דרכו של הסייר

הקדמה

כשאתה חושב על מישהו שניחן בשיקול דעת מעולה, כושר שיפוט חד ומדויק, אילו תכונות עולות במוחך? אולי אתה חושב על דברים כמו אינטליגנציה, פיקחות, אומץ לב או סבלנות. כל אלה באמת מעלות ראויות להערצה, אבל יש תכונה אחת שמקומה הראוי הוא בראש הרשימה, אך סובלת מהתעלמות כה מוחלטת שאין לה אפילו שם רשמי.

אז נתתי לה שם. אני קוראת לה דפוס החשיבה של הסייר, או עמדת הסייר: המוטיבציה לראות דברים כהווייתם, כפי שהם באמת, ולא באופן שאתה רוצה שיהיו.

עמדת הסייר היא הגישה שמאפשרת לך לזהות מתי אתה שוגה, לתור אחר הנקודות המתות בשדה הראייה שלך, לבחון את הנחותיך ולשנות מסלול בהתאם. זה הדבר שמניע אותך לשאול את עצמך בכנות שאלות כמו, "האם טעיתי בוויכוח ההוא?" או "האם הסיכון הזה שווה את ההשקעה?" או "איך הייתי מגיב לו היה אחד מאנשי המפלגה הפוליטית היריבה עושה אותו דבר?" כפי שאמר פעם הפיזיקאי המנוח ריצ'רד פיינמן, "העיקרון הראשון הוא שעליך לא להוליך את עצמך שולל — ואתה האדם הקל ביותר בשבילך להוליכו שולל."

היכולת שלנו להטעות את עצמנו היא נושא חם לאורך שנות האלפיים. התקשורת הפופולרית וספרים רבי־מכר כמו כיצד אנחנו יודעים מה אינו כפי שחשבנו, לא רציונלי ולא במקרה, מדוע אנשים מאמינים בדברים מוזרים, שגיאות שנעשו (אבל לא על ידיי), אתה לא כזה חכם, המכחישנים, מדוע כולם (פרט לי) כאלה צבועים, ולחשוב מהר, לחשוב לאט מציירים תמונה בלתי מחמיאה של מוח אנושי שבנוי ומכויל להונאה עצמית: אנחנו פוטרים בתירוצים מתירוצים שונים את מגרעותינו ושגיאותינו. אנחנו נוטים בגדול לחשיבה שמושתתת על משאלת לב. אנחנו בוררים בקפידה ראיות שמאששות את דעותינו הקדומות ותומכות בשבט הפוליטי שלנו.

התמונה הזאת איננה בלתי נכונה, אבל חסר בה משהו.

נכון, אנחנו מצדיקים לעיתים קרובות בתירוצים שונים את שגיאותינו — אבל לפעמים אנחנו גם מכירים בהן. אנחנו משנים את דעתנו בתכיפות מועטה מכפי שהיינו צריכים, אך רבה מכפי שהיינו יכולים. אנחנו בריות מורכבות שנוטות לעיתים להעלים מעיני עצמנו את האמת, ולעיתים להתעמת איתה. הספר הזה עוסק בצד הפחות נחקר של המטבע הזה, אותן פעמים שבהן אנחנו מצליחים לא להשלות את עצמנו, ומה אפשר ללמוד מאותן הצלחות.

הדרך שלי אל הספר הזה החלה בשנת 2009, אחרי שפרשתי מתואר שני והטלתי את עצמי בתשוקה רבתי אל תוך מיזם שהפך לקריירה שנייה: לעזור לאנשים לברר לעצמם שאלות קשות ובעייתיות בחייהם האישיים והמקצועיים. בתחילה שיערתי שזה יהיה כרוך בניסיון ללמד אותם דברים כמו הסתברות, לוגיקה והטיות קוגניטיביות, ולהראות להם כיצד הנושאים האלה חלים על חיי היומיום. אבל אחרי כמה שנים של ניהול סדנאות, קריאת מחקרים, מתן ייעוץ וראיונות עם אנשים רבים הגעתי לבסוף לקבלת העובדה שהיכולת לחשוב על דברים בהיגיון איננה אותו מַרפא־כול שחשבתי שהיא.

