לך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

יונתן ברג

יונתן ברג , יליד 1981, משורר וסופר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה, ביניהם : מפרשים קשים (קשב, 2012), שעות ליד העולם (קשב, 2014) והיסטוריה (קשב, 2016), שני רומנים, ביניהם: עוד חמש דקות, (ספריה לעם, עם עובד 2015) וממואר (פסגות: סיפור עזיבה, אפיק, 2017). זוכה פרס עמיחי, פרס לוי אשכול ומלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית ופרס ראש הממשלה.

נוסע מתמיד, נשוי ואב לבן ובת, מתגורר בירושלים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mvfvhd9p

ראיון "ראש בראש"

תקציר

"האדם צריך ללכת ממקום אחד למקום אחר, אחרת הכול הופך לעיסה דביקה של רחוב אחד וחלון אחד ושפה אחת ודברים אחדים. אם אתה לא לוקח מטוס מההרים הגבוהים לחוף או מהחוף להרים הגבוהים אז איזה עניין בדיוק אמור לצוץ, מהיכן תתנפל עליך חדוות החיים?"

לך הוא מסע בין ירושלים לתל אביב של בחור צעיר, דניאל, בעל חיבה לסמים קלים, להומור ולחופש. הוא נע בין כנסיית הקבר לכותל המערבי, בין שכונת גאולה לשוק מחנה יהודה, בין שדרות רוטשילד למדרחוב נווה שאנן, בין הפגנה לחדר ישיבה, בין מסיבה בים למול השקיעה להיתקלות בשוטרים חתומי פנים ובתוך כך מביא תמונה עזה של הישראליות המלאה בתחושת צדק, בגאווה עצמית, בקלישאות ובנוירוזות.

בכתיבה משוחררת ומלאת ברק מעמיד הספר מבט חדש על המציאות הישראלית ומבקש לראות את פגמיה מבעד למנות גדושות של רעננות, הומור ונאמנות של האדם לעצמו. לך מאפשר מפגש מחודש עם עמדה אבודה במציאות העכשווית, כזו המתנערת ממפלגות, עדות, עמדות ודגלים ומתקרבת אל האדם הבודד, הנע בדרכים, מחפש אחר אהבה, ובעצם מחפש את עצמו.

פרק ראשון

משכנות שאננים

הדבר הראשון שיש לעשות ברחוב הוא להצית את בדל הג'וינט השמוט, תוכו חומר רפואי משובח, לסחוב פעם ופעמיים ולהרים את הראש בהתרסה כלפי הפעלתנות. להיכן שהעין הולכת היא פוגשת עמל. בתוך אקווריום ועליו סמל של אגד מִיטלטלות בריות, אחת מהן, עיניה קרועות במעין צעקה. ליד מלון אוריינט חופרים בכביש, צהוב זוהר על גוף הפועלים, אך לא על פניהם הדהויות, השונות מהפנים הזוהרות מיוגורט ופירות יער, קרמים ומי בריכה של הנופשים היוצאים מהמלון. כולם פוסעים להם ברצינות ודבקות בעקבות יעד חשוב, אבל מה היעד שלי? אין לדעת, וגם אין לדעת מי יודע. יצאתי מהבית לרחוב עזה רק כי לקוח היה במצוקה, סרטן דרגה ארבע, מפושט לכל עבר, והמדינה מתמהמהת באישורים. הפנים שלו כשהשקית נמסרה לידיו היו פני בודהה מתחת לעץ הבניאן, פני דבורה מתחת לתומר, פנים של מבקש מקלט עם קבלת אישור השהִייה.

עכשיו בכיס יש כמה מטבעות, דמי תיווך תמורת מסירת חומר רפואי לאדם במצוקה, שליחות חשובה, אבל היד הזו שלי שעכשיו דוחפת את הג'וינט לפה מעולם, אני נשבע, מעולם לא העבירה כרטיס עבודה, לא נעה בתחינה לאיזו נעמה במשאבי אנוש. אני גאה בכך, הנה, למשל עכשיו, כשאני עושה את דרכי במשעוליו הלא ידועים של היום, האם אשלשל עוד כמה מטבעות לחברת האוטובוסים הלאומית? לא ולא! האם יש לי רגליים? כן. אם כך, מדוע לא להשתמש במשאב הטבע הזמין? אה, כי אתה רוצה להגיע, אבל היעד של רוב הבריות הוא למקום פרנסה, ולמה להתפרנס? כדי לשלם על האוטובוס שיוביל אותם לשם מהר. נו, הנה מין היגיון עקום — לך, ותיפטר מכל הצרה.

