ציפור רכה שבורת כנף
מדדה לתוך הסבך,
מסתתרת מהעולם,
מכונסת בכאבה.
זאבים רשעי מבט
משחרים לטרף קל.
בטירופם משחיתים
גוף ונפש רכה.
תתמודד לבד בסבך
בגבורת כאב הגוף.
לבד בעולמה, נפש פצועה.
נשיכת זאבים תשחית הנפש.
הסבך פרוץ מכל עבר,
מסתור עגום מהעולם.
השמש מכה והגשם צולף,
שנים של כאב מצולקת נפש.
בני בביוף
הקדמה
גשם עז ניתז ממסלול הנחיתה של שדה התעופה טולסה אינטרנשיונל איירפורט. מטוס איירבוס A319 של חברת דלתא עצר ליד השרוול.
היא יצאה יחד עם זרם הנוסעים שצעדו בבטחה ובצעדים נמרצים, ממהרים בדרכם החוצה, עוקפים את הצועדים לאיטם. מרביתם יצאו החוצה מייד וחלק קטן עמדו סביב המסוע, ממתינים למזוודה.
היא לא המתינה למזוודה וצעדה עם טרולי קשיח קטן בצבע ורוד במסדרון המוביל לדלפקי שכירת הרכבים. היא המתינה בתור בדלפק חברת אוויס. זוג מבוגר בשנות השבעים עמד לקבל שירות. הם התעכבו יותר מדי זמן. מעבר לדלפק עמד בחור צעיר, כנראה מתלמד, נלחם בייאוש במחשב. כשסיים עם הזוג אגלי זיעה בצבצו על מצחו.
הוא הביט בה במבט חסר אונים, היא חייכה אליו חיוך מרגיע. “אני צריכה רכב.“
“מצטער, גבירתי, נותרו לנו רק רכבי יוקרה גדולים.“
“זה בסדר,“ אמרה והושיטה לו כרטיס חבר של חברת אוויס.
הוא הביט בכרטיס בהערצה. זה היה השדרוג הכי גבוה של החברה והגיעה לדרגת סנטור.
“את לקוחה ותיקה,“ אמר בביטחון.
“כבר הרבה שנים.“
“את מגיעה לטולסה הרבה?“ שאל בנעימות. הוא אומנם כיבד את מעמדה אבל גם את יופייה.
אליס הייתה בשנות החמישים, גוף אתלטי, חזה שופע, פנים מסותתות ועיניים כחולות, כחול עמוק וצלול. שערה הערמוני נפל בגלים על כתפיה, שפתיה הבשרניות לא היו צריכות שפתון. הוורוד העמוק היה טבעי והשפתיים הזמינו נשיקה.
היא הייתה מודעת ליופייה, לגופה הסקסי ולכוחה כאשת עסקים ממולחת וחזקה. לא מעט גברים ניסו לנצל את מעמדם ואת חוזקם בעסקים, חשבו שיופי שווה טיפשות, וכשנתקלו באישה החזקה הזו נפלו שדודים לרגליה.
“יש לי קאדילק XT6,“ אמר הבחור.
“אני רוצה את דגם הספורט.“
“יש לנו, קיבלת.“
היא הניחה על הדלפק רישיון נהיגה של מדינת טקסס וכרטיס אשראי שחור אמריקן אקספרס סנטוריון. עיני הבחור נפערו לרווחה.
“הו, אלוהים,“ ידיו נשלחו ברעדה לכרטיס. הוא בחן אותו. “פעם ראשונה שאני רואה כרטיס כזה, אפשר לצלם?“
“לא, יקירי,“ צחקה בקול. צחוקה היה נעים ומתגלגל.
הוא לא מיהר להכין את הטפסים. הוא הדפיס, והחל לצטט את הכללים של החוזה. היא המתינה בסבלנות, חתמה על הטופס. הוא נתן לה עותק.
“את צריכה מפה?“ שאל.