הידיעה שעליך לבחון את הנחותיך לא משפרת באופן אוטומטי את השיפוט שלך, לא יותר מכפי שהידיעה שעליך לעסוק בפעילות גופנית משפרת אוטומטית את בריאותך. היכולת לִמְנות רשימת הטיות מנטליות וכשלים לוגיים איננה עוזרת לך אלא אם כן אתה מוכן להכיר באותם כשלים לוגיים והטיות מנטליות בחשיבתך. השיעור הגדול ביותר שלמדתי הוא תובנה שקיבלה מאז תימוכים מחוקרים שונים, כפי שנראה בספר הזה: השיפוט שלנו אינו מוגבל על ידי ידע כשם שהוא מוגבל על ידי גישה, התייחסות. רחוק מזה.

בכל אלה אין כדי לומר, דרך אגב, שאני דוגמה מושלמת של עמדת הסייר. אני מתרצת את שגיאותיי; אני נמנעת מלחשוב על בעיות; אני מגיבה בהתנגדות ובמגננה לביקורת. יותר מפעם במהלך המחקר לצורך הספר הזה נוכחתי לראות שבזבזתי למעשה מפגש שלם עם מרואיין משום שהעברתי אותו בניסיון לשכנע את המרואיין שהתזה שלי נכונה במקום לנסות להבין את נקודת מבטו. (האירוניה שבהיותי בעלת גישה סגורה ומקובעת בראיון בנושא פתיחות חשיבתית לא נעלמת מעיניי.)

אבל אני במקום טוב יותר מזה שהייתי בו, וגם אתה יכול לשפר את עצמך בעניין הזה — זאת המטרה של הספר הזה. הגישה שלי היא תלת־ראשית:

1. הבן שהאמת לא מתנגשת עם יתר היעדים שלך

אנשים רבים מתנגדים באופן פעיל לראיית המציאות באופן מדויק משום שהם מאמינים שדיוק יהווה מכשול ליעדים שלהם — שאם הם רוצים להיות מאושרים, מצליחים ומשפיעים, מוטב לראות את עצמם ואת העולם דרך עדשה מסולפת או מעוותת.

חלק מהמטרה שלי בכתיבת הספר הזה הייתה להעמיד דברים על דיוקם בהקשר הזה. יש בשטח מיתוסים רבים בנוגע להונאה עצמית, קצתם כאלה שקודמו על ידי אנשי מדע בעלי שם. לדוגמה, אולי נתקלת באחד מאותם מאמרים וספרים רבים הטוענים כי "מחקרים מראים" שהונאה עצמית היא חלק בלתי נפרד מבריאות נפשית, וראיית העולם באופן ריאליסטי רק מובילה לדיכאון. בפרק 7 נבחן את המחקרים המפוקפקים העומדים מאחורי הטענות האלה, ונגלה כיצד פסיכולוגים הוליכו את עצמם שולל בדבר היתרונות והתועלות שבחשיבה חיובית.

או אולי אתה מאלה המחזיקים באמונה הרווחת שכאשר אתה עושה משהו קשה, כמו להקים חברה, עליך להיות חדור בביטחון יתר אשלייתי. אם כך, אולי יפתיע אותך לשמוע שכמה מן היזמים הנודעים ביותר בעולם ציפו מהחברה שלהם שתיכשל. ג'ף בזוס העריך את סיכויי הצלחתה של אמזון בכ־30 אחוזים. אילון מאסק נתן לכל אחת מהחברות שלו, טסלה וספייס־אקס, סיכויי הצלחה של 10 אחוזים. בפרק 8 נגיע להבנה בדבר אופן החשיבה שלהם, ומדוע יש ערך רב ביכולת לראות את מאזן הסיכויים שאתה ניצב מולו בעיניים פקוחות ומפוכחות.

או אולי אתה שותף לגישה הרווחת הזאת: "כן, בוודאי, להיות אובייקטיבי זה דבר טוב אם אתה מדען או שופט. אבל אם אתה אקטיביסט שמנסה לשנות את העולם, אתה לא זקוק לאובייקטיביות — אתה זקוק ללהט התשוקה, לדחף בוער מבפנים." למעשה, כפי שנראה בפרק 14, עמדת הסייר דווקא עולה בקנה אחד עם תשוקה פנימית. נחזור יחד לשיאו של משבר האיידס בשנות התשעים, ונגלה מדוע עמדת הסייר הייתה גורם מכריע כל כך בהצלחת האקטיביסטים לעצור את המגפה.