הרגליים, אני נותן להן לבחור לעצמן את היעד, והן הולכות ישר ונהנות מיום אביבי שאביביותו מוכפלת באותה לאות נוטפת מור ודבש של הקנאביס. במתחם התחנה הראשונה זו שעת האימהות והפעוטות. הן מפטפטות ומדי פעם פורץ קול בכי — סיכום נאה של הקיום.

חבורה של בנות מדרשה במדים תואמים — נעלי ספורט לבנות, חצאית שחורה ואנגלית אמריקאית שוחרת טוב, עמוסה בכל האמייזינג, הגרייט והטרמנדוס — חולפת על פניי שכבר לא מסוגלות בשום אופן למין עליצות חסרת גבולות שכזו. הן בדרכן לכותל, כך עולה מהשיחה הקצרה, לנשק ולכתוב הוראות ליושב במרומים.

לכל אחת מהן הוראה משלה. "שההורים שלי יעלו לארץ", אומרת אחת, "אני רוצה בחור ירא שמיים", אומרת אחרת, "מה יש לכן", מתנשאת עליהן השלישית ומגבירה צעד, "רפואה לפצועים ולכלל עם ישראל". אני כשלעצמי, אם הייתי צריך להוריד הוראה ליושב לו שם במרומים, הייתי מורה לו להשיב אחת־שתיים את הוריי לחיים, להשיב לי את ריח הקרמים ואת הנדיבות של אימא ואת הגוף צרוב השמש של אבא, שאהב ימי שישי ושבת בחוף הים בפלמחים, עם צידנית, אבטיח והחצוצרה של לואי ארמסטרונג.

ביחס לאותו פקיד עליון, יש להבהיר כבר כעת, לטעמי הוא מקבל הוראות בכל שפה. אני אישית לא מתנגד לשום אל ולשום אמונה, ובעל חיבה לכל אחד ואחד מהם. מדוע לו לאדם לבטל סיפורים יפים כל כך? למחוק את האגדות היפות שמשכיבות את הבנאדם לישון ונותנות לו לעבור את החורף? אין צורך להיות מין דבר חכם כל כך. מאידך — למה להסתפק בסיפור אחד, למה לריב, למה רק הספר הזה בכחול או אחד אחר בשחור? גם זה לא ברור, אבל בני אדם...

אנחנו פוסעים יחד, אני והבנות, הן מלהגות זו עם זו באנגלית שוחרת טוב ואני מלהג לי עם רוח האביב הנחה על בתי משכנות שאננים הריקים מאדם, קימורים מזרחיים וגגות רעפים אדומים. קול פכפוך מגיע מחצר נסתרת, המים זורמים, אבל בני האדם לא. היעדר הבריות דווקא נוח ומזמין, אתם מבינים, אני מחבב סיפורים שהתרחשו פעם, אולי אפילו מעדיף אותם, אין אף אחד שיבלבל את המוח והדמיון גולש לו על שלג רך: אני שונא תצלומים, הם רק מזכירים שיש מוות, ואם מוכרחים, אז תמונות בשחור לבן.

אני רוצה להגיד את זה לכל אותם זוגות בלבן שמעפעפים כאן למצלמה, על רקע גינות מעוצבות, אבל סוכר את פי. במקום זאת אני מלקט פיסות קנאביס משקית הניילון, שאריות מפס החלוקה שלי, ומוהל אותן בעלי טבק כדי לחדד את הזיכרון. הגראס הזה הגיע ממצרים ועבר מאה ידיים של בדואים, הם השאירו הרבה זרעים, ומעט מה לעשן, אבל השקית הזו היא עתודה, משהו למלא בו את הפערים בין מכת החשיש לבין מהלומת הקנאביס הרפואי. אני מתיישב על חומת אבן ורואה גברים שמניפים חרבות, צעקות וצלבים בדרכם לעיר, או שודדים שמהלכים בסביבה, גם את ראשוני היוצאים מהחומות אני רואה — רועדים מפחד בלילה הראשון מחוץ לחומות, צהובי מבט מתנאי הסניטציה בתוככי העיר, ומייד אחריהם עוברים בסך צנחנים ובלוריות למכביר. כל מיני דברים כאלה שהתרחשו פעם מתרוצצים לי בראש. הרי בכל מקום שהאדם הולך לו סתם כך התרחשו פעם עניינים רציניים, צריך להכיר תודה אם הזמן פטר אותך מאירועים היסטוריים מדממים מדי שהורסים לבנאדם את השלווה, זה מה שאני מנסה להגיד.

