האישה שבמראה

הקדמה

אן מארי רונייז דה־ארנסו, המכונה אנה, אישה גבוהה, שיער אדמוני, בטן שטוחה וחזה שופע, חיכתה ברחוב למונית. אנה לבשה מקטורן אדום ותחתיו חולצה לבנה מכופתרת, שלושה כפתורים פתוחים, כדי לאוורר את החריץ שבין שדיה, חצאית קצרה בצבע אדום וגרביונים שחורים. לרגליה נעלה נעלי עקב שחורות מבריקות. שפתיה היו צבועות בשפתון חום, על זרועה נשאה תיק שחור מעור מבריק תואם לנעליים. היא נראתה סקסית.

כל העיניים של הזקנים בבר של מייטה הביטו באישה היפה העומדת ברחוב ומחכה למונית, והערות סקסיסטיות עפו בחלל הבר הקטן. הם ישבו על הבר, אכלו טאפסים בליווי יין אדום שמילא את הכוסות. הן אף פעם לא נותרו ריקות, מייטה דאגה למלא את הכוסות ורשמה כמה כוסות כל אחד לגם.

מייטה, צנומה שחומת עור ממוצא בלתי ידוע, כולם קראו לה “הצוענייה“, כמו ששר בשירו הידוע הזמר חוליו איגלסיאס – יש בה מהלבן, יש בה מהשחור ויש בה מהאינדיאני, יופי מעורב של כל הארץ הזו. רקדי שחרחורת רקדי.

והיא רקדה.

פעם בשעה עגולה הבר נסגר ואז היא עלתה על הבמה הקטנה ונתנה דוגמית למה שרקדנית פלמנקו יכולה לתת. באותם רגעים הבעות פניה סיפרו את כל הסיפור. היו אלה כמה דקות של חסד ונדיבות, שמלתה התנופפה ורגליה רקעו בקצב מטורף.

לרגע הנשמה הייתה מתחברת לאישה הצנומה הזו. ניתן היה לשקוע בתוך עיניה השחורות, היה רצון לרוץ ולחבק אותה. אי אפשר היה שלא להתלהב מהאישה הזו.

לא היה ידוע מאין היין הגיע, אבל הוא היה מעולה וזול ונמזג מתוך קנקן גדול וצלול. רק סוג אחד של משקה ניתן היה לקבל בבר של מייטה, יין אדום, אבל סוגי הטאפסים וטעמם האפילו על הברים המפורסמים של ויטוריה גאסטייס, עיר הבירה של ארץ הבסקים.

חלק ראשון

דונסטיה ויטוריה גאסטייס

פרק א’

מועדון המילטון המה בשעה זו של הערב, זוגות־זוגות רקדו פסודובלה (בספרדית: צעד כפול) – הגבר צועד צעד כפול קדימה והאישה אחורה, מסתחררים ומשנים כיוון – הפעם האישה היא זו שצועדת צעד כפול קדימה והגבר אחורה. כך ניווטו הגברים את הדרך כדי לא להיתקל באחד הזוגות האחרים.

אנה, בשנות החמישים לחייה, ישבה בשולחן פינתי עגול עם איזבל, בלונדינית חומת עיניים, דקת גזרה, בשנות השישים לחייה. חולייטה, הצעירה בחבורה, הייתה בסוף שנות הארבעים לחייה, שחרחורת – שערה שחור כפחם, עיניה שחורות, שמנמונת ונמוכה. לעומתה קריסטין הייתה גבוהה, שערה חום וגזרתה דקה. עוד כיסא היה שמור למייטה. זה היה השולחן הקבוע של החמישייה, על השולחן היה בקבוק בייליס. הן הביטו בזוגות הרוקדים. מדי פעם בפעם היה מגיע גבר ומבקש מאחת הנשים להצטרף אליו לריקוד. אף אחת לא סירבה.

