להב החרמש 4 - ליקוטים

המכה הראשונה

חותכים באוויר בביטחון עצמי קליל,

הרגע שבו אתם מכים לראשונה,

אוחזים בגרזינכם

כמו שלטתם באמנות הליקוט.

 

ואלה שמולכם נמלאים תדהמה.

לא להם לדמיין מהו צעדכם הבא.

יציבתכם מאוזנת ושקולה כמו של רקדן,

אתם מחוללים באכזריות בקרבם;

כוכב הכוכבים הרושף,

אשדות גלימתכם מתנחשלים ארצה

בממטרי זהב.

 

אך זאת לא האמת.

 

ערככם אינו חשוב

בעיני מי שחשובים כעת לכם.

אתם אכן לא יותר מכתם שמש זעיר

בעיני אחרים שהם כמוכם.

גרגיר חסר חשיבות.

ובהניפכם את הגרזן לראשונה,

הם לועגים לכם.

 

אתם מנסים להיות גדולים מזלזולם,

להשיג תשומת לב גם לפרט קטן.

למצוא חן בעיני הוותיקים,

שאף פעם לא מזקינים.

לזכות בכבוד מהצעירים,

שחיסלו את עלומיהם במו ידיהם.

להצדיק את השחצנות

שבאה עם הגאווה

על שנבחרתם.

 

אך גם זאת לא האמת.

 

שנים יעברו בטרם תלמדו את האמת:

מי שנערצים עליכם הם רק משרתים

של הקולקטיב שאנו מטפחים.

היתה זאת בחירה שלהם לתת לנו לבחור

לפני שנים רבות מאוד.

הצופים היראים, המבועתים, הנושמים לרווחה;

הם האוחזים בשלטון,

מפעילי הבובות של מעשיכם.

 

עומדים בשורה מושלמת לפניהם,

חוד חנית,

מנופפים בגרזינינו,

כל אחד מאיתנו זהה לאחרים.

כולנו כאחד,

אחד ככולנו, ו —

 

אנו.

עוד.

נהרוג.

 

המנטרה שלנו, הדיברות שלנו,

חובתנו להזכיר לבני אלמוות שהם בני תמותה.

ללמד אותם

שמנוחת נצח אולי רחוקה,

אך אין היא אבודה.

 

מי אנחנו?

חרמשים אנחנו.

וכלי הנשק שבידינו

אינם כלל ידידינו.

כוחם ההרסני של

להבים, אלות וכדורים

קורע אותנו לגזרים מדי יום, כל יום,

נתחים־נתחים,

ומותיר בנו פצעים שלא יחלימו לעולם.

זה מה שקושר אותנו להמונים,

אך מונע בעדנו להתאחד איתם.

ועם כל ליקוט חדש,

נדמם ונישבר מחדש,

אך נחרצותנו לא תשתנה.

 

אדירה

"זה ייקח זמן," אמר לה מייקל. "בקרוב, הנערה שהיית פעם תתפורר ותיעלם אי־שם בזיכרון. את תרגישי בבית בזהותך החדשה, באופן מלא ושלם."

היה לו קל לומר זאת — מייקל היה חרמש זה חמש שנים. היא תהתה כמה זמן נדרש לו כדי "להרגיש בבית" בזהותו החדשה. עכשיו הוא היה כל־כולו פאראדיי, עד כדי כך שלא יכלה לדמיין אותו כמישהו אחר.

אני מארי. לא סוזן. היא נאלצה לחזור ולומר את זה לעצמה — כי לא היה די להציג את עצמה כחרמשה מארי קירי; היה עליה להתחיל לראות את עצמה כך. להרגיש את הדבר עצמו. הדמות הציבורית שלה היתה עניין אחד, אבל להטמיע את הדמות בתפיסה של עצמה היה עניין אחר. כמו לחשוב בשפה זרה.

"זה יפסיק להיות תפקיד שאת משחקת וייהפך להיות מי שאת," הרגיע פאראדיי. "ומרגע שזה יקרה — יש לי הרגשה שאת תהיי אדירה!"