היא הביטה בו במבט אימהי.
הוא נתן לה את מפתחות הרכב. “הרכב נמצא באזור של אוויס, מייד ביציאה לחנייה בשורה הראשונה, מספר ארבע.“
היא התניעה את הרכב, לחצה על ניווט והכניסה את הכתובת .801 Mingo N, ויצאה לדרך. היא עלתה על הכביש המהיר 75 לכיוון רחוב מינגו.
“הגעת ליעד,“ הכריזה מערכת הניווט.
היא הביטה בשלט הדהוי Mingo RV Park, החנתה את הרכב בחניה מול משרד הקבלה של חניון הקרוונים.
“היי ג’ו,“ אמרה כשנכנסה למשרד.
“היי, גברת סילבר, מצטער ומשתתף בצערך.“
“אין מה להצטער, ג’ו חברי. הוא חי חיים מלאים בשמחה ובאהבה גדולה.“
“אני יודע, אבל אבא זה אבא.“
“הכול טוב, ג’ו, הינה ההמחאה שלך,“ אמרה כשהוציאה מתוך תיק היד השחור שנשאה על כתפה.
“תודה, גברת סילבר, אני רושם עוד שנה.“
“תודה ג’ו, איך היא?“
“עדיין מרחפת, יש לה חלומות גדולים להיות זמרת נערצת.“
היא לא הייתה צריכה לחפש את הקרוון, הוא היה הכי בולט בשטח והכי מפואר מכל הקרוונים החבוטים ששימשו את חסרי המזל שגורלם לא שפר עליהם וזה היה ביתם — הכי זול שאפשר, ללא חיבור מים וחשמל. הם שילמו רק על החניה, חמישה דולר ליום.
היא הלכה ברגל, סוקרת את טורי הקרוונים הארוכים. זה היה האתר הגדול ביותר של קרוונים בטולסה שהציע חיבור למים ולחשמל, חדרי מקלחת ושירותי כביסה.
היא עמדה שם, מביטה בכלב שהתרוצץ סביב הגדר, עלה וירד מהמתקנים, כלב רועה בלגי מלינואה שקיבלה במתנה מבסיס הכוחות המיוחדים שאימץ אותה.
אליס הביטה באחותה הצוחקת מכל משובה של הכלב. היא דאגה לבנות גן משחקים לכלבים של אתר הקרוונים, אבל לא בשעות הבוקר. הגן היה רק שלה לארבע שעות. זה היה ההסכם שלה עם ג’ו, בעל הפארק.
היא הביטה באהבה על האישה שעצמותיה בלטו מרוב רזון. היא הייתה כשלד מהלך. רק שערה הלבן היה מסורק בקפידה, אסוף בגומייה ומבליט את עצמות לחייה. היא הלכה לאיטה סביב הגדר בצליעה, ניכר היה שהייתה אישה יפה בצעירותה. עיניה הכחולות היו דהויות ועצובות.
“היי סיס!“ קראה אליס.
קרן הסתובבה במהירות למשמע הקול המוכר, נופפה בכפות ידיה לאות שמחה וחזרה להביט בכלב שהתרוצץ במהירות בלי מנוחה. היא שרקה שריקה קצרה. הכלב נעצר ורץ לשער הכניסה. היא פתחה את השער, הכלב יצא ונעמד צמוד לרגלה הימנית. היא נעלה את השער והחלה ללכת לכיוון אליס כשהכלב צמוד לרגלה.
פרק א’
קרן סילבר ושתי חברותיה בנות השש־עשרה נכנסו לבר של פרדריקו המקסיקני. הוא ידע שהן בנות שש־עשרה וגבה מהן מחיר כפול על הבירות והטוגנים שהגיש להן.