כולן הביטו בה בהערצה, אבל אף אחד לא הזמין את אנה, שרקדה רק עם חואן. חואן סרנו, איש עסקים ארגנטינאי, התגורר דרך קבע במלון קנסייר איילה, מול פארק דה לה פלורידה. הוא עסק בסחר של חלקי אלקטרוניקה ועבד עם עשרות חברות בספרד. מקום מושבו היה בוויטוריה, אבל הוא נסע המון לרוב ערי ספרד. לעיתים קרובות ישן במלונות הערים שבהן ביקר, אבל את סופי השבוע היה מבלה במלונו בוויטוריה.

ממרפסת החדר בקומה השמינית נשקף הנוף לפארק, שני דונמים גודלו. עצי ערמונים הקיפו אותו וביניהם – ערוגות פרחים צבעוניים שהיו מגודרות בגדר ברזל נמוכה. במרכז הפארק עמדה במה עגולה ומעליה גג מחומש.

בערבי הקיץ הייתה תזמורת נגנים מנעימה על הבמה לעוברים ושבים ממיטב הלחנים האהובים, ולעיתים ניגנה נעימות טנגו. או אז זוגות־זוגות של רוקדים מילאו את הרחבה שסביב הבמה העגולה.

אם היה מרים את עיניו מהפארק יכול היה לראות את פייצה דה לה ווירחן בלנקה (כיכר הבתולה הלבנה).

בערבי שבת היו נפגשים במועדון המילטון, רוקדים ושותים כל הלילה. לפנות בוקר היו הולכים להנאתם ובדרך היו נעצרים ליד העגלה שמכרה צ’ורוס חם ושוקו סמיך. לאחר מכן היו עולים לחדר. חואן היה מענג אותה, והם היו נרדמים עד שעות הצוהריים המאוחרות. כשהתעוררו, נהגו לרדת לארוחת צוהריים מאוחרת בחדר האוכל של המלון. הארוחה הייתה סטנדרטית, למנה ראשונה – סלט או מרק, למנה עיקרית – דג אפוי או בשר צלי ולקינוח – פלאן. הם שתו יין אדום או לבן בהתאם למנה שאותה אכלו.

לפעמים היה לוקח אותה לסוף שבוע לטיול באחת הערים הגדולות, היא הייתה מביטה בפליאה על המבנים היפים ועל הקתדרלות המפוארות. תמיד הייתה מבקשת לעצור, רצה לקתדרלה, נהנתה לראות את היופי והעושר ומייד כרעה ברך ונשאה תפילה ארוכה. חואן היה מחכה בקוצר רוח.

לעיתים הייתה מפתיעה אותו ומבקשת לעצור בדחיפות. הייתה רצה ונעלמת לו מהעין וחוזרת כשעל פניה חיוך של חתול שליקק עכשיו את השמנת.

אנה עבדה כאחות במכון דיאליזה. היא עבדה במשמרות יום ארוכות ולעיתים נדרשה לעבוד גם בסופי השבוע, אבל כשחואן היה פנוי ונקבעה לה משמרת, הייתה מחליפה אותה עם כריסטינה, הרווקה הזקנה שהייתה בשנות השישים לחייה ועדיין לא ידעה גבר.

באחד מסופי השבוע נסעו לאנדלוסיה, שם ביקרו בעיר גרנדה.

כשהגיעו למלון סנטה איזבל לה ריאל, שגנים יפים גדושים בפרחים ורחובות צרים מקיפים אותו מכל עבר, היא ביקשה לצאת להתאוורר מהנסיעה הארוכה. מובן שהסכים והיא נעלמה לשלוש שעות. שוב חזרה מרוצה כשחיוך של חתול שליקק שמנת מתוקה על פניה, זרקה את התיק על הכיסא, התפשטה וצעדה עירומה לחדר הרחצה. היא הלכה בגב זקוף ובגאווה כשהיא מנענעת את ישבנה בהתרסה. הוא שמע את המים זורמים לאמבטיה.

דווקא עכשיו היא ממלאת אמבטיה? עוד שעה נתלשה מהשעון, השעה הייתה כבר ארבע אחר הצוהריים והוא היה רעב.

