זאת המנוחה שלך

"נְפִילָתִי הָאֵינְסוֹפִית אֶל נְפִילָתִי הָאֵינְסוֹפִית שֶׁאִישׁ לא צִפָּה לִי שָׁם כִּי כְּשֶׁרָצִיתי לִרְאוֹת מִי מְצַפֶּה לִי לא רָאִיתִי אֶלָּא אֶת עַצְמִי."

אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מספרדית: טל ניצן

פרולוג:

לפני שנה

אנשים נפרדים מהחיים, טסים לרוח, בורחים ממקום למקום. נופלים מהשמים את כל הדרך מטה רק כדי לעלות בה חזרה.

לפני הכול, תשמעו סיפור. בוקר חם באחד מפרוורי לונדון, השכנים ברחוב פורטמן אבניו הצר מתלוננים על רעש נוראי. איש אינו יודע מה פשרו. השתקפות לובן העננים צובעת את חלונות בתי הקומתיים הנמוכים, נוגעת בגגות הרעפים ובתורני הארובות. מטוס בשמים. זה דבר שבשגרה, בכל שתי דקות חולף אחד במסלול הנחיתה של נמל התעופה היתרו העובר מעל. בה־בעת מתחילות להתלקח שמועות שעל הכביש, סמוך למספר 22, שרועה גופת גבר שחור עם פציעת ראש חמורה. גריז מכסה את גופו וחתיכות טישו תחובות באוזניו. למרות שנראָה בתחילה כי מדובר בתאונת דרכים או ברצח, מתברר בהמשך כי הגבר הזה, הלבוש בג'ינס ובסניקרס, נפל ממטוס שעשה דרכו מאנגולה לבירה הבריטית.

תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, ישיבת דיירים בביתו ביפו, המתנה בתור לקופת חולים או חלילה, ימי השבעה של תמי בשן, מי שהיתה המאהבת שלו בשנים האחרונות — גארי תמיד מתמקם היטב בעמדת המנחה אל מול המעגל המתקהל מולו. גם בנסיבות מצערות אלה הוא נראה משועשע למראה פניהם המשתאים של מאזיניו, שובה אותם, מפרפרים, כמו במלכודת דבק, והנה, בעוד רגע יפנה אליהם בשאלה, תרבוש לחבוש על ראשם, איך לדעתךְ הגיע לשם?

אֵלן מביט בו בשטנה. סבלנותו למספרי סיפורים, גזלני תשומת הלב, היתה מאז ומעולם קצרה במיוחד, על אחת כמה וכמה בביתו שלו. הוא אומר, אם היו משלמים לי על כל פעם ששמעתי את גארי בסטודיו ברוטשילד מתחיל את המשפט "לפני הכול, תשמעו סיפור..." לא הייתי צריך ללמד יוגה עוד יום בחיי. אלמלא פומביות האירוע, כבר מזמן היה מסלק אותו משם ולא נותן לו ללהג כך בביתם שלו ושל אשתו, מנוחתו, שהלכה לעולמה רק לפני כמה ימים.

ממקומו, גארי מאזין בחצי אוזן לתשובתם, קשוב למילות מפתח, מחפש את האחת כדי להיאחז בה ולהתקדם. כי ההצגה חייבת להימשך ויש דוברים רבים במעגל. מירה, הוא שואל, מה לדעתך קרה? אדם לא נופל ממטוס סתם כך. בהחלט. מישהו מהשורה השנייה? אל תתביישו. דנית? צחי? יהלומה? לעתים מטיח אותם זה בזה, אנשים שעד לפני כמה דקות לא הכירו, לא, לא ייתכן שהוא פתח את הדלתות במהלך הטיסה. ומה דעתך, פֶּסַח? אני מציץ בפניו של אלן, שמעמיד פנים שהוא מקשיב. גם אני מופתע איך הגבר הזר שאימא הוסיפה לחייה לקראת סופם, כקישוט, הצליח להתמקם בטבורו של מעגל תשומת הלב.

כעת הוא מגדיל ועושה ומבקש להוסיף איור לסיפור, אילוסטרציה של לולאות המילים, מחבר חפצים שנקרים בדרכו: טלפון נייד, צרור מפתחות, שטרות. נאמר שזה הרחוב, הוא מסמן רצועה דמיונית על הרצפה, אלו הבתים, הוא מסדר שורה של קלמנטינות זו לצד זו, עכשיו כמה מטרים מפה, מרחק ארבעה פירות הדר, יש בית קפה. פסח, דמיין שאתה יושב לשתות את הקפה שלך, בוהה בשמים ואז בום, הוא מפיל בננה בשלה במיוחד לרצפה. גם כן דרך לפתוח את הבוקר, מירה אומרת. מה הסיפור שלו? יש למישהו רעיון?

בשורה מאחור מתפרשׂים עשרה תלמידים בשלל תנוחות על מזרנים שאלן הביא לפני כמה ימים מהסטודיו. קודם לכן פינה את כל תכולת הסלון למרפסת. הוא נע בזריזות מצד לצד, חדור מטרה כמו ארמדילו בלבירינת. סידור המזרנים במרחב היה מדויק להחריד, חישובים מדויקים של אורך ורוחב. איינגר במיטבו.

מספרי המורים והתלמידים שנהרו לבית היו בלתי נסבלים. נכנסו בלי מילים, ובלי לתת על כך את הדעת חלצו מחוץ לדלת את הכפכפים או הנעליים והתיישבו בלוטוס או בחצי לוטוס לאורך הקיר. היו להם מבטים מכילים, הם חייכו והביעו שמחה ועצב בו־זמנית בצורה הכי רגישה ומעוררת חלחלה שיש. החדר התמלא קולות של שאיפות ונשיפות, מדי פעם מישהו שיחרר רגל אל מחוץ למזרן, אחר שלח יד להתמתח, ולרגע נראָה כאילו מתבשל פה שיעור יוגה שבסופו תעמוד אנדָה בכניסה, ליד שולחן העוגיות הטבעוניות וקנקני המים עם פלחי הלימון, ותנקב להם את הכרטיסיות.

זה מזכיר לי את הסיפור על שרידי גופת צוללן שמצאו על עץ שעלה בלהבות, מנסה אלן להחזיר את תשומת הלב אליו, ובשורה לידנו מהנהנים כמה. תזכיר לי, אומרת מישהי, והוא עונה, זו חידה כזאת, שואלים איך הוא הגיע לשם.

גארי מבטל, זו אגדה אורבנית, מה שאני מספר לכם קרה באמת.

מסתנן? שואל צחי.

בדיוק, גארי מאשר, אבל איפה הוא היה כל הטיסה? עיני כולם נשואות אליו, והוא מוחה בשקט את דגם הרחוב שבנה מפירות ומסדר אותם מחדש, הפעם בצורת מלבן קטן. לילה, חושך מוחלט. בנמל התעופה של לואנדה, בירת אנגולה, גבר אפריקאי משלם שוחד כדי שיוברח אל מתחם חניון המטוסים בטרמינל. טיסה של כמה שעות ובסופה הבטחה לחופש.

