וחושך על-פני תהום

הקדמה 1

כמעט שנה חלפה, מיום שנשאבנו כולנו לאסון הגדול של השבעה באוקטובר, ועד שהצלחתי לשבת ולכתוב את הספר הזה. עשרה חודשים חשתי שאיני מסוגל עדיין לעבד את הזוועות ואת הסבל הבלתי אנושיים, שאליהם נחשפנו, ולזקק אותם לכדי סיפור אחד. כדי לדייק וכדי לגעת ברגישות בפצעים הפתוחים, כפי שרק מטפלים מקצועיים יודעים, צירפתי למסע הקשה הזה את חברתי, צפרא דוויק, שמכירה היטב את נושאי השכול והטראומה ואף עבדה עם ניצולי 'הנובה'.

ויום אחד זה קרה. התיישבתי - וזה נשפך החוצה. עשיתי זאת בראש ובראשונה כי כך חשתי, אך גם כי הרגשתי שאת הטראומה האיומה, שחווינו כאומה וכיחידים, חייבים לספר.

אינספור דילמות הונחו לפתחנו במהלך המלחמה הארורה הזו: פדיון שבויים או המשך הלחימה? חקירה עכשיו או אחר כך? עד מתי להילחם ועד לאן צריך להגיע? איך מכילים את כל העצב והזוועות? איך צריך להתחלק הנטל הלאומי? מי אשם? איך זה קרה לנו?... בסיפור שלנו רוב הדילמות הן של המבשרים — אלו שנחשפו להרוגים ולחטופים ומתלבטים מתי וכיצד לבשר את הבשורות הקשות לבני המשפחה או לחברים הקרובים.

באנו לספר סיפור, לא לחבר מסמך היסטורי או יומן מלחמה; לתאר מעט ממה שכולנו חווינו ועם מה התמודדנו בשנה האיומה הזו. העלילה כולה דמיונית, אבל שורשיה נטועים עמוק במה שקרה באמת.

הספר נכתב בשלהי המלחמה (כך אנחנו מקווים), התותחים עדיין רועמים, החטופים בחלקם עוד שם, האשמים ברובם מכהנים בתפקידיהם, בודדים בלבד מצאו לנכון לקחת אחריות. באלו לא נגענו. נשאיר אותם למשפט ההיסטוריה.

הספר מוקדש לאזרחים, ששילמו מחיר יקר כל כך - בראש ובראשונה למשתתפי מסיבת 'הנובה', שבאו לרקוד ולשמוח ושילמו בחייהם, בגופם הפצוע ובנפשם המרוסקת.

יוני ברקאי

הקדמה 2

זה כל העניין. להיות ואיך - או לא ואיך.

וזה תפקידי — אולי כמו מציל בים או כמו שוטר תנועת הכיוונים של רגשות, של הרצון ושל הפחד, של הצורך ושל האדישות… אני אאסוף ואכיל ואחבק ואראה להם שיש גם תקווה. אני אעזור להם לחצות את הגשר.

וזה מה שעשיתי. ולא רק אני; יחד עם עוד מטפלים מומחים בהנחיית קבוצות, מומחים בגוף ובנפש, מומחים בהתערבות במצבים של שכול ושל אובדן יצאנו למסע, מתקדמים לאט לאט; שומרים נפשותינו להיות איתם.

הספר הזה מוקדש לגיבורות ולגיבורים, ששרדו את סיוט ה"נובה", לזכר אלו שנספו שם ולכבוד בני משפחותיהם, שיכולתם לחיות בסיוט ובכאב של אובדנם ולדבר אותם. לפלא הם בעיניי.

צפרא דוויק

מטפלת במשפחות שכולות ובנפגעי ה"נובה"

ואחות שכולה

היער הסודי, קפריסין, מאי 2024

השיחה מאסתי הגיעה במפתיע. היא סיפרה לי על קבוצות טיפוליות של נפגעי 'הנובה' שהיא מרכזת את הנחייתם, והציעה לי להצטרף להנחייה ב'יער הסודי' בקפריסין. "מה זה היער הסודי," אני שואלת, "זה נשמע כמו משהו של חסמבה, מרגלים. למה סודי?"

