מילים ואהבה 1 - כאוס מוחלט

1

קמדן
ההווה — המסיבה שלפני סיום הלימודים

״אז אתה באמת מתכוון לתת לזה לקרות, אה?״ דקלן שואל ולוגם מהבירה שלו. ״אתה מתכוון לתת לה ללכת לקולג' עם המניאק ההוא בלי להגיד לה מה אתה מרגיש?״

אני עוטה את הכובע של הז'קט שלי ומושך בחוטים, מהדק אותו כדי לכסות את הראש שלי. ״היא מאוהבת,״ אני אומר ביובש ולוקח לגימה ארוכה מהבירה שלי בתקווה שאשתכר מספיק כדי להאמין למילים שאני מוציא מהפה.

״פספסתי את ההזדמנות שלי, ואני לא רוצה לצאת מניאק שמנסה להרוס לה את הזוגיות.״ אני שותה את מה שנשאר מהבירה, מניח את הבקבוק הריק על השולחן ונעמד כדי להביא לעצמי עוד אחת.

״אני מוכן להמר על התחת שלי שאם היא הייתה יודעת איך אתה מרגיש, היא לא הייתה איתו,״ דקלן אומר כשאנחנו הולכים אל המטבח ונדחפים בין כל חברינו לכיתה שדחוסים בחדר הצפוף וחוגגים בכל מיני דרכים את סוף שנת הלימודים האחרונה שלנו שהולך ומתקרב — חלק מהדרכים חוקיות, חלקן לא.

״היא יודעת מה אני מרגיש.״ אני מגחך בלעג, לוקח כוס פלסטיק אדומה ובקבוק וודקה כדי שאוכל לערבב לעצמי משקה חזק יותר. בירה לא תספיק הערב. לא אם אני רוצה לשכוח.

דקלן פורץ בצחוק מרגיז. ״בטח, היא יודעת שאכפת לך ממנה... בתור ידיד, אבל אף פעם לא באמת סיפרת לה שאתה מאוהב בה.״

״ומתי לעזאזל הייתי אמור לעשות את זה בדיוק?״ אני נושף בכעס, שוכח מהכוס ומתחיל לשתות ישירות מהבקבוק. אני מתענג על הצריבה כשהנוזל יורד בגרון שלי ומגיע אל הבטן, מחמם אותי מבפנים.

״אני לא יודע, אבל אם לא תספר לה בקרוב, אז זה באמת יהיה מאוחר מדי.״

״מה אם היא תדחה אותי?״ אני נשמע כמו פחדן מחורבן.

״אני בספק גדול מאוד,״ דקלן אומר ולוגם מהשתייה שלו. ״במהלך שלוש השנים האחרונות, בכל פעם שהבחורה הזאת הסתכלה עליך, זה היה נראה כאילו שניכם האנשים היחידים בחדר.״

אני אוהב את החבר הכי טוב שלי, אבל הבחור הזה הוא פאקינג רומנטיקן חסר תקווה. זה די אירוני, בהתחשב בעובדה שההורים שלו הם שני האנשים הכי פחות אוהבים שפגשתי בחיי. ״אז למה היא איתו?״

״אולי כי היא לא יודעת שאתה אופציה.״

כמו בתגובה למשיכה בלתי נשלטת, העיניים שלי מוצאות אותה כשהיא חוצה את הסלון לבדה. אני מופתע לראות שהחבר שלה לא איתה. הבחור הזה אף פעם לא זז ממנה, במיוחד כשהוא יודע שאני אהיה בסביבה. היא לבושה בשמלה סקסית בטירוף, קצרה ואדומה שמבליטה את כל הקימורים שלה, עם השיער בצבע חום־אגוז שלה שנשפך בגלים ארוכים. המבטים שלנו מצטלבים, וכמו בכל הפעמים שאני רואה אותה, הלב שלי הולם בתוך החזה. זה ככה מאז היום שנפגשנו לראשונה.