פה אף אחד לא פטור, כל אחד ואחת אוחזים בידיים את משקולות ההיסטוריה. המשקולות שלי למשל הם מה שראיתי בגבעה הצרפתית ואחר כך בג'נין. בשני המקרים עמדתי המום מול רעשים נוראיים, עופרת ופצעים שדם ניגר מהם, עקבתי אחריו, נע לאט, מכתים אספלט ועפר. חיפשתי אז משהו שיזוז, משהו שאולי יגרום לי להתרחק, אבל כל מה שזז שם זז בגלל המוות, על כן כשאני צועד לי כך, סתם ביום של חול, אני נעזר, בהחלט נעזר, בעשב הריחני, וכשהוא מתאבך, העבר הקרוב, חיי שלי, מיטשטשים, ואילו העבר הרחוק, הרחוק מאוד, מלבלב לו. אז אני רואה, בעיניים סגורות ומוח מרופד, את העיר שמתחת לירושלים של ההווה, את כל גלגולי המקום עד לאברהם והנערים שאיתו בדרך להר, כמו עור פנים של יושב ערבות צפוני שהרוח גילפה וצרבה וסדקה את פניו יום אחר יום. רואה רחוק ושוכח את הקרוב — בני אדם מדממים וצועקים עד שהסירנות צועקות והם כבר לא.

שלוש בנות המדרשה שהוליכו אותי קדימה נעלמו להן ועליי להלך בודד בגיא בן הינום, חסר כיוון, מחפש אחר דבר־מה שיוביל אותי הלאה לאחר שסיימתי את קו החלוקה של תרופות האדמה לסובלות ולסובלים. אני זקוק למשהו שימחק מעיניי את דירת החדר של יוסף ומירי שוקרון, הוא איבד יד בבית הדפוס הקטן שלהם והיא מחזיקה את היד שנותרה, הרועדת, בשעה שהוא מוביל את הג'וינט לפה, ושימחק גם את הבית שאליו נכנסתי ברחוב רחל אימנו.

ממי שזקוק לעלים בשביל הגוף כואב לי בגוף, אבל ממי שזקוק להם בשביל הנפש, למשל אותו בחור ברחוב רחל אימנו שיושב על מיטה מגובבת סדינים ושמיכות, לצידו שרוע כלב ליווי רגשי ומעורו החיוור אני למד שהוא לא יצא מהבית כבר ימים רבים, מולו ומול שכמותו, כואב לי בנפש ההומייה, וכאב כזה רק הליכה טובה יכולה לחתל.

אני יורד בשביל החולף בבוסתן עתיק, המחשה עגמומית למשוואה דרוויניסטית, החזק שורד. מהשפע נותר רק חורש ים תיכוני מאובק וחסר התעלות. אולי נבקר קצת בעיר העתיקה, שם כולם אוחזים בעפיפוני האל האחד? אבל מדוע בעצם לשם, לעיר העתיקה? הרי לפני רגע נורו טענות על העבר שנדחף ודופק מרפקים בדרכו אל המוח, מוחי ההומה מדי עשן ומחשבות. למה? כי זה מה שהרגליים רוצות, ובהלך רוח כזה, ביום אביב מעוטר זרים, הרגליים מחליטות והמוח עושה מה שאומרים לו. אני והרגליים והמוח יורדים אל העמק, העיניים נהנות בכל זאת ממעט ירוק, אורנים ושיחים שצומחים סביב אבן ירושלמית, אבל המוח רוצה פריחה.