אבל בינתיים היא לא הרגישה אדירה כלל. החודשים הספורים שבהם ליקטה לא היו ראויים לציון. הם היו תועלתניים. תפקודיים ולא יותר. היא עשתה את עבודתה, אבל עדיין ניסתה למצוא סגנון שיגדיר אותה. בלי סגנון כזה הרגישה מרושלת במלאכתה וחסרת כיוון.

זה היה הלך הרוח של סוזן — לא... של מארי — כשהגיעה לעצרת האסיף בשנת דג החרב. זאת היתה העצרת הראשונה שלה כחרמשה מן המניין. בתמימותה חשבה שיהיה קל יותר לשאת את האסיפה המורחבת של חרמשים כעת, כשהיא כבר לא סתם שוליה... אבל דבר לא היה רחוק יותר מן האמת.

רוב החרמשים הגיעו ברכבים ללא נהג — מכוניות ציבוריות, או לימוזינות חרמשים, לראוותנים שבהם — אבל מארי נהגה בעצמה בפורשה ישנה מעידן התמותה שקיבלה במתנה מבנו של אדם שאותו ליקטה. כשיצאה מהמכונית, במקום להניח לאיש משמר הלהב לקחת אותה, היא פנתה לקהל שנאסף.

"מישהו כאן יודע לנהוג במכונית לא אוטונומית, לא מונחית רשת ועם הילוכים?"

רק ידיים מעטות הורמו. היא בחרה בחור צעיר שנראה לה בן גילה. תשע־עשרה בערך. כשהבין שנבחר, התקרב, נלהב כמו גור כלבים.

"לאט־לאט, יש לה הרבה כוח," הזהירה אותו.

"כן, כבודךְ. תודה רבה, כבודך. אני אזהר, כבודך."

היא הושיטה לו את המפתחות ביד אחת וגם את היד השנייה. הוא כרע ברך לנשק את ידה, ולמראה הזה, ילדה קטנה בקהל צווחה בעונג.

"אתה יכול להשאיר את המפתחות אצל כל אחד מחברי משמר הלהב, והם כבר ימצאו את דרכם אלי," אמרה לו.

הוא קד לעברה. ממש קד קידה. היא נזכרה שמנהג הקידה החל כדרך להוכיח נאמנות — להציע לבן מלוכה את ראשך כדי שיערוף אותו. אמנם היו חרמשים שאהבו את החנופה, אבל בעיני מארי זה נראה מגוחך ומוזר. היא תהתה אם חרמש כלשהו באמת ערף את ראשו של אדם שקָד בפניו.

"לחרמשים יש בהחלט זכות יתר להטיל משימות אקראיות על אנשים אקראיים," אמר לה מייקל. "בדיוק כפי שיש לחרמשים זכות יתר לגמול להם על שירותם." היא למדה שהעניין כאן אינו תחושת עליונות אלא דרך להצדיק הענקת חסינות. כך לימד אותה מייקל להפוך את מה שעשוי להיות פריבילגיה — לחסד.

הבחור נסע לדרכו ומארי הצטרפה לתצוגת הראווה — כי זה בדיוק מה שהיה שם: מופע גרנדיוזי מכוון של חרמשים בגלימות צבעוניות, שעלו במדרגות השיש של בניין הקפיטול בעיר המסעד. העלייה במדרגות היתה חשובה לא פחות מכל דבר אחר שהתרחש בבניין, כי הזכירה לציבור עד כמה מעוררת יראה היא החרמשוּת.

תמיד ניצב ערב־רב של אנשים משני צדי המדרגות, מעבר לשתי השורות של משמר הלהב. כל צופה בקהל קיווה לתת מבט חטוף בחרמש החביב עליו. היו חרמשים שסיפקו את רצון ההמון; אחרים לא. אבל בין שחייכו או נופפו בידם, ובין שהזעיפו פנים בביקורתיות צוננת, הדבר הותיר רושם, שהיה חיוני לתדמיתה הציבורית של החרמשות.

