קנאת דוד חלק ג - הקרקע הבוער

הקדמה

כרך זה, הרואה אור בחג־המאה להולדת דוד בן־גוריון, הוא המשך הניסיון להעריך את מפעל־חייו — ייסוד מרוּת — ואת מקומו של מפעל זה בתולדות עם ישראל.

בחתירתו לייסוד מרות נטל בן־גוריון על עצמו משימה, שבצדק אפשר לראותה כמשימה בלתי־אפשרית, שהרי חסרונה של מרות — שתלכד את העם היהודי ותכוון את חייו באפיק לאומי אחד — הוא בעיה המלווה אותו, כלייטמוטיב, משחר ימיו. סיפורי התנ"ך שזורים ורוויים במאבק הזה, שנשגב לא רק מהשופטים וממלכי יהודה וישראל, אלא אפילו מערכאה גבוהה יותר. ואם כך בימים שהעם ישב על אדמתו, על אחת כמה וכמה כך לאחר שגלה ממנה והתפזר על פני תבל.

שהרי בכך נפלה עם ישראל מעמים אחרים: לא הייתה לו ארץ משלו, ולכן לא ידע במשך כל שנות־גלותו הארוכות שלטון מרכזי. מה שהיה לכל שבט, פלך פיאודלי, נסיכות או ממלכה, נמנע ממנו. גם דת ישראל — מחמת נסיבות הגלות כמו מחמת עצם מהותה — לא היה לה מה שהיה לדתות אחרות, סמכות מרכזית. בגלות סרו היהודים, בכל הנוגע לחיי הגוף והחומר, לממשל בארץ־הימצאם, ובכל הנוגע לחיי הרוח והדת נשמעו לרב המקומי. מעולם לא קמה רבנות ראשית אחת, ואין היא קיימת עד עצם היום הזה. מחמת פיזורם נתפלגו יהודי אשכנז מספרד ויהודי המזרח מהמערב, והפילוגים רבו גם כשנעדר גורם המרחק.

תיקון העיוות המרכזי בחיי העם על־ידי החזרתו למולדתו וכינון עצמאותו המדינית — זאת הייתה משאת־נפשה של הציונות מיום היווסדה. אולם, אם עיקר תרומתו של הרצל למטרה זו היה ביצירת הציונות המדינית ובהקמת ההסתדרות הציונית, ועיקר תרומתו של וייצמן היה בהשגת הכרה בין־לאומית בציונות, שהתבטאה בהכרזת־בלפור ובכתב־המנדט, הרי עיקר תרומתו של בן־גוריון היה בייסוד מרות חילונית שרק על אושיותיה יכול היה להקים את המדינה. זו הייתה גולת־הכותרת של מפעלו ובזה יש לראות את ייחודו ההיסטורי.

במאבקו להשגת מטרתו — גיבוש המרות והקמת מדינה יהודית — פעל בן־גוריון בכוח ריכוז מופלא ונדיר, לעיתים עד כדי התעלמות מצורכי־אנוש. את הכוח למאבקו שאב מאישיותו החזקה ומתחושת השליחות והייעוד שנתברך בהם מלידתו. עליהם סמך את מפעלו.

כל שנות כהונתו כמזכיר ההסתדרות — המתוארות בכרך ב' — נתכוונו בעצם ליצירת מרות ההסתדרות על חבריה, ובאמצעותם על כל ציבור הפועלים היהודים בארץ־ישראל. בכרך ג' שלפנינו ממשיך בן־גוריון במשימה שנטל על עצמו: הוא כופה על מפלגתו את "כיבוש הציונות" ותודות לו עומדת מפא"י לא רק בראש תנועת־העבודה אלא גם בראש התנועה הציונית. בחירתו ליושב־ראש הסוכנות היהודית נותנת בידו את האפשרות לחתור להרחבת המרות שייסד בהסתדרות ולהחלתה — אז הגה את נוסחת "ממעמד לעם" — על היישוב כולו. השלב הבא בתוכניתו היה פריסת מרות היישוב בארץ־ישראל על יהודי העולם, ולשם השגת מטרה זו כמעט ואילץ את מפלגתו לסייע לו בהפיכתה של ההסתדרות הציונית ל"תנועת עם". העובדה שהשיג את מטרתו רק בחלקה, אין בה למעט מהישגו.

לא היה אפשר להשיג מטרה מעין זו שהציב בן־גוריון לנגד עיניו בשלמותה. החשוב בגורמים שעמדו כמכשול על דרכו היה גורם הזמן: ההיסטוריה זימנה צירוף מקרים שאפשר את הגשמת הציונות אך קצבה להגשמתה זמן מוגבל. בן־גוריון, שראה בציונות פתרון יחיד לבעיית העם היהודי, וסיכוי יחיד להצלתו, היה חדור הכרה שאם הציונות לא תוגשם לאלתר היא לא תוגשם לעולם, והעם היהודי צפוי לאבדון. מכאן נבעה תחושתו, שנתחדדה אצלו יותר מאשר אצל כל חבריו בתנועת־העבודה ובהנהגה הציונית, שהקרקע בוער תחת רגלי היהודים, ותחושה זו היא שהדריכה את מדיניותו.

באוגוסט 1933 קנה בן־גוריון את מיין קמפף, ובינואר 1934 הכריז בוועידת־ההסתדרות, כי "שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו... מי יודע, אולי רק ארבע או חמש שנים, אם לא פחות, עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא". מאז חזר על אזהרתו מדי שנה בשנה: ליהודי אירופה צפויים "השמד" ו"חורבן". ככל שהלכה הסכנה והתעצמה נתקצר הזמן שעמד לרשות הציונות, ותחושת הקרקע הבוער הלכה וגברה בליבו של בן־גוריון ונעשתה גורם מכריע במדיניותו.