כשאף אחד לא רואה, הוא מטפס אל תוך תא אחסון הגלגלים. גארי נוטל בננה חדשה וממקם אותה בתוך המלבן שיצר. דמיינו חדרון צפוף, רעש נוראי, ויברציות, הוא לוקח כמה חתיכות של טישו ודוחף לאוזניים, אולי כבר בשלב הזה יש לו מחשבות חרטה, אבל המטוס עומד להמריא, וגארי אוחז בשתי קלמנטינות ומצופף אותן פנימה אל תוך המלבן, הגלגלים נאספים, הבננה נמחצת, כלואה בפנים. הטמפרטורה יורדת אל שישים מעלות מתחת לאפס, רמת החמצן צונחת, גם אם הבין שעשה טעות נוראית כבר אין דרך חזרה.

איזה קלסטרופוביה, דנית אומרת. בטח היה מאוד גמיש, אומר אחד. זה מזכיר לי את התנוחה הזאת, קארנאפידאסאנה, מירה אומרת. תזכירי לי, דנית אומרת. לא נעים פה, מירה אומרת. אלן מאשר בעיניו, כל דבר שרק יסיט את השיחה משנוא נפשו, והיא קמה להדגים. כולם עוקבים אחריה כשהיא נשכבת על השטיח, מכופפת את ברכיה אל מעבר לראש, ולוחצת בהן את האוזניים. כמה קמים ובוחנים אותה, מצביעים על מנח כפות הרגליים, מתיחת הידיים, הנשימה הקצרה. כיבוי כל הגירויים החיצוניים, היתה אימא אומרת.

גארי מזמין את כולם לחזור למקומות. מירוש, בואי גם את, הוא קורא לה, אבל זוג הברכיים שתקוע בוואקום אל תוך תנוכי אוזניה מונע ממנה לשמוע.

הוא קורא לאחותך מירוש? אומר לי אלן, איך הוא מעז!

קעקוע של האותיות GZ על זרועו, מטבע של פני אנגולי בכיס, טלפון ושני כרטיסי סים, גארי ממשיך, זה כל מה שיש. בינתיים בפורטמן אבניו אנשים מניחים ורדים וליליות סביב המתחם המגודר בקונוסים צהובים. מישהי כותבת לו שיר. איש זקן שמתצפת מביתו על טיסות דרך טלסקופ, אומר, המשכתי להסתכל למעלה, אולי זה יום כזה, ועוד אנשים ייפלו מהשמים.

הסים נעול, הימים חולפים, הגבר השחור נטמן בקבר אחים, שטיח עלים בלי מצבה ובלי שם, אם לא תתברר זהותו, משפחתו לא תדע לעולם מה עלה בגורלו.

אדם מגולח בשנות העשרים המאוחרות לחייו מרים את ראשו מאחור ומתיישב על ברכיו כשבהונות רגליו נלחצות אל המזרן, שמעתי על המקרה הזה. גארי מהנהן לכיוונו ומיד מגייס אותו, תזכיר לי איך קוראים לך? עינב, אתה זוכר מה היתה פריצת הדרך בחקירה?

עינב ממצמץ לעברו ארוכות, בסִים היתה שיחה יוצאת לשוויץ. ניסו להתקשר, ללא מענה. רק אחרי כמה ימים, גארי ממשיך את דבריו, שיחה חוזרת מהמספר הזה. ג'סיקה, אישה שוויצרית על הקו, בהתחלה היא לא מבינה, אבל אז נופל לה האסימון, היא פורצת בבכי.

בשלב הזה שקט מוחלט בבית. התלמידים על הרצפה זקופי קומה, מעגל האורחים על הכיסאות דרוך, גם לואיזה, העוזרת ששוטפת כלים כרגע במטבח, מחלישה את זרם המים. זהו יום השִבעה הרביעי של אימא, ולא נראה כי מספר האורחים הולך להצטמצם.

כמה שנים קודם לכן ג'סיקה גרה בדרום אפריקה בשליחות עם הוריה, שם העסיקו גנן, אדם בן עשרים וחמש ממוזמביק בשם חוזה מטאדה. אדם נעים הליכות, ג'נטלמן, לא דיבר הרבה. הוא וג'סיקה היו שומעים מוזיקה יחד, במיוחד אהב את מה גוטסה לה
מניינה, מה גוסטס טו. כמו אח ואחות הם היו, גארי מצביע על מירה ועליי.

ביום שהמשפחה של ג'סיקה חוזרת לאירופה, הוא מחליט לוותר על הזהות שלו. ג'סיקה מבטיחה שתעזור לו להוציא ויזה ולברוח. עובר זמן והיא שולחת לו כסף. הוא משלם למשרד מקומי שמבטיח לו דרכון מזויף. למחרת הוא מגיע ואין שם איש. חסר פרוטה, חוזה בורח לדרום אפריקה ומשם לאנגולה. לואנדה נחשבת שער יציאה מהיבשת השחורה וגם חוזה מנסה את מזלו. רק שהפעם לג'סיקה כבר אין כסף לשלוח, ובשיחה האחרונה ביניהם היא מפצירה בו לחכות, למצוא עבודה. סבלנות, היא אומרת לו, אין קיצורי דרך.

על פי הנתיחה שאחרי המוות, מעריכים ששרד כמעט את כל הטיסה ויש אינדיקציות לפעילות לבבית עוד כשהוטח בקרקע. ה־Z שעל הזרוע היא קיצור של השם זוזה, ג'סיקה מספרת, ככה אימא שלו קראה לו כשהיה ילד.

הדלת נפתחת. לא תאמינו מה נפל עליי עכשיו, קוראת אלונה שברגע הראשון, מבעד לדלת הפתוחה למחצה, מבחינה רק בנו. היא נכנסת, גור לידה, מצטופף בין רגליה, רק אז היא מבחינה בכל
שאר האנשים שבחדר. אני רץ לחבק אותו, ילד אהוב שלי, הוא מתחמק מבושה. היא מתנצלת שהיא מפריעה, מחייכת אל העיניים הנשואות אליה במבוכה, מנמיכה את הקול, פונה לנשק את אלן ונעמדת מולי.

לפחות לשבעה הספקתָ להגיע. איך אתה? אני מהנהן, אתה לא מאמין, אני עדיין מקבלת לפה דואר. הגעתי מחיפה במיוחד. סגרו את הסניף ששכרנו בו תיבה בזמנו, ואני צריכה להגיע דחוף למגדל שלום, אלוהים יודע איפה אני אעמיד את האוטו. זה התיק שלו, היא מוסרת אליי, הוא בטח רעב. גור, היא פונה אליו, תהיה עם אבא וסבא ואני אחזור יותר מאוחר. אם הוא נרדם לך, תשכיב אותו באיזה חדר, לא איפה שכולם יושבים, היא לוחשת לעברי. מירה, היא קוראת לה, נדבר, מחייכת אליה ומנמיכה את משקפי השמש הנעוצים בשערה חזרה לעיניה. אני נזכר איך כשנפרדנו, זרקה את החפצים שלי לפח. ביי אלן, היא מחבקת אותו.

בוא גור, שב ליד אבא, אני מזמין אותו ופני כולם עוקבים אחריו. ילד מתולתל וחיוור, בן שמונה, נמוך לגילו, רק שתי שיניו הקדמיות התחלפו, גדולות במיוחד על רקע כל השאר. רוצה לסבא? אלן מזמין אותו להתיישב לידו.