ואסתי מסבירה, שזה שם של מלון ספא מבודד, בהרי הטרודוס שבאי השכן, ושמבחינה טיפולית יש יתרון להתרחק מהארץ ולהתנתק מהעולם.

אני מסכימה. גם לרעיון הריחוק והבידוד וגם להצעתה שאנחה קבוצה של ניצולי 'נובה.' אוכל לתרום במשהו. אפסיק להרגיש חסרת תועלת.

עכשיו אני יושבת בווילה באמצע היער הזה, סביבי קבוצה של שנים עשר צעירים וצעירות, וכולם תולים בי מבט, כאילו שואלים למה הפסקת לנו את השיחה בחוץ ואת הסיגריה, ומה הולך להיות פה.

השאלה מה הולך להיות פה מלווה אותי כבר כמה חודשים - מ 7.10, מתחילת המלחמה. אני יושבת המומה, או "רקובה" כפי שאומרים הצעירים, בכורסה וצופה/לא צופה בטלוויזיה, בוכה המון ולא מבינה כלל מה הולך פה. הדבר היחידי שאני מבינה הוא כי יש עוד מאות הורים שכולים ואלמנות ויתומים ונפגעים, שיהיו נכים, וכי המון מהם יהיו פוסט טראומטיים. וגם הרבה מאיתנו, יושבי הכורסאות בסלון, כמוני. בעצם לא "פוסט טראומטיים", אלא בטראומה פעילה. כן, זה מה שאני: לגמרי בטראומה. והם רוצים לדעת מה יהיה פה, ומי אני, ואיך אעזור להם; משענת קנה רצוץ שכמותי. הבטן כואבת לי.

ההמולה בשדה התעופה הייתה רבה. נתבקשנו לעמוד בקצה השמאלי של אולם נוסעים יוצאים יחד עם כל הנוסעים לקפריסין. אנחנו כמה נשים מבוגרות, שאני מזהה אותן ממפגש הזום — מטפלות בגוף ובנפש בכל מיני גישות, שני גברים מבוגרים — אחד ידיד מנחה ותיק - ועשרות צעירים. אני מנסה להסוות את הלחץ המתפתח במורד בטני. "תוכלו לשים עין על התיק שלי ולשמור לי על התור," אני שואלת את חברותיי המבוגרות, והצעירים שלפנינו מסתובבים ומציעים בצהלה לשמור וגם "קחי סיגריה, אם את יוצאת;" "אני רק לשירותים"...

"כן, מלחיץ פה," עונה קטנטונת רזונת, עיניים ירוקות ענקיות, עם מבט אמפטי. אני תוהה מי מהם נוסע ליער הסודי, אבל נמנעת מלשאול, נצמדת לחברותיי בהמתנה וגם במטוס. הן מעלות השערה, שכל הצעירים האלו נוסעים לאותו מקום והם ודאי היו בנובה. לא עכשיו, אני פוקדת על בטני, תרגיעי. וכחלק מדחיית המפגש אני נמנעת מקשר עין איתם ומשוחחת רק עם חבריי להנחייה. "כדאי שנתחיל לשוחח איתם?" שואלת אחת. "בשום אופן לא," אני עונה נחרצות, "אין כאן פרטיות והם עסוקים עם עצמם." ובאמת אנחנו רואים שיחות מתגלגלות בין אנשים. רק אחת יושבת לגמרי בצד, לבושה באופן חושפני והדור. לא מתאים. אבל מה אני יודעת בגילי על קוד הלבוש של החברה בגיל הזה. אני תוהה אם הלבוש שלה דוחה את האחרים, ומה הם יחשבו על כל "הדודות והדוד" שבאים לעבוד איתם.