כדי לייסד — בשלבים — מרות יישובית, ציונית ולאומית נדרש בן־גוריון ליצור קונסנזוס רחב. החשש שהרחבת הקונסנזוס הזה על פני כל שכבות העם תפגע בערכי תנועת־העבודה ותטשטש את ייחודה, כתנועה ייחודית חלוצית, הוא ששם מכשולים על דרכו. נוצר, אפוא, ניגוד בין נאמנות לערכים המקוריים של תנועת־העבודה, שעיקרם חיי־עבודה שיתופיים והגשמה חלוצית ובין מצוקת־הזמן — כלומר, הקרקע הבוער — הטוענת לקונסנזוס רחב ומהיר הדרוש להקמת המרות בדרך לפתרון מדיני; ניגוד בין חתירה להגשמת הערכים, הכרוכה במאמץ חינוכי רב ובתהליך סלקטיבי ממושך, ובין עשייה מדינית וביטחונית לאלתר, התובעת ליכוד העם על כל שדרותיו, משמע, בין כיתתיות וכלליות ובין הטווח הארוך והטווח הקצר. היה זה גם הניגוד בין הגורסים שתיקונו של היהודי הגלותי ועשייתו לאדם יוצר בארץ־ישראל — מטרתה הנשגבה של הציונות העובדת — תושג רק על־ידי כך, שהמעטים ההולכים בראש ימשכו בעקבותיהם, בכוח הדוגמה האישית, את הרבים וכך תיווצר חברת־העבודה הנכספת, ובין הגורסים, שמחמת אילוצי הזמן והנסיבות יש ליצור תחילה את המסגרת הממלכתית, והיא אשר תעצב את הכלל ברוח החלוציות וההגשמה.

בכך היה טמון שורש המחלוקת בין טבנקין, הטוען תדיר לשמירת ערכיהן וצביונן החלוצי של מפא"י וההסתדרות, ומבקש לערוך בהן בדק־בית ולטהר את מנגנוניהן, ובין בן־גוריון הטוען להרחבת מסגרתן אפילו במחיר ההתפשרות על ערכיהן. בן־גוריון, בניגוד לטבנקין, היה זקוק למפא"י ולהסתדרות על מנגנוניהן, כמות שהן, על אף הפגמים שבהן, כלמכשיר ביצוע מדיני, ותחושת הקרקע הבוער לא הניחה לו לתת את מלוא דעתו על תיקונן. כמו אמר, שכאשר הגג בוער אין הדעת פנויה לעריכת בדק־בית.

מצוקת־הזמן היא שהביאה את בן־גוריון באוקטובר 1934, חודשיים לאחר שהכריז מחדש על סכנת הרביזיוניסטים, לניסיון להגיע להסכם עם ז'בוטינסקי, הגדול ביריביו. הניגוד בין הקרקע הבוער והערכים שגרם לסדק במפא"י עם הסתערות בן־גוריון ל"כיבוש הציונות" והיה לפער כאשר ביקש את אישורה להסכמיו עם ז'בוטינסקי, הפך לקרע — שסופו בפילוג מפא"י — כאשר אימץ בן־גוריון ב־1937 את עקרון־החלוקה, ודבק בו, כדרך היחידה לייסוד המרות, דהיינו, מדינה עצמאית. למען הקמת המדינה היה בן־גוריון מוכן להתפשר על ארץ־ישראל השלמה — עיקרון שהיה חרות על דגלי כל מפלגותיו, פועלי־ציון, אחדות־העבודה ומפא"י — וזו הייתה הגדולה בפשרותיו על ערכים.

דבקותו ברעיון המדינה לאלתר ונכונותו להשיגה גם במחיר התנגשות בבריטניה — באמצעות "ציונות לוחמת" — הם שקרעו קרע גם בינו ובין וייצמן. בעיני בן־גוריון עמד וייצמן כמכשול בדרכה של הציונות, שכן עקב אישיותו ודרכי פעולתו לא הוא היה המנהיג שבכוחו להקים את המדינה. וכשם שלמען המדינה היה בן־גוריון מוכן להסכים לפילוג מפא"י, שפירושו היה סילוק טבנקין ממרכזי־ההשפעה, כך גם פעל ללא לאות להדחתו של וייצמן.

תוכנית־המדינה, כמו כל תוכניות בן־גוריון בשנות ה־30' ובתחילת שנות ה־40', נועדה קודם כול להצלת העם היהודי. ואכן, תחושת הקרקע הבוער מצאה אימות טרגי בשואה ובן גוריון יכול לומר לחברו־יריבו טבנקין, שאילו קמה המדינה ב־1937, אפילו בחלק קטן של ארץ־ישראל, אפשר היה להציל מיליוני יהודים. "יאמין לי טבנקין", אמר ב־1944, "שלא הסתלקתי מארץ־ישראל כולה [ר"ל השלמה] אלא מפני שחשבתי שלהביא שני מיליונים יהודים לארץ־ישראל זה יותר מאשר כל המליצות היפות על שלמות ארץ־ישראל".

תשובת בן גוריון לשואה יכלה להינתן רק אחריה. אך חזון המדינה לא היה רק תוכנית־ההצלה הגדולה שלו, אלא גם ערובה לכך ששוב לא תפקוד שואה את העם היהודי.

תל־אביב, כסלו תשמ"ז

שבתי טבת

פרק ראשון

כיבושים

בן־גוריון בן ה־46 עמד ב־1932 על סף התחלה חדשה שהייתה שונה מכל ההתחלות שידע בחייו, ועם שהייתה המשך שלהן, לא הייתה כלל תולדתן המוכרחת; לא היה זה עוד ילד־העיירה מפלונסק המחפש השכלה בוורשה, העולה החדש בארץ, שכיר־היום בפתח־תקווה המתחיל בחיי־עבודה או הפועל החקלאי מסג'רה העושה צעדים ראשונים בחלוציות ובשמירה; גם לא התלמיד בקושטא הנושא עיניו לגלימת עורך־דין ולא המזכיר של אחדות־העבודה וההסתדרות בראשית ימיהן שאש־המהפכה פורצת מגרונו. בן־גוריון שהתחיל להכין את מפלגתו לשאת בעול הנהגת התנועה הציונית, בארץ ובעולם, היה עתה איש העולם הגדול, שאינו קשור עוד לדרך־חיים אחת ולא למסגרת צרה ויחידה, אידאולוגית, ארגונית או ערכית. השינוי הזה התחולל כמעט באותם פרקי־זמן בשני תחומים בחייו, בתנועה ובמשפחה.

