הגב שבנה אותי

שאלה של זמן

אם הייתם מתבקשים לשרטט את שגרת יומכם ומה ממלא אותו, האם הייתם יכולים?

עכשיו, באותו דף, שרטטו את שגרת יומכם ונטרלו את זמן השימוש בטלפון הנייד שלכם: שיחות, הודעות, סרטונים. קחו את האינסטגרם אם אתם כל כך אוהבים את השימוש בו, והפכו אותו למשל לכלי שיווקי שיסייע בקידום רעיון או עסק שלכם, זה כבר נשמע יעיל יותר, נכון

כמה זמן לדעתכם התפנה לכם?

״אין לי זמן״ הוא אחד המשפטים הנפוצים ביותר שיש. אבל לכולנו יש זמן. את אותו הזמן בדיוק. כשאני מנהל את הזמן שלי, אני יודע שאני זקוק לו מאוד. לכן, אני מוצא דרכים לנצל ממנו כמה שאפשר. לשם כך פיתחתי הרגלים שיעזרו לי לנצל את הזמן, ולנטרל עיסוקים והתנהגויות מיותרות שעלולות להפוך את הזמן שלי לזמן אבוד.

אני מסמן מטרות, מסמן לי חלומות, בונה שגרה והרגלים, שומע עצות מאנשים שאני מעריך, מיישם, לא מפחד לבדוק דברים חדשים, לא מהסס ללכת על כל הקופה, אך מעל הכל — בוחן הכל תחת זכוכית המגדלת של הזמן. אני מאמין באמת ובתמים שכל ההרגלים הטובים שנרכוש, וגם הדברים שמדי פעם נקריב — ישתלמו לנו בגדול. כתבתי לכם מעט מסיפור חיי, מהי השגרה שאני מטפח, כיצד אני מתנהל ביום יום, אפילו בדברים הפשוטים ביותר, ולאן, למעשה כל זה מוביל... אני מקווה שכל אחד יוכל לקחת מהספר הזה משהו, ליישם ולשפר. אשמח לשמוע את דעתכם על הספר וגם רעיונות חדשים.

קריאה מהנה,

רון

הדבר הראשון שחישל אותי

כל אחד יכול להצליח. כן, גם אתה וגם את. כישרון מעולם לא היה לי, אך ידעתי שיש לי ההתמדה הנדרשת וידעתי שיום אחד אצליח. אני זוכר ששיחקתי כדורסל בנעוריי, ותמיד הייתי שחקן ספסל. מבחינתי עשיתי הכול כדי להשתפר, אך עדיין לא פתחתי בחמישייה. הוריי היו מגיעים למשחקים מעט מאוד, והבנתי אותם לחלוטין... לא הייתי חזק מבחינה גופנית. הייתי נער רזה מאוד, בלי הבנה בכללי התזונה, אבל היום אני יודע שפשוט לא רציתי מאוד להצליח. כנראה לא אהבתי מספיק את מה עשיתי ולא חשבתי באופן שבו אני חושב היום. בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאולי 'ארד ליגה,' אצבור ניסיון בליגה נמוכה יותר ואז אחזור לשחק ברמה גבוהה. וכך באמת קרה: ירדתי לליגה המחוזית, ומרוב שהרמה הייתה נמוכה, היה לי מאמן שהיה מגיע בנעליי כדורגל לאימון. ועדיין המשכתי לשחק. אני זוכר שאמרתי לאבא שלי: ״אתה עוד תראה שאגיע לשחק ב־NBA". תמיד היו לי שאיפות, ותמיד ידעתי שיש לי תפקיד בכדור הארץ.

כשהתבגרתי התחלתי לשאול את עצמי באיזה תפקיד אני רוצה להיות בצבא, ולאחר התלבטויות הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות לוחם. רציתי מאוד להגיע לסיירות, רציתי להוכיח לעצמי (ובאיזשהו מקום גם להוריי, שפקפקו ביכולותיי) שאני יכול לעשות כל דבר.