בלית ברירה לקח סיגר ויצא למרפסת. משהו הציק לו והוא התגנב ופתח את התיק שלה. הייתה שם חבילה נכבדה של כרטיסי לוטרייה (המקבילים לכרטיסי מפעל הפיס, אבל כל כרטיס מכיל שני ספחים שלהם אותו מספר. ניתן לקנות אחד או שניים). העלות הייתה כל כך גדולה, מעבר למשכורת שלה כאחות.

לראשונה קלט למה הייתה נעלמת לו בכל פעם שביקשה לעצור. הוא תהה מאיפה יש לה כל כך הרבה כסף. לא זכר שהייתה עשירה כל כך. הדבר הטריד את מנוחתו.

היא יצאה מהמקלחת כשמגבת עוטפת את שיער ראשה ומגבת שנייה את גופה.

“מה זה?“ שאל, מנופף בכרטיסי הלוטרייה.

“תחזיר אותם למקום!“ אמרה בטון מקפיא, פניה היפות היו מתוחות ועיניה רושפות.

“לא אחזיר עד שתסבירי לי מה זה.“

אגרופה פגש את בטנו. הוא התקפל והכרטיסים התפזרו על הרצפה.

“מה זה היה?“ שאל כשחזר לעצמו והזדקף.

“תאסוף את הכרטיסים!“ דרשה בטון תקיף.

הוא אסף את הכרטיסים לחבילה אחידה והושיט לה.

המגבת נשרה מגופה. היא עמדה עירומה. בסבלנות ספרה את הכרטיסים אחד־אחד, וכשהייתה מרוצה דחפה אותם עמוק לתיקה. “אני לא רוצה שתיגע לי בתיק לעולם!“ היא נשמה עמוקות. “בכל יום חמישי, כשאנחנו נוסעים לסוף שבוע, מגיעים אליי חברות וחברים ומבקשים שאקנה להם כרטיסים מהעיר שאני מגיעה אליה, אולי משם יבוא המזל. הם משלמים ואני קונה וגובה עמלה יפה.“

“את עושה עסקים על חשבוני?“

“בגלל זה לא סיפרתי לך. אתה לוקח אותי בגלל שאתה רוצה אותי. אני נותנת לך את הגוף, את הנשמה, ומארחת לך לחברה. אל תבקש יותר מזה.“ קולה היה רגוע. “אני לא שלך. מה שאתה מקבל זה בגלל שאני רוצה לתת, אבל את החירות שלי אף אחד לא מקבל.“

“לזה את קוראת אהבה? את מציגה את זה כמו עסקה.“

אנה עמדה זקופה וגאה, היא דיברה בשקט במילים מדודות. “אף אחד, חוץ מבעלי וממך, מעולם לא קיבל את הגוף שלי. אתם שני הגברים היחידים בחיי, ולא יהיה עוד אחד. לא היה גבר אחד בוויטוריה שאליו נפתח ליבי, ורבים רצו אותי. רק אתה קיבלת אותי. זאת אהבה.“ היא עמדה זקופה כמו לוחמת בסקית, גופה דרוך ומתוח. היא התכופפה, הרימה את המגבת ועטפה את גופה. “זו הפעם האחרונה שאתה רואה את הגוף הזה או נוגע בו. זו חירות!“

הוא ישב על קצה המיטה. לזה הוא לא ציפה, הוא תכנן סוף שבוע מלא חוויות, ביקור בגרנדה המיוחדת. היה צפוי להיות אחד מסופי השבוע היפים שיכלו להיות. הוא חשב מה היה יכול לעשות אחרת, ועכשיו הוא כעס. הוא נתן לה כל מה שרצתה, הוא פינק את גופה ואת נשמתה. הוא לא ציפה שזה ייגמר ככה.

“אני רעבה.“

היא עמדה באמצע החדר, לבושה בחצאית לבנה ובעליונית שחורה ותחתיה חולצה לבנה, מאופרת בעידון, הפעם בשפתון אדום. היא הייתה יפה ומושכת.