ההכרה שרק בכוח הפועל תתגשם הציונות, ולכן עליו לעמוד בראש התנועה הציונית — וממילא גם בראש העם היהודי, לכשייפקחו עיניו לדעת שרק בציונות גאולתו — הונחה ביסוד תפיסת בן־גוריון בראשיתה. מורגלת הייתה בפיו הסיסמה "כיבוש הציונות", אם כי מעולם לא התכוון לכך שהפועל יתפוס את השלטון בכוח. לא הייתה זו אלא אחות לסיסמאות חלוצי העלייה השנייה, וכשם ש"כיבוש העבודה" התכוונה להסתגלות עצמית לעבודה גופנית ו"כיבוש הקרקע" לא הייתה אלא התיישבות חקלאית, כך גם "כיבוש הציונות", על אף הצליל הבומבסטי, הייתה קריאת בן־גוריון למפלגתו להיחלץ לפעולה שתזכה אותה ברוב, כדי שתקבל לידיה בהליך דמוקרטי את הנהגת התנועה הציונית. חבריו באחדות־העבודה היו תמימי־דעים איתו בכל אלה, אולם רבים מביניהם נבדלו ממנו בשתי שאלות עיקריות, העיתוי והדרך.

העיתוי נבע ממצוקת־זמן, אותו חשש כבד שלהגשמת המפעל הציוני קצב שר־ההיסטוריה רק שעת־כושר קצרה, העלולה לחלוף לבלי שוב. היטיב לבטא זאת אוהד־הציונות, דיוויד לויד־ג'ורג' ראש ממשלת־בריטניה: בהצהרת־בלפור ובמסירת המנדט על ארץ־ישראל לידי בריטניה ברוח אותה הצהרה, ניתנה לעם היהודי הזדמנות גדולה ובו תלוי מה שיפיק ממנה. "היום העולם דומה לים הבלטי לפני הקיפאון. לפי שעה יש בו עדיין תנועה. אך אם הוא יקפא, תצטרכו להטיח את ראשיכם אל גושי־הקרח ולחכות להפשרה הבאה". כך אמר לווייצמן ב־1920, לאחר ועידת סן־רמו. כשעבר המשל מפה לפה באחדות־העבודה התחלף הים הבלטי בארכנגלסק המעורר פלצות, ללמדך, שנכונות הבריטים, שמצפונם התעורר, לכפר על רדיפות היהודים ודמם השפוך — המדומה להפשרת ים־הקרח — זמנה קצוב, ומה שלא תשיג הציונות — הספינה האמורה לחצותו — בפרק זמן זה לא תשיג לעולם.

לבן־גוריון היה משל משלו לשעת־כושר היסטורית, הנקרית בימי הרת־עולם, עת סדרי־בראשית נהפכים וסדרים חדשים נקבעים במקומם. כמו האגדה העברית המספרת, כי יש רגע אחד בשנה, שבו השמיים נקרעים וכל אשר תבקש תקבל — היה אומר לחבריו — כך "במשחק הזה של כוחות היסטוריים יש שמופיע שאנס היסטורי גדול... יש שלתנועה צריך להיות חוש היסטורי לתפוס את הרגע".^[1] בן־גוריון, שהדרך אצה לו מטבע בריאתו, היה חדור מצוקת זמן חריפה, שהתעצמה עד שהייתה לכוח המניע החזק ביותר במחשבתו המדינית ובמעשיו. מכאן נבעה ההקצנה של מחלוקותיו, לא רק עם הפועל הצעיר, אלא גם עם אלה מחבריו באחדות־העבודה שלא נסחפו כמוהו על־ידי מצוקת־הזמן, וגם מאבקיו הגדולים — על מרות הווה"פ ועל ההסתדרות כארגון העובדים היציג היחיד — היו תוצאה של מצוקה זו, כשם שהיו מוטבעים בחותמה. אבל במאבקו ל"כיבוש הציונות" הגיעה מצוקת־הזמן לידי שיא ובן־גוריון חש כמי שהקרקע בוער תחת רגליו.

כבר בנובמבר 1922, בדיון בווה"פ, הכריז בן־גוריון על כוונתו: "עד עכשיו חשבנו שהצינור שדרכו תתגשם הציונות היא ההסתדרות הציונית. ולפי זה כיוונו את כל פעולתנו. רעיון זה התבדה. לי הדבר ברור בהחלט. עלינו למצוא כלי אחר. הכלי היחיד שיכול לעשות זאת — זוהי הסתדרות הפועלים בארץ". בדצמבר הסביר לוועידה השלישית של אחדות־העבודה: "ההסתדרות הציונית היא עכשיו רק מחיצה מיותרת ומפרעת בין העם ובין מגשימי הציונות", קרי ההסתדרות. לפיכך האיץ באחדות־העבודה שתהיה "מפלגה שאדיר חפצה היא השלטת ההסתדרות על כל ענייני העובדים והשלטת העובדים בחיי האומה והחברה". כהרגלו אף פתח מייד בהכנות ראשונות לשם כך.