2

קמדן
העבר — כיתה י'

״פאק, קאם. השיר הזה עמוק בטירוף,״ ברקסטון אומר. הוא משתמש בצוואר הגיטרה שלו כדי להישען עליה, קורא את המילים לשיר שהרגע חילקתי עותק ממנו לכל אחד מהבנים. בדיוק סיימנו לעשות חזרות על רשימת השירים הרגילה שלנו, וחשבתי להראות להם את השיר החדש שסיימתי לכתוב אתמול בלילה.

״תודה, אחי. חשבתי שאולי ננסה אותו, ואם זה עובד, אנחנו יכולים להופיע איתו בשישי בערב במסיבה של ריקי.״ בכל כמה שבועות, אחד מהתלמידים בבית הספר שלנו — מי שההורים שלו לא נמצאים בבית באותו סוף השבוע — מארגן מסיבה, ואנחנו מנצלים אותה כדי לתרגל את השירים שלנו מול קהל. מובן שהם לא משלמים על ההופעה, אבל החברים שלנו לכיתה הם מניאקים, ואין להם בעיה להגיד לנו אם השירים שלנו גרועים.

״אני בעד,״ גייג' הולך לעבר התופים שלו ומתיישב.

״בואו נעשה את זה,״ דקלן מסכים, מרים את גיטרת הבס ומתמקם בעמדה שלו.

אנחנו מבלים כמה שעות בסטודיו, משחקים עם המנגינה כדי להתאים אותה אל המילים שלי. אנחנו עוצרים ומתחילים שוב כמעט מאה פעמים עד שאנחנו מוצאים את הצליל שאנחנו מחפשים, ומפסיקים כשאבא שלי מופיע פתאום.

״שיר חדש?״ הוא שואל. הוא מכיר את כל השירים שלנו.

״כן, מה אתה חושב?״ אני שואל ועוצר את הנשימה. לרוב האנשים שבגילי לא אכפת ממה שההורים שלהם חושבים, אבל רוב ההורים של האנשים בגילי הם לא איסטון בלאקווד, הבעלים של בלאקווד רקורדס. עם סניפים בניו יורק ובקליפורניה ומעל לחמש מאות אמנים ולהקות שחתומים תחתיה, זאת אחת מחברות התקליטים הכי גדולות וחשובות במדינה.

״נשמע טוב,״ אבא עונה בחיוך שאומר לי שהוא באמת מתכוון לזה. הוא נשאר איתנו במשך זמן מה, נותן לנו עצות כפי שהוא תמיד עושה ואנחנו מנסים ליישם אותן, אבל השעה נהיית מאוחרת והבחורים צריכים לזוז.

אני עומד להכין את שיעורי הבית שלי במדעים כשאני נזכר שהשארתי את הספרים שלי ברכב של אימא וממהר החוצה לקחת אותם. אני מתחיל לחזור כאשר בחורה שיושבת על המדרגות של הבית הסמוך תופסת את תשומת ליבי. הבית הזה היה ריק במשך כמה חודשים, ונמכר רק לאחרונה.

כשאני מתקדם לעברה ורואה אותה מקרוב יותר, אני מבחין שהכתפיים שלה רועדות ושומע שהיא בוכה. ״היי, את בסדר?״

היא מרימה את הראש בתנועה חדה ועיניה הדומעות פוגשות בעיניים שלי. ״אממ, כן.״ היא מנגבת את הדמעות ומושכת באפה.

״זה לא נשמע ככה.״ אני קופץ מעל הגדר שמפרידה בין הבתים שלנו ומתיישב לידה על המדרגות. ״עברת לגור כאן?״ אני מהנהן לעבר הבית שמאחורינו ונראה זהה לשלי. לבתים בעלי ארבע הקומות שברחוב הזה יש מחסן פרטי, שביל גישה וחצר קטנה מאחור.

