מינקת רבקה

הקדמה

אני מדמיינת אותה צועדת צעדים בטוחים ומהירים לכיוון בית הכנסת — האלטנוישול — ברחוב הצר והמרוצף אבנים. כדרכן של תמונות ישנות, התמונה תחילה מטושטשת מעט וצבועה בצבעי שחור ולבן, אך ככל שאני מבקשת להתמקד בה היא מתבררת ומתחדדת; רק הצבעים נשארים לצערי בגוני האפור. קשה לי לצקת ממשות של צבע אמיתי לתמונה בת יותר מ־400 השנים: לרחוב שבו היא צועדת, לבגדיה וגם לעיניה — האם הן כהות או בהירות? משהו בי אומר לי שהן חייבות להיות כחולות: עיניים כאלו, שמשתקפים מהן תבונה רבה ושקט, ודאי נראו כעיניה של אימי, אבל אין לי באמת דרך לדעת.

הזמן הוא כנראה יום השבת. תחילה אני רואה אותה כשחבילת ספרים אחוזה תחת בית שחייה — ומייד אני תוהה: האם היה עירוב שהקיף את רחוב היהודים בפראג באותם ימים, ושאפשר לה לשאת ספרים בשבת? אבל אז אני נזכרת שבדרשותיה היא מרבה לצטט מן הזיכרון, מניחה למילים לבטא את הרעיון בכללותו, ולאו דווקא נצמדת לנוסח המקורי, ועל כן אולי היא הולכת לבית הכנסת בידיים ריקות.

האם היא הולכת לתפילות הבוקר — ואם כך בכל זאת יש סידור בידה — והדרשה תתקיים לאחר התפילה? ואולי תישא את הדרשה בשעות אחר הצוהריים? והאם תפקידה מצטמצם לדרשות שהיא נושאת עבור נשות הקהילה בענייני אגדה ומוסר? או שמא היא מלמדת אותן גם הלכה, ומשיבה על שאלות הלכתיות שמתעוררות מעת לעת אצל נשות הקהילה? והאם היא משמשת גם חזנית בעזרת הנשים — עוזרת לנשים לעקוב אחרי התפילה המתנהלת בבית הכנסת ומפרשת להן את המילים הקשות בלשון הקודש? גם את התשובות על השאלות האלו כנראה לא נדע לעולם.

בדרכה לבית הכנסת היא פוגשת אנשים ונשים מוכרים ומקדימה להם שלום, והם מחזירים לה ברכה. היא אישה גדולה — גם אם היא נדמית לי כאישה קטנת קומה וצנומה — ויוצאת דופן, אבל יהודי פראג בני הזמן מורגלים לפגוש ברחובות עירם אנשים גדולים ויוצאי דופן: המהר"ל — ר' יהודה ליווא בן בצלאל; הרב שלמה אפרים לונטשיץ, שמוכר בזכות ספר דרשותיו לתורה, 'כלי יקר'; הרבנים בני משפחת הורוויץ הידועה, שאחד המפורסמים שבהם, ר' ישעיהו הלוי, השל"ה, עתיד היה לחזור להתגורר בפראג בתוך שנים מעטות ולכהן כרבה; הרב ואיש המדע דוד גנז ועוד רבים אחרים. הרבנית והדרשנית רבקה בת מאיר טיקטינר, שבאותם ימים העלתה על הכתב את דרשותיה בספר שהעניקה לו את השם 'מינקת רבקה', ושדמותה הצטיירה בדמיוני, הייתה אחת מהם.

אומנם רוב דמויות המופת שחיו בפראג בשנות חייה או בסמוך להן, לפחות אלו ששמען הגיע עד אלינו, היו גברים. את רוב הנשים בנות העיר הידועות לנו זכינו להכיר מן הכתובות שהשתמרו על מצבותיהן בבית הקברות העתיק בעיר. בכתובות הללו נזכרים שם האישה ושמות כמה מבני משפחתה הקרובים — על פי רוב אביה ואישהּ — שנות חייה ומעשים שהצטיינה בהם. אלמלא השתמר לנו המידע הזה שנכתב על הנשים לאחר מותן, כנראה לא היינו יודעים עליהן דבר וחצי דבר; אפילו שמותיהן לא היו מגיעים אלינו.

