גלות

אם רק הייתי יודעת, לא הייתי באה לעולם הזה בכלל! ליאת צועקת. כל כך חזק היא צועקת, עד שהצעקה הדמיונית מחרישה את אוזניה. במהלך הנסיעה באוטובוס מהעיר שבה נולדה ועד לעיר הגדולה, ליאת צורחת על ההורים שלה, צורחת ומאיימת. שתברח מהבית, שתספר לכולם, שתתאבד. מצד אחד, היא תלמידה שקטה עם ציונים טובים. ומצד שני, חבית נפץ מלאה באבקת זעם שחור.

אש אוחזת בנערה.

הנסיעה בקו 174 אורכת ארבעים דקות. כשהאוטובוס פונה פנייה חדה, כמעט מסוכנת, מהכביש המהיר אל תוך הרחוב התל אביבי, ליאת נושמת לרווחה. היא יורדת מהאוטובוס רעננה לגמרי, המסקרה עוד מקובעת היטב על ריסיה הארוכים. היא אוספת את השיער לקוקו הדוק ומנענעת את הראש, כמו מנערת החוצה את כל המחשבות הרעות. אחר כך היא צועדת עם תחושה כמוסה אך ברורה — משהו הולך לקרות לה.

כמו תמיד, רובי ירושלמי יושב בקפה עדן ליד שולחן שפונה לרחוב, גופו הרחב ממלא את הכיסא, גבו נלחץ אל המסעד. על שולחנו כוס תה ריקה, מחברת שרבוטים ועט לעוס. כשהוא קורא, ראשו נשמט בין כתפיו. הוא בודק את רפליקות הדיאלוג שהוסיף לתסריט של הסרט החדש שלו. לאחר מכן הוא זוקף את ראשו ומתבונן בעוברים ושבים, בודק אם מישהו מסתכל עליו. הוא קולט אותה מהצד השני של הרחוב נוטפת תמימות פרוורית מתוקה. רואים עליה שהיא חכמה. משהו באופן שבו הג'ינס הגבוה מתחבר לחולצת הגולף הלבנה משדר לעולם — קראתי הרבה ספרים בספרייה העירונית של העיר הקטנה שממנה הגעתי.

״היי את,״ הוא קורא לה ומחייך כשהיא נכנסת לבית הקפה.

ליאת נרתעת. איך זה יכול להיות שרק ירדה מהאוטובוס וכבר קורה לה מה שקיוותה שיקרה לה? היא תוחבת יד עמוק לתיק וממששת — הדפים שם.

״מאיפה באת?״ ליאת מובכת עד עמקי נשמתה שככה, בקלות כזאת, הוא רואה עליה את ה״מחוץ לעיר״.

״ראשון,״ היא מסננת בדוק של בושה.

״מתוקה אחת, מה את לוחשת, זה לא כל כך נורא, אני מנהריה! עיר השקר והכזב, עיר שמבטיחה נהר ואף טיפת מים אחת אין בנהר שלה. העיקר שיצאת משם. רוצה קפה?״ ליאת מהנהנת. הנה היא, הנה היא עולה, תחושת שייכות חמה שמציפה אותה בכל הגוף, ככה בדיוק היא דמיינה שהיא תרגיש. היא מזמינה לעצמה קפה הפוך ״עם הרבה קצף״, רובי מזמין לעצמו בקבוק קולה, הם מדברים על קולנוע, אמנות ותיאטרון. כשהיא מספרת לו שדובה גריזלית גידלה אותה, הוא שולח יד לקוקו שלה. כל כך רך השיער. היא לא יודעת מה היא מרגישה כשאצבעותיו משחקות בשערה, המגע הוא עובדה, והראש נתקע. באותו רגע הטלפון שלה מצלצל, היא יודעת שזאת אמא שלה, יודעת בוודאות כשהיא מחפשת את הטלפון בתהום התיק. היא עונה ומשקרת לה שקר כלשהו על חברות, על בגרויות, על שעת חזרה, ושנייה לפני שהיא מנתקת, הוא מניח את ידו על ידה.

גם בגיל עשרים ושבע, בגיל שלושים ושבע, ארבעים ושבע, חמישים ושבע, תמיד תכה בו תדהמה כשאישה תסכים שיושיט ידו לגעת בה. ליאת מנתקת ומתלוננת בפניו שאִמה מציקה לה. לא מרשה לה לצאת לבלות, יורדת לחייה, מחטטת לה ביומנים, "היא שותה לי את הדם מהוורידים בקש." אומרת לו. רובי עונה לה נחרצות, אל תתעסקי עם ההורים, אל תחשבי עליהם, אל תהגי בהם, אל תיקחי מהם כסף, והכי חשוב, אל תקשיבי לעצות שלהם. ״מה שההורים אף פעם לא מבינים זה שמסוכן יותר להיות בבית עם המשפחה מאשר לצאת לבלות עם חברים.״ הוא צוחק, והיא שוב מוצפת באותה תחושה חמה של הבנה עמוקה. הוא מציע לה לבוא אליו, הוא רוצה להקריא לה מ״אווזי הבר״ של מרי אוליבר, הוא מתחיל לצטט שורה —