גארי ממשיך, אני בדיוק מספר על מישהו בשם חוזה, הוא זוקף את גבו ומטשטש בידיו את סידור הפירות שלידו. כשהוא היה ילד, בוקר אחד ירו באמו ברגל בזמן שעבדה בשדות הסוכר, חוזה ישב לה על הגב בבד מנשא.

אלן קוטע אותו ומצביע על גור, הילד לא צריך לשמוע את זה!

זה דווקא מעניין אותי, גור אומר. כולם מחייכים אליו, סבא, אני כבר יכול לדעת הכול. אני חושב שזה מספיק, אני מהסה אותו. אבל גארי ממשיך, לקהל מגיע סוף, הוא משתהה אל המבטים, נהנה מהפיתול שיצר, שמח שהסיפור שלו והוא יכול לעשות בו כרצונו, אם יחפוץ יעצור ואם ירצה ימשיך, אם ייצמד אל האמת או יכופף אותה, רק הוא יֵדע. אני מקנא בו על היכולת הזו.

יוג'ינה קראו לאם, אלן ממשיך. רק שנה וחצי אחרי המקרה מאתרים אותה. בהתחלה היא קוראת על הסיפור בעיתון מקומי, אבל לא מאמינה שזה בנה. כשמבשרים לה על הקעקוע, היא מבינה. היא מספרת שהיה שולח להם כסף. בכל פעם שהיתה פותחת את הארון לסדר את הבגדים שלו, היה מתקשר. היה בזה משהו מיסטי. וכעת כל מה שהיא מבקשת זה שעצמות בנה יובאו לקבורה בכפר.

אלן, לבוש מכנסי פשתן בהירים, קם על רגליו, חסר סבלנות, הוא מבקש לשים לסיפור הזה סוף. רק שנתיים אחרי שנפל אל מותו גופתו נשלפת מקבר האחים בלונדון, הוא חוזר למפוטו, גארי מנמיך את קולו לסיים, ונקבר לצד אביו, דודו ושני אחיו.

מירה מתנשפת, וקהילת התלמידים הקפואים מתחילה לנוע במקום כמו קיבלו אישור. גור מתנתק מאלן ומתקרב אליי. אבא, אני רוצה שתקנה לי רובה.

בוא נאכל, אימא שלך אמרה שאתה רעב. אני קם ומבחין בכמה תלמידים מצמצמים את המעגל סביב גארי. אלן מחכה שיתפזרו כדי שיוכל לסלק אותו מהבית.

אני באמת צריך רובה, גור מתעקש.

בשביל מה?

אם יבואו לירות גם בי?

מתי, אני שואל, כשאתה ואימא עובדים בשדות סוכר?

בלילה, אחרי שאלונה אוספת אותו, אני נשכב בחדר שהיה שלי, בבית שבו לא הייתי תקופה. דבר פרט לארבעת הקירות שביניהם גדלתי לא נותר כשהיה. את מקומם של המיטה והספרים תפסו פסלוני בודהא, תוף אינדיאני, מעמדי קטורת ושורה של ספרי יוגה. דברים משונים קורים בזמנים האלה. אנשים נפרדים מהחיים, באים ממרחקים ושבים אליהם בלי התראה. וגם את.

הגענו לתחתית.

אלן אומר שאין חנייה ברחוב המגינים אז אנחנו משאירים את הרכב באחת הסמטאות הצדדיות. אנשים גרים פה? שואלת מירה כשאנחנו מצטופפים על מדרכה צרה שמכוניות נצמדות בה ראש לזנב. עדיין לא ברור לי למה היא לקחה עורך דין בחיפה? אומר אלן, כאילו שחסרים במרכז.

אז על מה אתה עובד עכשיו? מירה שואלת אותי בסיפוק מהסוג שמזמין אותך להתפתל בתשובה.

תתפלאי, אני שמח שיש באמתחתי משהו, הפקה שתעלה בקרוב, אמנם לא משהו גרנדיוזי, מחזה של בימאית צעירה שמשחזר את תולדות ההמצאות הגדולות של המאה העשרים, החל מהמטוס, דרך הטרנזיסטור, קוצב הלב וכלה במחשב ובסלולרי. כבר נרשם ביקוש די גדול בבתי הספר, כך שנראה שעבודה לא תחסר החורף.

מירה מישירה מבט לרחוב ולא מגיבה, כאילו לא היא זו ששאלה הרגע.

אנחנו מגיעים למשרד קטן בקומה החמישית בבניין פינתי בלי מעלית. אני מתנשף. שבוע חלף מאז שקמנו מהשבעה. על דלת הכניסה דף A4 מודבק בחתיכות סלוטייפ בצבע קרם: צביקה שדמי, עו"ד לענייני עיזבונות. מול השולחן יושב גבר נמוך שכיפה שחורה מכסה את קרחתו, פוערת קרע ים סוף בין שערות ראשו. הבל פיו מצחין ומתגבר בכל מילה שהוא מוסיף. בצד השני של השולחן שני כיסאות. אחרי שאלן ומירה ממהרים להתיישב, שדמי שולח אותי להביא כיסא מתקפל מהמטבחון, שבמרכזו כיור עמוס בדלי סיגריות וכלים מטונפים. כדי לרווח מקום, הוא מזיז את תיק העור השחור שלו ומניח אותו על השולחן מול הפרצוף של אלן.

הוא מתחיל להקריא את הצוואה. זה הליך פורמלי, אין בו הפתעות, אלן כבר הסביר לכולנו שהסטודיו היקר ללבו ברחוב רוטשילד עובר לבעלות משותפת שלו ושל מירה, כמו גם כל שאר הנכסים, דירות שהוסבו למרכזי יוגה ברחבי הארץ, כולן רשומות תחת העסק, הפרה החולבת של המשפחה, מעטיניה נהנה גם אתה, פסח, מדגיש אלן ומהנהן אליי.

אין איזה משהו בשבילי? אני מתעקש, משהו שלא קשור לשניהם, אני מפנה מבט אל עורך הדין שמסיר את הכיפה לרגע וחושף פדחת מחוטטת.

מה שיש זה מה שיש, מתפרץ אלן.

שדמי מסמן לי בעווית פניו תנועה לא מפורשת. בכל מילה שלו ריח ההבל הכבד ממלא את הקיטון, עד שמירה עוד רגע ומתפוצצת. אני חייבת לצאת, היא מסתלקת. תסלח לה, אלן מתנצל בשמה, היא עוברת תקופה לא פשוטה, הוא לוחש, טיפולי פוריות הכוונה.

אנחנו חותמים בראשי תיבות בצדי העמודים וחתימות מלאות בתחתית. אלן ממהר לצאת אל מירה. כשאני מתקדם לעברם מעכב אותי עורך הדין, יש לי עוד איזה עניין קטן איתך.

הוא מתיישב חזרה אחרי שסגר את הדלת מאחורי אלן. יש משהו שאימא ביקשה להקריא רק לך.

אני מופתע, בכל זאת יש משהו.

בכל זאת יש משהו, הוא אומר, תמי הזמינה אותי במיוחד להוסיף נספח שכתבה כמה שבועות לפני שנפטרה.