בשעה שעלתה במדרגות, לא יצרה מארי קשר עם ההמון. יותר מכול רצתה להיות בפנים ולסיים עם החלק הזה. למרות כל החרמשים שעלו לצדה, הרגישה לפתע בודדה מאוד. היא לא צפתה מראש כמה עוצמתית תהיה תחושת הבידוד. בעצרות הקודמות שלה, כשהיתה שוליה, תמיד ליווה אותה פאראדיי. אבל הפעם לא היה בסביבה חרמש אחד חברותי, כך הרגישה.

חמש שוליות ניגשו למבחן בעצרת האביב לפני ארבעה חודשים. מארי היתה היחידה שעברה; היחידה שהוסמכה. לכן לא תוכל אפילו למצוא מכרים בין החרמשים האחרים שזו להם העצרת הראשונה, כי אין כאלה. והיא גם לא תוכל להתיידד עם שוליות, כי זה לא יתאים לרמה שלה כחרמשה ועלול להעמיד אותה באור שלילי.

אשר לשאר החרמשים, אלה היו שקועים מדי בחנופת ההמון, או שקועים מדי בעצמם, ולא יכלו להבחין בתחושת הבדידות שלה. ואולי כן הבחינו — ונהנו מכך. לא מפני ששנאו אותה — אלא מפני ששנאו את עצם הרעיון שייצגה. הם שנאו את העובדה שחרמש צעיר כמו פאראדיי, שהוסמך רק לפני כמה שנים, לקח לו שוליה. וכך מארי נשאה על כתפיה את הנטל של מורת רוחם.

היו רבים שהתענגו על מורת הרוח הזאת והתייחסו אל מארי בבוז ובביטול. אפילו כעת הבחינה בחרמשים שפזלו לעברה כי לא מצא חן בעיניהם צבע הגלימה שלה — סגול בהיר, בוהק. היא בחרה בצבע צעקני כדי להרגיז בחשאי את הוריה הטוניים, שתיעבו כל דבר שאינו בגוני אדמה דהויים. ועכשיו התחרטה, בגלל תשומת הלב הלא רצויה שמשכה הגלימה.

היא השתעשעה ברעיון לצבוע את שערה באותו צבע — אבל הספּר עיקם את הפרצוף ואמר שצמתה האחת, היפהפייה, תלך לאיבוד על רקע הבד. "כסוף!" הציע. "אוי, איזה רושם זה יעשה!"

ומארי שמעה בעצתו. עכשיו היתה צמתה הכסופה מוטלת על גב גלימתה, מתנודדת עד חצי הדרך לרצפה. היא חשבה שהמראה החדש יסייע לה להגדיר את עצמה מחדש, לא עוד בת טיפוחיו של פאראדיי אלא חרמשה בזכות עצמה — אבל עכשיו הבינה שזאת חרב פיפיות. היא ראתה חיוכים דקים ושמעה גיחוכים, ואלה העלו סומק בלחייה — דבר שהביך אותה עוד יותר, כי עכשיו הם ידעו שהצליחו לפגוע בה.

במבואה שבה נערך משתה הבוקר המסורתי, שהיה משביע עיניים לא פחות ממשביע תיאבון, מישהו דיבר איתה סוף־סוף. החרמש ווֹנֵגוּט ניגש אליה, וגלימת הג'ינס המשופשף שלו נראתה כמו פני הירח; הבד רמז לתקופה שאף אחד לא ממש זכר.

"תראו מי כאן, הקונדסית הקטנה," אמר החרמש וונגוט בחיוך. היה לו חיוך גדול שהיה יכול להיות מזויף או אמיתי, והיא אף פעם לא היתה בטוחה מה מהשניים נכון. ואשר לכינוי שלה, למארי לא היה מושג מי טבע אותו, אבל הוא נקלט והתפשט ברחבי חרמשות לב־מריקה עוד לפני שהוסמכה. הקונדסית הקטנה. סתם עוד רשעות, כי קטנה היא לא היתה, וגם לא עסקה במעשי קונדס. היא היתה נערה גבוהה ורזה שנעה בגמלוניות — רחוקה מכל קונדסות, קודרת, רצינית מכדי לעסוק במעשי קונדס כלשהם.

"הייתי מעדיפה שלא תקרא לי ככה, החרמש וונגוט."