״כן,״ היא אומרת בקול צרוד. ״היום. אני מתחילה ללמוד מחר.״

״בתיכון ברוקלין?״

״כן. כיתה י'.״

״גם אני. מאיפה את?״

״מישיגן. אבא קיבל הצעת עבודה שלא היה יכול לסרב לה. הייתי צריכה לעזוב את החברים שלי, את החבר שלי... להתחיל ללמוד בבית ספר חדש בלי להכיר אף אחד זה די מבאס.״

אני לא בדיוק יכול להזדהות עם זה — אני גר בבית הזה מאז שאני זוכר את עצמי ולומד עם אותם הילדים בבית הספר מהיום הראשון, אבל אני יכול לתאר לעצמי כמה זה מבאס להתחיל מההתחלה בתיכון.

״את מכירה אותי,״ אני אומר ומושיט לה יד. היא מרימה אליי מבט ומחייכת. ״קמדן בלאקווד.״

״אני ליילה היגינס.״ היד שלה נוגעת ביד שלי, ואני מבחין כמה היא קטנה. למרות שאנחנו יושבים, אני יכול לראות שהיא נמוכה מאוד.

״בשביל מה המצלמה?״ אני שואל כשאני מבחין בה מונחת על הברכיים שלה.

״אני אוהבת לתעד הכול. תמונות, סרטונים. זה די הקטע שלי.״ היא מושכת בכתפיה. ״ובתור מתנה של 'מצטער שניתקתי אותך מהחיים היחידים שהכרת', אבא שלי קנה לי תוכנת עריכה חדשה, אז יצאתי לכאן כדי לצלם כמה תמונות.״

״ואז התיישבת והתחלת לבכות?״

היא מגחכת בחצי צחוק, חצי בכי. ״כן.״ העיניים החומות שלה מביטות אל תוך עיניי הירוקות. ״עבר רק יום אחד, ואני כבר מתגעגעת הביתה.״ היא נאנחת, דמעות חדשות מציפות את עיניה. ״לא באמת מתחשק לי לתעד שום דבר כרגע.״

״מה בא לך לעשות?״

״בכנות, בא לי רק להתבוסס ברחמים עצמיים,״ היא אומרת וצוחקת בעיניים רטובות.

״להתבוסס?״ אני חוזר. אני מכיר את המושג, אבל בני נוער בדרך כלל לא משתמשים בו.

״זה מה שאימא שלי תמיד אומרת שאני עושה כשאני עצובה.״ היא מביטה אל הכביש שמולנו. ״אני רק רוצה לשבת כאן ולהתבוסס.״

״הנה.״ אני מוציא אוזנייה אחת ומושיט לה אותה. ״יש לי את המוזיקה המושלמת לרחמים עצמיים.״

אני פותח את רשימת השירים שבטלפון שלי עד שאני מוצא שיר אחד שהיא כנראה תוכל להתחבר אליו ומפעיל אותו.

אנחנו יושבים זה לצד זה, מקשיבים לשיר Here Without You של הלהקה 3 דורס דאון, בזמן שליילה בוכה. אני לא בטוח מה לעשות, אז אני עושה את הדבר היחיד שאני מצליח לחשוב עליו וכורך סביבה את הזרוע שלי, מקרב אותה אליי כדי שאוכל לנסות לנחם את הבחורה העצובה הזו שעכשיו הפכה לשכנה שלי. אני מופתע לגמרי לא רק מהעובדה שהיא מתקרבת אליי מרצון, אלא גם מכך שהיא מניחה את הראש שלה על הכתף שלי.

כשהשיר נגמר, אני מחפש שיר אחר — Home של משין גאן קלי. אחריו, בתקווה להפוך את האווירה לקלילה יותר, אני מפעיל את I Can See Clearly Now של ג'וני נאש. כשהוא מתחיל לשיר את המילים, אני מרגיש את הכתפיים של ליילה רועדות מצחוק. אלוהים, היא יפה. יש לה שתי גומות, אחת בכל לחי, וכשהיא לא בוכה, העיניים החומות שלה מתבהרות וצבען הופך לקרמל. מילים מציפות את המחשבות שלי, ואני חייב לנער אותן כדי שאוכל להתמקד במה שהיא אומרת.

״יש לך פלייליסט מעניין,״ היא מציינת, החיוך עדיין על הפנים שלה.