ובאמת שנים רבות לא ידענו עליהן דבר, ורובנו גם לא ביקש לדעת עליהן. ר' שלמה אפרים לונטשיץ, מהר"ל מפראג, השל"ה הקדוש, דוד גנז ורבים אחרים — מפראג ומאין־ספור קהילות אחרות — הותירו אחריהם שפע כתבים, אוצר עשיר של חוכמה ומנהגים. איזה עניין יכלו לעורר בנו הנשים שחיו לצד הגברים הללו? אם חשבו עליהן התייחסו אליהן כאל האימהות, האחיות או הבנות של אותם אישים. על המשרתות שבישלו את מזונם וניקו את בתיהם, ועל הנשים שחלפו על פניהם ברחובה של העיר או ישבו מעבר למחיצה בבית הכנסת בשעה שהם התפללו, כנראה לא חשבו כלל. אומנם הן סיפקו לאותם גברים ידועי שם סביבה שהצמיחה אותם כאנשים גדולים, אבל מה עליהן עצמן? רק לאחר שהתחוללו בעולם מהפכות גדולות התעורר עניין גם בנשים אלו. לכן כשאנו מבקשים לדמיין את רחובותיה של פראג היהודית במפנה המאה השבע עשרה, בזמן שבו עשתה רבקה בת מאיר טיקטינר את דרכה לבית הכנסת לשאת דרשה בפני נשות הקהילה, קל לנו הרבה יותר למלא את התמונה בדמויות גברים, בהווייתם על מכלול מרכיביה. לא רק הצבעים חסרים לנו כדי למלא את התמונה; התמונה חסרה גם מפני שכמעט אין בה נשים.

העניין בנשים הללו התעורר בי לפני שנים רבות, ולמזלי זמן לא רב קודם לכן החל גם המחקר ההיסטורי למצוא בהן עניין ולבקש להתבונן בתמונת העבר המלאה, שהנשים הן חלק ממנה. באופן אישי התעניינתי בעיקר בעולמן הדתי והרוחני ולא בעניינים אחרים שהעסיקו אותן בחייהן, כנראה מפני שזהו העולם שהעסיק ומעסיק אותי במידה רבה, וגם מפני שתהיתי אילו מן האופקים שאני — ונשים רבות אחרות בנות דורי — רוצות למתוח כגבולות חיינו הדתיים הם בגדר חידוש שצמח על רקע תקופתנו, ואילו הם המשך של מסורות ישנות.

העולם שהתגלה לי במהלך שנים של מחקר, עשיר ומגוון יותר משציפיתי לגלות. נחשפתי לדתיות עמוקה ולשאיפות רוחניות גבוהות שאפיינו את כלל נשות התקופה, ולצידן לשלל פרקטיקות דתיות — שחלקן ייחודיות לתקופה וחלקן התמידו עד ימינו. על רקע תמונת עולמן של הנשים בחברה המסורתית־האשכנזית בכללן הזדהרו דמויות של נשים יוצאות דופן שהשתמרו במקורות באופן המאפשר לנו עד היום לגעת בהן באופן ממשי יותר — להכיר את שמן, את מקומן, את שנות חייהן, חלק ממעשיהן ואפילו משהו מהווייתן הפנימית, ממחשבותיהן ורגשותיהן.

אחת הבולטות שבנשים הללו עומדת בלב הספר הזה: רבקה בת מאיר טיקטינר, אישה מרתקת שחייתה בפראג במפנה המאה השבע עשרה ומחברת הספר הראשון מפרי עטה של אישה יהודייה שהגיע לידינו: ספר המוסר 'מינקת רבקה', שראה אור לראשונה בפראג בשנת 1609, ושזיכה אותה בתואר הסופרת היהודייה הראשונה.

במבוא לתרגום הספר 'מינקת רבקה' יתוארו הסביבה שבה חייתה רבקה בת מאיר, פראג הקוסמופוליטית במפנה המאה השבע עשרה, והמאפיינים העיקריים של חיי הדת והרוח של הנשים היהודיות שבקרבן פעלה — אלה שבפניהן דרשה בבית הכנסת של פראג, ושעבורן חיברה את ספרה. בהמשך המבוא יוצג הספר 'מינקת רבקה' ויידונו הרעיונות המרכזיים העולים ממנו. לאחר מכן יובא החיבור בתרגום מיידיש לעברית ובלוויית הערות, שעיקרן הפניות למקורות שעליהם התבססה המחברת, ובירור הבדלים בין המקורות הללו כשלעצמם לבין האופן שבו שילבה אותם המחברת בספרה.

רבים היו השותפים למאמץ להביא את החיבור הזה לידי סיום, ואני שמחה להודות להם.