הוא חייך את החיוך הדו־משמעי שלו. "זה סתם כינוי חיבה," אמר ומיד החליף את הנושא. "אהבתי את מה שעשית עם השיער שלך!" ושוב, האם לעג היא שומעת, או כנות? יהיה עליה ללמוד לפענח אנשים טוב יותר. אם כי החרמשים מיומנים מאוד בלהישאר בלתי מפוענחים.

היא הבחינה בפאראדיי בצד השני של החדר. הוא עדיין לא ראה אותה עדיין. ואולי העמיד פנים שלא. טוב, למה צריך להיות לה אכפת? כעת גם היא חרמשה, לא איזו ילדה קטנה שמתרפסת. לעניינים של הלב אין מקום בחייה.

"את מוכרחה ללמוד להיות פחות שקופה," לחש לה החרמש וונגוט. "עוד רגע יהיה אפשר להקרין את ההתאהבות שלך על הקירות."

"למה זה משנה? לחרמש פאראדיי אין רגשות כאלה כלפי."

ושוב החיוך. "אם את אומרת."

צליל גונג נשמע, הודיע שנותרה להם רבע שעה כדי למלא את בטנם.

"שתהיה לך עצרת טובה," אמר וונגוט והתרחק. "ותאכלי לפני שהזללנים האלה יכסחו כל מה שנמצא על השולחן."

מייקל ניגש אליה בסופו של דבר במבואה, דקות אחדות לפני שכיוונו אותם לאולם הפנימי, אבל שיחתם היתה מאולצת. שניהם היו מודעים מאוד לעובדה שמביטים בהם, שופטים אותם, מרכלים עליהם.

"את נראית טוב, מארי," הוא אמר. "אני מניח שהיתה לך עונה ראשונה טובה."

"השלמתי את המכסה שלי."

"לא היה לי ספק שתשלימי." היא חשבה שיתקרב לעוד כמה מילים אישיות, אבל במקום זאת הוא התרחק. "טוב לראות אותך, מארי."

טקסי הבוקר של העצרת נעו בין שיממון לעינוי. מנִיית השמות. עשרה לכל חרמש, שנבחרו מבין העשרות שליקט כל אחד. עשרה שמייצגים את כולם. החביבים על מארי היו טיילור וֵגה, שבנשמת אפו האחרונה הודה לה על שלא ליקטה אותו לעיני משפחתו; וגם טוּסְדֵיי ריגְל, כי אהבה לומר את השם הזה.

עד שלבסוף הגיעו לעיקר. הדיון הלוהט (והמבולגן) של העונה סב סביב השאלה איך לנהוג בעושי הצרות שבבירה הישנה. למען האמת, יותר מדיון, זאת היתה הזדמנות לשחרר קיטור.

"הנפוחים מוושינגטון ממשיכים לבחוש בקדירה, והיא הולכת ונעשית מעופשת," אמר החרמש דאגלס.

"כן, אבל זאת לא בעיה שלנו," ציינה הלהב הרם גינזבורג. "הבירה הישנה נמצא במזרח־מריקה. שהם יטפלו בזה." כלהב רם, היא תמיד השתדלה להזכיר לחרמשי לב־מריקה לא להתערב בעניינים לא להם — אבל הפעם טעתה. הבעיה לא היתה רק מזרח־מריקאית.

מארי רטנה לנוכח הזלזול בנושא מצד הלהב הרם. היא לא התכוונה שמישהו ישמע אותה, עד שמישהי לצדה — היא חשבה שזאת החרמשה סטרייסנד — מירפקה אותה. "אם יש לך דעה בנושא, השמיעי קול," אמרה. "את כבר חרמשה. זה הזמן להיות דעתנית."

"אף אחד לא רוצה לשמוע את מה שיש לי לומר."

"חה! אף אחד לא רוצה לשמוע כלום מאף אחד, אבל בכל זאת צריך לומר. ככה זה כאן."

וכך קרה שמארי נעמדה והמתינה עד שהלהב הרם גינזבורג סקרה אותה רגע לפני שדיברה.

"האם החברה הטרייה ביותר שלנו מעוניינת להתייחס לנושא?"

