איש הישר בעיניו

פרק 0
ילד אומר מילים שאין להן אח

על ההר מטפס כמו לטאה ילד בן עשר. הוא רץ, עולה, עוצר, קופא, מסתתר ואז ממשיך, חולף על פני מכשול סלע סדוק, מכשול שיח קוצני, הלאה ולמעלה. האוויר רוטט מרוב להט, לחייו מאדימות. עיניו גדולות ובהירות וכמו דמעה עומדת בהן, אבל איש לא יטעה לחשוב שיש בהן חולשה.
שמו יותם.
למטה, בעמק הצר, נראים בתיה האחרונים של העיר שכם וקצהו הבודד של מגדל השמירה הישן של הכנענים. הוא ננטש אחרי שהעיר נכבשה, והיום הצוהר שלו כבר נחנק בקִני ציפורים.
שלוות הבתים שבעמק לא מסגירה סימן וזכר לאותן שעות ארוכות, כאשר שבעים אחיו של יותם נשחטו על אבן בכיכר העיר אפרת. זה קרה בפקודת האח השבעים ושניים, אבימלך, המלך הישראלי הראשון בתולדות העולם ששאף למלוך בלי מתחרה. אבימלך האמין שהדרך היעילה לחסוך בוויכוחים משפחתיים ובחילוקי דעות בענייני ירושה תהיה להתקשר עם מפעל להבי גרזנים ולקבל ממנו ציוד מתאים לשחיטת עשרות אחים על אבן אחת.
יותם, שהיה אמור להיות הנשחט השבעים ואחד, הסתתר בעליית הגג, ונותר האח החי היחידי בעולם אבוד וריק, עולם שלם שנרצח ואיננו.
כבר חודש עבר מאז. בבוקר באו כל ראשי שבטי ישראל לשכם, לכנס שירה עברית צעירה שאירגן המלך־הרוצח בעצת יועצי התדמית שלו. לפי דעתם נחוץ להנחיל את הרעיון שתמיכה בו, במלך, היא עניין חיובי ונאה כמו תמיכה בשירה צעירה.
זה הזמן, אם כן, חשב יותם, לשאת את המשל שלו. יש להניח שיועציו של אבימלך יאמרו לו להמעיט במידת האפשר בשחיטת אחים במועד כזה.
אומנם, הוא יישא את המשל מחוץ למסגרת הרשמית של כנס השירה הצעירה, אבל הוא בכל זאת יאמר דבר שירה. במשך כל החודש הארוך במסתור, כשהשקיף על העיר שכם מסדקי עליית מחבואו, כתב וקיצר, חזר והעמיק, כתב מחדש — לעתים בחר דברי רגש וסוד עמוק. עכשיו הוא נושא את המילים שכתב במגילה צרורה בנרתיק שעל גבו.
אנשי בריתו ושלוש מאחיותיו האוהבות, הרועדות מפחד, הציבו זקיפים להגנתו בכמה נקודות בארץ ההרים והגיאיות הזאת, בהם בחורים ישראלים ונוכרים, שניצבו במסווה בנקודות שהיה ברור כי נחוץ להגן עליו בהן.
מה יהיה בראש ההר, יותם עדיין לא ידע. הידיעה שהוא עומד לקרוא שם את המשל שלו עברה בסוד בין חבריו, האנשים הנאמנים לאביו, אבל האם לא יהיו בין האנשים הטובים הללו גם נוכלים או שבורים או קנויים?
הוא ידע שאיש לא יאמר לו תודה על המשל שהוא עומד לשאת, או יעריך את אומץ לבו. תודה היא תיבה נדירה אצל הישראלים בפרט, ובסביבת הסהר הפורה הזה בכלל. יותם זכר סיפור שסיפר נוכרי ושמו קוּטְאָדָם, כי בעיר אחת במערב הקימו בית דין לענייני תודה רבה, אליו פנו אנשים בתביעות כאשר חשו שלא הודו להם כמו שצריך על מעשיהם. אם הורשע הנתבע כפוי הטובה, היה בית המשפט מציב בפניו ברירה: או לומר תודה רבה, או להיכלא בקרקעית בור במשך חודש ימים. לדברי קוטאדם, שמונים נאשמים מתוך מאה בחרו להיות מושלכים לבור.
הוא התאמץ, הכותונת כבר היתה ספוגה זיעה. אם היה חושש פחות מאנשי אבימלך — שלא יעוטו עליו בחרבות ובכל מיני להבים, היה מעפיל לראש ההר בעגלה רתומה לפרד. הדרך לפיסגת גריזים אינה קשה לנסיעה. שעה, אולי שעה וחצי. אבל יותם ידע שמוטב לו לטפס בסתר ולסבול מן המאמץ בחום היום.
טיפשים, הוי, כמה טיפשים, מילמל לעצמו בצער. כווייה של כאב פנימי עברה בו למחשבה על טיפשות זו של הישראלים בני שכם, שחשקה נפשם להמליך עליהם מלך. כמה טיפשים יכולים להיות האנשים.
הרוח כבר החלה לצנן מעט את הרקיע המותך, ויותם זחל את זחילות הזהירות האחרונות והציץ מבין עלי האלה והעשבים הצהבהבים. סדן הפיסגה נפרש לעיניו. הנה שם יישא את משלו. הוא הסתובב ותר בעיניו, ובלי לחשוש משריטות הקוצים, שבר ענף של שיח אטד, כופף אותו ועשה לו ממנו כתר קטן ועגול, מצחקק לעצמו ברבע קול.
מבין הסבכים הוא זיהה עתה את האנשים הטובים שלו, עומדים ומדברים ביניהם בקבוצות, מחכים לו. האם יש ביניהם מישהו עם סכין מוסתרת, שחמק מהבדיקות של אנשי אביו גדעון? לא ייתכן.
כל זמן הטיפוס לראש הר גריזים הצטער שמָהִיר, איש אמת, אחד הטובים והיעילים שבאנשי גדעון אביו, לא יחכה לו בפיסגה. מאז היותו ילד קטן, כשאביו עוד היה בחיים, אהב את הזקן המצולק הזה, שהיה בא לבקר לכמה ימים ותמיד ממציא ליותם הקטן משחקים מצחיקים ומכין לו צעצועי הרכבה מגזרי עצים צבועים. אבל מהיר חלה בחלֶשֶת ואולץ לשכב במיטתו, והרופא שלו, בעל הצחוק המזויף, אסר עליו להתרוצץ בראשי הרים עד שתחלוף המחלה. והנה, מהיר כאן. האיש קם ממיטת חולשתו, על אף גילו ופציעתו הישנה, שקיצרה את רגלו, והגיע לכאן כדי להגן על יותם בן העשר, הקטן בבני גדעון.