“את יכולה ללכת לאכול. אני נשאר בחדר.“

“לא אכלת כל היום כלום.“

“פתאום את דואגת לי?“

“כן, אני דואגת בגלל שאתה חשוב לי.“

“בטח שאני אשלם על הארוחה כשאני אחזיר אותך הביתה.“

“לא חשבתי אחרת.“

“ומאיפה לך הביטחון הזה?“

“בגלל שאתה אוהב אותי.“

“ואת אוהבת אותי?“

“אוהבת מאוד.“

“אבל אסור לי לגעת בך.“

“אסור לך לגעת.“

“ואת תישני איתי במיטה?“

“כן, אני אישן איתך במיטה. עכשיו בוא לאכול, אני יודעת שאתה רעב.“

הם יצאו מהמלון. הוא לקח אותה למסעדת אל טריו.

הם הזמינו סלט למנה הראשונה, ריזוטו ומנה של תמנון פרוס ונוסף על כך מנה של פסטל דה פוארוס, וקינחו בטרמיסו.

הם ישבו בחצר, משקיפים על אלהמברה.

“אני רוצה ללכת לשם מחר.“

***

חואן התפשט ונכנס למיטה. הוא ראה את צלליתה. היא מרחה את רגליה בקרם גוף.

אנה יצאה מחדר הרחצה, לבושה בכתונת לילה.

“פעם ראשונה שאני רואה אותך בכותונת, את תמיד ישנה עירומה.“

“מחר הולכים לאלהמברה, לילה טוב,“ אמרה ונכנסה למיטה כשהיא מסובבת אליו את הגב.

האור כבה. הוא שכב ער, משתוקק אליה, והיא “נעלה את הדלת“. הוא זכר לילות שבהם הייתה נצמדת לגופו והיה חש את גופה הרך והחלק. היא הייתה מטפסת עליו מתוך שינה והוא היה צריך לקום ולעבור לצד השני של המיטה כי היא הכבידה עליו. לפעמים היה מוצא אותה ישנה לרוחב המיטה, אבל תמיד נשימתה הייתה שלווה. הוא ידע שהוא נוחר חזק, אבל היא ישנה שינה עמוקה, לא כמו שאר הנשים בחייו שברחו תמיד מהמיטה.

היא האישה המושלמת בשבילי, אני חייב לעשות משהו.

הוא חש לא בנוח. משהו הציק לו. הוא לא שמע את נשימותיה השלוות. היא לא ישנה. היא בכתה בשקט. הוא התקרב והניח יד על כתפה, חש איך היא נרתעת, אבל היא לא אמרה כלום. הוא חיבק אותה. היא לא זזה. הוא הרגיש שהיא מכווצת. לאט פסק בכייה והיא שקעה בתהומות השינה.

בבוקר, כשהתעורר, ראה אותה יושבת במרפסת ומעשנת סיגריה.

“בוקר טוב, אהובתי,“ בירך אותה, אבל היא לא ענתה.

הוא התקרב אבל היא עצרה אותו. “אל תתקרב, אני לא רוצה שתראה אותי ככה,“ אמרה.

הוא הביט בפניה. עיניה היו נפוחות ואדומות מבכי הלילה. “אני אוהב אותך, אן מרי.“ זו הייתה הפעם הראשונה שקרא לה בשמה המלא.