הם היו שלושה, האחים דונובן. דין הבכור היה בן עשרים ושלוש וכבר הספיק להשתתף בקרב כנופיות עם המקסיקנים. הוא נפצע ברגלו וצלע קלות. מייקל, האח השני, היה בן עשרים. הוא היה שמן אבל פיצה על כך בענק במה שהיה לו בין הרגליים. הוא השתתף בשני סרטים פורנוגרפיים זולים והיה גאה בזה בכל הזדמנות. דורותיה הזונה הייתה היחידה שיכלה לקלוט אותו, ופעם בשבוע, כשהיה מקבל את המשכורת היה הולך לבקר אותה. האח השלישי רוב היה בן שמונה־עשרה והיה ידוע כסדיסט ומתעלל בחיות.
הם ישבו בבר של פרדריקו ושתו בירה. כבר היו שיכורים, בנו מגדל גבוה מבקבוקי הבירה ומשני בקבוקי הטקילה שנבלעו בגרונם.
קרן עברה ליד שולחנם בדרכה לשירותי הנשים. תא אחד, שיש באורך מטר, כיור עגול וברז ישן וחלוד. היא נכנסה לשירותים, הורידה את תחתוניה והתיישבה על האסלה המוכתמת.
הדלת נפתחה בבעיטה ונתקעה בברכיה, היא רצתה לצרוח מכאב, אבל יד גדולה כיסתה את פיה. היא רצתה לנשום ומשכה ביד המכסה את הפה ואת אפה. מישהו משך אותה ברגליה וראשה נחבט באסלה.
דם פרץ מהחתך שנפער בראשה. היא ניסתה להזיז את רגליה, אבל הוא היה חזק ממנה. מישהו דחף את התחתונים לפיה. הם הרימו אותה כאילו הייתה נוצה והושיבו אותה בתוך הכיור. הברז פגע בעמוד השדרה שלה בעוצמה ורגליה איבדו את היכולת לזוז.
“תחזיק אותה חזק,“ אמר רוב. “אני ראשון. אם אתה תצליח להכניס אותו, לקטנה הזאת, אנחנו לא נרגיש כלום,“ אמר למייקל.
הוא פישק את רגליה, ירק על כף ידו ומרח את הרוק על איברו. היא הייתה צרה. בתנופה הוא חדר בעוצמה פנימה, מבתק את בתוליה. הכאב היה קשה מנשוא. היא התעלפה ונפלה כמו בובת סמרטוטים.
“תשמור בחוץ,“ אמר דין והחליף את אחיו, מכה בתוכה כמו מכונה, בכוח ובעוצמה.
הברז פגע שוב ושוב בגבה שהחל גם הוא לדמם. כשסיים, מייקל התייצב בין רגליה. הוא שיחק באיברו בפתח הצר ודחף אותו באיטיות, קורע את הרקמה הדקה והשברירית, דוחק אותו פנימה לאט עד סופו. עכשיו הוא החליק, הוציא את הענק שהיה אדום מדם, דחק שוב ושוב.
הוא הוציא אותו לאחר שפרק את מטענו בתוכה, עזב אותה והיא נפלה כמו בובת סמרטוטים, נחבטת בעוצמה ברצפה המטונפת. הוא שטף את האיבר, התכופף וקרע את חולצתה במשיכה אחת, ניגב את איברו והטיל את החולצה לרצפה.
פרדריקו ראה את שלושת הגברים יוצאים משירותי הנשים, יצא מהדלפק, הדף אותם ונכנס פנימה. מבט אחד היה מספיק. “חיות, מה עשיתם? עכשיו ייקחו לי את הרישיון!“ צעק עליהם.
שתי החברות ראו שהיא לא יצאה מהשירותים, ראו את הבנים ואת פרדריקו צועק עליהם. הן צלצלו והזמינו משטרה.
היא הובהלה לבית החולים. חצי שנה הייתה בבית החולים ובשיקום עד שהצליחה ללכת בכוחות עצמה, אם כי בצליעה גדולה.