המוח מגלגל את השם "בן הינום" ומתחיל במשחקי המילים שלו, בעיזים שמידרדרות לעמק ובאש האוחזת בחוטאים. נו, צריך לסלק מהמוח את העניין הזה, למצוא איזו נערה יפה — בוא תפסיק להעמיד פנים, דניאל הקרוי דני בפי ההמון, ותודה באמת הפשוטה: הארוטיקה היא עילת הקיום וסיבתו, וכדי לשהות בהווה ולגרש את השדים, גבר ואישה כאחת, יש לבהות בטורסו נאה, כל אחד לפי העדפותיו. לבהות ולשמוע את אותו זמזום בחלציים ובערווה, את אותו שיר לכת נצחי, רב מתק, של החרמנות הטובה והבריאה. עושים לי כאב ראש כל הצקצוקים של כולם והעיניים המוסטות בבושה שמסתירה כמיהה. טמטום כזה. היופי, רק הוא יכול לעזור לנו, ועכשיו כשנעלמו להם הבימות ואנשי העבר ובידיהם אש ויללות התחינה לאל, ובמקומם פוסעת בדרך לשער יפו אישה יפהפייה, נתקע את הראש באדמה?

היפהפייה לבושה אדום וכחול, חצאית וחולצה בהתאמה, שערה שיער פחם בוהק, עורה שזוף עד שהילת אור מקיפה אותה כדרך ציורי המדונה. תראו מה זה, ברגע אחד האדם הופך לו לרמברנדט וטרקובסקי ושופן גם יחד, כי האור מאט ונעצר סביב צעדיה המניעים ישבן מופלא וההילוך האיטי שלה זוכה לצילום מהורהר, ומוזיקה, מוזיקה פורצת מאי שם ומעניקה לגופה במה ועליה תזמורת מרובת כלים הפועמת באוויר ירושלמי מבוסם. אני צועד אחריה, סומא מעט מגודל המעמד. מוניות נעצרות בחריקה כדי לתת לה לחצות את הכביש. רוכלי הבייגלה עם שקיות הזעתר הזעירות והריחניות מלווים אותה בריח בצק חם, שוטרי מג''ב — נערים רפי מבט וחסונים — מניעים בחוסר נחת את נשקם כשהיא עוברת, בוהים בשיש הצוואר המפוסל לו בצורת התחינה. היא מתעלמת מכל זה, כלומר, אוספת הכול אל קרבה בהנאה רבה.

אבל, אבוי, הנה דילמה, האם להוסיף לצעוד בעקבות היופי או שמא להתקין עוד מנחה לאלים צמאי אדם שלמגרש המשחקים שלהם ניכנס עוד רגע? הרגליים מתבלבלות והיד נכנעת ועושה מין שלום בלתי נראה. להתראות לך עלמת חן היורדת לה במדרגות השוק וגופה כמו מרחף ונמהל בבדים הצבעוניים, בכלי הכסף והנרגילות, בתכשיטים ובבוהק ערמת התפוזים. היא כמובן לא שומעת, אבל המילים שאני אומר לעצמי מרככות את הנפש, וזה מה שחשוב. נו מילא. היד מגלגלת והפה משתוקק והעשן נלגם ועונה טובה חוזרת לפקוד את הרגליים ואת החזה ואת הרקות, הרי גם לגוף יש אקלים, וכעת זו עונה העשויה מהטוב שבעונות כולן: מאיטיות הקיץ ומצמרמורת הסתיו, מהדיבור בינך לבין עצמך בחורף ומהרצון להשתרע אשר באביב.

אני יושב, המום מעט, ועיניי משוטטות להן ובוהות בזוג הגברים המשחקים באפלולית בית הקפה, מושכים נרגילה, "יאללה יא אמי," מפטיר אחד, והאחר מהנהן ולוגם מכוס התה, ובוהות גם בחבורת נערים בכובעי מצחייה ועליהם סמל חברת אדידס הנשענים זה על זה ומביטים בנשים החולפות בהתרגשות מנופחת, שגם אותי פקדה אי אז, לפני שנים, בשנות הנעורים הכבדות מכמיהה, חלקה עדינות וחלקה אלימות, בלילות ארוכים של כבדות בבטן התחתונה וכמיהה למגע. לילה אחד עולה בדעתי כעת ובתוכו גינת משחקים ריקה וצמד נדנדות שעליהן עולים ויורדים גילי רוזן ואני. אני מוכן למכור הכול כדי שהיא תסכים לתת ליד שלי לגעת בעור הרך שמתחת לחולצה שלה, מוכר את המחלה של אבא שבדיוק התגלתה, את אימת המוות של אימא שגוררת אותו מרופא לרופא. הוא ימות בסוף, אני אומר לה בקול רועד אבל היא מעיפה את היד שלי. הנערים בכובעים מביטים בעקשנות בצלייניות במראה ברית־המועצות אשר מטפחות דקות מטילות סביב פניהן משהו דמוי להבה. אחת מהן, אצבעותיה מפשפשות בספר — אני מחליט שזהו ספר תהילים — שעה שמאחוריה מתרומם מגדל דוד. שערו בנפשכם, אחדות שכזו, באמצע היום, אחדות הזמן והמקום והעלילה.