ראשונה לכולם — מורתי משכבר הימים פרופ' חוה טורניאנסקי, שיזמה את תרגום 'מינקת רבקה'. חוה האמינה ביכולתי לתרגם את הספר מיידיש לעברית גם כשאני עצמי פקפקתי בכך, ואני מקווה שהתרגום המוגמר מצדיק את האמון שנתנה בי. התרגום של טקסט שנכתב ביידיש עתיקה מאתגר במיוחד, שכן רבים מהביטויים שהמחברת השתמשה בהם אינם מוכרים עוד, וחלקם נתונים בהקשר תרבותי זר לנו. בתרגום נעזרתי הרבה בחוה, שאין בקיאה כמוה ביידיש העתיקה. היא אומנם מוצגת בפתח הספר כיועצת מדעית, אבל הייתה הרבה יותר מכך. הליווי הקרוב שלה, הנכונות לסייע בכל עניין ומעל הכול — החום האנושי, הם שאפשרו לי להשלים את החיבור הזה. אני מודה לה מקרב ליבי על עזרתה הרבה, ומברכת אותה באריכות ימים בבריאות טובה. אם נותרו שיבושים בתרגום — הם כמובן באחריותי שלי.

השושבינה שקישרה בין כל הצדדים המעורבים בהוצאת הספר הזה לאור, מאז ראשית העבודה ועד השלמתה, היא ד''ר רבקה גולדברג, שטרחה בלא לאות להפוך את החזון למציאות. המרכז לחקר האישה ביהדות על שם פניה גוטספלד הלר באוניברסיטת בר־אילן היה גב אקדמי וכלכלי להשלמת החיבור הזה. פרופ' יעל שמש, ראש המרכז הקודמת, ופרופ' לילך רוזנברג־פרידמן, ראש המרכז הנוכחית, ליוו את המיזם מתחילתו ועד סופו. ד''ר יצחק פס, המזכיר האקדמי של המרכז, ניצח על המלאכה ביעילות ובמקצועיות ראויות להערכה. עורכת הלשון ורדה לנרד לא רק ניקתה שיבושים וסייעה להבהרת הנוסח וחידודו, אלא גם תרמה שפע עצות בתחום התוכן. אנשי הוצאת 'כרמל' הפכו את כתב היד לספר הנאה והמכובד שאתם אוחזים בו. יבורכו מר ישראל כרמל, העומד בראש ההוצאה, ועובדי ההוצאה שטרחו על התקנת הספר, וכן גב' יהודית שטרנברג על העימוד המקצועי והנאה. לכולם תודתי העמוקה.

תרגום ספר שבליבו המשפחה לא יכול היה לבוא לעולם ללא הגיבוי של האנשים הקרובים לי ביותר. אישי, מוטי בנמלך, סייע כתמיד בתמיכה ובעצה. בתי אביה ציירה בכישרון רב את הציור המעטר את עטיפת הספר. זכיתי שעליה, כמו על אחיה ואחיותיה — רוני, טל, יותם מאיר, איתי ויואב — אני יכולה לומר בלב שלם את מילותיה של רבקה בת מאיר: 'אשרי העץ אשר הצמיח פירות כאלה'.

אימי האהובה, רחל חובב, שתמיד הייתה בעיניי מופת ללמדנות ולמידות טובות, ליוותה את הספר לכל אורך שנות העבודה עליו. לצערי היא הלכה לעולמה בב' בטבת תשפ''ד ולא זכתה לברך עימי על המוגמר. יהיו הספר הזה והתורה שבוקעת מתוכו לעילוי נשמתה.

בע"ה, אפרת, תמוז התשפ"ד

מבוא¹

'אישה צדקת מגדלת איש צדיק': רבקה בת מאיר טיקטינר וספרהּ 'מינקת רבקה'

במפנה המאה השבע עשרה חיברה רבקה בת מאיר טיקטינר מפראג את ספר המוסר לנשים 'מינקת רבקה', ספר ביידיש המחזיק שלושים ושישה דפים. על אף היקפו המצומצם אין להמעיט בערכו. זהו הספר הראשון שכתבה אישה יהודייה או לפחות הראשון שהשתמר והגיע לידינו, ועל כן 'מינקת רבקה' הוא מקור בעל חשיבות יוצאת דופן.

הניסיון העכשווי לכתוב את ההיסטוריה הנשית, בעיקר זו של תקופות קדומות, נתקל שוב ושוב בבעיית היעדר המקורות שנכתבו בידי נשים ומנקודת המבט של נשים. בעיה זו מחייבת את ההיסטוריונים לחלץ בזהירות וביצירתיות את הקול הנשי מתוך מקורות שכתבו גברים, לזהות גילויים עקיפים ומרומזים של השקפה או של רגש נשיים. ספר שנכתב כולו בידי אישה ובעבור נשים הוא אפוא אוצר יקר ערך המספק לנו הצצה נדירה לעולמה הפנימי של יהודייה מלומדת שחייתה בעת החדשה המוקדמת.

