי בגלל העליות והמורדות בחיי היום־יום שלהם. הם מרגישים שחוקים ומעוכים תחת מכבש הלחצים היומיומי.

נראה שנשים מרגישות זאת ביתר שאת. כמעט מחצית מהנשים שהשיבו לסקר אמרו שהן חוות לעתים תכופות סטרס יומיומי, ויותר מ־40 אחוזים מהן אמרו שהן מרגישות שאין להן מספיק זמן. החיים שלהן הם התרוצצות מתמדת, עם רשימת מטלות שאין לה תחתית כמדומה. במקרים רבים, היעדר חיוניות רק מגביר את הסטרס שלהן. רבים מהמטופלים שלי פשוט מרימים ידיים ונאנחים, "מסתבר שככה זה בחיים וזהו."

המעקשים והמהמורות של הקיום השוטף — החוויות המטרידות, המתסכלות ומעוררות החרדה שכרוכות בשגרת חיינו — הם מקור סטרס משמעותי. תקריות פעוטות לכאורה — ויכוח עם ילד או עם בן זוג, דדליין בלתי צפוי בעבודה, הגעה באיחור לפגישה, החמצת רכבת, או התמודדות עם מחשב תקול — כל אלה תורמים לסטרס המצטבר.⁹ מחקר העלה שצפייה בחדשות ואובדן הטלפון הסלולרי מדורגים בעשירייה המובילה של האירועים היומיומיים שמכניסים אנשים לסטרס.¹⁰ אפילו תור ארוך בבית הקפה המקומי שלכם, או מחסור במים חמים למקלחת הבוקר, עלולים להספיק כדי להשרות עליכם מצב רוח רע.

כולנו יודעים שזה אבסורדי להתיר למשהו פעוט להרוס לנו את הרגע, שלא לדבר את כל היום. אנחנו מנסים לפטור בביטול את הדברים הקטנים והמעצבנים האלה ולהחזיר אותם לממדיהם האמיתיים — עניינים של מה בכך, או "צרות עולם ראשון". אנחנו אומרים לעצמנו שאין להם שום חשיבות בטווח הארוך. אבל יש להם.

המשך הפרק בספר המלא