ביציאה מבית הנתיבות אנחנו מופנים לצד, כל השמות מסומנים, וכולם יוצאים לעשן. כולם. ריח מתוק של מריחואנה נישא באוויר, ו"האחראית מטעם היער הסודי" מתחלחלת ורצה להפסיק את העישון מדיף הריח. "מה קורה לכם?!" היא נוזפת, "אתם לא רואים פה את השוטרים עם הכלבים?! והרי סיכמנו שאסור." נזופים עולים כולם לאוטובוס.

נסיעה ארוכה; יש לנו שעתיים וחצי לשוחח ולהכיר את הילדים שנוסעים איתנו. כולם בני עשרים ומעלה. כמה מהם קופצניים במיוחד, חסרי שקט. מדברים בקול רם מאוד, חלקם בידיים מתנפנפות. אחד מהם צוחק בצהלות כמו סוס. גם החשופה כאן, עדיין יושבת בצד; אבל אחת הצעירות ניגשת ומבקשת לשבת לידה. היא מושכת בכתפיה ובוהה בחלון.

יחיאל, המנחה ששכנעתי להצטרף אלינו, מנמנם כל הדרך. נאוה המנחה שואלת את כל מי שסביבה, כמו מאין את או אתה, מי סיפר לך על מפגשי נובה בקפריסין, מה גילך ועוד. סמול טוק של אוטובוס, כשמאחורי הדיבורים מסתמן שלט דמיוני דו צדדי: עצור! לא רצוי לעבור אותי. אנחנו לא שואלות על האירוע. אסור.

אחת הילדות יושבת לבדה, עטופה בפליז, מבטה נעוץ בחלון; אני רואה שהיא דומעת. סימנתי לנאוה ועברתי לשבת על ידה.

"מה קורה?" אני שואלת. היא מושכת בכתפיה וממשיכה להסתכל בחלון. אני לוקחת לה את היד, מלטפת אותה בעדינות, שותקת איתה. היא מושכת באפה ומתחילה להתייפח. אחד הבנים לוחש לי באוזן: "היא במצב לא טוב." אני מחבקת אותה בכתפיה, והיא מתרפה לתוכי לאט ומניחה ראשה עליי, מקנחת את אפה עם הטישיו מהחבילה שנמצאת תמיד במצב הכן בכיס שלי.

"מים?" שואלת נירית, מנחה חמודה מהצפון. אני לוגמת בשמחה ונותנת בקבוק לקטנה. "מה שמך?" "הילה," היא עונה. "את פה לבד או באת עם חבר או עם חברה?" "עם חבר," ומצביעה על הבחור שעדכן אותי לגבי מצבה. הוא נראה מודאג מאוד. נשימותיה של הילה הפכו להיות מדודות ונורמליות, והיא מחייכת קצת. "נדבר אחר כך?" אני שואלת, והיא מהנהנת לאישור.

אחד הבנים הגבוהים מבקש לדבר איתי, "כשתתפני." המנחות יושבות זו עם זו. יחיאל עדיין ישן. נמנע, אני חושבת, הוא הרי יודע מה זה פוסט טראומה ושומר את עצמו. נאוה, כמו דבורה עמלנית, עוברת מאחד לשני, מחייכת באהבה.

"כן," אני אומרת לגבוה, "בוא שב לידי. מה רצית לספר לי?" "יש לי סוד. יש לי משהו בבטן, שאני חייב להוציא," הוא עונה. "וזה יכול לחכות למפגש הקבוצתי שלנו?" "את חושבת שכדאי שאספר את הסוד שלי לכל הקבוצה?" "אני לא יודעת, אין לי מושג מה אתה רוצה לחלוק. אולי נחכה עד שנגיע ונתחיל, ואז תחליט. אם לא תמָצא האפשרות - תוכל לדבר איתי אחר כך."