אולם עמיתיו בווה"פ, משתי המפלגות, אף שהאמינו גם הם בלב שוקק בייעודה ההיסטורי והממלכתי של ההסתדרות, לא חשבו שהזמן דוחק עד כדי כך. הם הכירו בבכורה של ההסתדרות הציונית — והראיה ששלחו את נציגיהן להנהלה הציונית על אפו ועל חמתו של בן־גוריון — וסמכו על כך שבראשות וייצמן תעשה ההסתדרות הציונית למען עלייה בכלל והעלייה העובדת בפרט, וכך תגדל ההסתדרות בכמות, ואילו הם ישקדו על ערכיה — על בניין ההסתדרות כחברת עובדים נאמנה לאינטרס המעמדי־חלוצי, על־ידי חינוך והכשרה יסודיים של יחידים, תנועות־נוער והחלוץ. לפי שעה אין ההסתדרות גדולה ואיתנה דיה ומשימה לאומית כה כבדה, כזאת שבן־גוריון נחפז להטיל עליה, תרוצץ את כתפיה החלשות.

ב־1927 יכלו להתברך בליבם על שלא נתפסו למשוגת בן־גוריון. אם ידעו — ואין ספק שידעו — שללא עזרתה הכספית של ההסתדרות הציונית לא הייתה ההסתדרות מסוגלת להקים בכוחות עצמה אף לא אחד מיישוביה החקלאיים או מפעליה, הקטנים והגדולים, פקחה שנה קשה זו את עיניהם להבין שמבלעדי אותה עזרה היה סולל־בונה יורד לטמיון וגורר אחריו את שאר המוסדות, ואנה הייתה ההסתדרות באה? ההסתדרות הציונית היא, אפוא, שהושיעה את ההסתדרות, ומכאן שתפיסת בן־גוריון שהעניקה להסתדרות את מעמד־הבכורה הייתה חסרת־שחר. דוד הורוביץ, ציר גדוד־העבודה לוועידת־ההסתדרות השלישית, מי שעתיד להיות הנגיד הראשון של בנק ישראל ביטא זאת בבהירות: "יצרנו מוסדות קואופרטיביים עם פרטנזיה ממלכתית... רצינו לסדר דבר שהוא למעלה מכוחנו". לשון דומה לגבי יומרות ההסתדרות — שהיו במידה רבה יומרות בן־גוריון — נקטו גם כצנלסון מאחדות־העבודה וארלוזורוב מהפועל הצעיר^.[2]

אבל עוד לפני כן חולל בן־גוריון תהפוכה בוויכוח על הדרך. כישלון־העלייה הרביעית, שתחילתה ב־1924 ועיקרה בעלי רכוש זעיר מפולין, שמתנגדי־ההסתדרות וז'בוטינסקי בראשם הכתירוה כעליית ההון הפרטי והיוזמה הפרטית וקיוו שתוכיח, כי בכוחה להגשים את הציונות לא פחות, ואולי יותר מהעלייה השלישית, העובדת, החלוצית וההסתדרותית; התקררות ממשלת־בריטניה כלפי הציונות ונטיית פקידיה — בלונדון ובירושלים — לצד הערבים; התקרבותן של אחדות ממדינות־ערב לעצמאות; התגברות המצוקה של יהודי פולין וסגירת שערי ארצות־הברית בפני מהגרים — כל אלה דחקו בבן־גוריון לחפש דרכים חדשות ומהירות להגשמת־הציונות, ובקונגרס הציוני, בווינה 1925, השמיע לראשונה באוזני אגף־העבודה סיסמה חדשה: "ממעמד לעם".

בן־גוריון קרא להרחיב את תנועת־העבודה ולעשותה תנועת־עם, כך שתקיף לא רק את חברי־ההסתדרות, את העובדים בהתיישבות החקלאית ובאיגודים המקצועיים בארץ ואת הנוטים להסתדרות המצפים באירופה ובאמריקה לשעת־עלייתם לארץ, אלא את העם כולו, על בעלי־מלאכה שלו, על חנווניו, רוכליו ומתווכיו וכיו"ב, ותהפוך את כולם לעובדים יוצרים בארץ־ישראל. את מהותה של תנועת־עם זו הסביר באחד מביקוריו בברלין: "הציונות היא... העברת המוני יהודים, תלושים, עקרים, פרזיטים לעבודה פורה... את העם כולו, בלי יוצא מן הכלל... אנו רוצים להפוך לעובדים בארץ. זוהי תמצית תנועתנו... אין אנו בונים בארץ־ישראל רק כלים לאומיים, אלא בונים את האדם, החברה... אנו מתקנים את עצמנו ואין דבר זה אמצעי אלא מטרה עליונה". על כך לא היו כל חילוקי־דעות באחדות־העבודה. שררה בה הסכמה כללית שתיקון־היהודי הוא מטרתה הנעלה שאותה תשיג באמצעות חברת־עבודה צודקת, שוויונית ושוחרת־שלום. אולם, רבים מחבריו גרסו שבניינה של חברת־עבודה כזאת, ביצורה וגיבושה מצריכים מאמץ מרוכז וממושך, ואילו לו לא היה זמן. באוקטובר 1926 התריע בוועידת אחדות־העבודה, כי "התנאים האובייקטיביים מחייבים הגשמה מהירה של הציונות", ו"אם לא נמהר לבצע את מפעלנו ההיסטורי בארץ בשנים הכי קרובות, מי יודע אם יבוצע".^[3]

בכך קבע את קיטוב־העמדות כניגוד בין ערכים וזמן, בין הניסיון לבנות חברת־עבודה ציונית מושלמת ובין הסכנה שאם לא תתגשם הציונות במהרה היא לא תתגשם כלל. הצגת־דברים זו, בנוסח "או־או" החביב עליו — או הגשמה מהירה של הציונות, או אובדנה — הותירה דרך יחידה, העלאת יהודים לארץ־ישראל במספר הגדול ביותר בזמן הקצר ביותר, מעשה שניתן לעשותו, לדידו, רק אם תתייצב תנועת־העבודה בראש ההסתדרות הציונית ותנהלה. בכך טמון גם הסיכוי היחיד שלה לעצב את החברה בארץ בדמותה ולאור ערכיה. מכאן שלא הייתה זו, בעיניו, שאלה של קדימויות — ביצור חברת־העבודה תחילה ו"כיבוש הציונות" אחר־כך, או להפך — אלא ש"כיבוש הציונות" היה צו השעה וצו הגורל. דרך אחרת אין. ולצורך הצלת המפעל הציוני משיני הזמן חיוני היה שתנועת־העבודה תהיה לתנועת־עם מניה וביה כדי שתזכה באורח דמוקרטי ברוב־קולות ותעמוד בראש ההסתדרות הציונית.