הוא מקריא לי:

פסח יקירי, אם רק הייתָ בקשר איתי הייתי מספרת לך פנים אל פנים, אבל אנחנו לא מדברים כבר תקופה ואני יודעת שהיום קרב ובא, אז לצערי אני עושה את זה כך.

מאז שאלונה וגור עברו לצפון זה יכול להיות סידור לא רע. יש דירה בחיפה שרשומה רק על שמי ברחוב חביבה רייק (היתה צנחנית), נדל"ן שירשתי לפני שנים. לאבא שלך אין מושג שהוא קיים. אני מבקשת גם שזה יישאר כך. איך אומרת וירג'יניה, כל אישה זקוקה לחדר משלה. עם הזמן זו התגלתה כהחלטה לא רעה לשמור את הפינה הזאת לעצמי. אמנם בניין ישן, אבל מדובר בדירת פנטהאוז בקומה האחרונה. רוב הזמן השארתי אותה סגורה. אבל היו לי בה שולחן וחלל לתרגל וגם חדר שינה. כשנהייתי סלב ובכל מקום היו מזהים אותי, זה היה מפלט נפלא. הייתי עולה לצפון ובימים בלי פקקים תוך שעה הייתי אנונימית. על כל פנים, עכשיו כשגרושתך והבן שלך גרים עשר דקות משם, חשבתי להשאיר לך את הדירה. גרה שם מישהי שעומדת לחדש חוזה לשנה. אני לא יודעת עליה הרבה פרטים, זה העורך דין הזה שאתה יושב מולו מטפל לי בהכול. אני איתו כבר יובלות. עכשיו אתה מבין למה לקחתי מישהו בחיפה.

אני מתרווח בכיסא. בכל זאת יש סוף טוב לקשר השתיקה שלנו. הדירה, אני מהרהר, תהיה כנראה פתרון טוב יותר מהלילות עם גור בים.

אחרי שעברו לחיפה ואלונה אסרה עליי להיות איתם בבית, הזמנתי את האוהל היקר ביותר שמצאתי. בכל סוף שבוע שני הגעתי מהמרכז בשעות הצהריים של שישי, והיינו מקימים אותו יחד כמה מטרים מהחוף בדדו דרום. נערכתי לכך מראש כמו למסע. קניתי את המאכלים שהכי אהב. עשינו תחרויות ריצה על החוף ובורות בחול עד שהידיים נפגשות. בישלנו יחד ארוחות על גזייה, ביצי עין בבוקר, דייסת קינמון בערב, ותוך כמה פעמים גור למד לחתוך סלט קצוץ במיומנות של טבח. לפני שהשמש היתה שוקעת, רצנו לטבילה אחרונה במים וגור סירב לצאת עד שהחושך כבר היה מוחלט. ערב אחד, כשהמים היו שקטים במיוחד, הוא הצליח לשחות בפעם הראשונה חתירה. הבטתי בו ונשמתי לעומק. בלילות גור היה אחראי על המדורה. פעם הבחין מרחוק באדם על החוף שנראה לו בודד. הצעתי לו להזמין אותו להצטרף אלינו. הוא ניגש אליו בזהירות והצביע על האש. אני הכנתי קפה, וגור הסביר לו על מערכת הכוכבים. חלקנו תפוחי אדמה, והאיש סיפר שהגיע לפני כמה שבועות מהדרום כדי לא להיות לבד בבית בחגים.

מגע החול הרך מתחת לשק השינה היה נעים. לפני השינה שיחקנו טאקי עם פנס בתוך האוהל, ויותר מהכול גור התלהב שאני מרשה לו ללכת לישון בלי לצחצח שיניים.

אז למה אין לך פה בית? שאל גור. אימא אמרה לי שזה מוזר.

זה היה חודשיים אחר כך. רוחות החלו לנשוב והחול בעיניים. ובבוקר מלח הים והשמש, מכת חשמל. כלב של משפחה מטיילת על החוף התקרב אל האוהל שלנו.

אלונה גם אמרה שזה לא בטיחותי ככה, לבד על החוף. אלונה אמרה שאי אפשר להיכנס למים כשאין מציל. אלונה אמרה שזה מסוכן בשמש בלי קרם הגנה.

אם יהיה לי בית, תבוא לגור איתי?

אני לא יכול, הוא פסק. אימא אומרת שאם יותר מלילה אחד אני לא איתה היא נעשית כחולה.

כחולה?

גור צוחק, זה בדיחה שלה ושלי, כשהיא מאוד מתגעגעת אליי, היא אומרת שכל הגוף שלה נעשה כחול עד שהוא כואב.

אתה יודע שגם אבא כחול כשהוא לא איתך?

די, אבא, הכחול כבר תפוס. זה רק של אימא ושלי.

באחד הלילות כשישנתי יצא להשתין ולא חזר. בבוקר מצאתי אותו שוכב על קו החוף, רגליו במים וחול באוזניו. נגמרו הטיולים האידיוטיים שלך עם הבן שלי לים! צעקה עליי באותו ערב. אתה רוצה? תבוא לשעתיים־שלוש ותחזיר אותו. גם ככה הוא סובל כל השבוע בבית ספר, לפחות בשבתות תן לו קצת לנוח.

אני מכיר אצלה את כל המשולשים שהטוב, הרע והמכוער יכולים לייצר.

קולו של שדמי צרוד כמו קרפדה. אבל יש לי תנאי אחד, הוא ממשיך להקריא בקולךְ. אני נעמד ומתרחק ממשב העובש המתפרץ מפיו. אני מבקשת שביום השנה למותי תערכו ערב לזכרי. ערב לזכרי, שנה למותי. אני רוצה משהו גרנדיוזי ומכובד. מירה, אלן ואתה, כולכם צריכים להשתתף, תעבדו על זה יחד. כשאתה מדבר על זה איתם, תשתמש במילים "אימא היתה רוצה". ותגיד להם שאתה מבקש את חברת ההפקה של קרלי, שעשתה לנו את פריז וים המלח. שלא יהיה אף אחד שיקום למחרת ולא ידע מי היתה תמי בשן. קח את המימון לערב מהשכירות של הדירה שאני אוספת, שדמי יעביר לך את הכסף, זה אך ורק למטרה זו. אני מזכירה לך — אסור שאבא שלך או אחותך ידעו על הדירה הזאת. ויש גם משהו שאני רוצה שתגיד שם.

זה רציני? אני בועט בכיסא מולי.

מאות אם לא אלפי צוואות עשיתי בחיי, אומר שדמי, תאמין לי שכבר ראיתי הכול.

היא לא היתה צלולה כשכתבה את זה.

שפיות מלאה. ותדע שיש דברים הרבה יותר גרועים. אתה בסך הכול צריך להתאמץ קצת בשנה הראשונה והדירה שלך, הכול מפורט בנספח שאני נותן לך עכשיו, הוא מסכם ומחליק לעברי על השולחן מעטפה חומה סגורה. ודרך אגב, הוא מלהג, פעם בחודש אני שם לקחת את הצ'ק מהדיירת, תדע לך שיש בבניין דירה להשכרה קומה מתחת, כבר המון זמן תלוי שם שלט, אתה יכול לקפוץ על ההזדמנות ולעבור לגור בבניין הזה כבר עכשיו, וכשהדירה שלך תשתחרר, זה יהיה רק לעלות קומה אחת למעלה.