מפגש 1

"בואו נעשה היכרות," אני אומרת לקבוצה, "היכרות קצרה. כל אחד יאמר את שמו, מאין הוא בארץ, בן כמה הוא, ומה הוא עושה היום או עשה עד הנובה." הם מכל מקום. מאילת ועד הגולן ומכרמיאל. יש מירושלים, מחדרה, מחיפה והקריות ומתל אביב והשרון. מושבים וערים. כמה סטודנטים, שליח אחד, מנהלת מעון ילדים, שחקנית — זאת הרזונת עם העיניים הירוקות הענקיות, שפגשתי בשדה התעופה, וגם הילה הבוכה; היא עוסקת בהיי טק... והגבוה שיש לו סוד. לבקשתי הם מספרים היכן הם גרים. רובם חזרו לבית ההורים, אבל כולם משתגעים מזה. "ההורים לא מבינים אותנו. הם חושבים שזה כמו שפעת - יעבור, כאילו יש לי התקף אלרגיה. מה שבטוח הוא שיש לי פריחה - למי שלא מבין - מהניג'וס שלהם." ישנים הרבה, עד הצהריים, ואולי יותר, ובערב עם חברים, שותים ובעיקר מעשנים. כולם מעשנים.

הגבוה עם הסוד הוא עורך דין זוטר במשרד גדול, ולכן מעשן קצת, כי חייב להתרכז. מנהלת המעון מבוגרת יותר, לא חזרה לעבודה. איך היא יכולה לטפל בילדים ולנהל אחרים, כשהיא ישנה כל כך הרבה ומעשנת? למה? כדי לשכוח. כולם מעשנים כדי לשכוח, לא? היא מפנה את שאלתה הרטורית לקבוצה. אבל כולם עישנו גם קודם, "וחלקכם השתמשתם בחומרים יותר חזקים, לא?" "כן, ומתי ההפסקה לעשן סיגריה, כי פה אמרת שאסור לעשן?!" אנחנו קובעים כללים מתי מתחילים ומתי מסיימים ומדגישים את חובת הדיוק בהתחלת המפגש ואת חובת הנוכחות בו; ואז יוצאים לרבע שעה הפסקה - לעשן, כמובן. אני משנוררת סיגריה, לשמחתם, ומתבוננת בהר המיוער הסובב אותנו ובעצי התפוז מסביב לווילה, תוהה כמה אוכל לעזור להם בחמישה ימים של מפגשים.

מפגש 1 / חלק ב'

הווילה מחולקת לסלון ולמטבח עם פינת אוכל בחלל משותף גדול. חדרי שינה ושירותים בחדרים. ויש אח עם עצים וגם ג'קוזי צמוד לסלון. אני מבחינה בפינות רבות, המאפשרות לי לחלק אותם לזוגות, עם הנחיות לשיחה; לא בג'קוזי, לא, אי אפשר להיכנס לחדרי שינה, שבה יבררו זה עם זה מהם היכולות והכוחות שסייעו להם להינצל מההתקפה בנובה.

אני מסתובבת ביניהם - השיחות ערות, הם מאוד קשובים זה לזו - ושומעת קטעי שיחות על מה היה שם, מה קרה ואת השאלות הממקדות: אז איך הצלחת לצאת? איך חשבת להתחבא כך? איך עלה לך הרעיון לטפס על העץ/להתחבא מתחת לבמה/לשכב מתחת לגופות... מה?! אני מתאפקת לא להתערב ונושמת עמוק בדיוק לפי ההנחיות: לוקחת אוויר, סופרת עד 4 ומוציאה לאט, סופרת עד 6, ושוב. מכינה לעצמי כוס קפה וקוראת להם לחזור לקבוצה.

מבקשת מכולם לשבת בנוחות, הטוסיק עד סוף המושב לכיוון הגב, כפות הרגליים על הרצפה, כפות ידיים על הירכיים, לעצום עיניים ולדמיין. בסוף התרגיל אוחזים ידיים. פוקחים עיניים. בואו נשתף, עם מי ישבתם, מה למדתם עליו- על היכולת ועל הכוח.