אלא שכאן בדיוק היה סלע־המחלוקת. חבריו, ובעיקר טבנקין שקבע מושבו בקיבוץ עין־חרוד, גרסו שתיקון האדם והחברה בארץ עדיין מצריך מאמץ רב, ובין יצירת היהודי החדש לבין יצירת עם יהודי חדש — עם עובד — חוצץ תהליך יסודי וממושך, ש"כיבוש הציונות" בטרם עת רק ישבש אותו. ובאמת, אותה הסתדרות שבשמה דיבר בן־גוריון ושעליה סמך שתוכל לחולל את הפלא, את המעבר ממעמד לעם, הייתה קיימת שש שנים בסך הכול, וספק אם כבר בנתה אדם וחברה שבכוחם להנחיל את ערכיהם לעם כולו. הקיבוץ והמושב, שתי היצירות החברתיות החשובות ביותר של תנועת־העבודה בארץ ובית־היוצר העיקרי של היהודי החדש, ובאותה עת מכשירי־ההגשמה של הציונות החלוצית, עוד נזקקו בעצמם לגיבוש ולביסוס. בלשון ציורית אפשר היה לומר שהיהודי החדש, שביצירתו החלה ההסתדרות לא היה אז אלא עטיפה דקה, העלולה להיקלף ולהיעלם על נקלה, אם תימתח בחופזה על ערב רב של יהודים, ועל אחת כמה וכמה על העם כולו.

יתר על כן, כדי ליהפך לתנועת־עם יהיה על תנועת־העבודה לפנות לציבור גדול ככל האפשר, שאינו אמון דווקא על רעיונות הציונות הסוציאליסטית החלוצית ועל ערכיה. משמע, עוד בטרם יהיה הסיפק בידה לשנות את העם, ישנה העם אותה. מכל מקום, כדי לשאת חן בעיניו בקלפי יהיה עליה להתפשר על דרכה ועל ערכיה, אם לא להתפרק מהם. ואם כך, הכיצד תהיה מסוגלת להנחילם לעם כולו ולעמוד במשימה שהטיל עליה בן־גוריון בסיסמתו "ממעמד לעם"? בסיכום: מכשיר־ההצלה של הציונות, לו ציפה בן־גוריון, לא יהיה כשיר, מחמת רפיונו, וממילא גם לא יצלח להצלה.

אם מחמת שלא עלה בידו להדביק את כל חברי אחדות־העבודה בתחושת הקרקע הבוער, ואם מכל סיבה אחרת, לא נענתה הוועידה באוקטובר 1926 לתביעת בן־גוריון להעמיד תוכנית ל"כיבוש הציונות", והקיטוב בין ערכים וזמן לא רק שנותר בעינו, אלא שעתיד היה להחריף ולסמן את קו־השבר שלפיו יתפלגו בבוא היום בן־גוריון וטבנקין איש מעל רעהו על מחנותיהם.

בן־גוריון הוסיף להיאבק על דרכו ולפתע זכה לחיזוק ממקור בלתי־צפוי. בחודשיה הראשונים של 1927, תוך כדי מלחמתו המחריפה בהנהלה הציונית — בשל אוזלת־ידה לפתח ולהגדיל את המפעל הציוני בקצב מואץ ולמנוע אבטלה — היה על בן־גוריון, כמו על כל התנועה הציונית, לתת דעתו על הצעת־וייצמן להרחיב את הסוכנות היהודית לארץ־ישראל,^[*] באמצעות שיתופם של לא־ציונים, שעמדה להידון אותה שנה בקונגרס הציוני. תוך שהוא מבקר את וייצמן — בעיקר על הצעתו שהנציגים הלא־ציונים יצורפו להנהלת־הסוכנות שלא בהליך דמוקרטי — סמך ידיו על ההרחבה המוצעת. במאמר שפרסם בפברואר הסביר את טעמיו. "הדרך הנבחרת האידאלית של הפעלת העם העברי", כתב, "היא בלי ספק קונגרס נבחר של שליחי העם בכל העולם על יסוד של בחירות דמוקרטיות ואחריות עממית ישירה", אולם כל עוד אין זה אפשר, "אין לשלול את הרחבת הסוכנות". נוכח הצרכים, הקשיים והשעה הדוחקת "גיוס כל הכוחות והאמצעים של העם היהודי לבניין ארץ־ישראל הוא מחובותיה היסודיים והראשוניים של התנועה הציונית".