יונתן ברג

יונתן ברג , יליד 1981, משורר וסופר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה, ביניהם : מפרשים קשים (קשב, 2012), שעות ליד העולם (קשב, 2014) והיסטוריה (קשב, 2016), שני רומנים, ביניהם: עוד חמש דקות, (ספריה לעם, עם עובד 2015) וממואר (פסגות: סיפור עזיבה, אפיק, 2017). זוכה פרס עמיחי, פרס לוי אשכול ומלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית ופרס ראש הממשלה.

נוסע מתמיד, נשוי ואב לבן ובת, מתגורר בירושלים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mvfvhd9p

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

לך יונתן ברג

משכנות שאננים

הדבר הראשון שיש לעשות ברחוב הוא להצית את בדל הג'וינט השמוט, תוכו חומר רפואי משובח, לסחוב פעם ופעמיים ולהרים את הראש בהתרסה כלפי הפעלתנות. להיכן שהעין הולכת היא פוגשת עמל. בתוך אקווריום ועליו סמל של אגד מִיטלטלות בריות, אחת מהן, עיניה קרועות במעין צעקה. ליד מלון אוריינט חופרים בכביש, צהוב זוהר על גוף הפועלים, אך לא על פניהם הדהויות, השונות מהפנים הזוהרות מיוגורט ופירות יער, קרמים ומי בריכה של הנופשים היוצאים מהמלון. כולם פוסעים להם ברצינות ודבקות בעקבות יעד חשוב, אבל מה היעד שלי? אין לדעת, וגם אין לדעת מי יודע. יצאתי מהבית לרחוב עזה רק כי לקוח היה במצוקה, סרטן דרגה ארבע, מפושט לכל עבר, והמדינה מתמהמהת באישורים. הפנים שלו כשהשקית נמסרה לידיו היו פני בודהה מתחת לעץ הבניאן, פני דבורה מתחת לתומר, פנים של מבקש מקלט עם קבלת אישור השהִייה.

עכשיו בכיס יש כמה מטבעות, דמי תיווך תמורת מסירת חומר רפואי לאדם במצוקה, שליחות חשובה, אבל היד הזו שלי שעכשיו דוחפת את הג'וינט לפה מעולם, אני נשבע, מעולם לא העבירה כרטיס עבודה, לא נעה בתחינה לאיזו נעמה במשאבי אנוש. אני גאה בכך, הנה, למשל עכשיו, כשאני עושה את דרכי במשעוליו הלא ידועים של היום, האם אשלשל עוד כמה מטבעות לחברת האוטובוסים הלאומית? לא ולא! האם יש לי רגליים? כן. אם כך, מדוע לא להשתמש במשאב הטבע הזמין? אה, כי אתה רוצה להגיע, אבל היעד של רוב הבריות הוא למקום פרנסה, ולמה להתפרנס? כדי לשלם על האוטובוס שיוביל אותם לשם מהר. נו, הנה מין היגיון עקום — לך, ותיפטר מכל הצרה.

הרגליים, אני נותן להן לבחור לעצמן את היעד, והן הולכות ישר ונהנות מיום אביבי שאביביותו מוכפלת באותה לאות נוטפת מור ודבש של הקנאביס. במתחם התחנה הראשונה זו שעת האימהות והפעוטות. הן מפטפטות ומדי פעם פורץ קול בכי — סיכום נאה של הקיום.