כל כך מעייף לא לברוח לדמיון, לפחדים שלי. אני צריכה להיות כאן ועכשיו. כולי איתם ושלהם. אל תחשבי על עצמך 'מה היית עושה אילו', אני פוקדת על עצמי, את לא בסיוט הזה - הוא רק שלהם. ואני נשענת קדימה ומבררת ומזמינה את כולם להשתתף. כולם משתפים.

"הרגשתי שאני לא שם, טמנתי את עצמי בחול ונרדמתי." "נרדמת?!" "כן, מה יכולתי לעשות, לא רציתי להיות שם. זה הכוח שלי - לישון." וכולם צוחקים.

בן הזוג של המבוגרת יותר מספר, שהיא גננת ומצטיינת במשחקי ילדים ובתחפושות. זה הכוח שלה, שבעזרתו ניצלה! מה, מתי, למה היא התחפשה? למתה. היא מרחה על עצמה דם ונשכבה מתחת לגופות במיגונית. ככה היא שכבה כמעט 24 שעות. הרזונת אומרת שאפשר להוסיף לזה את יכולת התושייה, והמבוגרת מוסיפה: "וגם ההתאפקות — התאפקתי לא לעשות פיפי, כי פחדתי שהריח ימשוך מחבלים."

לפני שמתחיל ויכוח אם זה הגיוני, אני מעבירה את רשות הדיבור לאחרים, המספרים על התחפרות בקרקע בין שיחי הנגב. "תארו לכם איזו התאפקות נדרשה ממני לא להתגרד מהנמלים ומהרגישות לצמח הלענה המדברי הזה, ואין לי אלרג'יקס עלי, ואני מתה מזה ורוצה להתרומם. ורק בחור אחד שהיה על ידי החזיק לי בכוח את היד ונשען עליי שלא אזוז. הוא הציל אותי," מספרת קצוצת השיער ובוכה.

הרזונת מנגבת את הדמעות, הילה בוכה כל הזמן, הגבוה - עיניו אדומות, הגננת המבוגרת יותר מתייפחת, וזאת שלידה מחבקת לה את הכתפיים וגם היא בוכה; המגולח עם הקעקוע - אריק שמו - זז באי שקט ניכר, ומושיקו עושה לי סימנים של סיגריה. אני מבקשת מהם לעמוד במעגל, ואנחנו שולחים כוח ואהבה זה לזו... נתראה במפגש הבא. תבררו בבקשה איפה הבחורה שלא הגיעה. אתם יודעים מי זאת? הם לא הולכים, הם חוזרים לזוגות ומעשנים יחד ומדברים ומדברים.

אני הולכת לבית שקיבלנו - נאוה, יחיאל ואני - יורדת למטה במדרגות, בוכה.

מפגש 2

מתחילים בהרפייה. אני מלמדת אותם לספור שאיפות ונשיפות, אנחנו מתרגלים ונחים. חוזרים על השמות: "את תגידי את השמות של כולנו," הם מאתגרים אותי. הצלחתי. אני מזהה את החשופה חצי שוכבת על הספה. "בואי, מה שמך, רגליים למטה, לא שוכבים בזמן המפגש שלנו." דורון הגבוה מתבונן בה כל הזמן. "עם אלו מחשבות ורגשות הגעתם למפגש כאן עכשיו?" להפתעתי הם מדברים על היער הירוק, על עצי התפוז ועל הרוגע במקום; הם היו רוצים שייכנס לליבם, יגרש את כל הרעשים ויתפוס את מקומם של הסיוטים ושל הפחדים.

אני מחלקת להם שיר ומבקשת שיבחרו ממנו שורה או שתיים, מה שהכי מדבר אליהם. "אנחנו מכירים את השיר הזה 'אור בקצה' של פוליקר!" הם מחייכים בהקלה, והקטנה מתחילה לשיר בקול רם ומיד כולם מצטרפים אליה ושרים בקול שהולך ומתעצם משורה לשורה, והם שואגים יחד את שורות הפזמון ושוב חוזר חלילה ומרעידים את הקירות בשאגותיהם כאילו היה זה המנון. ואני מרגישה כמו בסדנה של שחרור כעסים: תצעקו! תזעקו!