זה היה ציון דרך חשוב במחשבתו המדינית של בן־גוריון. אומנם נשא עיניו, כבעבר, להשלטת תנועת־העבודה על ההסתדרות הציונית, ולדידו מה שכינה "החצי הציוני" בסוכנות המורחבת היה עיקר, אבל עצם הסכמתו לחצי האחר — שיבוא כולו מבעלי־הון, אנשי־עסקים ואישי־ציבור ("נוטבלים" יכנה אותם בלגלוג), שאינם נמנים על המחנה הפרולטרי — העידה על הסטת הדגש מהאינטרס המעמדי־חלוצי לזה הלאומי־כללי. אפילו הוסיף לגנות את ההסתדרות הציונית ה"בעל־ביתית", כדבריו, היו אלה מעתה סיסמאות ותו לא. ב־1933 יודה בן־גוריון, כי "עשינו משגה כבד שהשפלנו את הדגל הציוני ואת דגל העממיות, אני מכניס עצמי באחריות מלאה למשגה הזה".^[4] אלא שעתה גם אחדות־העבודה, שחייבה את הסכם וייצמן־מרשל כמוהו, חטאה גם היא כמוהו. ואכן, לא זו בלבד שאחדות־העבודה העמידה את האינטרס הלאומי־ציוני לפני עקרונותיה והסכימה לעיוות עקרון־הדמוקרטיה — הצבת נציגים ממונים בראש מה שנחשב לממשלה הציונית, ואולי גם של העם היהודי — אלא שהסכימה שאלה יבואו מקרב הבורגנות. זאת ועוד, אם אחדות־העבודה הכירה שלמען האדיר את משאבי־הסוכנות מותר לה לשתף פעולה עם לא־ציוניים, מדוע אסור לה לשתף פעולה עם לא־סוציאליסטים בתנועת־עם למען "כיבוש הציונות"? הקבלה זו בין לא־ציונים בסוכנות המורחבת ולא־סוציאליסטים בתנועת־העם שהציע בן־גוריון הזדקרה לעין וסייעה לו במאמצו להטות את המפלגה לדרכו.

ואף על פי כן התקיים עדיין באחדות־העבודה כיס־התנגדות מלוכד, שלא היה מיוחד דווקא לתנועת הקיבוץ המאוחד בראשות טבנקין. הדבר בא לביטויו ב־1928, כשחזר בן־גוריון — בפעם המי־יודע־כמה — על קריאתו מ־1919, וקרא לכנס קונגרס עולמי למען ארץ־ישראל העובדת. לרעיונו זה היו שתי השתלשלויות, ארגונית ומדינית. במישור הארגוני עמדה תוכניתו, לכשהבשילה, על כך שבכל ארץ יוקמו ועדים מקומיים למען ארץ־ישראל העובדת על־ידי מפלגות־הפועלים הציוניות; כל ארץ בוחרת ועידה ארצית, והוועידות האלה שולחות צירים לקונגרס עולמי שיניח יסוד לליגה (פדרציה) למען ארץ־ישראל העובדת. כך ביקש להשיג את "איחוד הכוחות בגולה", לעזרת ההסתדרות בארץ, משמע, מאמץ מתמיד ליצירת תהליך של איחוד פלגי־פלגים של מפלגות הפועלים הציוניות, וקשירתן תחת קורת־גג אחת, למפלגות־ההסתדרות בארץ, אחדות־העבודה והפועל הצעיר, ובה בשעה מאמץ עליון ובלתי־נלאה לאיחודן המלא. לעניין זה זכה בברכת־הווה"פ וכבר ב־1923 נתכנסו בקרלסבד שבצ'כוסלובקיה שבע מפלגות כאלה, שנטלו על עצמן להקים מוסד ומנגנון לענייני ארץ־ישראל העובדת, וליצור "סוכנות של ההסתדרות" בחוץ־לארץ. זו הייתה תחילתה של "הליגה למען ארץ־ישראל העובדת", שאיגדה בתוכה ועדים מקומיים, בערים ובארצות, שהיו לשלוחות ההסתדרות — מעין שגרירויות שלה — באירופה ובאמריקה. משמע, פריסת ההסתדרות בארץ ובעולם הייתה דומה, או מקבילה, לזו של ההסתדרות הציונית. חלק מכריע ממסעותיו לאירופה ייחד בן־גוריון למאמצו זה, כשחבריו בווה"פ שותפים לרעיון יצירת השלוחות בחו"ל ומסייעים לשיגור שליחים מהארץ לוועדים בחו"ל ולהקמת מחלקה בווה"פ שתתאם ביניהם.

אולם, במישור המדיני לא ידע בן־גוריון רוב נחת. לאחר ביקורו בוועד למען ארץ־ישראל העובדת, שקבע את מושבו בברלין, כתב ביומנו, בדצמבר 1923: "הקטן הזה גדול יהיה — מכאן תצא ההסתדרות העולמית לבניין ארץ־ישראל הסוציאליסטית". בצפותו כי זו תקום חיש קל, אמר למועצת אחדות־העבודה, בפברואר 1924, ש"הציונות הקודמת מתה... היא גם לא תשוב לתחייה... ועלינו לראות אם בכוחנו להעמיד ציונות חדשה... תנועה... ציונית סוציאליסטית שתבוא לרשת את מקומה של הציונות הבעל־ביתית". על כך העיר לו ידידו הטוב יבנאלי, "אל נא בקברנות". לאחר מכן, באוקטובר אותה שנה, כתב בן־גוריון לזכאי, כי הגיעה העת "ליצור את ההסתדרות הציונית הסוציאליסטית הגדולה אשר תתרכז סביב אחדות־העבודה וההסתדרות".^[5]

אולם, אחדות־העבודה ויותר ממנה הפועל הצעיר, לא הסכימו לכך, כשם שלא נתרצו להירתם למאבק להשגת רוב בהסתדרות הציונית, שהיה גלום בסיסמת "ממעמד לעם". מוכנים היו ל"ליגה" ולוועדים שיסייעו להסתדרות בארץ, במשאבים ובכוח־אדם, אבל לא להסתדרות ציונית־סוציאליסטית עולמית, מקבילה או חליפה להסתדרות הציונית. מהמאמץ שהושקע על־ידי ההסתדרות ב"ליגה" ובוועדים הם ציפו שיניב רוב מגשימים, חלוצים, בארץ, ולא רוב מצביעים, בחו"ל. וכך, על אף שנתחזק ב־1927, על־ידי תמיכת אחדות־העבודה בהסכם וייצמן־מרשל, נדרש לבן־גוריון מאבק־שכנוע מייגע, כדי להעביר בווה"פ, בפברואר 1928, החלטה על כינוס קונגרס עולמי למען ארץ־ישראל העובדת.