2. למד כלים שיקלו עליך לראות בהיר

גדשתי את הספר הזה בכלים מעשיים שתוכל להשתמש בהם כדי לשפר את עמדת הסייר שלך. לדוגמה, איך אתה יכול לדעת מתי החשיבה שלך מוטה? זה לא פשוט כמו לשאול "האם אני מוטה בעניין הזה?" וגמרנו. בפרק 5 נלמד ניסויי חשיבה כמו מבחן האיש מבחוץ, מבחן הספקן הסלקטיבי ומבחן הקונפורמיות, שיבחנו את החשיבה שלך לגבי מה שאתה מאמין ומה שאתה רוצה.

איך אתה מחליט עד כמה אתה בטוח לגבי אמונה מסוימת? בפרק 6 נתרגל כמה טכניקות התבוננות עצמית שיעזרו לך לקבוע את רמת הוודאות שלך מ־0 עד 100 אחוזים, ולאמן אותך לזהות איך אתה מרגיש כשאתה מעלה טענה או טיעון שאתה לא באמת מאמין בהם.

האם אתה מנסה בכלל לפעמים להקשיב ל"צד השני" של סוגיה במחלוקת, ומוצא את עצמך הולך ונעשה מתוסכל או כעוס? זה עשוי להיות משום שאתה ניגש לזה בדרך הלא נכונה. בפרק 12 אשתף כמה כיוונים שעשויים להקל את הלמידה מנקודות מבט שונות ומנוגדות.

3. הערך את התמורות הרגשיות של עמדת הסייר

כלים מעשיים קונקרטיים הם דבר חשוב, אבל אני מקווה גם להשאיר אותך עם משהו מעבר לזה. התייצבות מול מציאות עם כל חוסר הוודאויות והאכזבות שלה עלולה להיראות עמדה קודרת ועגומה. אולם ככל שתעקוב אחר הדוגמאות המופיעות בספר הזה של "סיירים" (המונח שלי לאנשים שטובים במיוחד בהיבטים כאלה ואחרים של עמדת הסייר, אם כי אף אחד אינו מושלם), תבחין שהם לא נראים מדוכאים. בעיקרו של דבר הם שלווים ורגועים, עליזים, מחויכים ונחרצים.

זאת משום שגם אם זה לא נראה מובן מאליו מבחוץ, עמדת הסייר היא גישה מתגמלת מבחינה רגשית. זה מחזק ומעצים מבפנים להיות מסוגל להתנגד לפיתוי להונות את עצמך, ולדעת שאתה יכול להתייצב חזיתית מול המציאות גם אם איננה נעימה. יש סוג של שלוות נפש שנובעת מהבנת הסיכון והשלמה עם הסיכויים שאתה ניצב בפניהם, ויש קלות מרעננת בהרגשה שאתה חופשי לחקור רעיונות וללכת אחר ראיות לאן שהן מובילות, בלי שתהיה מוגבל וכבול על ידי מה שאתה "אמור" לחשוב.

היכולת ללמוד להעריך את התמורות הרגשיות האלה היא שמעגנת ומבססת את עמדת הסייר. לצורך כך שילבתי בספר כמה מן הדוגמאות מעוררות ההשראה של סיירים האהובות עליי, שעזרו במרוצת השנים לי ולאחרים לפתח ולטפח את עמדת הסייר.

המסע שלנו ייקח אותנו דרך עולמות המדע, העסקים, האקטיביזם, הפוליטיקה, הספורט, מטבעות הקריפטו והשרדנות. נטבול את בהונותינו במלחמות התרבות, במלחמות האימהות (מאבק חברתי סביב סגנונות הורות שונים) ובמלחמות ההסתברות. לאורך הדרך נפענח את התשובות לחידות כגון: מדוע עורר מראהו של זנב הטווס בחילה בצ'רלס דרווין? מה גרם לאחד מספקני השינוי האקלימי להחליף מחנה? מדוע אחדים מהקורבנות של הונאות הפירמידה דמויות הכתות מצליחים לחלץ את עצמם בעוד אחרים נותרים תקועים?