ואחרי השירה יש בחדר אווירה של אינטימיות. הם מחייכים זה לזו, בוחרים ברצון קטע משיר ומספרים אותו לכל הקבוצה. ..

הקטנה עם העיניים הירוקות בוחרת שורה על חופש ושל אור. "כמה טוב שאפשר לבחור," היא אומרת; "אבל זה לא באמת. נלקחה מאיתנו הבחירה." "לא רק היכולת והאפשרות הזאת," הם מסכימים איתה, "גם יכולת השליטה." לשאלתי, מה הם לא יכולים לבחור, הקטנה אומרת, שהיא רוצה לבחור למות. בשקט המתוח שמשתרר בחדר דורון הגבוה שואל: "למה את מתכוונת?" וסיגל עונה, "אני כבר מתה." חופית, המבוגרת יותר, זזה בעצבנות בכורסא: "אנחנו לא מתים! בחרנו לחיות! כבר הייתי מתה הרבה שעות וזה לא ממש מוצא חן בעיניי!" היא נוזפת בלירז הקטנה ובכולם. מושיקו חוזר על דבריה בשקט כממלמל לעצמו: "הייתי מתה וזה לא מוצא חן בעיניי"... ומתחיל לצחוק. הם מסתכלים עליו, וירון מוסיף, "כן, ממש לא מוצא חן בעיניי." מלמולים נוספים מאשרים, והם מתחילים לצחוק - תחילה בשקט ואחר כך הצחוק מתגבר ומתגבר, ותוך שניות כולם צוחקים וחוזרים ואומרים: לא מוצא חן בעיניי להיות מת, לא מוצא חן בעיניי להיות מתה, לא מוצא חן בעיניי... ולפני שאני מצליחה לשקף להם, שהם בחרו לחיות, ובכוח רצונם לחיות הצליחו להציל את עצמם, לירז הקטנטונת נעמדת וצורחת: "אבל היא מתה, היא מתה, היא מתה, היא מתה..." חופית קמה ממקומה, עוטפת אותה בזרועותיה, ולירז קורסת לתוכה מתייפחת בקול. דממה של יום כיפור השתררה בחדר, ורק קול הבכי של לירז, מעומעם בתוך החזה של חופית, נשמע.

אריק מסמן לי סיגריה, שכבר אחוזה בין אצבעותיו, ואני רואה שידו רועדת. הנהנתי לאישור, ובשקט הם יוצאים לעשן. לא כולם.

אחרי ההפסקונת עשינו הרפייה נוספת - דמיון מודרך של טיול בגוף ונשימות. אני רואה איך הם מתרפים, חלקם נושמים כאילו הם צמאים לאוויר, וחלקם בזהירות, לא מתמסרים. החשופה מכווצת בפינת הספה, מסתכלת סביב כמו עכברה נפחדת. אני מסמנת לה לעצום עיניים, והיא נשכבת על הכרית ומנסה, עפעפיה רוטטים, וכל גופה משדר פחד להתמסר. דורון, שכבר יושב לידה בעיניים עצומות, מגשש בידו ומניח אותה על ידה; היא אוחזת בה ומתחילה להירגע. בשקט נשמע רק קולי המדריך ומכוון. גם אני עוצמת עיניים יחד איתם ומטיילת הרחק.