אנשי אביו שנותרו בחיים היו חבורה קשוחה ודייקנית בביצועיה. "אנשים כאלה לא רואים היום," אמרה ליותם אחותו הרצינית.
אילו היה גדעון אבי יותם מקבל עליו את המלוכה כדרישת עם ישראל, רבים משלוש מאות הלוחמים שלו היו זוכים גם הם לתענוגות המלכות. אך כשסירב גדעון למלוכה, ואף הכריז: "עם ישראל — אסור שיהיה לו מלך," הריעו לו רובם ככולם, ומי שבכל זאת גירגרו בלבו חשקים למנעמי מלכות, שתק — כי הוא התבייש בגרגור המכוער הזה.
רק דור אחד חלף, והבושה בכל סוגי גרגורי ההנאה נחשבת עתה לתכונה מיושנת, אף שעדיין רחשו לה כבוד כמו לתכונות נאצלות שחלפו מן העולם. אחד הנביאים אמר לימים ליותם, שנכון לו שיברון לב כשאחת מבנותיו לא תדבק עוד בתכונותיו של סבא שלה הנערץ, גדעון. אומנם בטקסי האזכרה ביום השנה למות סבה הגיבור היא תישא דברים יפים בשבח התכונות האלה, אבל בתום הטקס תדרוש תשלום. היא תטען בקול רך ומתנגן שכן, אכן היא בת משפחה, אבל גדעון הגיבור הוא בכל זאת נכס לאומי לעם ישראל, ולפיכך מעמדה מחייב בהוצאות. והיא לא יכולה לספק שירותי נאום בחינם.
הסכום שתדרוש בבוא היום יהיה גדול בהרבה ממה שיותם אביה יעלה בדעתו; ומה שאפילו הנביא לא ידע לחזות הוא, שרוב הנאום שתישא הבת כל שנה בתשלום על קבר גדעון יהיה ציטוט המשל שאביה עומד לשאת עוד מעט.  
יותם קם, ופסע זקוף אל הרחבה הסלעית שבראש הר גריזים. הכל ראוהו מיד ופנו אליו, גם בראש ההר וגם ביקום המלאכים היתה פנייה דומה של כאילו פנים.
בצמה השזורה הפועמת שהיא יקום המלאכים, כבר פשטה השמועה כי המשל של יותם הוא דבר מרובה יופי. בכל פעם שדבר יפה באמת נכתב בעולם, חולף רטט בצמה של המלאכים, וניצוצות כחולים וירוקים מהבהבים שם, מסלסלים התרגשויות ומעירים מתרדמתם את המלאכים הרדומים — אותם מלאכים שמתעוררים רק כשדבר יפה נכתב בידי בני האדם, או כל יצור אחר שמסוגל לכתוב.
רטט כזה לא מגיע בכל דור. מאות דורות כבר עברו במשך קיום בני האדם, בלי שהופיע הרטט. והמלאכים האלה ישנים כל כך הרבה, ומתעוררים כל כך מעט, שכשהם כבר מתעוררים, רבים מהם מאובנים, חורקים ולא מסוגלים להתיישר.
עכשיו הרימו פניהם ובהו בצימאון בנער שסביבו התקבצו אנשים ונשים על פיסגת ההר ששמו גריזים, מקום מוכר ביקום המלאכים. יותם שלף את המגילה וקולו עלה, ברור ומפתיע ביופיו, מעיר את כל היקומים, חודר ללבבות אנשים ומלאכים, והוא קרא, במבטא שמזכיר קצת צרפתית, אם היתה אז:
 
"שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים:
 
הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ.
וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת: מָלְכָה עָלֵינוּ,
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת: הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים
וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים?
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה: לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ.
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה: הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי, וְאֶת תְּנוּבָתִי
הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים?
וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן: לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ.
וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן: הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים
וַאֲנָשִׁים, וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל־הָעֵצִים?
וַיֹּאמְרוּ כָל הָעֵצִים אֶל הָאָטָד: לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ!
וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים: אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם משְׁחִים אֹתִי
לְמֶלֶך עֲלֵיכםֶ — בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי;
ואְִם אַיןִ — תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן!
 
עתה היו המלאכים ערים לחלוטין ועטופים בזהרורים שנראים רק פעם במאות שנים.
"המלך הזה," לחש הילד עם המגילה מול העיניים הפעורות של הנאספים, "המלך הלא קיים הזה, האסור הזה, הרוצח הזה, שרק מוכיח בכמה דם עולה רעיון המלך לישראל, או לבני האדם בכלל, שיישרף באש, שתצא מן הנשרפים בלהבות שהוא עצמו הבעיר!"