הספר הזה איננו מסה מתלהמת בדבר אופיים האי־רציונלי של בני אדם. אין בו גם משום ניסיון לנער אותך או לדחוף אותך בתוכחות וגערות לכיוון של חשיבה "נכונה". הספר הזה הוא מסע שסוקר דרך שונה של הוויה, דרך שמושרשת ברעב לאמת, דרך שהיא מועילה ומספקת בעת ובעונה אחת — ולדעתי סובלת קשות מתת הערכה. אני מלאת התלהבות להתחיל לחלוק אותה איתך.

חלק א'

בשבחי עמדת הסייר

פרק 1

שני סוגי חשיבה

בשנת 1894 מצאה המנקה בשגרירות גרמניה בצרפת בסל האשפה משהו שהטיל את הארץ כולה למערבולת גועשת. היה זה מזכר קרוע — והמנקה הייתה מרגלת צרפתייה.1 היא העבירה את המזכר לקצין בכיר בצבא הצרפתי, שקרא אותו והבין לאימתו שמישהו בשורותיהם מוכר לגרמניה סודות צבאיים רבי־ערך.

המזכר היה בלתי חתום, אך החשד נפל עד מהרה על קצין ושמו אלפרד דרייפוס, היהודי היחיד במטה הכללי של הצבא. דרייפוס היה אחד ממעגל מצומצם של קצינים שהיו בעלי דרגה גבוהה מספיק כדי שתהיה להם גישה למידע הרגיש שהופיע במזכר. הוא לא היה חביב על עמיתיו. חבריו הקצינים ראו בו אדם קר, יהיר ורברבן.

הצבא התחיל לחקור את דרייפוס, ואנקדוטות מחשידות התחילו להתגלות. איש אחד דיווח שראה את דרייפוס משוטט במקום כלשהו בלא מטרה מוגדרת, ושואל שאלות חטטניות. אחר דיווח ששמע את דרייפוס משבח את האימפריה הגרמנית.2 דרייפוס נצפה לפחות פעם אחת במוסד הימורים. השמועות אמרו שהוא מחזיק פילגש, על אף היותו נשוי. לא בדיוק סימנים של אישיות מהימנה!

בביטחונם ההולך וגובר שדרייפוס הוא המרגל הצליחו קציני הצבא הצרפתי להשיג דגימה מכתב ידו ולהשוות עם כתב היד על המזכר. הם מצאו שכתב היד תואם! טוב, לפחות זה נראה דומה. היו אומנם כמה אי־התאמות, אך ודאי לא היה זה צירוף מקרים גרידא שכתב היד נראה דומה כל כך. על מנת לוודא שלחו את המזכר בצירוף דגימת כתב היד של דרייפוס להערכה מקצועית על ידי שני מומחים.

מומחה מספר 1 הכריז שכתב היד תואם! הקצינים הרגישו מחוזקים בדעתם. מומחה מספר 2, לעומת זאת, לא היה משוכנע. זה אפשרי בהחלט ששתי דגימות כתב היד באו ממקורות שונים, הוא אמר לקצינים.

מסקנה לא חד־משמעית, זה לא היה הדבר שהקצינים קיוו לו. אבל אז הם נזכרו שמומחה מספר 2 עבד עם בנק צרפת. עולם הפיננסים היה מלא ביהודים בעמדות שליטה והשפעה. ודרייפוס היה יהודי. איך הם יכולים לבטוח בשיפוטו של אדם בעל ניגודי אינטרסים שכאלה? כך גמלה בליבם של הקצינים המסקנה שדרייפוס הוא האיש שלהם.

דרייפוס עמד בתוקף על חפותו, אך ללא הועיל. הוא נעצר, וב־22 בדצמבר 1894 מצא אותו בית דין צבאי אשם בבגידה במולדת. הוא נדון למאסר בתנאי בידוד לכל חייו על אי השדים, בעל השם ההולם, מושבת מצורעים לשעבר מול חופי גיאנה הצרפתית, עמוק בלב האוקיינוס האטלנטי.