״אני אוהב מוזיקה.״ אני מושך בכתפיים. ״אני שומע הכול.״

״אפילו קאנטרי?״

״קאנטרי, פופ, ראפ, רוק... אם המילים אומרות משהו ששווה לשמוע, אני אקשיב.״

״קמדן,״ אני שומע קול קורא, מסובב את הראש ורואה את אימא שלי עומדת בכניסה לבית שלנו. ״הכול בסדר?״

״כן.״ אני נעמד וליילה בעקבותיי. כשאני מסתכל עליה, החשדות שהיו לי קודם מתאמתים. אני מטר שבעים ושמונה, והיא מגיעה רק עד החזה שלי, מה שאומר שהיא נמוכה ממני בחמישה־עשר סנטימטרים לפחות. ״זאת ליילה, השכנה החדשה שלנו.״

אימא פוגשת אותנו באמצע הדרך. ״נעים להכיר. אני סופיה בלאקווד.״

״נעים להכיר גם אותך,״ ליילה אומרת בשקט.

״את תלמדי בתיכון ברוקלין?״ אימא שואלת.

״כן, אימא שלי רשמה אותי, אז אני מתחילה מחר.״

״את תאהבי אותו,״ אימא אומרת ואז מחזירה אליי את תשומת הלב שלה. ״כבר מאוחר, וגם אתה צריך ללכת לבית הספר מחר בבוקר. אל תהיה בחוץ עוד הרבה זמן, בבקשה.״ היא חוזרת להסתכל על ליילה. ״היה נחמד לפגוש אותך. אני אעבור מחר ואציג את עצמי בפני... ההורים שלך?״

״כן, אימא ואבא שלי.״

״בהצלחה ביום הראשון מחר. אם את צריכה משהו, אני בטוחה שקמדן ישמח לעזור לך.״ בחיוך וקריצה, אימא נכנסת פנימה.

״הנה, תוסיפי את המספר שלך,״ אני אומר ומושיט לה את הטלפון שלי. היא זוקרת גבה. ״למקרה שתלכי לאיבוד מחר או משהו, את יכולה לשלוח לי הודעה,״ אני מוסיף. ״אל תדאגי, שמעתי שאמרת שיש לך חבר.״

פניה נופלות כשאני מזכיר את הבחור שהיא הייתה צריכה להשאיר מאחור. היא מוסיפה את המספר שלה ומחזירה לי את הטלפון, ואני מתקשר אליה. הטלפון מצלצל בכיס שלה, ואני מנתק. ״עכשיו יש לך את המספר שלי, למקרה שתצטרכי משהו.״

״אנחנו יכולים בבקשה לעצור בסטארבקס בדרך לבית הספר?״ ביילי רוטנת כשאנחנו הולכים אל המכונית. אוסקר הנהג שלנו פותח את הדלת, ואני עומד להיכנס פנימה כשאני מבחין בליילה יוצאת החוצה בהבעת פנים זועפת. היא לבושה בתלבושת של הבנות בבית הספר שלנו — חצאית משובצת בצבעי כחול, צהוב ולבן, חולצה מכופתרת לבנה עם עניבה משובצת תואמת ונעליים שטוחות בצבע שחור. תיק הגב שלה תלוי על כתפיה והמצלמה שלה תלויה לה על הצוואר.

כשהיא מבחינה בי מסתכל עליה, חיוך קטן מופיע על הפנים שלה.

״מי זאת?״ אחותי הקטנה שואלת.

״השכנה החדשה שלנו.״ אני מנופף לעברה של ליילה. ״את בדרך לבית הספר?״

״כן. פתחתי את המפה בטלפון —״

״תיכנסי,״ אני אומר לה. ״ייקח לך חצי שעה ללכת לשם ברגל ואפילו יותר ברכבת, שעות השיא עכשיו.״

היא בוחנת את המכונית, את אוסקר ואת אחותי.

״זה אוסקר, הנהג שלנו.״ אוסקר מטה את הכובע שלו — כן, באמת יש לו כובע כמו לנהגים שרואים בסרטים, והוא מדבר במבטא בריטי. הוא הנהג שלנו כבר שנים, והוא אף פעם לא מספר על כל השטויות שהוא רואה אותנו עושים.