בעקבות המקרה האכזר עברה מוויסקונסין לטקסס ופתחה דף חדש, אבל קרן מעולם לא פתחה באמת דף חדש. מבחינה נפשית דחקה את הסיפור ונשארה בת שש־עשרה, עם חלומות של ילדה.
אליס קנתה לה קרוון והיא גרה באתר הקרוונים בטולסה, אוקלהומה. האֵם לא יכלה לשאת את האשמה וניסתה להתאבד כמה פעמים עד שאושפזה במחלקה סגורה. אליס דאגה לכל מחסורה והזמינה לה בקביעות משלוחים מכל מסעדות האזור ושילמה את התשלום לפארק הקרוונים לשנה שלמה, כולל כל השירותים.
*
אליס סילבר ישבה במשרדה בקומה העשרים וחמש, צופה בנוף המדהים של כל מנהטן. חברת “סילבר פיתוח והשקעות“ חלשה על פני שלוש קומות משרדים בבניין One World Trade Center היוקרתי, שהוא הבניין הכי גבוה במערב וחלק מהמתחם החדש שנבנה אחרי אירוע קריסת מגדלי התאומים.
הטלפון הפרטי שלה צלצל. היא הביטה במסך. נעמי סילבר, ריצד השם.
“הלו נעמי, משהו דחוף?“
“כן, אהובה. רציתי להגיד לך שפרד התמוטט אתמול בגינה ונפטר במקום. אנו רוצים לקיים את ההלוויה ביום חמישי.“
“איך זה קרה? “ שאלה אליס.
פרד סילבר היה האבא הביולוגי שלה, הוא התגרש מהאימא הביולוגית שלה כשהיה בן ארבעים. ארבעים שנה היה נשוי בשנית עם נעמי, יהודייה כמוהו, והם התגוררו בפלאנו, טקסס, שם הקים פרד את חברת “סילבר פיתוח והשקעות“. פלאנו הייתה כר פורה לשירותים פיננסיים. הוא רכש אדמות בפרברים של דאלאס, בין היתר גם בגרלנד וביוסטון, והקים בתי מסחר משגשגים. הוא דאג להקים בתי כנסת וישיבה בדאלאס, והקהילה היהודית המאורגנת דאגה לתרום לפעילות הפילנטרופית שלו. שמו נישא בפי כול, ומובן מאליו היה שיקבל הלוואות ענק מהבנקים הגדולים. הוא העביר את החברה לבתו הגדולה אליס, ובערוב ימיו חזר לוויסקונסין וגר באחוזה במילווקי.
“הוא טיפל בגינה כמדי בוקר, הלוא את מכירה את השרפרף הירוק שעליו היה יושב ומטפל בערוגות הצמחים והפרחים שגידל. עמדתי במטבח ושטפתי את כלי ארוחת הבוקר. דרך חלון המטבח ראיתי אותו נופל על צידו מהשרפרף,“ אמרה נעמי.
“מה קרה לו?“ שאלה אליס.
“שבץ לב, הלב הזקן שלו לא עמד לו יותר. כמה ששמרתי שיאכל רק אוכל בריא, שיפסיק לעשן, ולמרות זאת הייתי מריחה עליו מדי פעם ריח של סיגריה. הוא שתה רק חצי כוס יין אדום לארוחה ובכל זאת הזִקנה הכריעה אותו,“ אמרה נעמי.
“יש לנו רק יומיים לסדר את ההלוויה,“ אמרה אליס.
“אל תדאגי אהובה, הכול כבר מסודר,“ אמרה נעמי.
“אני רוצה לשלם את כל ההוצאות. זה המעט שאני יכולה לעשות למענך ולמען אבא.“
“אליס אהובה, הלוא את יודעת שאנחנו לא חסרי אמצעים ויש לי די והותר כסף משאוכל לבזבז עד יום מותי.“
“נעמי, אני שולחת לך חיבוק ואני אנסה להביא גם את קרן אם זה יתאפשר.“
“אני רוצה שתביאי גם את אימא,“ אמרה נעמי.