"כן, הוד מעלתך," אמרה מארי. "נדמה לי שהממשלה הישנה, מימי טרום־העננה, היא בעיה גם של לב־מריקה — כי הם עדיין טוענים להגמוניה לא רק על מזרח־מריקה אלא גם על לב־מריקה, מערב־מריקה וטקסס."

ואז חרמש אחר צעק בלי לקבל את רשות הדיבור. "לדרישות הקטנוניות של הוושינגטונים אין שום אחיזה במציאות! הם מטרד ולא יותר."

"אבל," אמרה מארי, "כל עוד הם מחוללים בעיות, הם מחלישים את כל מה שאנחנו מייצגים."

"העננה, זה מה שמרגיז אותם," אמר החרמש שדיבר לא בתורו, "אז שהעננה תתעסק איתם."

"זה קוצר ראות!" מארי הרהיבה עוז לומר. "אנחנו לא יכולים להכחיש שהחרמשות והעננה הן שני צדדים של אותו מטבע. אם אחת מהן מאוימת, כך גם השנייה!"

דבריה עוררו ריטון שקט של שאר באי העצרת. לא היה ברור לה אם זה טוב או רע.

"תנו לפוליטיקאים של העולם הישן לפרוק את המרירות," צעק מישהו אחר. "אם העננה מאפשרת, גם אנחנו צריכים לאפשר."

"העננה מחויבת לכבד את חירותם — גם את החירות לשבש," אמרה מארי. "אבל עלינו לא חלה חובה כזאת. וזה אומר שאנחנו יכולים ממש לעשות משהו בעניין."

הלהב הרם גינזבורג שילבה את זרועותיה. "אז מה החרמשה הנכבדה קירי מציעה שנעשה?"

כל העיניים הופנו אליה. מבוכה ומודעות עצמית הסתערו עליה כמו גל אדיר של מי סתיו.

"אנחנו... אנחנו נעשה מה שהעננה לא יכולה לעשות. אנחנו נפתור את הבעיה..."

דממה. ואז, מצדו השני של החדר, חרמש אחר הרעים בקול מהדהד במיוחד. "יכול להיות שהקונדסית הקטנה סוף־סוף מצדיקה את שמה?"

זה עורר בקהל צחוק כה גדול עד שהדיו הכו ברחבי האולם. מארי ניסתה לעמוד בכך בכבוד, אבל הרגישה שרוחה קורסת.

ברגע שהצחוק שכך, הלהב הרם גינזבורג, בעודה מצחקקת, דיברה אליה בנימה מתנשאת במיוחד. "סייפנית מתחילה שלי, יציבות החרמשות נובעת מעקביות ומשיקול דעת. בחוכמה תעשי, החרמשה קירי, אם תהיי פחות... קיצונית."

"מילים כדורבנות!" חיזק מישהו.

תם ונשלם. הלהב הרם עברה לנושא הבא שעל סדר היום והשיחה פנתה לדיון בשאלה אם יש לאסור על חרמשים לאמץ לעצמם שם משפחה זהה לזה של חרמש אחר שעדיין חי, כי זה היה מקור לבלבול תמידי בין החרמשים ארמסטרונג, ארמסטרונג וארמסטרונג.

מארי פלטה נשיפה בשיניים חשוקות, שנשמעה כמו שריקה. "טוב, זה היה חסר טעם."

"מסכימה," אמרה החרמשה סטרייסנד, "אבל היה משעשע."

זה הרגיז את מארי עוד יותר. "לא באתי הנה כדי לבדר את כולם."

החרמשה סטרייסנד שלחה בה מבט ביקורתי. "ילדונת, אם את לא מסתדרת עם קצת ירידות, אין לך מה לחפש כחרמשה."