דומה שיצא סוף־סוף למרחב, ויכול להתמסר להכנת הקונגרס על פרטי־פרטיו, התוכניים, הכספיים, הארגוניים והאישיים. במרס פתח את מועצת־ההסתדרות בנאום נרחב — "שליחותנו בעם" — וזכה לתמיכת המועצה, שהחליטה לאמץ את ידיו. אולם במאי נקטעו הכנותיו הקדחתניות על־ידי תאונת־דרכים שהפילה אותו למשכב. אף על פי כן, עוד בטרם שב כליל לאיתנו, מיהר ביולי לברלין, שנבחרה לארח את הקונגרס, להמשך ההכנות. בתחילת אוקטובר חזר, למועצת אחדות־העבודה, שבה נשא דבריו על ההגמוניה — זו פעם ראשונה שהשתמש בפומבי במילה זו בהקשר זה — של תנועת־הפועלים בציונות. ככל שהתבהרה כוונתו שהקונגרס העולמי למען ארץ־ישראל העובדת יהיה צעד מעשי ראשון בכיוון זה, התעוררו הספקות וההיסוסים הישנים ומתנגדיו התחזקו. היהיה הקונגרס, שייסד באורח רשמי וחוקי את "הליגה למען ארץ־ישראל העובדת", על ועדיה ושלוחותיה, אבן־פינה להסתדרות ציונית־סוציאליסטית, מקבילה או חליפה, להסתדרות הציונית? היהיה אבן־פינה לתנועת־עם, שתסתער על ההסתדרות הציונית ותעמיד את תנועת־העבודה בראשה בטרם עת? שאלות אלה ניקרו כל כך עד שישיבת הווה"פ, ששמעה מפי בן־גוריון דיווח על ההכנות לקונגרס, הפכה לדיון מחודש בעצם תכליתו ותועלתו, ומספר המטילים בהן ספק רב. הגדיל לעשות ביילינסון, שביטא לא פעם את דעת כצנלסון ושקרא להסתלק מרעיון הקונגרס ולהתחיל בפעולה שקטה יותר ואיטית. בן־גוריון חש שהוא צפוי לתבוסה, אם יועמד קיום הקונגרס להצבעה חדשה, ובנשימה אחת איים בהתפטרות מהווה"פ והציע לכנס את מועצת־ההסתדרות; ממנה ציפה לתמיכה, הן על סמך החלטתה הקודמת, הן על סמך כוחו, הרב יותר, בפורום הזה. הווה"פ נמנע, אפוא, מהצבעה והסתפק בבחירת "ועדה לעניין הקונגרס" (בן־גוריון ועוד שלושה מחברי־הווה"פ, שלפחות אחד מהם צידד בקונגרס).^[6] בכך ירדו איום־ההתפטרות והקריאה לכינוס המועצה מעל הפרק.

בתחילתה האירה 1929 פנים לבן־גוריון והוא היה רשאי להתברך בליבו שכל מבוקשו ניתן לו: האיחוד בין אחדות־העבודה והפועל הצעיר — המפתח ל"כיבוש הציונות" — נראה כמובטח. במועצת ההסתדרות, שפתחה את השנה, נשא בן־גוריון נאום גדול — "חילוף משמרות" — ששמו העיד על כוונתו: "המעמד הבעל־ביתי נדון לכליה בתור מנהיג האומה, ואת השליחות הראשית של פרוצס החייאת האומה ימלא מעמד חדש: מעמד העובדים... להיות ממעמד עובד לעם עובד, זהו ייעודו של מעמד הפועלים". בקצרה, על המפלגה החדשה שתקום מהאיחוד, בארץ ובגולה, "להיות לתנועת־עם". שוב התייצב הווה"פ לימינו, ובכל הישיבות הרבות שהקדיש לקונגרס ולליגה של ארץ־ישראל העובדת נענה לתביעותיו, בשיגור שליחים לאירופה ולארצות־הברית, בהקצאת כספים ובאישור תוכניות. דומה שמפנה זה בא לאחר שבן־גוריון הבהיר — הן בנאומו "חילוף משמרות", הן בשיחותיו — שהקונגרס העולמי למען ארץ־ישראל העובדת והליגה שיקים אינם "ארגון מתחרה בהסתדרות הציונית ובסוכנות [היהודית] — אלא ריכוז הכוחות העממיים והסוציאליסטים סביב תנועת הפועלים. למען הגבר כוחה בציונות ובסוכנות [זאת] היא כוונתנו".

אולם, עם בוא הקיץ הנחילה לו 1929 מפח־נפש. אף שתוכניותיו זכו מעתה לסיועו הנמרץ, הכספי והארגוני של הווה"פ, לא עלתה יפה המועצה העולמית שכינס ביולי בברלין, כהכנה, או חזרה כללית לקראת הקונגרס למען ארץ־ישראל העובדת. הוא עצמו, מסיבות שאינן תלויות בו, איחר בחמישה ימים למועצה, שנתארכה מחמת ויכוח קטנוני, על כיבודים וסמכויות, והשתתף רק בשלבי־נעילתה. ברל כצנלסון, כמו מצא אישור לספקותיו לגבי יציר־רוחו זה של בן־גוריון, הסתלק מברלין מבלי להמתין לבואו. שתיקת בן־גוריון עצמו, בכתב ובעל־פה, בכל הנוגע למועצה העולמית הזאת, העידה שגם הוא, ככצנלסון, לא נלהב ממה שראו עיניו.^[7] לו הייתה זו מועצה מרוממת־לב, הקמה לקראת זינוק גדול, היו אמות־הספים זעות בבית־ההסתדרות מהתפעלויותיו ומהמרצותיו, בנאום ובדפוס.