“תקרא לי אנה. אן מרי רק אימא שלי קוראת לי, ואתה לא אימא שלי.“

“אולי הגיע הזמן שאפגוש את האישה שהביאה אוצר כזה לעולם.“

“אתה רוצה לפגוש את אימא שלי? שתדע שאני חיה בחטא?“

“אומנם רוב האנשים בארץ שלי קתולים כמוך, אבל למזלי אני פרוטסטנטי.“

“אבל אני לא, אני אישאר תמיד נשואה וחיים איתך הם חיים של חטא.“

“אנה, עד מתי תענישי אותי?“

“אני רוצה לחזור הביתה היום.“

“את לא רוצה לראות את אלהמברה?“

“אני רוצה לחזור הביתה.“

“אנה, מה קורה? למה את עושה לנו את זה?“

“אני לא טובה בשבילך ואתה לא יודע עליי כלום.“

“אז תספרי לי.“

“אני לא יכולה.“

***

חואן נכנס לרחוב. משהו הפריע. הם חיכו בקצה הרחוב וליד הבית – שלוש ניידות של Ertzaintza vitoria (המשטרה הלאומית של חבל הבסקים).

חואן עצר את מכוניתו, שוטר ושוטרת התקדמו אליהם בצעדים איטיים. אנה לא התרגשה, פתחה את דלת הכניסה והחלה לעלות במדרגות. השוטרים עקפו אותו ועלו בעקבותיה. הוא עלה אחריהם בחשש, הרי לא היה אזרח ספרדי ולא רצה להסתבך עם המשטרה הספרדית. אולי הם בכלל לא אליה, עלתה מחשבה בראשו.

הדירה של אנה שכנה בקומה השלישית בבניין של חמש קומות. היא אף פעם לא עלתה במעלית. תמיד עלתה במדרגות והוא נגרר אחריה.

פעם, כשרצה לעלות במעלית, הביטה בו בבוז. “איזה גבר אתה שלא יכול לעלות שלוש קומות? איך תגן עליי?“ שאלה בזלזול.

“נראה לי שאני זה שצריך הגנה,“ השיב.

“אני אגן עליך.“

היא פתחה את דלת הדירה והשאירה אותה פתוחה. השוטרים נכנסו וכבר לא נותרה לו ברירה. הוא נכנס פנימה. היא התיישבה על הכורסה.

“על הכורסה הזו לא יושבים!“ צעקה עליו פעם כשניסה לשבת על הכורסה. במשך השנתיים שהיו יחד, אף אחד לא ישב על הכורסה. עכשיו היא ישבה עליה, זקופה וגאה.

השוטרים ישבו על הספה, הוא הלך למטבח ומזג לו כוס יין אדום.

“הוא משתחרר בעוד יומיים,“ אמרה השוטרת.

“אני יודעת,“ ענתה.

“אנחנו לא יכולים לגרש אותו מארץ הבסקים ובמיוחד לא מוויטוריה,“ אמרה השוטרת.

“אני לא צריכה הגנה מבעלי. זה הבית שלו ושלי.“

“הוא מוגדר מסוכן.“

“לא לאשתו.“

“הוא יודע שיש גבר חדש בחייך. זה לא מפריע לך?“

“גם לו היו נשים אחרות בחייו.“

“אבל את זוכרת את סצנות הקנאה המטורפות שלו.“

“אתם דאגתם כל השנים שישב בכלא לדכא אותו. הוא היה צעיר ונמרץ כשלקחתם אותו מחגיגות המשפחה, ועכשיו הוא זקן ושבר כלי. אתם שברתם לי את הבעל, לקחתם אותו מהארץ שלנו ושמתם אותו במדריד. עשיתם ממנו עלה נידף,“ אמרה בשקט מקפיא. השנאה בערה בגופה כאש הגיהינום. “אפילו לבקר אותו לא נתתם, שלא יראו מה עשיתם לו,“ התיזה מבין שיניה.

“אני מבין אותך,“ אמר השוטר, “אבל את לא יכולה לדבר אלינו ככה, אנחנו בסקים כמוך.“

“מה אתה מבין? איך אתה יכול להבין אותי? שלושים שנה אני בלי הגבר, אהבת חיי, פרנקו הרודן מזמן הלך. אני יכולה להגיד מה שאני רוצה, אבל הימים ההם לא יחזרו.“

רחש גובר עלה מהרחוב. הוא הביט דרך חלון המטבח. הם הצטופפו ברחוב, עשרות אנשים הקיפו את הניידות ועמדו בשקט, צפופים כחומה אנושית.