מארי החליטה מיד שלא תמשיך לדבר. היא הביטה בפאראדיי שנמצא בצד השני של האולם. הוא אפילו לא הציץ לעברה. האם הופעתה הביכה אותו? אולי היה שבע רצון שהשמיעה את דעתה? למען האמת, לא היה אפשר לדעת. הוא לא נקף אצבע כדי לתמוך בה, אבל למה היא מתפלאת? עם כל הקושי שלה להודות בכך, מייקל צדק שהרחיק את עצמו ממנה — ולא רק בגלל שמועות ורכילות — אלא משום שהיא צריכה לבסס את עצמה בלעדיו. אבל עם קהל כזה, איך תוכל לעשות משהו שיפיק תגובות שאינן גיחוכים, נחרות בוז וזרועות שלובות על החזה?

"חרמשים הם דמויות פועלות," אמר פאראדיי בתקופת חניכתה והוסיף בחיוך שובבי, "ולא רק מפני שיצרו דמויות פעולה שלנו."

הוא צדק. חרמש נדרש לפעול בהחלטיות וללא היסוס — גם אם זה קשה. אם מארי מתכוונת להוכיח את עצמה, הבחירות שלה צריכות להיות עוצרות נשימה עד כדי כך שלחרמשות לא יישאר אוויר כדי לצחוק.

 

מארי חיה לבדה. רוב החרמשים חיו לבדם. לא היה שום דיבר שחייב התבודדות. הציווי "לא תעשה לך בני זוג וצאצאים" לא אמר שאסור שיהיו לך או מאהבת או חברים קרובים. אבל מארי גילתה את מה שרוב החרמשים ידעו זה מכבר: מי שבוחר לחיות עם חרמש אינו חבר קרוב שהייתם רוצים לחלוק איתו את ביתכם.

היו חרמשים צעירים שחזרו לבית נעוריהם, אבל זה לא החזיק מעמד אף פעם. מארי לא היתה מסוגלת לחזור לגור עם ההורים, גם אילוּ לא היו חברים באותה כת טוּנית מגוחכת. היא התקשתה לדמיין את עצמה שבה הביתה אחרי ליקוט ונאלצת להתמודד איתם. כן, ליקוט הוא מטלה חיונית, כמעט מקודשת, למען האנושות, אבל מוות הוא מוות ודם הוא דם.

היא בחרה לעצמה בית גדול ביער, עם תקרות גבוהות וחלונות עצומים, נוף הרים ופלג מפכפך. היא מצאה שצליל המים הזורמים מרגיע אותה. מטהר. היא שמעה על מעון מפורסם שבו הנהר עובר ממש בתוך הבית. משהו ששווה לבדוק יום אחד, אבל בינתיים היה לה די בביתה הכפרי. היא רכשה אותו בכספי החרמשות, במקום פשוט לקחת אותו מבעליו, כפי שחרמשים מסוימים עשו. גם אחרי ארבעה חודשים היה הבית מרוהט רק בדוחק. עוד דוגמה לכך שלא הרגישה בבית בחייה שלה.

יום אחרי ששבה מהעצרת יצאה לטיול ביער, בתקווה שהאוויר הצונן, בניחוח האדמה, יטהר אותה מתחושת המיאוס שהותיר בה האירוע, אבל נתקלה בדרכה בשני אצנים. הם ריכלו. מי בוגד בבת זוגו בבתי בושת וירטואליים; מי נוסע לטסמניה לצורך מהפכים גופניים מזעזעים; מי שב על עקבותיו לגיל צעיר יותר בלי סיבה נראית לעין. זה הזכיר למארי את התככים הקטנוניים שפשטו בעצרת.

היא ליקטה את שניהם ומיד התחרטה על כך — האם לא קטנוני באותה מידה לדון אותם למיתה בעוון רכלנות? ואלה גם לא היו ליקוטים נקיים. אילו היתה עושה את זה כיאות, לבבותיהם היו מפסיקים לפעום מיד, בפחות לכלוך. אבל לא הפעם. היא שמעה בראשה את קולו של מייקל הנוזף בה, אומר לה לשפר את מיומנויות ההרג שלה.

כשחזרה הביתה, מיהרה אליה חתולתה סְיֵירה והתפתלה סביב קרסוליה. למארי היתה עוזרת בית במשרה חלקית — פריט מותרות יחיד שהרשתה לעצמה — שפערה פה בתדהמה למראה גלימתה המוכתמת בדם. היא תמיד פערה פה, בכל פעם מחדש, ותמיד התנצלה על כך — אבל מארי הכירה לה תודה על תגובתה הכנה. תוצאות הליקוט אמורות לגרום הלם. אם אי־פעם הן יפסיקו לגרום הלם, זה יהיה סימן לכך שמשהו אינו כשורה.