הגעתי לצו הראשון, ובריאיון האישי אמרתי שאני רוצה לשרת ביחידה, 669 יחידה המתמחה בחילוץ קרבי בהיטס. היום ההוא דרש ממני מאמץ רב מאוד, ולאחר כמה חודשים קיבלתי הודעה שהפרופיל שלי הוא, 82 הקב״א — 50 והדפ״ר — 40.. 

רציתי מאוד להתקבל ליום סיירות, ועשיתי דברים רבים כדי להגדיל את הסיכויים. הייתי הולך עם חבר טוב לאימוני 'אחריי,' סחבתי אלונקות, רצתי... חשבתי שאין סיבה שלא אגיע הכי רחוק שאפשר במסגרת הצבאית. שלחתי להם בקשות רבות כדי לקבל זימון ליום הסיירות, ואחרי זמן ארוך מאוד הם אמרו לי שאין לי נתונים... ביקשתי לעבור שוב את המבחנים הממוחשבים שעברתי בצו הראשון, אבל הנציגה סירבה באופן ברור וחד־משמעי. 

לקראת יום הגיוס נשלח אליי טופס ה'מנילה' — שאלון ההעדפות.

הציעו לי גם לשרת בצנחנים, בתותחנים, באיסוף קרבי ובשריון. על איסוף קרבי לא שמעתי, ביררתי על כך עם חבר הגדול ממני בכמה שנים, ומה שהוא אמר לי נשמע לי טוב. לאחר מחשבה רבה סימנתי לעצמי שאני רוצה להתגייס לחטיבת הצנחנים — יחידה התנדבותית שאחד מתנאי הקבלה אליה הוא גיבוש, דבר שאינו קיים בשאר חטיבות חיל הרגלים. העדפתי להיות ביחידה יוקרתית ולהתאמץ להתקבל אליה, כדי לפגוש אנשים איכותיים. במקום השני סימנתי חיל רגלים, ובמקום השלישי — איסוף קרבי.

בתיכון למדתי במגמת אלקטרוניקה, מפני שחשבתי שאבי, מהנדס חשמל במקצועו, יוכל לעזור לי, אבל לצערי הרב הציונים שלי בתיכון היו לא טובים, ובפרט באלקטרוניקה, אבל הצבא ידע שלמדתי במגמת אלקטרוניקה, ולכן החליט שאני הולך לשרת בתחום האלקטרוניקה. 

לזימון לאלקטרוניקה שהצבא שלח לי עניתי שאני ואלקטרוניקה לא חברים טובים, שאני לא אוהב את המקצוע ולא טוב בו. בסוף הם נענו לבקשתי ושינו את מועד הגיוס ממרץ לנובמבר. 

מועדי מרץ ונובמבר היו מועדי גיוס קרביים, לפחות ידעתי שאני הולך להיות קרבי וזאת הייתה נקודת התחלה טובה. בינתיים חלפו הימים ומועד הגיוס התקרב. יום אחד, קיבלתי הודעה שאני מיועד ל'איסוף קרבי.' ראיתי את ההודעה וחשכו עיניי. אמרתי לאימא שלי שהייתה באותו רגע לידי, ״לשם אני לא מתגייס״! 

ניסיתי לשלוח לצבא מיילים שבהם שאלתי ״איפה גיבוש הצנחנים שביקשתי? הרי רשמתי שזאת האופציה הראשונה שלי במנילה״! האמונה שלי בעצמי הייתה חזקה. ביום שהגעתי לבקו״ם אמרתי לקצין המיון שאני לא מרוצה מהשיבוץ שלי ל'חיל האיסוף קרבי,' ושסימנתי במקום ראשון שאני מעוניין להגיע ליחידת צנחנים. הוא השיב, ״כרגע זה מה שיש ואין יותר מדי מה לעשות. תנסה לצאת משם כשתגיע ליחידה.״ הקשבתי לו, כי הוא היה קצין סמכותי ואני הייתי טירון. אחר כך הבנתי שהוא ידע דברים שאני לא ידעתי אז, למשל שכשחייל מגיע ליחידה מסוימת יהיה לו קשה מאוד לצאת ממנה. היום אני מאמין שהייתי עומד על שלי — אבל בדרך כלל החיים יפים יותר בדיעבד. 