כשנודע לדרייפוס על ההחלטה, הוא הוכה בהלם. אחרי שנגרר חזרה לכלא שקל לשלוח יד בנפשו, אך בסופו של דבר החליט שצעד כזה רק יאשש את אשמתו כביכול.

הטקס הסופי לפני שליחת דרייפוס לאי השדים היה הפשטתו בפומבי מכל האותות והעיטורים הצבאיים, טקס שקיבל את הכינוי "השפלתו הפומבית של דרייפוס". בעת שקצין בדרגת סרן תלש וקרע את הסרט מעל חולצת המדים של דרייפוס פלט קצין אחר בדיחה אנטישמית: "הוא יהודי, אל תשכחו. הוא ודאי מחשב את שוויו של סרט הזהב הזה."

בעוד דרייפוס מובל על פני רעיו לנשק, עיתונאים וקהל גדול של צופים, הוא צעק, "אני חף מפשע!" הקהל המטיר עליו עלבונות תוך צעקות, "מוות ליהודים!"

בהגיעו לאי השדים הוחזק דרייפוס במבנה קטן מאבן בלי מגע אנושי פרט לסוהריו, שסירבו לדבר איתו. בלילות נכבל באזיקים למיטתו. בשעות היום כתב מכתבים בהם התחנן בפני הממשל לפתוח את המקרה שלו לחקירה מחודשת. אולם ככל שזה נגע לממשל ולאומה הצרפתית בכללותה, העניין היה סגור וחתום.

"האם אני יכול להאמין בזה?" לעומת "האם אני חייב להאמין בזה?"

זה אולי לא נראה כך, אבל הקצינים שעצרו את דרייפוס לא הציבו לעצמם מראש מטרה להפליל אדם חף מפשע. מנקודת מבטם, הם ערכו חקירה אובייקטיבית של העדויות והראיות, וכל אלה הצביעו לעבר דרייפוס.¹

אולם למרות העובדה שהחקירה שלהם נראתה אובייקטיבית בעיניהם, אין ספק שהיא הושפעה על ידי מניעיהם. הם היו נתונים תחת לחץ למצוא במהירות את המרגל, והייתה להם נטייה מוקדמת לחשוד בדרייפוס. ומרגע שגלגלי החקירה נכנסו להילוך נולד מניע נוסף: הם חשו צורך להוכיח את צדקת מסקנתם או להסתכן בפגיעה בכבודם, או אף באובדן משרתם.

חקירת דרייפוס היא דוגמה להיבט של הפסיכולוגיה האנושית שנקרא חשיבה מוּנעת ממוקדת מטרה — או לעיתים קרובות יותר פשוט הנמקה מוּנעת — שבה מניעים לא מודעים משפיעים על המסקנות המתקבלות.³ התיאור הטוב ביותר של הנמקה מונעת שנתקלתי בו בא מן הפסיכולוג טום גילוביץ'. כשאנחנו רוצים שמשהו יהיה נכון, הוא אומר, אנחנו שואלים את עצמנו, "האם אני יכול להאמין בזה?", ומחפשים תירוץ לקבל את הדבר. כשאיננו רוצים שדבר מה יהיה נכון אנחנו שואלים את עצמנו במקום זה, "האם אני חייב להאמין בזה?", ומחפשים תירוץ לדחות את הדבר.⁴

כשהקצינים התחילו בחקירתם לגבי דרייפוס הם העריכו שמועות וראיות נסיבתיות דרך העדשה של "האם אני יכול לקבל את זה כראיה לאשמה?", וסטו לכיוון הנטייה להאמין יותר מכפי שהיו עושים אלמלא כבר הייתה להם מוטיבציה לחשוד בו.

כשמומחה מספר 2 אמר להם שכתב ידו של דרייפוס אינו תואם את המזכר, הקצינים שאלו את עצמם, "האם אנחנו חייבים להאמין בזה?" ומצאו סיבה לא להאמין: ניגוד האינטרסים כביכול של מומחה מספר 2 בשל אמונתו היהודית.