אני רוצה לראות את כל זה בכתב! אני ממהר לברוח.

שתלך לעזאזל, אישה מופרעת.

פרק א: 
לפני חודש

1

אימא, מצחיק, שנה וחצי שלא דיברנו, ועוד מעט שנה נוספת מאז שהלכת לעולמך. הבטחתי לעצמי לא לפתוח איתך את נושא נספח הצוואה על הפִּסקה הראשונה. אני מתאפק.

האמת שכל הרעיון היה של הפסיכולוג, ד"ר זימון. הוא לקח את העט שאיתו הוא מגרד בזקן (אני מוכן לשים את מיטב כספי שאם אי־פעם יתגלח, יתגלו על כל הפנים שלו קשקושים מופרעים של דיו כחולה), חיטט שוב עד שחתיכה קטנה של פומפרניקל נפלה על הרצפה, וכאילו דבר לא קרה, אמר שהוא רוצה שנעשה תרגיל, וביקש שאשב לכתוב לך מכתב. עלתה לו מחשבה, הוא חייך לעצמו בסיפוק, תיקן את מנח מכנסיו המקומטים על הכיסא, רכן לעברי וריח מי קולון ישנים נדף ממנו, והוסיף, אולי גם תשלח לה אל תיבת הדואר האלקטרוני הישן שלה, שיהיה לזה קיום ממשי.

עניתי, אם נטוויז'ן לא סגרו אותה.

הוא אמר, איך הם יודעים?

עניתי, מה זאת אומרת, האינטרנט יודע הכול. הוא בטח גם ידע שאימא חולה הרבה לפניי, והוספתי אחרי רגע של שתיקה, כנראה גם הרבה לפניה. יש להם את הדרכים לעשות ניחוש מושכל מאוד מה יעלה בגורלנו, הסברתי, כי בכל מה שקשור לטכנולוגיה הבן אדם ניאנדרטלי. בתוך נחיל הנמלים הסואן, המתקיים דקה דקה מתחת לפני הדברים הנכתבים בהרף מקלדות ואצבעות שמנוניות על מסכים שחורים, מיליארדי סיגנלים נשלחים להתנגש זה בזה, לטפס ולהתרבות, והם נאספים ומעובדים הרבה לפני שאנחנו מסוגלים להבין אותם: רעידות אדמה, הפיכות שלטוניות, שביתות עובדים, שרפות ענק, וכן, גם סרטן מעי בשלב מתקדם.

תזכירי לי, איזה חיה אמרת שיש לך? שאל הילד.

אני אעשה לך בפנטומימה, ענתה לו האימא.

ד"ר זימון הסתכל עליי במבט מיואש כשהתהלכתי ימינה ושמאלה, פותח וסוגר את הידיים כצבתות.

תחזור לשבת, סימן לי. פשוט תכתוב את האימייל הזה ותשלח, אמר, נעלב שאני לא נלהב כמוהו מהרעיון. עוד השבוע. אני רוצה בפעם הבאה שתראה לי בסנט־אייטמס אימייל לאימא שלך.

אז אני כותב לך. זימון אומר שהנייר סופג הכול.

אחת בלילה, שוב אני לא ישן. הסלון זרוע באריזות של משחקי קופסה, על כולן תצלום מופרז של חוויה בלתי נשכחת. לידי ערמת דפים שאני מתקשה לשנן, תסריט להפקה שתעלה בקרוב, תולדות ההמצאות הגדולות של המאה העשרים (את רואה, עבודה לא חסרה! בטח תהיי גאה).

אחרי שגיליתי שאלונה קבעה לגור פליי־דייט מאחורי הגב שלי, התבטלו לי כל התוכניות ומצאתי את עצמי משוטט בחיפה. פיטרלתי ליד הפנטהאוז שטרחת להשאיר לי עם ערמה בלתי נסבלת של תנאים. קומה תחתיו היה איזה חור תחת שפנוי כבר חודשים, רצו עליו גרושים, מה הפלא עם איך שהוא נראה. האמת שכבר היו נואשים להשכיר אותו, ואני הייתי מוכן לעשות הכול כדי להתקרב לבן שלי. במחיר שאני משלם עליו, לא הייתי יכול לשכור בתל אביב גם קורקינט.

כבר כמה חודשים שאני גר בחיפה. הדירה עלובה וקטנה, רטיבות במפגשי צלעות בין דופן, חלון או תקרה, וקיר אחד בסלון שלא סויד מעולם, חושף את בועות האוויר, שאריות החומר וגסות הבנייה. כולי תקווה שיגיע היום ואוכל כבר לעלות קומה לדירה שאמורה להיות שלי ולא של הדיירת שמתנחלת שם, זו ששמועות עליה לא מפסיקות להסתובב בבניין.

הלילה גור ישן פה. בתוך שלושת המלבנים האפורים שמכילה הספה, הוא מתאים באורך לאחד בדיוק, נמוך וצנום, מתמיד דרך קבע מתחת לכל סרגלי המדידה. מכורבל בשמיכת מעבר, הנשימה שלו עמוקה, איטית ורועמת. הידיים שלוחות לצדדים, הציפורניים מגלות את סודות שיעור המלאכה מהבוקר.

פה אני צריך לישון? שאל בפעם הראשונה שהגיע אליי.

אני מבטיח לך שנעשה כיף.

כמו שהבטחת לי נשק?

רציתי לספר לךְ שאחרי השלושים מירה הלכה וחילקה את הבגדים שלך לכל הבנות והנשים בשכונה. השמלות הקצרצרות, החצאיות הפרחוניות, גם בגדי הגוף, מכנסי הכיס, גופיות התרגול הדקות, החותלות, כל מה שהיית מסבירה במוֹדעות ב"לאשה" ובברושורים שהנחת בכניסה לסטודיו ובשירותים: בגדים שיודעים לשתף פעולה עם יכולת הגוף להימתח למרחק בלי להיקרע או להתבלות, סופגי זיעה, אלסטיים ועמידים לכביסות בהרתחה. גם החתימה שלך, TB, שמודפסת בתחתית: תמי בשן, כוהנת היוגה של ישראל, חזרה לככב עכשיו יותר מאי־פעם. הכוהנת הלכה, המכונות ממשיכות לייצר.

חשבתי שזה אולי ישמח אותך. יש כאלה שיחשבו שמדובר בעוד מהלך שיווקי. אבל האמת הפעם חפה מאינטרסים כלכליים. הארון בבית התפקע ועלה על גדותיו, מירה לקחה את מה שהתאים לה ולבנות (הרוב בקושי עלה עליהן), ומהשאר פשוט חיפשה להיפטר. מאז כשאני מגיע אליה לשכונה, אי אפשר לפספס. בעיקר בשעות הבוקר, בימים של שמש, המרכז המסחרי הקטן הופך באחת למסלולי אורך בין חנויות טבע ומעדניות, אימהות עם ילדים, נשים בבית הקפה השכונתי, צעירות ומבוגרות שמכף רגל חשופה בכפכפי תחרה ועד שערן הקצוץ או המשוך לאחור, הן לבושות בלבן, בסגול, בכתום, בצהוב זוהר וחצוף — כולן תצוגת אופנה מהלכת שלך. יכולה להיות בזה נחמה, חשבתי.