השוטרת הביטה דרך החלון, היא לא התרגשה. “אני חושבת שהיינו צריכים לעצור אותך ולא אותו, את המנהיגה האמיתית,“ אמרה.

“אני חוקית ואת לא יכולה לעשות כלום. נגמרו הימים האלה,“ אמרה בזלזול (“חוקיים“ אלה אנשים שלא נחשדו כחברי המחתרת הבסקית ולא סומנו על ידי המשטרה הלאומית).

“אנחנו לא מאמינים לכם. עדיין נשארתם כמו שהייתם, טרוריסטים רוצחים,“ אמר השוטר.

“תיזהר בדבריך. המדים היפים האלה לא נותנים לך את הזכות להאשים אותי בדברים כאלה.“ היא הצביעה על הטלפון שהיה על השולחן. “הכול מוקלט, טכנולוגיה חדשה,“ אמרה בחיוך ומשכה בכתפיה.

השוטר האדים מכעס, השוטרת תפסה את זרועו בכוח. “באנו רק להזהיר אותך,“ אמרה. “בוא, הולכים,“ אמרה לשוטר והחזיקה בזרועו. הוא הלך אחריה, כועס.

שני השוטרים ירדו למטה, האנשים עמדו מולם כחומה. בשביל חואן מדובר היה במחזה סוריאליסטי. זה היה כוחם של האנשים מול המשטר. השוטרים חיכו בסבלנות. לאחר דקות ארוכות הוציאה אנה את ראשה מחלון המטבח הפונה לרחוב ועשרות האנשים החלו להתפזר בשקט. השוטרים נכנסו לאחת הניידות והניידות נסעו.

“מה זה היה?“ שאל חואן.

“אני לא יכולה לספר לך,“ השיבה.

“את מפחידה אותי,“ אמר בשקט ומזג כוס נוספת.

“אתה לא בסקי ובכלל לא אזרח ספרדי. אין לך מה לפחד.“

“מאיפה הגיעו כל האנשים האלה?“

היא היססה דקות ארוכות, לבסוף התחילה לדבר בשקט. “האנשים מעריצים את בעלי. הוא היה מהמתונים במחתרת הבסקית – אט“א. הוא לא רצה להשתתף במעשי הרצח של הפלג הקיצוני. הוא לא אהב את זה שהמחתרת אספה כסף מאנשי עסקים בסקיים. ‘מס מהפכה’ קראו לזה, והכריחו אותם לשלם באמצעות איומים שונים, כולל איומי רצח. הם הסגירו את בעלי. בעלי לא דיבר בחקירות והשמועה התפשטה. בכל ארץ הבסקים היו הפגנות לשחרר אותו או להביא אותו חזרה לכלא בארץ הבסקים, אבל הם העבירו אותו למדריד. הוא נשפט לחמישים שנה. אנשים כעסו על המשטר, אבל הוא ביקש מהם להפסיק והפך לקדוש בעיניהם. אחרי שלושים שנה בכלא הוא עומד להשתחרר. הוא מנהיג נערץ על כולם.“

“את אוהבת אותו?“ שאל.

“הוא הגבר הראשון שלי, אהבת חיי.“

“ותחזרי לחיות איתו?“

“אני לא יודעת אם אוכל להיות איתו, אחרי שלושים שנה הוא גבר זר. אצטרך לבדוק אם האהבה תנצח או שנשכחה.“

“ומה יהיה איתי?“

“אני לא יודעת,“ אמרה.

“אוכל לקבל חיבוק?“

“אמרתי לך שזו הפעם האחרונה שאתה נוגע בי או רואה אותי בלי בגדים. בטח שלא נוכל לישון יחד, יש לי בעל ויש לי תפקיד בחיים.“

“כל הזמן ידעת שזה הולך להיגמר.“

“כן.“

“אז כל מה שקרה בגרנדה היה משחק?“

“לא ידעתי איך לספר לך על המצב.“