אַתְּ רַק צְרִיכָה לָתֵת לַחַיָּה הָרַכָּה שֶׁל גּוּפֵךְ1

הוא משלם את החשבון ומציץ הצצה אחרונה בעוברים ושבים, מה הם רואים? את השמן ואחותו? הוא מחווה לה בראשו לכיוון הבית שלו, אבל היא מנידה בראשה. צריכה לחזור, האוטובוס, האֵם. רובי מסתכל בה באכזבה, בזלזול, ילדה נשארת ילדה. הוא גומע מתוכה את כל תחושת השייכות. רגע לפני שהם נפרדים, היא מוציאה מהתיק את הדף עם השירים, מניחה על השולחן, ובורחת משם.

בקו 174 חולצת הגולף הצמודה שלגופה רועדת, הצעקות שהלמו בראשה בדרך לכאן התחלפו בהלמות לב. אף אחד מעולם לא קרא את השירים שלה. כל הדרך חזרה לביתו, רובי ירושלמי חש עלבון חזק מפעפע באיבריו. מחשבות חגות במעגלים — זה הכיעור של עצמותיו הגדולות, שכבות השומן העוטפות אותו, אלה טיפות הזיעה שאינן מפסיקות לטפטף, אלה הצלקות שבקרקפת. לא משנה כמה הוא מנסה להתנהג בניגוד לכל אלה, משהו בכל זאת זולג. הוא מתמלא שטנה. כשהוא מגיע לביתו, הוא קורא את השירים שלה ומגלה שהם יפים עד מאוד, עדינים ותופסים את המציאות ברגש עז. היא כותבת על המיטה שלה, שם היא שוכבת בודדה, היתה רוצה לנעול את הדלת, אבל אין לה מנעול. היא חושבת שאולי תנעל את דלת החדר עם מנעול האופניים שבגינה. לבו נכמר, אולי זאת אפילו אהבה. הוא מחליט לשלוח אותם למנו ברנסקי, חברו הטוב ועורך כתב העת ״גלות״. אמנם ללא ידיעתה וללא רשותה, אבל היא נתנה לו את שיריה, ועכשיו הם ברשות הכלל. כשישאל ברנסקי מי כתב את השירים, רובי יענה — ליאת, 16, ראשון.

* * *

״איפה הכרת אותו?״ שואל החוקר וטובל את קצהו המעוגל של העט בלשונו.

״מה זאת אומרת, אני מכירה אותו כל החיים שלי. מהגן, מהפעוטון.״ נטלי בוהה בחתיכת הבשר העבה והוורודה המשתחלת מפיו.

״מנהריה?״

״כן, נו, ברור שמנהריה. בדיוק כמוני גם רובי נולד לפני ארבעים וארבע שנים בנהריה, במרכז העיר הזאת שצצה לה בטבורו של הישימון. תראה, במונחים מקומיים הוא נולד למשפחה מהמעמד הבינוני, אבל הדכדוך של העוני היה טבוע בכל תא בגוף שלו.״

״היית אומרת שרובי מגיע מרקע סוציו־אקונומי נמוך?״

״לא, לא הבנת אותי. משפחת ירושלמי לא היו עניים, אנחנו היינו עניים.״

״אוקיי.״

״הם גרו בדירת שלושה חדרים בבניין שהחזית הלבנה שלו תפסה את הגוון הצהבהב הזה של הנידחות. אני זוכרת אותו עומד בחלון של החדר שלו ומשקיף על הכיכר ממול. כיכר קטנה כזאת עם צמחים יבשים. הוא חלם על תל אביב בימים ובלילות, הוא דמיין אותה כערש התרבות. הפוכה מנהריה הצחיחה שכל כולה הבטחה יבשה לנהר גועש.״

החוקר בוהה בנטלי, מתרשם מהליריות שבלשונה. לרגע הוא שוקל לנסח בעצמו משפט מליצי, אך לבסוף מוותר. ״והמשפחה שלו?״