פעם אחת התיישבתי ביניהן בגן הציבורי, ובין הכותונות הסרוגות האורגניות, השאלים ומכנסי הפונה, חובה לכל מתרגלת, חיפשתי, אולי אפגוש במקרה את הפנים שלך. חשבתי שתרצי לדעת, אולי זה היה משמח אותך.

והלילה, אחרי שעה של בהייה בטחב שעל התקרה, כתמים סימטריים ואפורים כמו עשויים דיו, נזכרתי בהצעה של זימון, פתחתי את המחשב והתיישבתי לכתוב לך. תכתוב הכול, הוא אמר.

מה חשבת לעצמך? אם היה לך לב, היית פשוט משאירה לי את הדירה. בלי תנאים. אהבה שלא תלויה בדבר, מכירה?

פסח,

היית ונשארת דרמטי ותיאטרלי להחריד, במיוחד אחרי שסיימת את הלימודים בלונדון וחזרת לארץ. אבל ככה אני אוהבת אותך.

רוצה לדעת איזה חיה? סרטן הורג חצי מהנשים בישראל. אוהב, לא אוהב. יצא שהעלֶה האחרון שלי הוא כן.

זאת אני. מפתיע? לא יותר מלקבל אימייל מהבן שלך כמעט שנה אחרי שנפחתְ את נשמתךְ. כמה פרסומות לוויאגרה שאני מקבלת בדוא"ל מאז שמַתִּי! הייתי רוצה להאמין שעם הזמן זה ישתפר, הפרסום באימייל אני מתכוונת, אלה יכולות טרגוט בסיסיות שאתה מצפה ממפרסמים: גברים/נשים, חיים/מתים. ופתאום, יום בהיר אחד, מכתב ממך.

ספר לי עליך, ילד שלי, שחקן בן ארבעים ואחת, מובטל, מגדל כרס וילד מנישואים קודמים. שיער שופע עדיין, זקן היפסטרי מטופש, בעיות גב, הליכה שמוטה אבל המון פוטנציאל, זה עדיין התיאור? אבל איזה ילד יפה שהיית. מי היה יכול לעמוד אז בקסמך.

אימא

מה? איזה מין בדיחה חולנית זאת?

פסח

יקירי,

גם אותי זה לא מצחיק. אבל כתבת לי, אז אני עונָה. עד מתי אתה חושב שתוכל להמשיך כך, חי על חשבון אבא ועל התמלוגים מהשידורים החוזרים של אופרת הסבון שהעיפו אותך ממנה? אני חושבת שהיית צריך לענות בחיוב להצעה שקיבלת בזמנו מהטלוויזיה החינוכית. הם ידעו להעריך את זה שאתה מקפיד על עברית תקינה. אולי להיות בקאסט של פרפר נחמד זה לא הַמלט, אבל זו הכנסה קבועה. היית בונה לך קריירה בשוק הילדים, אחר כך זה קלטות וידיאו, קניונים. וכעת? נכס משלך אין, לדייטים אתה יוצא? ואלונה, הפספוס הגדול של חייך. איך נתת לה לחמוק? אולי עוד תסכים לחזור?

לפחות יש לך את גור. תמיד נראָה לי שהוא לא גדל מספיק (עקומות עשיתם לו לאחרונה?), רזה מדי, עצוב מדי, זועם. בטח שהגירושים שלכם לא תרמו למסכן. אתם חייבים למצוא דרך יותר בריאה לנהל את העניינים שלכם. הייתי אומרת לאלונה, בין שאת רוצה ובין שלא, את ופסח תמיד תהיו קשורים. זה לא מופרך אם תחליטו מדי פעם לעשות את החגים יחד, בשביל גור, כמובן. אגב, איפה אתם בחנוכה? אני מצפה שתעשו הדלקת נרות אצלי כמו בכל שנה. תגיד לכולם. ושאלקה החופרת תביא את הדגים החריפים שלה.

ואיך מתקדם הערב לזכרי? אני בטוחה שאתה כבר בהכנות. לא נשאר הרבה מאוד זמן.

אימא

מי זה? לא הבנתי את חוש ההומור. המתיחה הזאת לא מצחיקה אותי. זימון, זה אתה?

פסח

פסח,

זאת אני, מי עוד זו יכולה להיות. נראה לך שזימון, התרח הזה, יודע לפתוח מחשב?

על כל פנים, אני שמחה נורא שכתבת לי. וכן, בטח יש כאן איזה לקח לפעם הבאה שאתה בוחר לריב עם אימא שלך ולשתוק שנה וחצי. ותודֶה בכל זאת בשמי לפסיכולוג, הסוטה מין הזקן הזה, היה שווה לממן את הפאטיו שהוא בנה לו בחצר רק מהכספים ששמתי על הטיפול שלך (אני יודעת בוודאות, אשתו היתה מתרגלת אצלי). שווה רק בשביל זה, אימייל רענן מהבן שלי אחרי כל מה שעברנו. חבל שאתה לא מתרגש כמוני מההתכתבות הזאת!

אני ממליצה אבל שאם בזמן הקרוב האקזמפלר הזה לא עוזר לך לצאת מהמצב שהגעת אליו, תן לי לייעץ לך, עכשיו כשאני ארבע אמות באדמה, אולי תתפנה ללמוד דבר אחד או שניים ממני. מי כמוך יודע שלאן שהגעתי ומה שבניתי, עשיתי כשלא היה לי כלום משלי, במרתף ישן בדרום תל אביב, בלי תאורה ועם ארבעה תלמידים. אני, בעשר אצבעות, הרבה לפני שהן קיבלו פרנץ' אחת לשבוע.

תכתוב לי?

אימא

למי שזה לא יהיה,

להעמיד פנים שזו אימא שלי ועוד לתת לי עצות איך לחיות. בני זונות. אני סיימתי לשתף פעולה עם השטות הזאת. ואם זו את, את יכולה לכתוב למירה או לאלן או לכל אחד מאלפי המעריצים שלך שבטוח ישמחו מאוד לקבל מכתבים מתחת לאדמה מכוהנת היוגה הגדולה של ישראל. נראה שנעצור כאן.

פסח

פסח,

יכולתי לכתוב לכל אחד, אבל בחרתי בך. למה זה עדיין לא ברור? מה אני צריכה לעשות כדי שתבין שזו אני? שאל אותי משהו שרק אני יודעת, אולי זה יעזור?

אימא

אני מקווה בשבילך שזו לא עוד בדיחה שאיבדה שליטה.

אחת משתיים, אם מישהו אחר כותב במקומך, אמן שתישרף. עו"ד שדמי? תדע שאולי בגלל שהפה שלך כל כך מסריח אין לך לקוחות. ואגב, יש פתרונות לדברים האלה היום. מירה? אחות לתפארת. זה מה שאת עושה בשעות הפנאי שלך — במקום לגדל תאומות ולנהל מרכז יוגה — להתעלל באח שלך? אלן? טוב, אין מצב שזה אתה.

על כל פנים, זה לא מצחיק ואין בזה שום נחמה.