חבורה של בנות מדרשה במדים תואמים — נעלי ספורט לבנות, חצאית שחורה ואנגלית אמריקאית שוחרת טוב, עמוסה בכל האמייזינג, הגרייט והטרמנדוס — חולפת על פניי שכבר לא מסוגלות בשום אופן למין עליצות חסרת גבולות שכזו. הן בדרכן לכותל, כך עולה מהשיחה הקצרה, לנשק ולכתוב הוראות ליושב במרומים.

לכל אחת מהן הוראה משלה. "שההורים שלי יעלו לארץ", אומרת אחת, "אני רוצה בחור ירא שמיים", אומרת אחרת, "מה יש לכן", מתנשאת עליהן השלישית ומגבירה צעד, "רפואה לפצועים ולכלל עם ישראל". אני כשלעצמי, אם הייתי צריך להוריד הוראה ליושב לו שם במרומים, הייתי מורה לו להשיב אחת־שתיים את הוריי לחיים, להשיב לי את ריח הקרמים ואת הנדיבות של אימא ואת הגוף צרוב השמש של אבא, שאהב ימי שישי ושבת בחוף הים בפלמחים, עם צידנית, אבטיח והחצוצרה של לואי ארמסטרונג.

ביחס לאותו פקיד עליון, יש להבהיר כבר כעת, לטעמי הוא מקבל הוראות בכל שפה. אני אישית לא מתנגד לשום אל ולשום אמונה, ובעל חיבה לכל אחד ואחד מהם. מדוע לו לאדם לבטל סיפורים יפים כל כך? למחוק את האגדות היפות שמשכיבות את הבנאדם לישון ונותנות לו לעבור את החורף? אין צורך להיות מין דבר חכם כל כך. מאידך — למה להסתפק בסיפור אחד, למה לריב, למה רק הספר הזה בכחול או אחד אחר בשחור? גם זה לא ברור, אבל בני אדם...

אנחנו פוסעים יחד, אני והבנות, הן מלהגות זו עם זו באנגלית שוחרת טוב ואני מלהג לי עם רוח האביב הנחה על בתי משכנות שאננים הריקים מאדם, קימורים מזרחיים וגגות רעפים אדומים. קול פכפוך מגיע מחצר נסתרת, המים זורמים, אבל בני האדם לא. היעדר הבריות דווקא נוח ומזמין, אתם מבינים, אני מחבב סיפורים שהתרחשו פעם, אולי אפילו מעדיף אותם, אין אף אחד שיבלבל את המוח והדמיון גולש לו על שלג רך: אני שונא תצלומים, הם רק מזכירים שיש מוות, ואם מוכרחים, אז תמונות בשחור לבן.

אני רוצה להגיד את זה לכל אותם זוגות בלבן שמעפעפים כאן למצלמה, על רקע גינות מעוצבות, אבל סוכר את פי. במקום זאת אני מלקט פיסות קנאביס משקית הניילון, שאריות מפס החלוקה שלי, ומוהל אותן בעלי טבק כדי לחדד את הזיכרון. הגראס הזה הגיע ממצרים ועבר מאה ידיים של בדואים, הם השאירו הרבה זרעים, ומעט מה לעשן, אבל השקית הזו היא עתודה, משהו למלא בו את הפערים בין מכת החשיש לבין מהלומת הקנאביס הרפואי. אני מתיישב על חומת אבן ורואה גברים שמניפים חרבות, צעקות וצלבים בדרכם לעיר, או שודדים שמהלכים בסביבה, גם את ראשוני היוצאים מהחומות אני רואה — רועדים מפחד בלילה הראשון מחוץ לחומות, צהובי מבט מתנאי הסניטציה בתוככי העיר, ומייד אחריהם עוברים בסך צנחנים ובלוריות למכביר. כל מיני דברים כאלה שהתרחשו פעם מתרוצצים לי בראש. הרי בכל מקום שהאדם הולך לו סתם כך התרחשו פעם עניינים רציניים, צריך להכיר תודה אם הזמן פטר אותך מאירועים היסטוריים מדממים מדי שהורסים לבנאדם את השלווה, זה מה שאני מנסה להגיד.