כמו להכעיס, דווקא יצירי־רוחו ומעשי־ידיו של וייצמן עלו כפורחים. בקונגרס הציוני, שהתכנס בציריך באוגוסט, אושר הסכם וייצמן־מרשל סופית ונציגי אגף־העבודה — שפרינצק וקפלנסקי — חזרו להנהלה הציונית. יתר על כן, פתיחתה של הסוכנות היהודית,^[☨] במועצתה שנתכנסה בציריך מייד לאחר נעילת־הקונגרס, היה כל אשר איחל בן־גוריון בליבו למועצה למען ארץ־ישראל העובדת שכינס הוא בברלין, ולא היה בה. הפתיחה בטונהלה המלא מפה לפה "הייתה מפוארת ורבת־רושם, מפתיעה וכובשת, ועלתה על כל המשוער". כך כתב בן־גוריון לפולה, והוסיף: "רוממות השעה הביאה כל אחד לידי התרגשות עמוקה ביותר... אני עצמי נרגש הייתי עד היסוד מן החוויה העמוקה והמזעזעת. המרומם והנעלה בעם היהודי נתכנס במעמד זה, והביא לידי ביטוי את הנעלה ואת העמוק אשר בדעת העם היהודי ובהרגשתו". אם אכן ביקש במועצה שכינס בברלין להתחרות במועצת הסוכנות היהודית שכינס וייצמן בציריך, או להעמיד לה מקבילה, לא היה ספק ידו של מי הייתה על העליונה. בן־גוריון עצמו הודה בכך בפה מלא: "הייתה זו פתיחה גדולה ומכובדת לפרק היסטורי חדש בחיינו — ניצחון מוסרי ומדיני גדול לווייצמן".^[8]

עוד באי הקונגרס הציוני ומועצת־הסוכנות עושים באירופה, והערבים חוללו בארץ, החל ב־23 באוגוסט, מרחץ־דמים — מאורעות־אב — ושינו את חזות הציונות מן הקצה אל הקצה. לא רק שנתערערה התקווה לשלום יהודי־ערבי, אלא שנתגלתה לראשונה, לגודל התדהמה, מגמה בריטית ברורה להסתלק מן המנדט ברוח הצהרת־בלפור. מגמה זו מצאה את ביטויה הרשמי והמלא בספר הלבן של הלורד פספילד, שר־המושבות, באוקטובר 1930, שקבע, כי לא נותר עוד בארץ־ישראל קרקע פנוי להתיישבות חקלאית של היהודים, וכי יש להימנע מעלייה בלתי־מוגבלת. לא רק החזון שהצהרת־בלפור נועדה מעצם טבעה לסייע להקמת מדינה יהודית נגוז, אלא שגם הבית הלאומי שעליו התחייבה נדון לעליבות. באחת, נראה היה שעל הציונות הקיץ הקץ.

הערות

[*] בסעיף IV של המנדט על ארץ־ישראל שחבר הלאומים העניק לבריטניה הופיע המונח "סוכנות יהודית", שתפקידה לסייע ליהודי העולם ולעודדם בפיתוח וביישוב ארץ־ישראל. תחילה שימשה ההנהלה הציונית, שנבחרה בקונגרס הציוני, לעמוד בראש ההסתדרות הציונית, כסוכנות הזאת. וייצמן ביקש לרתום למאמץ הציוני גם יהודים שאינם ציונים, כדי להגדיל את משאבי הסוכנות היהודית. ב־1923 מצא לו עזר כנגדו בלואי מרשל, הנשיא הוותיק והלא־ציוני של הוועד היהודי האמריקאי. לאחר משא־ומתן שנתארך שנים אחדות הסכימו השניים להעמיד את הסוכנות היהודית ומועצתה על מתכונת פריטטית: מחציתם יהיו ציונים (מי שנבחרו בקונגרס הציוני) ומחציתם לא־ציונים (אישים ונציגי־ארגונים יהודיים שיתמנו, ולא ייבחרו, לתפקידם זה). ב־1929 אישר הקונגרס הציוני את הסכם וייצמן־מרשל והסוכנות היהודית קמה והייתה. בין חברי מועצת־הסוכנות הלא־ציונים (40% מתוכם מארצות־הברית) היו גם אלברט איינשטיין, הסופר שלום אש, ליאון בלום, סיר הרברט סמואל ולורד מלצ׳ט. 
[☨] כך נקראה לקיצור הסוכנות היהודית המורחבת למען ארץ־ישראל. 
[1] חיים וייצמן, מסה ומעש, שוקן, תל־אביב 1953, עמ' 259; מרפ"א (מועצה) 19.1.33. 
[2] דב"ג בוועידה ה־3 של אחה"ע; קונטרס, קי"ח; פרוטוקול הוועידה ה־3 של ההסתדרות, יולי 1927; פו"ה, 26.11.22. 
[3] קונטרס, ק', ק"ד, ק"כ, קמ"א, קע"ט; ממל"ע; יב"ג, 20.8.25; או"ש, עמ' 150. 
[4] אג"ב, אג' 285, 412, 438; זכ"א, עמ' 378, 644; פרוטוקול מועצת אחה"ע, 4/5.7.28; דבר, 10.7.28; קונטרס, רצ"ג; יב"ג, 27.6.28. 
[5] יב"ג, 5.12.1923; פר"ה 22.10.28; מועצת אחה"ע, פברואר 1924; אג"ב, אג' 384. 
[6] פו"ה .14.2, .25.2, .7.3, .25.3, .28.3, .22.4, .23.4, .30.4, 6.5.1928, 10.5.29; פמ"ה, מרס 1928; יב"ג, פברואר/מרס 1928, 19.1.29; ר"פ ל"חילוף משמרות" בכת"י דב"ג; דבר, 15/16.1.29; מועצת אחה"ע 7/8.10.28, אה"ע 404/10 IV. 
[7] יב"ג, 21.11.28, .4.5, 11/26.7.29; פמ"ה 7.10.29; מכתב דב"ג לוועדי א"י העובדת 14.5.29, אה"ע 117 208 IV; אג"ג, אג' 484-477; מכתבי דב הוז מברלין .23.7, 25.7.29, דר"ה. 
[8] יב"ג, 14/15.8.1929; אג"ג, אג' 485. 

המשך הפרק בספר המלא