האם ובאיזה אופן היה עולמן הפנימי של הנשים באותם ימים שונה מזה של הגברים? בדברים הבאים אתחקה אחר דמותה של מחברת הספר, רבקה בת מאיר טיקטינר, אתאר את הסביבה — הנוכרית והיהודית — שבה חייתה ופעלה, ואציג את מקומה כאישה מלומדת בקרב בנות זמנה. לאחר מכן אעמוד על האופן שבו תפסה את המהות הרוחנית של האישה ואת תפקידיה הדתיים, ואשווה בין תפיסותיה בנושאים אלו לבין התפיסות שהיו מקובלות באותה תקופה בספרות הרבנית — שכותביה היו כמובן גברים.

'הרבנית הדרשנית': קווים לדמותה של רבקה בת מאיר

המידע הביוגרפי על אודות רבקה בת מאיר טיקטינר מועט. על מצבתה בבית הקברות העתיק בפראג נכתב:

רבקה בת מהר"ר [מורנו הרב ר'] מאיר טיקאטין

נפטרה כ"ה ניסן לפרט ר־ב־ק־ה־ ה־א־ב־ן־ הזאת ת־נ־צ־ב־ה־

רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כֻּלנה:

בטח בה לבנו כאביגיל בחייה בזכותה להגינה:

קרבן כליל כאיל במוֶת לכפרה ניתנה:

היתה דורשת יום וליל לנשים בכל קריה נאמנה:

זלגה עין כל נפיק ועייל [כל היוצא ובא] כאשר נגנזה ונטמנה:²

מן הדברים עולה כי רבקה בת מאיר הלכה לעולמה בשנת שס"ה (1605),³ וכי אביה היה מלומד ובן העיר טיקטין (Tykocin), הסמוכה לביאליסטוק, בצפון־מזרח פולין.⁴ בהקדמת המוציא לאור של ההדפסה הראשונה של הספר נוסף לשם אביה הכינוי 'הגאון',⁵ הרומז ששימש ראש ישיבה, אבל מאחר שבאקרוסטיכון לשיר שחיברה רבקה הוא נזכר בלוויית התואר מהר"ר (מורנו הרב ר') בלבד, הסיקה פראוקה פון רוהדן — המהדירה של 'מינקת רבקה' בתרגום לאנגלית — כי אפשר שהכינוי גאון הוצמד לשמו בטעות.⁶ מכל מקום אביה אינו מזוהה עם דמות רבנית מוכרת. גם מועד הגעתה של רבקה בת מאיר לפראג אינו ידוע.⁷

בית הקברות היהודי בפראג

בשולי הרובע היהודי של פראג, רובע יוספוב, נמצא בית הקברות העתיק של קהילת יהודי פראג. המצבה הקדומה ביותר שהשתמרה בו היא מצבתו של ר' אביגדור קרא, משנת 1439, אך יש הסבורים שהמקום החל לשמש בית קברות ליהודי הקהילה מאות שנים קודם לכן. מכיוון שלא התאפשר לקהילה, שגדלה ושגשגה, להרחיב את שטח בית הקברות, כוסו הקברים במהלך הדורות באדמה ובשכבות חדשות של קברים, ובסך הכול יש במקום שתים עשרה שכבות של מצבות זו על גבי זו. בית הקברות, ששטחו מצומצם יחסית, צמח אפוא לגובה יותר מאשר לרוחב. כיום יש בו כ־12,000 מצבות גלויות, הניצבות זו לצד זו בצפיפות רבה, ויש המעריכים כי במשך השנים נקברו בו כ־100,000 יהודים. המצבה המאוחרת ביותר שנמצאה בו היא משנת 1878. אפשר לראות היום במקום מצבות פשוטות, שהכתובות עליהן קצרות ותמציתיות, וגם מבנים מרשימים שעליהם כתובות מפורטות ומחורזות, ובהם נקברו מנהיגי הקהילה, רבניה ופרנסיה הגדולים.

בכתב יד השמור בספרייה הלאומית בירושלים מתועדים שמות הנפטרים שנקברו בבית הקברות העתיק בפראג בשנים 1680-1857. במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה החל משה וולף ייטלש, רשם החברה קדישא של פראג, להעתיק ולתעד כתובות מן המצבות ששרדו בבית הקברות. מפעל התיעוד של המצבות נמשך לאחר מכן, ובסך הכול תועדו אלפים רבים של מצבות, אלא שרבות מהכתובות הועתקו באופן חסר או לא מדויק. באמצע המאה העשרים ראה אור מחקרו של אוטו מונלש, ובו דיון ב־237 כתובות מצבות מבית הקברות בפראג. בספר תועדו מצבות של אישים ידועי שם רבים, ובהם כמה מבני משפחת הורוויץ המפורסמת, מהר"ל מפראג, ההיסטוריון דוד גנז, ר' שלמה אפרים לונטשיץ וכמובן רבקה בת מאיר טיקטינר, מחברת 'מינקת רבקה'. בספר תועדו גם מצבות רבות של נשים, וגלום בהן מידע רב ערך על עולמן הדתי של אותן נשים ועל דמותן כפי שהצטיירה בעיני הקהילה.