פה אף אחד לא פטור, כל אחד ואחת אוחזים בידיים את משקולות ההיסטוריה. המשקולות שלי למשל הם מה שראיתי בגבעה הצרפתית ואחר כך בג'נין. בשני המקרים עמדתי המום מול רעשים נוראיים, עופרת ופצעים שדם ניגר מהם, עקבתי אחריו, נע לאט, מכתים אספלט ועפר. חיפשתי אז משהו שיזוז, משהו שאולי יגרום לי להתרחק, אבל כל מה שזז שם זז בגלל המוות, על כן כשאני צועד לי כך, סתם ביום של חול, אני נעזר, בהחלט נעזר, בעשב הריחני, וכשהוא מתאבך, העבר הקרוב, חיי שלי, מיטשטשים, ואילו העבר הרחוק, הרחוק מאוד, מלבלב לו. אז אני רואה, בעיניים סגורות ומוח מרופד, את העיר שמתחת לירושלים של ההווה, את כל גלגולי המקום עד לאברהם והנערים שאיתו בדרך להר, כמו עור פנים של יושב ערבות צפוני שהרוח גילפה וצרבה וסדקה את פניו יום אחר יום. רואה רחוק ושוכח את הקרוב — בני אדם מדממים וצועקים עד שהסירנות צועקות והם כבר לא.

שלוש בנות המדרשה שהוליכו אותי קדימה נעלמו להן ועליי להלך בודד בגיא בן הינום, חסר כיוון, מחפש אחר דבר־מה שיוביל אותי הלאה לאחר שסיימתי את קו החלוקה של תרופות האדמה לסובלות ולסובלים. אני זקוק למשהו שימחק מעיניי את דירת החדר של יוסף ומירי שוקרון, הוא איבד יד בבית הדפוס הקטן שלהם והיא מחזיקה את היד שנותרה, הרועדת, בשעה שהוא מוביל את הג'וינט לפה, ושימחק גם את הבית שאליו נכנסתי ברחוב רחל אימנו.

ממי שזקוק לעלים בשביל הגוף כואב לי בגוף, אבל ממי שזקוק להם בשביל הנפש, למשל אותו בחור ברחוב רחל אימנו שיושב על מיטה מגובבת סדינים ושמיכות, לצידו שרוע כלב ליווי רגשי ומעורו החיוור אני למד שהוא לא יצא מהבית כבר ימים רבים, מולו ומול שכמותו, כואב לי בנפש ההומייה, וכאב כזה רק הליכה טובה יכולה לחתל.

אני יורד בשביל החולף בבוסתן עתיק, המחשה עגמומית למשוואה דרוויניסטית, החזק שורד. מהשפע נותר רק חורש ים תיכוני מאובק וחסר התעלות. אולי נבקר קצת בעיר העתיקה, שם כולם אוחזים בעפיפוני האל האחד? אבל מדוע בעצם לשם, לעיר העתיקה? הרי לפני רגע נורו טענות על העבר שנדחף ודופק מרפקים בדרכו אל המוח, מוחי ההומה מדי עשן ומחשבות. למה? כי זה מה שהרגליים רוצות, ובהלך רוח כזה, ביום אביב מעוטר זרים, הרגליים מחליטות והמוח עושה מה שאומרים לו. אני והרגליים והמוח יורדים אל העמק, העיניים נהנות בכל זאת ממעט ירוק, אורנים ושיחים שצומחים סביב אבן ירושלמית, אבל המוח רוצה פריחה.

המוח מגלגל את השם "בן הינום" ומתחיל במשחקי המילים שלו, בעיזים שמידרדרות לעמק ובאש האוחזת בחוטאים. נו, צריך לסלק מהמוח את העניין הזה, למצוא איזו נערה יפה — בוא תפסיק להעמיד פנים, דניאל הקרוי דני בפי ההמון, ותודה באמת הפשוטה: הארוטיקה היא עילת הקיום וסיבתו, וכדי לשהות בהווה ולגרש את השדים, גבר ואישה כאחת, יש לבהות בטורסו נאה, כל אחד לפי העדפותיו. לבהות ולשמוע את אותו זמזום בחלציים ובערווה, את אותו שיר לכת נצחי, רב מתק, של החרמנות הטובה והבריאה. עושים לי כאב ראש כל הצקצוקים של כולם והעיניים המוסטות בבושה שמסתירה כמיהה. טמטום כזה. היופי, רק הוא יכול לעזור לנו, ועכשיו כשנעלמו להם הבימות ואנשי העבר ובידיהם אש ויללות התחינה לאל, ובמקומם פוסעת בדרך לשער יפו אישה יפהפייה, נתקע את הראש באדמה?