״וזאת אחותי הקטנה, ביילי. היא בכיתה ט'.״

״האחות המגניבה שלו,״ ביילי אומרת במבט לעגני.

אחרי שליילה מציגה את עצמה, אנחנו נכנסים אל תוך הרכב ואוסקר עוצר בסטארבקס כדי שנוכל להיכנס פנימה במהירות ולקנות קפה וארוחת בוקר בדרך לבית הספר. ליילה שואלת אם היא יכולה לפתוח את החלון במהלך הנסיעה, והיא מצלמת תמונות של כל מה שנראה בדרך.

כשהיא אומרת שהיא מעולם אפילו לא ביקרה בעיר ניו יורק לפני שעברה לכאן, אני מציע לקחת אותה לסיבוב בסוף השבוע הקרוב.

״זה יהיה נהדר,״ היא אומרת בהתלהבות. ״המקום הזה הוא כמו חלום לצלמים.״

כשאנחנו מגיעים, ביילי הולכת במהירות לעבר החברים שלה, וליילה ממשיכה לעמוד במקום עם כוס הקפה בידה, בוחנת את הסביבה. זה בטח מרתיע, לעבור מעיירה קטנה לעיר הגדולה. ברוקלין לא ענקית בהשוואה למנהטן, אבל בבית הספר התיכון שלנו שלוש קומות וכמעט שלושת אלפים תלמידים. למרות שאבא שלי הוא מוזיקאי מפורסם והמשפחה שלי עשירה בטירוף, למדנו בבית ספר ציבורי מאז ומתמיד. ההורים שלי רצו שנישאר צנועים, וזה בסדר מבחינתי. אם הייתי הולך לבית ספר פרטי, לא הייתי פוגש את החברים שלי.

״את לא מתכוונת לצלם תמונות?״ אני שואל ומהנהן לעבר המצלמה שעדיין תלויה מהצוואר שלה.

היא מסתכלת למטה כאילו הרגע נזכרה שהיא עדיין שם, מרימה אותה מעל לראשה ומכניסה אותה אל התיק שלה. כשאני מפנה לעברה מבט מבולבל, היא רק מושכת בכתפיים ואומרת, ״אני לא רוצה להיות הבחורה החדשה והמוזרה עם המצלמה על הצוואר.״

אני דוחף קלות את האגן שלה. ״אין בך שום דבר מוזר, קליקרית.״

היא מחייכת בתגובה לכינוי. הוא לא מתוחכם בשום צורה, אבל הוא מתאים לה.

״מוכנה?״ אני שואל ואוחז בידה.

היא מביטה מטה על הידיים השלובות שלנו, בולעת רוק ועוצמת את העיניים לרגע קצר. ״אפילו לא קרובה למוכנה.״ אבל אז היא פוקחת אותן שוב, ועם כוחות מחודשים, היא מהנהנת פעם אחת ומתחילה לצעוד קדימה.

כשהיא מדברת עם מזכירת בית הספר כדי לקבל את מערכת השעות שלה, ברקסטון שולח הודעה בקבוצה שלנו ושואל איפה אני, ואני אומר לו שאראה אותו בהפסקת הצהריים.

אנחנו מגלים שלליילה ולי יש שלושה שיעורים ביחד, כולל השעה הראשונה, אז אחרי שהיא מסיימת את כל מה שהיא צריכה לעשות במזכירות, אני מלווה אותה לכיתה. הפעמון מצלצל בדיוק כשאנחנו נכנסים פנימה, וכולם ממהרים להיכנס אחרינו. אני תמיד יושב בחלק האחורי עם דקלן, שגם לו יש שיעור ספרות בשעה הראשונה.