הקצינים אפילו ערכו חיפוש בביתו של דרייפוס אחר ראיות מפלילות. כשלא מצאו ראיות כאלה הם שאלו את עצמם, "האם אנחנו יכולים עדיין להאמין שדרייפוס אשם?" ואכן מצאו סיבה לדבוק באמונתם: "הוא קרוב לוודאי נפטר מן הראיות לפני שהגענו לכאן!"

גם אם לא שמעת מעולם את המונח הנמקה מוּנעת, אני בטוחה שאתה כבר מכיר את התופעה. זה קיים בכל מקום תחת שמות שונים — הכחשה, משאלת לב, הטיה לטובת אישור ההשערה, רציונליזציה, שבטיות, הצדקה עצמית, ביטחון יתר, אשליה. הנמקה מוּנעת היא גורם בסיסי כל כך באופן שהתודעה שלנו פועלת שזה כמעט מוזר שיש לה שם מיוחד. אולי צריך פשוט לקרוא לזה חשיבה.

אפשר לראות את זה באופן שאנשים משתפים בשמחה ובששון בסיפורים חדשותיים שתומכים בנרטיבים שלהם לגבי ארצות הברית או הקפיטליזם או "הנוער של ימינו", תוך שהם מתעלמים מסיפורים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיהם. אפשר לראות את זה באופן שאנחנו נוטים לפטור בתירוצים שונים נורות אזהרה ודגלים אדומים בקשר זוגי חדש ומסעיר, וחושבים תמיד שאנחנו תורמים יותר מן החלק ההוגן שלנו בעבודה. כשעמית לעבודה מפשל זה משום שהוא בלתי מוכשר, אבל כשאנחנו מפשלים, זה מפני שהיינו נתונים תחת לחץ כבד שהקשה עלינו לתפקד. כשפוליטיקאי מן המפלגה היריבה עובר על החוק, זה מוכיח כמה המפלגה שלו כולה מושחתת, אבל כשאחד הפוליטיקאים במפלגה שאנחנו תומכים בה עובר על החוק, הוא פשוט אינדיבידואל מושחת בפני עצמו, מקרה יחיד שאינו מעיד על הכלל.

עוד לפני אלפיים שנה תיאר ההיסטוריון היווני תוקידידס את ההנמקה המונעת של הערים שהאמינו שהן יכולות להתנער מעוּלם של שליטיהן האתונאים: "השיפוט שלהם היה מבוסס יותר על משאלת לב עיוורת מאשר על תחזית שקולה ומבוססת כלשהי; שכן זהו הרגל טבוע בנפשו של המין האנושי... לגבש חשיבה שיש בה כדי להסיט לצדדים את מה שאינם מעוניינים בו".5 תוקידידס הוא התיעוד המוקדם ביותר שמצאתי עד כה לגבי התופעה שאני מתארת. אולם אין ספק בליבי שבני אדם הגיבו בכעס ובשעשוע לחשיבה מסוג הנמקה מוּנעת עוד אלפי שנים קודם לכן. אולי אם אבותינו הפליאוליתיים הקדמונים היו יודעים להעלות את מחשבותיהם על הכתב היינו מוצאים על כותלי מערת לסקו משהו בסגנון: "אוג משוגע אם הוא חושב שהוא צייד הממותות הטוב ביותר".

חשיבה כמלחמת מגן

העניין הבעייתי בכל הקשור להנמקה מונעת הוא שבעוד שקל לזהות את זה אצל אחרים, זה לא נתפס כהנמקה מונעת מבפנים. כשאתה חושב באופן הזה אתה מרגיש כאילו אתה אובייקטיבי, בעל גישה פתוחה והוגנת, מעריך את העובדות באופן חסר פניות.

אולם מתחת לפני השטח של הערנות המודעת שלנו זה בא לידי ביטוי כאילו היינו חיילים המגינים על אמונותינו כנגד ראיות מאיימות. למעשה, המטפורה של חשיבה כסוג של מלחמת מגן, מוטבעת אל תוך השפה שאנחנו משתמשים בה עד כדי כך שקשה לדבר בכלל על חשיבה בלי להשתמש בלשון צבאית.6

אנחנו מדברים על אמונותינו כאילו היו עמדות צבאיות, או אפילו מצודות או מבצרים, שנבנו על מנת לעמוד בפני מתקפה. אמונות יכולות להיות מעוגנות היטב בקרקע, בעלות יסודות איתנים, עומדות על בסיס חזק, בנויות על עובדות מוצקות, נתמכות ומתוגברות על ידי טיעונים. אנחנו עשויים להיות בעלי שכנוע בלתי מעורער או חמושים בדעה מגובשת, בוטחים באמונותינו ומגינים עליהן ללא חת.