לאחר סיום כל תהליך החיול בבקו״ם והנסיעה, הגעתי לבסיס 'מגן' סיירים, חצי שעה מאילת. איזה חור! אבל הייתי חדור מטרה: אני הולך לצאת משם, וכמה שיותר מהר. 

הטירונות החלה, רצנו כמו משוגעים ואני אמרתי לעצמי שזה הזמן שלי להתבלט. אומנם אני לא רוצה להיות פה, אבל אולי המפקידים ייראו שאני חרוץ וינסו לעזור לי לעוף מפה. כשהגעתי לבסיס הצבאי שאל אותי הקצין אם אני מרוצה מהשיבוץ שלי. אמרתי לו שאני לא רוצה להישאר שם ואני רוצה לעבור לצנחנים. הייתי עקשן, רציתי את זה יותר מהכול. הקצין, שעד היום אני אוהב ומכבד מאוד, אמר לי, ״תגיש טופס 55 ואני אנסה לעשות מה שאני יכול בשבילך.״ 

וכך עשיתי. הגשתי את הטופס והעברתי לו. לא הרפיתי עד שהייתה לי תשובה. אמרתי לעצמי שהגיבוש הוא מה שאני רוצה וזה מה שיהיה. במכתב התשובה הם טענו שאני לא עומד בתנאי הקבלה כדי להיכנס לגיבוש צנחנים. כאב לי מאוד, אבל השתדלתי לראות את הדברים החיוביים — לפחות החזירו לי תשובה, דבר שבצה״ל עלול לקחת לא מעט זמן. 

לבסוף נשארתי שם (לאחר הרבה שכנועים מצד הסגל והחברים,) ואני לא מצטער לרגע על השירות שלי ועל החברים שהכרתי. עם כמה מהם אני בקשר עד היום. 

לעיתים אדם רוצה משהו והדבר לא תלוי בו בלבד. בין אם זה בצבא, בעבודה, בזוגיות. המסר שלי בסיפור הוא לא להוריד את הרגל מהגז עד שמקבלים תשובה, מספקת או לא. תמשיכו להיות עקביים ותעבדו עם תזכורות כדי לא לשכוח דבר. זה מה שיגרום לכם להצליח או לפחות לעשות את כל הפעולות שצריך לעשות כדי להצליח. 

״אתה לא יודע כמה אתה חזק, עד שלהיות חזק זאת הברירה היחידה שלך״ — משפט מטורף שמלווה אותי עד היום. המשכתי בצבא באיסוף קרבי עם כל החברים. אבל שום דבר לא הכין אותי לסיפור הבא: בתחילת השירות, במסגרת תרגולות באיסוף הרמתי חבר יקר, כנראה לא בצורה טובה לגב והרגשתי 'קנאק' רציני. לא הייתי בחור מסיבי, אבל גם לא הייתי רזה מדי. ה'קנאק' הזה שינה לי את החיים. מאז שהדבר קרה עברתי עשרות רופאים, עשרות טיפולים, בהתחלה זה כאב פחות ועם הזמן זה החמיר. 

התחלתי להתגלגל בין רופא אחר לאחר. הייתה לי הרגשה של גב תפוס שלא מרפה ממני. כעבור זמן מה הגעתי לסוף השירות שלי ועדיין לא החלמתי. לא עבר יום שלא הרגשתי את הגב. בשעה טובה השתחררתי ואמרתי לעצמי שבריאות היא ערך עליון ואני אטפל בעניין הגב כמה שיותר מהר, אני רוצה להיות אדם חדש ולהחלים מזה. ביררתי, בדקתי. תמיד הדהד בי במחשבה המשפט של תומאס אדיסון הגדול: ״נכשלתי 1000 פעמים, בפעם ה־1001 הצלחתי.״ הלכתי לכמה רופאים, אחד אומר דבר מסוים והאחר סותר אותו. 

כל שיכולתי לעשות עשיתי, לרוב נאמר לי שאין לי כלום והכול בראש. עד היום אני לא מבין את זה. כל היום אני מרגיש כאב והכול בראש שלי!? ניסיתי גם דיקור סיני, אמרתי שאנסה עוד רופא ועוד רופא. לא ויתרתי.