לירז מספרת על הבריחה שלה. "רצתי, רצתי, מסביב גופות, איתי נועה, ולפניי רצה חן. לא החן הזאת," והיא מסתכלת על אחת הבנות בקבוצה, "חן שהכרתי בנובה, והיא מזגזגת בין הגופות ורצה מעץ לעץ, צועקת לי מהר מהר. בשלב מסוים עצרנו ליד עץ או שיח, לא זוכרת, להחזיר לנו נשימות. אני לא ספורטאית דגולה. אף פעם לא ידעתי לרוץ. אפילו שאני קטנה וזריזה, ויש לי אות ספורט זהב, את הריצה מסביב למגרש בתיכון המורה עשתה איתי. אז עצרנו, וחן מזרזת אותנו להמשיך, כי היריות שורקות. ולפני שאנחנו ממשיכות שוב בריצה, נועה מסתכלת אחורנית, כדור פוגע לה בראש, והיא נופלת. אני צורחת, וחן תופסת אותי ומושכת וגוררת אותי אחריה וצועקת עליי שאזוז. ואי אפשר לעזור לנועה, שהיא מישהי שחן בכלל לא מכירה. היא הייתה באוהל לידנו, היא לא יודעת שהיא החברה שלי. ואני כמו זומבי רצה ורצה ורצה, עד שהגענו לכביש, ואני לא יודעת איך, פתאום חן רואה תעלה כזאת מתחת לכביש, כזאת בטון עגול שמעביר מים ואולי בעלי חיים קטנים, והיא מתכופפת וצועקת לי לזחול פנימה. בפנים בוץ יבש, ואנחנו זוחלות, כי זה קטן, וצר. ושם עוד כמה אנשים שמסמנים לנו להיות בשקט, ואני שמה את היד בפה שלא ישמעו את הבכי שלי.

הבחורים והבחורה לפנינו מחליטים להמשיך בריצה. הם יוצאים בזחילה, עוברים להליכה שפופה ורצים שמאלה. חן אומרת שיש שם מרחוק שיחים, והיא גם רואה עצים. לתעלה זוחלים עוד שניים, כנראה בחור ובחורה. ואני לא אכפת לי כבר מכלום. אני רק חושבת איך השארתי שם את נועה, עם כדור בראש מתחת לעץ. חן זוחלת החוצה וקוראת לי, ואני לא רוצה להמשיך. היא לא מחכה לי, ממשיכה, ואני שוכבת שם. אולי נרדמתי, ופתאום היו יריות בצינור הזה, והבחורה מאחורינו כנראה נפגעה, ואני אפילו לא צועקת ולא פוחדת. לגמרי אטומה. המחבל ריסס עוד קצת לתוך הצינור, ולא יודעת למה, הוא הפסיק והלך. כנראה חשב שכולנו מתים. אבל לא נפגעתי, ואז חשבתי שאולי הבחורה הזאת שנורתה חיה וצריכה עזרה. היא באמת נאנחה, וחשבתי שאם לא הצלתי את נועה, אולי אותה אציל, אז זחלתי אחורה, ולידה היה הבחור מת. לחשתי לה שאחזור, כיסיתי אותה בענפים ובעלים יבשים ונתתי לה בקבוק מים שהיה זרוק בצד ויצאתי בהליכה שפופה לכיוון השיחים הרחוקים שהיו בצד צפון מזרח. אני טובה בכיוונים, עוד מהצבא. וזהו. בצהריים המאוחרים, כזה שתיים וחצי, הגעתי לגדר של איזה מושב, ושם אספו אותי. כנראה התעלפתי, כי התעוררתי בערב, והם אמרו שלא הפסקתי לצרוח "נועה, נועה" וגם צעקתי "תעלה, פצועה," ואז שאלו איפה זה. הבחורה ניצלה. הראו אותה בטלוויזיה. חן ניצלה, ישבה מתחת לשיח עד הלילה. ונועה מתה."

כל חברי הקבוצה קשובים ומתוחים כאחת. הילה אומרת, "את השארת שם חלק ממך", לירז מהנהנת, שקד שואל אם נועה חברת ילדות, ולירז מרימה את ראשה, עיניה הירוקות מלאות דמעות ואדומות, ועונה בלחישה: "היא אהובתי. בת זוגי."

המשך הפרק בספר המלא