בשפה שאנחנו נוקטים בהקשר הזה, טיעונים הם בדרך כלל צורות של מתקפה או צורות של מגננה. אם אינך נשמר, מישהו עלול לנקב חורים או פרצות במערך ההיגיון הבלתי חדיר לכאורה שלך, או ליירט את רעיונותיך המגביהים עוף. אתה עלול להיתקל בטיעון מוחץ שמקעקע את הדבר שאתה מאמין בו. העמדות שלך עלולות להיות מאותגרות, מקועקעות, מעורערות ומוחלשות מכוח טיעונים שכנגד. וכך אתה מחפש ראיות שיוכלו לתמוך, לחזק או לבצר את עמדתך. עם הזמן העמדות שלך נעשות מעוגנות, מחושלות ומוצקות, ואתה מתחפר באמונותיך, כמו חיילים בשוחות, מוגן לבטח מפני מתקפות האויב.

ואם אתה משנה את עמדותיך? זאת כניעה. אם אין מנוס מעובדה כלשהי, אתה עשוי להודות, להסכים או להתיר אותה, כאילו אתה מואיל לאפשר לה כניסה אל בין חומותיך. אם אתה מבין שהעמדה שלך היא כזאת שאי אפשר להגן עליה, אתה עשוי לזנוח אותה, לוותר עליה, לנטוש אותה או להרים ידיים ולהיכנע, כאילו אתה מעביר בעלות על שטח בשליטתך בשדה המערכה.2

בפרקים הבאים נלמד עוד על הנמקה מונעת, או כפי שאני קוראת לזה, דפוס החשיבה של הלוחם, או עמדת הלוחם — מדוע התודעה שלנו בנויה באופן הזה? האם הנמקה מונעת עוזרת לנו או מזיקה לנו? אולם תחילה, אני שמחה לבשר לך שאין זה סוף הדרך לגבי דידו של דרייפוס המסכן. הסיפור שלו נמשך ומקבל תפנית כשדמות חדשה נכנסת לתמונה.

פיקאר פותח מחדש את המקרה

נא להכיר: קולונל ז'ורז' פיקאר — לפי כל הסימנים החיצוניים, אזרח רגיל מן השורה, לא אדם מהסוג שהיית מצפה שיטלטל את הסירה.

פיקאר נולד בשנת 1854 בשטרסבורג, צרפת, למשפחה של קציני ממשל ואנשי צבא, ועלה בגיל צעיר לעמדה בכירה בצבא הצרפתי. כמו מרבית בני ארצו, הוא היה פטריוט. כמו מרבית בני ארצו, הוא היה קתולי. ושוב כמרבית בני ארצו, פיקאר היה אנטישמי — אם כי לא מהסוג האגרסיבי, יש לומר. הוא היה אדם מעודן, והחשיב תעמולה כנגד יהודים מסוג המתקפות המשתלחות שנדפסו חדשות לבקרים בעיתונות הלאומנית בצרפת כסרת טעם. אולם אנטישמיות הייתה באוויר שהוא נשם, והוא גדל עם עמדה רפלקסיבית של בוז ותיעוב כלפי יהודים באשר הם.

משום כך לא היה לפיקאר כל קושי להאמין כשנאמר לו שהחבר היהודי היחיד בצוות המטה הכללי של הצבא הצרפתי התגלה כמרגל. כשדרייפוס הצהיר במהלך משפטו על חפותו צפה בו פיקאר מקרוב והגיע למסקנה שהוא מציג הצגה. בעת טקס ההשפלה, כשדרגותיו ועיטוריו של דרייפוס נתלשו מעליו, היה זה פיקאר שהשמיע אותה בדיחה אנטישמית ("הוא יהודי, אל תשכחו. הוא ודאי מחשב את שוויו של סרט הזהב הזה").

המשך הפרק בספר המלא