ואם זו את, איפה את בדיוק? מה את עושה שם? מה זה המוות והאם יש חיים אחריו? סליחה שאני יוצא רוחני בדיוק מהסוג שאף פעם לא סבלת, אבל זו ההזדמנות לשאול את כל השאלות, לא? יש גן עדן וגיהינום? מציאויות אחרות נסתרות מעינינו? מה צופן לי העתיד? למה אני לא מצליח לסלוח? מהי משמעות הזמן? ואלוהים, יש כזה? נפגשתם? הוא סבבה?

ודרך אגב, זו ההזדמנות להגיד שחבל שאת לא יכולה פשוט להעניק בלי להתנות. את יודעת שאת הערב הזה שאת מדמיינת אני צריך לנהל בו־בזמן עם הפקת תיאטרון על ההמצאות הגדולות של המאה העשרים — לא משהו שאפשר להגיד עלייך, אימא.

ועכשיו ברצינות, זו באמת את? אני מתקשה פה להאמין. תני לי איזה משהו להיאחז בו. איך זה היה בדיוק? (למות הכוונה).

פסח

בן שלי יקר,

אתה שואל את כל השאלות הלא נכונות. החיים נותנים לך יותר מהכול. והכול מתקרב לסופו.

כמה מוזר להיות אני, תקועה כך בין לבין. אני הרווח שבין השניות, החלל שמתחת לכיור. אני הרגע שלפני, הנפילה למעלה, הטיפוס אל התחתית. אני כל השתיקות שלפני הדברים. השקע שנשאר בכרית.

איך זה היה אצלי, אתה שואל? האמת שדי סתמי. אתה מצפה כל החיים לאיזה רגע מרגש, משהו שיכיל את כל שֶלֶף הרגעים שעברת, שיתיך אותם זה בזה, מיליארדים של תחושות, מחשבות, מקומות ואנשים שפגשת. שיהיה לזה ייצוג, אפילו קטן, תחושת דה ז'ה וו שתגרד לך בקצה העורף, דבר שיתעורר ויישאר איתך.

אם להודות, היה די הרבה: הפרסים, תארים לשם כבוד, שלל הפרסומים, אחת מתוך עשרים הבוגרים בכל העולם של קורס מורי היוגה היחיד שהעביר הגורו סוואמי בישנו ראמה בחייו. הראיונות שנתתי, בארץ ובחו"ל, מק־יוגה, רשת ארצית מספר אחת ללימוד ולהכשרה, ספרים שכתבתי, שישה! אנשים שפגשתי, בכירים, מפורסמים, אני לא צריכה לספר לך שבשעתו אשת ראש הממשלה היתה לוקחת אצלי שיעורים פרטיים. זוכר את הסוף־שבוע יוגה שהרמתי בפריז? מאה ושמונה ברכות לשמש מול מגדל אייפל, כל העיר התקהלה סביבנו, אומרים שסרקוזי היה בקהל. על כל פנים, מישהו עם קצת כישרון ויכולת עריכה בסיסית היה יכול לעשות מזה מטעמים. היום מכל שטות עושים סרטון! אבל אצלי דבר לא קרה. שלא לדבר על זה שבשבוע שמַתִּי היה הפיגוע הנוראי ההוא ואני נדחקתי לשולי החדשות.

תמיד כדאי להתחיל לסכם קצת לפני שאתה חושב שהגיע הזמן. ברגע האמת אתה כל כך מותש, כל חלק בגוף אינדיווידואל, מסרב לשתף פעולה עם האחר, והתודעה, היא גולשת למרחבים של אין שליטה. שכבתי במיטה בעיניים עצומות, היתה מין שלווה כזאת אחרי הרבה זמן של חוסר נוחות. המחשבה שלי נדדה לאורך, ראש, צוואר, חזה, גפיים, בטן, עד שהרגשתי זרם דק של דם. פקחתי מיד את העיניים. אני זוכרת את כולם סביבי: מאחור עמדה אחות לבנבנה בתסרוקת משוכה לאחור, גם רופא הביאו. לידי עמדו אבא שלך, מירה וגארי. שמעתי אותו אומר: הנה, היא שמעה את התפילה שלנו.

היה ריח קטורת של יסמין. זה היה כמו צרור פרחים שהתעורר לחיים, כמו שיער שהרגע חפפו. מעבר לחלון ראיתי להקה של ציפורים עפה. ציפורים תמיד עפות, לא צריך לחפש בזה שום סימן. הן השלימו צורת חץ כמעט מושלמת, פרשׂו כנפיים רחבות, ולאט התפתלו בעיקול שמאלה ולמעלה. שרר שקט מוחלט, דמיינתי שהן חותכות את האוויר בלי להשמיע אוושה מיותרת. גם גארי שם לב לזה ואמר, תראו! דמעה מטרידה אחת גירדה את עצמה לאורך הפנים שלו עד שצנחה לי ישר על המצח. כיווצתי את הפה. אילו עוד היה לי כוח, הייתי אומרת לו, גארי, לא כל ציפור זה מטאפורה. חתיך, חתיך, אבל איזה טמבל.

משהו הציק לי נורא, וניסיתי להבין מה אני מרגישה שם למטה. רציתי לבלוע רוק, לסמן להם עם היד, אבל היא היתה כבדה ומקובעת ושוב הרגשתי תחושה בלתי נסבלת של אי־נוחות באזור החלציים. נתתי בהם מבט אחרון ועצמתי את העיניים. ככה יצא שאת המחשבה האחרונה שלי בעולם העברתי בלתהות אם יש לי טחורים.

אימא

יכול להיות שזו העייפות? הזמן שנמתח וגורר אותי להזיות? הסמים? אני ניגש להביט בראי, העיניים לא אדומות. אני משפשף אותן עד להרגשה הנעימה, הממכרת, שבקרקעית האישון, גולש לזיכרונות, אלף דרכים להסביר אותך לעצמי. מי שזה לא כותב לי, ייאמר לזכותך שזה נשמע בדיוק כמוך.

אני חוזר בסוף אל אותו החדר. מנסה לתרגל נשימות, היית מאמינה? מגוחך כמו שזה נשמע, זה כנראה מה שהיית אומרת לי לעשות. כמו אמזונה, חזרת עכשיו על כל השלוש מאות שישים שלך. בטח כתבת את הכול בנשימה אחת בלי לאפשר לפיסקלים הזדמנות להתייבש.

וכן, יש לי עוד כל כך הרבה דברים שמעולם לא קיבלו תשובה. אני לא יודע אם לשתף פעולה או לא, אבל עוד מעט השעון יצלצל ושוב לא ישנתי. אני מפסיק את זה עכשיו. לילה טוב, או בוקר טוב, או מה שזה לא אצלכם. ואגב, לא רק לך היו פרסים, אני מזכיר. פרס התיאטרון הישראלי לשחקן המבטיח. שחקן השנה. היו ימים שאני היית שֵם דבר בדיוק כמוך!

פסח

פסח,

אני שמחה שאנחנו מתכתבים. גם לי יש עוד הרבה על הלב, ולכתוב כמה אימיילים זה בטח לא הדבר הכי הזוי שעשיתי בחיים שהרגיז אותך. זוכר שהייתי שרה בסטודיו ואתה היית כועס עליי שאני מחברת שירים לא קשורים אחד לשני? אבל עכשיו מספיק איתי. מה שלומך? איך קרה שפיספסת את הטיסה מלונדון ולא הספקת להיפרד ממני? ומה עם הערב שלי? יש כבר הזמנה שאפשר לראות, להתרשם מהגרפיקה?