כשהוא נכנס פנימה, הוא מבחין בליילה מייד ומרים גבה לעברי, מרוצה בבירור ממה שהוא רואה. צורך מוזר לגונן על ליילה משתלט עליי ואני מניד בראש כדי להבהיר לו שהיא מחוץ לתחום. נכון, יש לה חבר, אבל הוא לא כאן, ואם להיות מציאותי, כשאתם בני חמש־עשרה ונמצאים במרחק של מאות קילומטרים זה מזה, מערכת היחסים שלכם לא תשרוד הרבה זמן. העובדה שיש לה חבר לא תעצור את שאר הבחורים מלהסתער על הבשר הטרי כמו עופות דורסים.

בזמן שאני עורך היכרות בין ליילה ודקלן, קיילי וטורי נכנסות לכיתה. הן נחמדות, אז אני מהנהן לעברן כדי שיתקרבו ומציג אותן בפני ליילה. הן מתחברות מייד, ומעבירות את הדקות הבאות בלהכיר זו את זו בזמן שאנחנו מחכים למורה שיתחיל את השיעור.

״מה הקטע בינך ובין הבחורה החדשה?״ ברקסטון שואל מאוחר יותר, בהפסקת הצהריים. השמועה כבר הופצה בבית הספר שיש תלמידה חדשה, ומפני שליוויתי אותה לשלושת השיעורים הראשונים שלנו, כולם מקשרים אותה אליי.

אני מקשקש מילים במחברת שלי בתקווה שחלק מהן בסופו של דבר יהפכו לשיר, אז אני לא מרים את המבט כשאני אומר, ״כלום. היא השכנה החדשה שלי מהבית ליד.״

״היא שווה בטירוף,״ גייג' אומר כשהוא מתיישב לידי ומטיח את המגש שלו עם האוכל הדוחה על השולחן.

״פאק, לגמרי,״ דקלן מסכים ומתיישב מולי ליד ברקסטון. ״אבל לא שווה כמו אחותך.״

אני מרים את הראש ומפנה אליו מבט נוקב. ״אל תדבר על אחותי.״ אני מצביע עליו. המניאק הזה אובססיבי לאחותי הגדולה, קנדל, מאז שהוא פגש אותה. היא גדולה מאיתנו בשבע שנים ואפילו לא יודעת שהוא קיים. ״והיא מחוץ לתחום.״

״מה אתה אומר. היא יוצאת עם השחקן ההוא —״

״לא היא... למרות שגם היא לגמרי מחוץ לתחום, גם אם היא לא הייתה יוצאת עם הדביל ההוא. אני מדבר על ליילה. היא מחוץ לתחום.״

הגבות של ברקסטון מתרוממות גבוה. ״תפסת עליה בעלות?״

״יש לה חבר במישיגן. אבל גם אם לא היה לה, זה לא קורה.״ אין סיכוי שאני אתן לחברים המניאקים שלי להתקרב אליה. הם ינצלו ויזרקו אותה כמו שהם תמיד עושים עם הבנות בבית הספר הזה.

דקלן מגחך בלעג. ״זה נשמע כאילו החבר שלה יושב כאן בשולחן.״

״אנחנו ידידים,״ אני אומר ביובש וחוזר לעבוד על השיר שלי.

״מה יש לך שם?״ קול נשי שואל כמה דקות אחר כך.

אני מרים את הראש ורואה את ליילה מתיישבת לידי ומסתכלת על המחברת שלי, ריח הפטל־וניל שלה ממלא את הנחיריים שלי.

״זה היומן שלו,״ ברקסטון עונה בשבילי. ״שם הוא כותב את כל הסודות שלו.״

״אווו, זה חמוד,״ ליילה אומרת בקול ילדותי. ״גם לי יש יומן. אני מחביאה אותו מתחת למיטה —״ היא מעווה את הפנים שלה באופן חמוד, וזה גורם לשתי הגומות שלה להופיע. ״אבל כנראה לא הייתי צריכה להגיד את זה בקול רם, אה?״

״טוב לדעת,״ ברקסטון אומר. ״למקרה שאני אהיה בחדר שלך יום אחד.״ הוא קורץ לעברה ואני בועט בשוק שלו מתחת לשולחן וגורם לו לגנוח מכאב.