הכתובת שעל המצבה מדמה את רבקה בת מאיר לאביגיל אשת דוד, המוצגת במקרא כמי שהצטיינה בחוכמה רבה וכמי שדוד אמר עליה: 'ברוך ה' אלהי ישראל אשר שְׁלחֵך היום הזה לקראתי. וּברוּך טעמך וברוכה את אשר כְּלִתִנִי היום הזה מבּוא בדמים וְהֺשֵעַ ידי לי' (שמואל א כה, לב-לג). נוסף על כך הכתובת מדמה אותה לקורבן עולה ('קרבן כליל כאיל'), שבמותו מכפר על ישראל. לסיום נֶאמר כי מותה השפיע על מעגלים רחבים, וכי 'כל נפיק ועייל' בכה על מותה.⁸

התיאור על המצבה ש'הייתה דורשת יום וליל לנשים בכל קריה נאמנה', מקבל חיזוק מתפילת יזכור לעילוי נשמתה ב'קונטרס בית כנסת אלטנוישול בפראג':

יזכור אלקים נשמת הזקינה הרבנית מרת רבקה בת מהר"ר מאיר בעבור שנתן בעלה הר"ר [...]⁹ לצדקה וגם היתה דורשת בכל [...]¹⁰ בשכר זה תהא נשמתה צרורה בצרור החיים עם נשמותיהם של אי"ו [אברהם יצחק ויעקב] שרה רבקה רחל ולאה עם שאר צדיקים וצדקניות שבגן עדן ונאמר אמן.¹¹

אלטנוישול

אלטנוישול, בית כנסת ישן חדש, עומד ברובע היהודי, רובע יוספוב, בפראג. הוא הוקם בשנת 1270 ומתפללים בו עד היום, ולפיכך הוא בית הכנסת העתיק ביותר באירופה שעדיין פעיל.

בתחילה הוא נקרא נוי שול, כלומר בית הכנסת החדש, אך במהלך המאה השש עשרה, כאשר הוקמו בפראג בתי כנסת חדשים, היה צורך לעדכן את שמו; מכיוון שהיה אז בפראג בית כנסת עתיק יותר, שנקרא אלט שול, כלומר בית כנסת ישן, זכה הנוי שול לכינוי אלטנוישול (האלט שול נהרס בשנת 1867, ועל חורבותיו נבנה בית הכנסת הספרדי בעיר).

על פי הסבר אחר אלטנוי משקף את הביטוי העברי 'על תנאי' בהגייה אשכנזית, כלומר זהו בית כנסת על תנאי. על פי מסורת אגדית נבנה בית הכנסת מאבני בית המקדש, שהובאו מירושלים, והן שובצו בו על תנאי, מתוך אמונה שעם ביאת המשיח יוחזרו לירושלים. נוסף על כך משתקפת בשם זה האמונה שבתי הכנסת שבחוץ לארץ נבנו כולם באופן זמני בלבד, על תנאי, שהרי 'רבי אלעזר הקפר אומר, עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל [...] שלא באו אלא לפי שעה [...]' (תלמוד בבלי, מגילה כט ע"א).

בית הכנסת עוצב בפשטות ונבנה בסגנון גותי. בקמרונותיו יש חמש צלעות ולא ארבע כמקובל, כדי למנוע צורת צלב במבנה בית הכנסת, ורצפת בית הכנסת כיום היא הרצפה המקורית. בקירות הבניין שנים עשר חלונות, כמניין שבטי ישראל, ועל הקירות כתוֹבות בראשי תיבות — למשל על כותל המזרח: שייל"ת (שִׁוִּיתי ה' לנגדי תמיד) ודלמא"ע (דע לפני מי אתה עומד), על כותל המערב: גה"א ימ"ה (גדול העונה אמן יותר מן המברך), סמו"ט (סור מרע ועשה טוב) ואטלי"ס (אך טוב לישראל סלה). עזרת הנשים נבנתה כמתחם צר המקיף את עזרת הגברים, והנשים יכולות להאזין בה לתפילה מבעד לפתחים צרים.