אימא

יצא המרצע מן השק. הכול ברור עכשיו. אלמלא הערב הזה לא הייתי שומע ממך. אין עדיין הזמנה כי אין ערב! כבר הצעתי את הרעיון בעבר לאלן ולמירה והוא נדחה על הסף. מה את חושבת שיהיה באירוע? אחרי שנהלל ונשבח, ואין ספק שיש מה, לבסוף נעמוד שם מול כל התלמידים שהלכו אחרייך בדרכי הגוף והנפש עם הבטחה לחוזק ולחוסן, ומה נגיד על הבושה? סוף כזה לכוהנת הבריאות והיוגה? ואולי את רוצה שנמכור באותו ערב דמיוני את ספרך השני, "סודות היוגה לחיים ארוכים"?

פסח

פסח, תתרכז בבקשה בערב לזכרי ואל תסתבך יותר מדי. אני פניתי אליך ורק ממך יש לי ציפיות.

להיות בלי גוף, בשביל מישהי כמוני, אולי רק אתה יכול להתחיל לדמיין: אין מה שיפריד בין הבפנים לחוץ. אני צריכה שתשחרר אותי. הנה, אמרתי את זה. הייתי אמורה לעלות בסערה השמימה, בקול תרועה השמור למלאכים. במקום זה גמרתי עם סרטן כמו חצי מהעולם ותהייה אם יש לי שפריץ של דם מהרקטום. סוף זה סוף. היה טוב, טוב שהיה. בשביל מה להתעקש?

אימא

סליחה, אבל אני מתעקש. בואי נוודא שזו את. אני נענה להצעתך מלפני כמה אימיילים, ספרי לי משהו שרק שנינו יודעים.

ועל הדרך גם תגידי לי, כמה מטומטמת הרגשת כשמצאת את עצמך מתה אחרי שנים של ספירולינה, עשב חיטה ונשימות אוג'אי? שוכבת בפתחם של שערי שמים, מִספר שמישהו ודאי הצמיד לך לבוהן, מחכה בתור, מסביב דממת מוות. בטוח חישבת את כל העלויות של הקייל והצ'ייה שדחפת לעצמך מרשת הייבוא שפתחת "תמי־אורגני". האם זה היה שווה את זה? הירהרת בזה או שמא היית טרודה רק באקטואריה של הנהלת החשבונות? האם זה היה כדאי — הכסף שעשית, מאות המתרגלים שהצטופפו לרגלייך באולמות כדורסל והאנגרי ענק, שביקשו להקשיב לך דרך מיקרופון המדונה מעל הבמה הגבוהה שבנית לעצמך. אין־הייל, אקס־הייל. בגופם הם סיפרו לך על מחושים במפרקים, שינויים בנשימה, רצועות שהתקצרו לאחרונה. סימנים שהגוף נותן לנו, היית עונה, מתנות היוגה, פיזמת באוזניהם, ראי לגוף ולנפש.

את כל אלה פיספסת בגדול. דיברת ודיברת ולא הקשבת לכל התאים אצלך בגוף שהתפצלו והתפצלו, מיליונים של חארות קטנים שכל שעניין אותם זה לראות איך הם יכולים להתפצל שוב ואז בסוף לגמור לך את החיים.

בטוח הם עשו איזה קול!

פלאק.

תא מחורבן שמתפצל.

פלאק.

עוד אחד.

פלאקפלאקפלאקפלאקפלאקפלאקפלאקפלאקפלאקפלאק.

בשביל לגמור מישהי כמוך בטח היה צריך ציוד. מנופים. מקדחות.

פלאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאק.

ואז בום.

ואולי בסוף כן שמעת משהו. כמה מאוחר זה היה? האם לרגע כן אחד התיישבת בלוטוס או בשוואסאנה או בארדהה פאקינג מציאנדרה ואמרת לעצמך, אפילו בשקט, תמי, הפעם יצאתי ממש מטומטמת?

הרגעים האחרונים במיטה בחדר השינה, מירה ואלן אמרו את מה שאמרו, כבר היית מחוסרת הכרה, הם סיפרו, המורפיום ומכונת הנשימה והווילונות שביקשת שיהיו כל הזמן פתוחים. לא הספקתי לחזור מלונדון בזמן. אני חרא של בן. אבל אם את שואלת אותי, אם היה לך רגע שבו זכית למעט אוויר צח, נשימה איטית, ממלאה ונעימה, נחיריים חופשיים מצינורות ומחשבה אחרונה, זה היה צריך להיות, כמה מטומטמת יצאתי.

פסח

שמע לי, ילד, אולי אני יצאתי מטומטמת אבל לפחות עשיתי דבר או שניים בחיים. ואתה? אמנם היתה תקופה יפה בתיאטרון וזה נראָה כמו הבטחה גדולה, אבל זה כבר כמה שנים שאני לא רגועה. אם אתה שואל אותי, ההצעה של פרפר נחמד לא היתה כזו נוראית. זה לא שביקשו ממך להיכנס לתוך בובה של ציפור כך שבעוד עשרים שנה היית יוצא החוצה ואיש לא היה מכיר אותך. זה תפקיד ילדים מכובד. שלא לדבר על כך שזו קלאסיקה שתישאר הרבה אחריך. אבל מילא, אני מניחה שכבר מצאו מישהו שקפץ על המציאה הזאת.

אני רוצה שתתחיל לאסוף את עצמך. גיל ארבעים ואחת זה לא מאוחר מדי בשביל פרק ב'. להביא לגור איזה אח או אחות על הדרך. בשבילו להיות בן יחיד זה ודאי לא קל. קשה לך להאמין אבל יום אחד גם אלונה ואתה תחזירו את הציוד, וגור יישאר לבד כמו הצב האחרון בספארי. זוכר שראינו אותו בטיול ברמת גן? מתפלש בחול ליד הטווסים, שריון של בן מאתיים, ראש קירח, עיניים של מי שכבר ראה הכול. הייתָ בערך בגיל של גור, נעצת בו מבט מבויש, שאלת אותי למה הוא לבד. הסתכלתי לצדדים. בדיוק עבר שם אחד מעובדי המקום, הסביר בחצי ערבית שהם היו שלושה, עכשיו נשאר אחד. אין כסף להביא עוד צב, אמר. תראי אבל איזה כלוב ענקי יש לו עכשיו. בירך אותנו באַלְלַّה יִחְפַטַ׳כּ והסתלק. אני זוכרת שחשבתי שאף פעם לא סיפרתי לך על הימים שאני הייתי ילדה. הנה, רצית סיפור שרק שנינו מכירים. מעניין אגב אם הוא עוד שם, אומרים שהם חיים שנים.

ולגבי הערב שלי, תתחיל לעבוד כבר על מתווה כללי לשתף, אג'נדה, קונספט. החודש מבקר בארץ מורה שהיה איתי בקורס בהודו, אפשר שיישא דברים. ואמרתי כבר שאני רוצה את קרלי?