היפהפייה לבושה אדום וכחול, חצאית וחולצה בהתאמה, שערה שיער פחם בוהק, עורה שזוף עד שהילת אור מקיפה אותה כדרך ציורי המדונה. תראו מה זה, ברגע אחד האדם הופך לו לרמברנדט וטרקובסקי ושופן גם יחד, כי האור מאט ונעצר סביב צעדיה המניעים ישבן מופלא וההילוך האיטי שלה זוכה לצילום מהורהר, ומוזיקה, מוזיקה פורצת מאי שם ומעניקה לגופה במה ועליה תזמורת מרובת כלים הפועמת באוויר ירושלמי מבוסם. אני צועד אחריה, סומא מעט מגודל המעמד. מוניות נעצרות בחריקה כדי לתת לה לחצות את הכביש. רוכלי הבייגלה עם שקיות הזעתר הזעירות והריחניות מלווים אותה בריח בצק חם, שוטרי מג''ב — נערים רפי מבט וחסונים — מניעים בחוסר נחת את נשקם כשהיא עוברת, בוהים בשיש הצוואר המפוסל לו בצורת התחינה. היא מתעלמת מכל זה, כלומר, אוספת הכול אל קרבה בהנאה רבה.

אבל, אבוי, הנה דילמה, האם להוסיף לצעוד בעקבות היופי או שמא להתקין עוד מנחה לאלים צמאי אדם שלמגרש המשחקים שלהם ניכנס עוד רגע? הרגליים מתבלבלות והיד נכנעת ועושה מין שלום בלתי נראה. להתראות לך עלמת חן היורדת לה במדרגות השוק וגופה כמו מרחף ונמהל בבדים הצבעוניים, בכלי הכסף והנרגילות, בתכשיטים ובבוהק ערמת התפוזים. היא כמובן לא שומעת, אבל המילים שאני אומר לעצמי מרככות את הנפש, וזה מה שחשוב. נו מילא. היד מגלגלת והפה משתוקק והעשן נלגם ועונה טובה חוזרת לפקוד את הרגליים ואת החזה ואת הרקות, הרי גם לגוף יש אקלים, וכעת זו עונה העשויה מהטוב שבעונות כולן: מאיטיות הקיץ ומצמרמורת הסתיו, מהדיבור בינך לבין עצמך בחורף ומהרצון להשתרע אשר באביב.

אני יושב, המום מעט, ועיניי משוטטות להן ובוהות בזוג הגברים המשחקים באפלולית בית הקפה, מושכים נרגילה, "יאללה יא אמי," מפטיר אחד, והאחר מהנהן ולוגם מכוס התה, ובוהות גם בחבורת נערים בכובעי מצחייה ועליהם סמל חברת אדידס הנשענים זה על זה ומביטים בנשים החולפות בהתרגשות מנופחת, שגם אותי פקדה אי אז, לפני שנים, בשנות הנעורים הכבדות מכמיהה, חלקה עדינות וחלקה אלימות, בלילות ארוכים של כבדות בבטן התחתונה וכמיהה למגע. לילה אחד עולה בדעתי כעת ובתוכו גינת משחקים ריקה וצמד נדנדות שעליהן עולים ויורדים גילי רוזן ואני. אני מוכן למכור הכול כדי שהיא תסכים לתת ליד שלי לגעת בעור הרך שמתחת לחולצה שלה, מוכר את המחלה של אבא שבדיוק התגלתה, את אימת המוות של אימא שגוררת אותו מרופא לרופא. הוא ימות בסוף, אני אומר לה בקול רועד אבל היא מעיפה את היד שלי. הנערים בכובעים מביטים בעקשנות בצלייניות במראה ברית־המועצות אשר מטפחות דקות מטילות סביב פניהן משהו דמוי להבה. אחת מהן, אצבעותיה מפשפשות בספר — אני מחליט שזהו ספר תהילים — שעה שמאחוריה מתרומם מגדל דוד. שערו בנפשכם, אחדות שכזו, באמצע היום, אחדות הזמן והמקום והעלילה.