״אמא שלו היתה רומנייה. זאת אומרת, היא היתה ילידת הארץ, אבל איכשהו דבק בה חיתוך הדיבור הרומני של ההורים שלה, דבר שבאופן פרדוקסלי הלך והתחזק ככל שזיכרון השפה של ההורים התרחק ממנה. אני ממש זוכרת איך זה הלך והחמיר עם השנים, ואני זוכרת שתהיתי אם זה נובע מתוך געגועים להורים שהלכו לעולמם, או שקיעה איטית בתוך עולם שנעלם. רובי סיפר לי שאחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלו הוא של אמא שלו מדברת אליו בתיאטרליות עם המבטא הרומני, 'מי פה רוצה ארוחת ערב? אני הכנתי מקושקשת ואני קצצתי ירקות.' הוא היה מחקה אותה, איך היא צוחקת מעצמה, מתענגת על הריש הלשונית המתגלגלת. הוא הצטמרר לראות אותה ככה, יצור חסר מודעות. הוא תמיד היה שמן, שמנצ'יק כזה. זה לא שהאוכל שאמא שלו הכינה היה טעים או משהו, להפך, אכלתי אצלם מלא פעמים, היא בישלה איום ונורא. אבל היה ברובי משהו, הוא לא הצליח להפסיק לאכול. כבר בילדות היה בו צורך עז להכניס עוד ועוד אוכל לפה. אני זוכרת שהוא סיפר לי על זיכרון חזק שיש לו מהמטבח הזה. הוא עומד על שרפרף העץ, רוכן מעל הכיריים ומאביס לתוכו תכולה של סיר אוכל שלם. מה זה היה? תבשיל כלשהו. מעוך, מעורבב, מסריח משמנת, מחצילים, מפטריות. אלוהים יודע. והוא היה מעביר ככה את התבשיל מהסיר אל הפה שלו. ואז, אמא שלו. נכנסת. צורחת צרחות אימים, אבל הוא לא מסתכל עליה. הוא בוהה בנקודה מאחוריה. על הקיר במטבח שלהם היה מודבק פוסטר של מפלי הניאגרה. אף אחד מבני המשפחה לא ביקר שם, לא אז ולא היום. אבל אמא שלו חשבה שזאת בדיחה מצחיקה לחיות ליד נהר אכזב ולראות לנגד עיניך את המפלים הכי גועשים בעולם. וגם אותי היא היתה שואלת, 'במפלי הניאגרה כבר היית?' וצוחקת, צוחקת לעצמה. אותו היא מעולם לא הצליחה להצחיק, גם כשהיה פעוט. לא משנה כמה עיוותה את הפנים ועשתה פרצופים מצחיקים, וכמה קולות גבוהים הפיקה מהגרון — בנה הבכור, הפעוט האדמדם והשמנמן, לא חייך ולא צחק. העיניים הגדולות שלו רק בחנו את הסביבה בחשדנות.״

״אז הוא לא אהב את נהריה, לדעתך? לא אהב לגדול שם?״

״תראה, שנינו תמיד חשנו נטע זר בנהריה. מהיום שנולדנו. אני נזכרת שוב בפוסטר הזה של המפלים. בתחתית התמונה היתה סירה יחידה ששטה אל תוך המפלים המתנפצים. אל תוך ענן הערפל, הנתזים הצפופים, והסוף הצפוי. איפה היא קנתה את הפוסטר הזה? איפה בכלל אפשר לקנות פוסטר כזה בכלל? בכל אופן, רובי דמיין שבתל אביב הוא לא ירגיש ככה, ששם הוא יזכה לחוש שייכות. שם לא ילעגו לו בלי הפסקה. שם לא ישפכו לו שקית זבל לתוך הילקוט, לא ימשכו לו למטה את המכנסיים ויחשפו בטן משתפלת ותחתונים מחוררים.״

״מה קרה לו בבית הספר?״

״יום אחד, אני זוכרת, כל הילדים הסתדרו במעגל מושלם מסביב לרובי ולדוד כהנא, 'רובי, רובי יא זובי, בוא הנה!' דוד כהנא משך לו בחולצה, סיבי בד הטריקו ממש התפוררו לו בין האצבעות. 'תראו את הזין השמן הזה, מה אמא שלך מאכילה אותך, אה, מאמא־ליגה?' שמונה במספר הם כיתרו אותם, אבק עלה מהרגליים שלהם שבטשו את החול בהתרגשות כמו סוסים. ואז אל תוך המעגל נכנס אסי, אני לא זוכרת את שם המשפחה שלו, רק שהחזיק דלי אדום לשטיפת רצפות. אני זוכרת שהסתכלתי על רובי וראיתי בעיניים שלו שהוא פוחד שהם יטביעו אותו, ידחפו לו את הראש אל תוך המים המבעבעים מנוזל רצפות. הוא בטח דמיין שהמים הרותחים יצרבו לו את העור, ובה בעת ראיתי עליו שהוא רוצה לדחוף את הראש אל תוך הדלי ולהיבלע בתוך האדום־האדום הזה בדממה מוחלטת. אבל המים לא היו רותחים, ולא היה בהם נוזל ניקוי הרצפה החריף של מסדרונות בית הספר. המים היו מי קרח. כשמי הקרח מכים בגולגולת שלו, הוא רואה לנגד עיניו את מפלי הניאגרה. מים לבנים מקציפים, מתערבלים, ומזנקים חמישה מטרים באוויר לגובה. אשד אדיר ממדים, האוויר שואג, הקרקע רועדת ומתחילה להתפרק. הזמן מתפוצץ, רובי מתפוצץ, והגוף שלו מתפורר לחלקיקים, חלקיקים.״

״מאיפה את יודעת מה הוא רואה לנגד עיניו?״

״כשמכירים בן אדם כל כך הרבה זמן, יודעים מה הוא רואה לנגד עיניו ברגעים כאלה.״ ברגע הזה החוקר מנער בחוזקה את העט הכדורי ולאחר מכן חוזר לכתוב במהירות. נטלי תוהה מי יקרא את רשמיו הרבים.

המשך העלילה בספר המלא