בית הכנסת אלטנוישול הוא הראשון שנעשה בו שימוש במגן דוד כסמל יהודי. במאה הארבע עשרה התיר הקיסר קרל הרביעי ליהודי פראג להניף דגל משלהם מעל בית הכנסת, והם בחרו בדגל אדום שרקום עליו מגן דוד. במאה השבע עשרה העניק הקיסר פרידיריך השלישי ליהודי פראג דגל מבד אדום שנרקמו עליו בחוט זהב בין השאר כובע שוודי בתוך מגן דוד והמילים 'שמע ישראל'. הדגל ניתן להם כאות הערכה על השתתפותם בהגנה על העיר מפני השוודים ובמלחמת שלושים השנה. עד היום מתנוסס על עמוד גבוה בבית הכנסת דגל מן המאה השמונה עשרה שהוא העתק של הדגל המקורי.

בבית כנסת זה התפלל מהר"ל מפראג, וכיסאו שמור עבורו בקדמת בית הכנסת, כדי שבשובו עם תחיית המתים, לא יהיה עליו לתור אחר כיסא לשבת עליו. על פי האגדה הגולם הפלאי שיצר מהר"ל עדיין מוסתר בעליית הגג של בית הכנסת.

בבית הכנסת נוהגים עד היום כמה מנהגים ייחודיים. למשל החזן עומד במפלס נמוך מרצפת בית הכנסת, כדי לקיים בתפילתו את מילות הפסוק 'ממעמקים קראתיך ה" (תהילים קל, א); ובתפילת קבלת שבת חוזרים פעמיים על 'מזמור שיר ליום השבת' (תהילים צב), ככל הנראה מפני שבעבר נהגו ללוות בכלי נגינה את תפילת קבלת שבת, ועם הכנסת השבת שבו ושרו את המזמור.

שמו של בית הכנסת שימש בסיס לשם הרומן האוטופי של הרצל 'אלטנוילנד' (1902), ארץ ישנה חדשה, שהוא בתורו היה בסיס לשמה של העיר העברית הראשונה, תל אביב, שנבנתה מתוך כוונה שישן וחדש ישמשו בה זה לצד זה.

דברי זיכרון אלו מלמדים עוד פרטים אחדים על חייה של רבקה בת מאיר: היא הלכה לעולמה בגיל מבוגר ('הזקינה'), אם כי איננו יודעים בת כמה הייתה במותה ולפיכך איננו יכולים לדעת מה הייתה שנת לידתה; היא הלכה לעולמה לפני אישהּ — ששמו היה כנראה בצלאל ברוך או בצלאל הענוך¹² — ובהקשר של הצדקה שנתן לעילוי נשמתה לא נקשר לשמו תואר רבני; ומי שנתן צדקה לעילוי נשמתה היה אישהּ בלבד ולא צאצאיה. אין להסיק מכך שלא היו לה ילדים, שכן בספרה היא הזכירה דברי תפילה על נכדיה; היו שהסיקו מכך שילדיה הלכו לעולמם לאחר שהשאירו ילדים אחריהם, אך אפשר גם שילדיה התגוררו הרחק מפראג ועל כן לא תרמו כסף לעילוי נשמתה בקהילת פראג.¹³

דברי הזיכרון על רבקה בת מאיר הנוגעים להיותה 'דורשת יום וליל לנשים' ו'דורשת בכל' מצטרפים לכינויים 'דיא אשה החשובה הרבנית הדרשנית', שהעניק לה המוציא לאור של ההדפסה הראשונה של 'מינקת רבקה' בשער הספר.¹⁴ הכינוי רבנית ניתן בדרך כלל לאשת הרב, אך כאמור ככל הנראה לא שימש אישהּ של רבקה בת מאיר בתפקיד רבני, ומכאן שהתואר רומז כנראה לסגולותיה שלה כמלומדת שהייתה בקיאה בספרות הקודש. אומנם שימוש כזה בתואר רבנית אינו שכיח במקורות, אך ייתכן בהחלט שמקצת הנשים שכונו במקורות רבניות קיבלו תואר זה בזכות עצמן. למשל אפשר שאותה 'רבנית מכובדת' שבדקה את ספר 'מצוֹת הנשים' שהדפיס קורניליו אדילקינד בוונציה בשנת שי"ב (1552), ונתנה לו את הסכמתה — לצד הסכמתו של רב גדול — זכתה לכינוי זה בשל הידע ההלכתי שלה עצמה.¹⁵

תבנית נוף חייה

רבקה בת מאיר טיקטינר חייתה ופעלה בפראג בעיצומה של התקופה המכונה תור הזהב השני של פראג, תקופה שבה זכתה גם הקהילה היהודית לשגשוג חומרי ורוחני. תקופה זו החלה עם הכתרתו של מקסימיליאן השני לבית הבסבורג — בשנת 1562 למלך בוהמיה, בשנת 1563 למלך הונגריה ובשנת 1654 לקיסר האימפריה הרומית הקדושה — ונמשכה בימי שלטונו של בנו רודולף השני (1576-1612); בשנותיו האחרונות של רודולף השני נחלש שלטונו, סמכויותיו עברו בהדרגה לאחיו הצעיר מתיאוס, ואחרי מותו הוכתר מתיאוס לקיסר האימפריה. בשנת 1618 נקלעה פראג עם שאר מדינות האזור למלחמת שלושים השנה, ובכך הגיעו לקיצן עשרות שנים של צמיחה ושגשוג.