״זה לא יומן כזה. אני כותב כאן את הרעיונות שלי לשירים.״

״אתה כותב שירים?״ קולה נעשה גבוה יותר, והיא מתקרבת אליי כדי להציץ.

אני סוגר את המחברת. אני לא מרשה לאף אחד לראות את מה שאני כותב, ובגלל זה ברקסטון מדבר שטויות. ״כן,״ אני אומר לה. ״יש לנו להקה.״ אני מהנהן לעבר הבנים האחרים.

״באמת? לא סיפרת לי את זה אתמול בערב.״ היא תוקעת את המרפק שלה בצד הגוף שלי בשובבות. ״אתם טובים?״

״בטירוף,״ קיילי אומרת. ״הם יופיעו בשישי בערב במסיבה של ריקי. את חייבת לבוא.״

״אני אהיה שם.״ העיניים של ליילה פוגשות בעיניי. ״אני ממש רוצה לראות אתכם מופיעים.״

ליילה ואני לא לומדים יחד בשיעור האחרון, אז אחרי הלימודים אני שולח לה הודעה שתפגוש אותי בנקודת האיסוף של התלמידים כדי שתוכל לנסוע איתי ועם הבנים. ביילי שלחה לי הודעה שהיא חוזרת הביתה עם חברה.

כשאנחנו מגיעים הביתה, ליילה אומרת שהיא תפגוש אותנו מחר והולכת אל הבית שלה. לפני שהיא מגיעה אל הדלת, אני קורא בשמה. ״אנחנו נעשה חזרות כל אחר הצהריים, את יכולה לבוא ולהיות איתנו אם את רוצה.״

חיוך גדול מתפשט על פניה. ״אני רק אגיד שלום לאימא שלי ואני אבוא.״

אנחנו מעבירים את כל אחר הצהריים בחזרות בזמן שליילה מצלמת תמונות וסרטונים. אני לא בטוח מה היא עושה בדיוק, אבל היא כל כך נהנית מהמוזיקה ומלהיות איתנו, אז אני לא שואל שאלות. בשלב כלשהו, אבא מגיע הביתה ואני מציג אותו בפני ליילה.

״עשית את זה היום?״ הוא שואל אותה כשהוא מסתכל על המסך של המחשב הנייד שלה. אני עומד מהצד השני, אז אני לא יכול לראות על מה הוא מדבר.

״כן, אני סתם משחקת עם זה. אבא שלי קנה לי תוכנה חדשה.״

״את יכולה להריץ את הסרטון לאחור כדי שאני אראה אותו מההתחלה?״ הוא שואל.

כולנו מסתקרנים, אז אני והבנים נעמדים מאחוריה כדי לראות במה מדובר. זה סרטון אחרי עריכה ראשונית, והוא מתמקד בכל אחד מאיתנו בזוויות שונות, עם תמונות וקטעי וידאו שמבליטים את כל החלקים הכי טובים של כל אחד ואחד. ראיתי את אחותי ואת אבא שלי מופיעים, ראיתי את ההופעות החיות והקליפים שלהם, אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה את עצמי ואת החברים שלי מבחוץ. אנחנו מנגנים כבר שנים, אבל עכשיו, כשאני רואה אותנו מנקודת המבט של ליילה, אני באמת מרגיש כאילו אנחנו פאקינג להקה.

״זה ממש טוב,״ אבא אומר וגורם לליילה להסמיק. ״את שוקלת קריירה בעריכת וידאו?״

היא מהנהנת. ״אני לא בטוחה מה אני רוצה לעשות עם זה, אבל כן.״

״מהסרטון הזה, די ברור שיש לך עין טובה לפרטים הקטנים. איך שהראית את התשוקה והאהבה שלהם למוזיקה. את יכולה לעשות כסף טוב אם תעבדי בתעשיית המוזיקה. אם תרצי פעם להיות מתמחה בבלאקווד, רק תגידי.״

אור נדלק בעיניה, ואני לא יכול לשלוט באופן שבו הבטן שלי מתכווצת. ״באמת?״ היא אומרת. ״זה יכול להיות מדהים.״