“אני אנסה לאתר אותה. בפעם האחרונה שדיברנו אחרי ששוחררה היא הייתה בקומונה עם חבורה שמכנה את עצמה ‘המורדים התרבותיים’. הם חיו מחוץ לנורמות. אימא הפכה לפילוסופית רוחנית. נדמה לי שעכשיו היא בודהיסטית,“ אמרה אליס.
*
“היי אחות קטנה,“ אמרה אליס וחיבקה את הגוף הצנום. “את אוכלת כמו שצריך, אהובה שלי?“ שאלה.
קרן הניעה את ראשה מצד לצד, צוחקת את צחוקה הילדותי.
“אז מי אוכל את כל האוכל שאני שולחת לך כל יום?“ שאלה אליס בחצי כעס.
קרן התחילה להתייפח.
“אני לא כועסת עלייך, אחות קטנה. אני דואגת לך מאוד.“
קרן הפסיקה לבכות וחיוך קטן החל להתפשט על פניה. “אני מבטיחה להיות ילדה טובה,“ אמרה.
“איך את רוצה להיות זמרת? כזו רזה, אף אחד לא ייתן לך לעלות על הבמה!“
“אני אוכל הכול ואז אני אהיה שמנה ואני אוכל לשיר את השירים שלי,“ אמרה קרן ברצינות.
“אם את מבטיחה לי לעלות קצת במשקל וקצת תשמיני, אני אסדר לך הופעה עם להקה שלך.“
“אני רוצה להקה עם מתופף וגיטרות ופסנתר וכינורות ו... ו...“
“אני אסדר לך איזו להקה שתרצי, רק אם תעלי קצת במשקל,“ אמרה אליס.
“הינה תראי את היד שלי... תמדדי ותראי שתבואי מחר — אני אהיה כפול. תמדדי, תמדדי,“ ביקשה קרן.
אליס חיפשה את המקום העבה ביותר והצליחה לסגור אותו באגודל ובאצבע המורה, “את רואה כמה את רזה?!“ אמרה אליס.
“גם אני יכולה,“ אמרה קרן ואחזה בידה של אליס ולא יכלה לסגור את האצבעות. “ככה אני אהיה מחר,“ אמרה והורידה את ידה.
“את מתאמנת?“ שאלה אליס.
“כל יום בערב הוא בא ומאמן אותי,“ אמרה קרן.
אליס דאגה לאחותה שתעשה ספורט, בתקווה שזה יעזור לה להתמודד עם בני אדם שמחוץ לחניון הקרוונים. היא דאגה שתלמד אגרוף ואומנויות לחימה עם ברוס ארלינגטון, מאמן פרטי בדימוס. היא דאגה שידווחו לה אם הוא לא מגיע או לא מאמן אותה. אבל עבור השכר שקיבל היה מגיע ארבע פעמים בשבוע. בשעות הערב היה מאמן אותה שעתיים ולפעמים יותר, וכשלא היה מגיע היה שולח לה מסרון. היא שילמה לו גם על הפעמים שלא הגיע, והוא השתדל שלא לנצל את המצב.
שלא במסגרת תפקידו הוא גם היה מלווה אותה עם הכלב ליציאות רגליות מחוץ לחניון, בתחילה הייתה נצמדת אליו בפחד ולאט התחילה ללכת בביטחון.
הכלב המאומן היה נצמד לרגלה והדבר שימש ביטחון נוסף. אחרי שמונה חודשים יצאה עם הכלב לבד, הלכה כמה עשרות מטרים ברחוב מינגו עד שהגיעה לסניף מקדונלד’ס, ראתה אנשים, הסתובבה וחזרה.
השכנים הקבועים שבחניון היו עוזרים לה במטלות קטנות. פעמיים בשבוע היה ג’ו שולח את אחייניתו כרמלה לנקות ולסדר לה את הקרוון.
המשך הפרק בספר המלא