בשנות הפריחה הפכה פראג לבירתה של אימפריה גדולה ולמרכז קוסמופוליטי, והתאפיינה בגידול אוכלוסין מרשים, בקליטת מהגרים מערים וממדינות אחרות ובמידה מסוימת של סובלנות דתית כלפי הנצרות הפרוטסטנטית. האווירה התרבותית הייתה מגוונת. חצר הקיסר תמכה במדעים האמפיריים ובמתמטיקה, לצד האלכימיה, האסטרולוגיה והמאגיה, ואף באומנויות.

הקהילה היהודית התקיימה בין שני כוחות שהתגוששו זה עם זה. הבורגנות ראתה בה יריבה מרה המתחרה על אותם משאבים כלכליים, וביקשה להחלישה ואף לסלקה מן העיר. בהשפעת הבורגנות גורשו יהודי פראג פעמיים באמצע המאה השש עשרה, בשנת 1541 ובשנת 1557; אומנם הגירושים היו זמניים, אבל הם זעזעו את הקהילה והעידו על שבריריות מעמדה. בשנת 1602 הגישו ראש העיר וחברי מועצת העיר לקיסר בקשה ארוכה ומנומקת לגירוש נוסף של היהודים מן העיר, אך למזלם של היהודים היא לא התקבלה. מנגד האצולה וחצר הקיסר פרסו את חסותן על היהודים, העניקו להם שלל פריוויליגיות וחירויות כלכליות ותעסוקתיות, ובמשך עשרות שנים סיכלו ניסיונות לגרשם מהעיר.

החסות שהעניקו חצר הקיסר ומשפחות אצולה ליהודים, תמורת מיסים גבוהים שאלו שילמו, הביאה לגידול מרשים באוכלוסייתה היהודית של פראג. אזורים בלתי מיושבים ברובע היהודי התמלאו, והרובע התרחב מעבר לשטחו המקורי, בזכות רכישת בתים של תושבים לא יהודים. על פי הערכה, משנות השמונים של המאה השש עשרה עד שנות העשרים של המאה השבע עשרה הכפילה הקהילה היהודית בעיר את גודלה. ערב הגירוש בשנת 1541 מנתה הקהילה כ־1,300 יהודים, לאחר הגירוש צנח מספרם ובעיר היו פחות מ־300 יהודים, אבל בתחילת המאה השבע עשרה כבר הגיע מספרם לכ־5,000. בתקופה זו היו יהודי פראג לקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה; רק קהילות אמסטרדם וסלוניקי המרוחקות היו גדולות ממנה.

הקשר הטוב עם חצר הקיסר בא לידי ביטוי בשני אירועים היסטוריים, שיהודי העיר נהנו להתרפק עליהם. האחד היה ביקור מלכותי של הקיסר מקסימיליאן ושל רעייתו ברובע היהודי בפראג בשנת 1571, וכך תיאר את האירוע הכרוניקן בן העיר דוד גנז (1541-1613): 'הקיסר החסיד מקסימיליאן זצ"ל [זכר צדיק לברכה] לאהבתו ולתשוקתו אל היהודים להראות אליהם חסדו ואמִתו עבר הוא בכבודו ובעצמו עם אשתו הגבירה מרים בת קיסר קראלוס ועם חשובי גדולי שריו ויועציו תוך אמצע רחוב היהודים אשר בעיר פראג'.¹⁶

הערות

1 מבוא זה מבוסס על: ימימה חובב, עלמות אהבוך: חיי הדת והרוח של נשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה, ירושלים תשס"ט; הנ"ל, '"אישה צדקת מגדלת איש צדיק" — רבקה בת מאיר טיקטינר וספר "מינקת רבקה"', מסכת, יד )תשע"ט(, עמ' 134-99 ; הנ"ל, 'צרכניות הסדקית: חינוך בנות ונשים באשכנז בראשית העת החדשה', עת־מול, 246 (סיוון תשע"ו), עמ' 6-4.

2 אוטו מונלש, כתובות מבית העלמין היהודי העתיק בפראג, ירושלים תשמ"ח, עמ' 161, כתובת 61.