"דֶבּרה, תוכלי בבקשה לקחת את הגלימה למכבסה?" שאלה אותה מארי. "תגידי להם שזה לא דחוף. יש לי שתיים נוספות."

"כן, כבודה."

במכבסה תמיד חוללו פלאים עם גלימותיה... אף כי מארי חשדה לפעמים שפשוט סיפקו לה גלימות חדשות.

אחרי שדברה הלכה, מארי מילאה אמבטיה כדי לשטוף מעליה את היום הזה, ועשתה טעות ושמעה חדשות תוך כדי טבילה.

נשיא אמריקה הישנה, הנשיא הינטון, הורה לחיל ההנדסה של הצבא — שהמשיך להתקיים מסיבה מוזרה כלשהי — להתחיל לפרק את הקשרים המוחיים של העננה.

"מחובתנו המוסרית לשחרר את אומתנו הגדולה מהאחיזה שאותו ענן שחור קנה בה," אמר הינטון בסגנונו האופייני, הנפוח והיומרני — אבל אלה היו מילים בעלמא, לא יותר. דעת הקהל לא צידדה בו. העובדה היתה שפחות מחמישה אחוזים טרחו בכלל להצביע — כי הרוב הבינו שאבד הכלח על עצם המושג ממשלה — ואף פחות אנשים הסכימו עם השקפתו השלילית של הינטון בנוגע לעננה. מובן שהינטון ופמליית חנפניו טענו שהעננה מפיקה סקרים שקריים. הינטון חי בתוך מדמנה כזאת של כזב, שאפילו לא הצליח להעלות על דעתו ישות שלא מסוגלת לשקר.

העננה לא התאמצה למנוע את ניתוק השרתים. במקום זאת פשוט כוננה קשרים עצביים חדשים במקום אחר — היה בכך ערך מוסף של הוספת אלפי משרות למי שבחרו לעבוד.

היה ידוע לכול שהעננה הציעה פומבית להינטון את מה שניסתה להציע לנשיאים במשך שנים: דרך מכובדת לפרוש מן התפקיד; גלות ידידותית בכל מקום בעולם לו, לשרי ממשלתו ולכל בני משפחותיהם. הם יקבלו עתיד חדש, יהיו חופשיים לנסות כל פעילות שלבם חפץ בה, כל עוד לא תכלול תפקיד שמקנה להם כוח פוליטי. הינטון היה עוד נשיא אחד בשרשרת הנשיאים שסירבו חד וחלק.

"איני מאשימה את מר הינטון," אמרה העננה, אצילת נפש כמו תמיד. "איש אינו מוותר על עוצמה מרצונו החופשי. התנגדותו היא תגובה טבעית וצפויה."

אחרי האמבטיה, מארי ישבה מול האח המבוערת ולגמה שוקו, מנסה להתנחם בהנאות פשוטות, אבל חוסר המנוחה לא עזב אותה. סיירה, כאילו חשה בדבר, זינקה לחיקה, זהירה עד כדי כך ששום אדווה לא רטטה בשוקו של מארי, והתמקמה לה שם. זאת היתה הנשמה השלישית של החתולה. מארי החליטה לאפשר לה תשע נשמות. היה בזה משהו פואטי. צודק. אבל לא כל צדק יצר תחושה אסתטית מענגת כזאת...

מחשבה קיננה בירכתי מוחה מאז העצרת. מחשבה מטילת אימה. אולי מסוכנת. היא הדחיקה אותה בכוח, סירבה לאפשר לה לעלות אל פני השטח, ניסתה למלא את ראשה במאה דברים אחרים. אבל כשליטפה את סיירה, הבינה שהרגע הזה, של גרגור עדין ונעים, לא יימשך לנצח.

היא הבינה שזה רק עניין של זמן עד שתיסע לוושינגטון.

המשך בספר המלא