3 כפי שעולה בגימטרייה ממניין האותיות המסומנות — 'רבקה האבן'. על הזיהוי המוטעה של שנת פטירתה כשנת ש"י ראו: חנא שמרוק, ספרות יידיש בפולין, ירושלים תשמ"א, עמ' 56.

4 היו שהסיקו מכך שגם רבקה עצמה נולדה בטיקטין. ראו: שם. אך הדבר אינו מחויב. אזכור שם העיר טיקטין בשמו של אביה עשוי ללמד דווקא שעזב את העיר במהלך חייו, ועל כן המשיך לשאת את שם מקום מוצאו ככינוי, כפי שציינה חוה טורניאנסקי באשר לכינויו של אישהּ של גליקל, חיים האמל: '[זהו] שם מקום שצורף לעיתים לשמו הפרטי (חיים) אחרי שיצא משם והתיישב במקום אחר — כי מה יועיל הכינוי האמל כשיושבים בהאמל?'. ראו: גליקל: זיכרונות 1691-1719, ההדירה ותרגמה חוה טורניאנסקי, ירושלים תשס"ו, עמ' ט. צירוף שם מקום המגורים ככינוי מזהה ניתן לגברים ולא לנשים, כך שטיקטין אכן עשויה לציין את מקום מוצאו של אביה.

5 רבקה בת מאיר טיקטינר, מינקת רבקה, פראג שס"ט, דף א ע"א.

6 Rivkah bat Meir, Meneket Rivkah: A Manual of Wisdom and Piety for Jewish Women, ed. Frauke von Rohden, trans. Samuel Spinner, Philadelphia, PA 2008, p. 5

7 חנא שמרוק ציין כי סגנונה וקטעי מידע העולים מדבריה משקפים רקע פולני מוצק, והעלה את האפשרות שהספר נכתב עוד בהיותה בפולין, אך אפשר גם שכתבה את הספר בהיותה בפראג. ראו: שמרוק (לעיל, הערה 2), עמ' 58; וראו עוד: פון רוהדן (שם), עמ' 5-6. על פראג בתקופתה של רבקה ועל קהילת יהודי פראג באותה עת ראו: Rachel L. Greenblatt, To Tell Their Children: Jewish Communal Memory in Early Modern Prague, Stanford, CA 2014; אורית רמון, מהר"ל באור חדש: זהות יהודית בסדר עולם משתנה, ירושלים תשע"ז, עמ' 56-76, 169-174.

8 על היתרונות והמגבלות של השימוש בכתובות של מצבות ללימוד על הנפטר ועל החברה בכללה ראו: חובב, עלמות אהבוך (לעיל, הערה *), עמ' 468-466.

9 כמה אותיות מחוקות.

10 אותיות מחוקות.

11 יעל לוין, שמחת תורה ליד לרבקה טיקטינר, ירושלים תשס"ה, עמ' 8, הערה 3.

12 כך על פי פון רוהדן (לעיל, הערה 5), עמ' 7, כנראה על סמך פענוח האותיות המחוקות ב'קונטרס בית כנסת אלטנוישול בפראג' (ראו לעיל, הערה 8).

13 מינקת רבקה, דף ח ע"א. פראוקה פון רוהדן הציעה שילדיה הלכו לעולמם. ראו: פון רוהדן (שם). מעניין לציין כי בתפילתה על ילדי ילדיה היא ביקשה לזכות לראותם עושים מעשים טובים: הולכים לבית הכנסת, מתפללים, ונוהגים כבוד בתלמידי חכמים. מההסתפקות במעשים אלו ומכך שלא התפללה שילמדו תורה אפשר אולי להסיק שהיו לה רק נכדות ולא נכדים.

14 מינקת רבקה, דף א ע"א.

15 כך נכתב בחתימת הספר: 'אונ' הוטש בֿור וואל לושן אובר זיהן איין ורומן רב אונ' איין קושטליכֿי רבּיצין' (ומצא לנכון לתת לרב צדיק ולרבנית חשובה לבדוק אותו קודם). דמות נשית אחרת ממרחב גיאוגרפי אחר שכונתה רבנית בזכות למדנותה היא המשוררת פריחא בת ר' אברהם בר אדיבה ממרוקו, בת המאה השמונה עשרה. ראו: יוסף שטרית, 'פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח', פעמים, 4 (תש"ם), עמ' 84-93; הנ"ל, 'פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממארוקו במאה הי"ח', שם, 55 (תשנ"ג), עמ' 124-130.

16 דוד גנז, צמח דוד, מהדורת מרדכי ברויאר, ירושלים תשמ"ג, עמ' 405.