סטון ריידרס 1 - המקום שבו התחלנו

1
קאלי

לא הצלחתי להיזכר אם בפעם האחרונה שהייתי כאן גם היה מעורפל או דביק כל כך, אבל מצד שני, מעולם לא הייתי בוחרת לעמוד באמצע בית הקברות של רוז רידג' בשיא החום של אוגוסט.

הלחות חנקה והגב הזיע בזמן שצפיתי במה שקורה למטה. נשארתי דרוכה במקומי ליד עץ, ממורמרת למדי, מתוך עקשנות טהורה.

לא החום ולא האירוע מנעו מההמון סביב ארון הקבורה של אבי ללבוש את הלבוש הקבוע העשוי עור וג'ינס שחור. מעט הופתעתי שהם הקשיבו למטיף שלא הפסיק לשעמם עם הדיבורים שלו על שלום וגן עדן. אבא שלי לא ידע דבר על שניהם, ואם הוא היה בחיים, הוא היה צוחק ורוכב בקולי קולות לכיוון השקיעה על ההארלי שלו. רוב הסיכויים שהוא היה מעדיף להפוך לאפר ולהיות מונח על אדן האח במועדון האהוב שלו בתוך בקבוק ויסקי ריק.

הוא היה רוצה מסיבה ענקית, עם נשים עירומות, מוזיקה חזקה, וכל סוגי ההוללות האחרים. אבל מאחר שאני קרובת המשפחה היחידה שלו שעדיין בחיים, הלוויה הזאת לא היתה באחריותו. היא היתה באחריותי. בחרתי בטקס באוויר הפתוח עם מטיף, קבר בעומק שני מטרים, ומצבה ראוותנית שהציגה בהתפארות את ההישגים שלו במלחמה ואת השנים שבהן היה בעל. לא הכללתי את העובדה שהוא היה אבא, כי בפועל הוא לא היה. לפחות לא מבחינתי.

האדם היחיד שידע על נוכחותי היום היה קיליאן, שאיתו התכתבתי לגבי תכנון הלוויה. ידעתי שהוא ישתף את רד והידיעה תתפשט. עם זאת, הוא ידע שלא כדאי לו להסתכל לכיווני או לספר לעוד אנשים. כדי להסתתר, הרכבתי משקפי שמש גדולים שהסוו את העיניים החומות־ירוקות שלי, שהיו זהות לעיניים של אבי וסימן מסגיר שקרובת המשפחה היחידה שלו נמצאת כאן. השפתיים שלי היו בגוון הוורוד האהוב עלי, ונראה שהיה הצבע היחיד בים השחור שמולי. השמלה הכהה שלי גירדה, העקבים שלי היו נמוכים, וכל מה שרציתי היה להתרחק מקולות האבלים, מהעור ומהחמסין.

קיבינימט, ממש רציתי לצאת מהחום הזה.

"אמן", הקהל רעם מולי, ראשים הורמו פתאום, והבנתי שדילגתי על תפילה נוספת. עמדתי בקצה הטקס ופספסתי כמעט כל מילה שהמטיף אמר, אבל סירבתי לעמוד קרוב יותר. המשפחה של אבי עמדה סביב ארון המתים שלו. האנשים שהוא שׂם מעל כולם, כולל בתו היחידה.

הגברים והנשים של מועדון האופנועים סטון ריידרס.

ידעתי שאם אתקרב, דמעות יעלו כמעט בכל עין וצער יאפוף אותם ויוריד את ראשם. גם ידעתי שאזהה כמעט את כולם. המועדון של אבי טיפח נאמנות, והרוכבים בו היו הכי מסורים שיש, כך שאפילו הרעיון שאחד מהחברים לא יהיה נוכח לא היה עולה על הדעת. מה שאומר שחצי מהגברים והנשים שגידלו אותי היו בקבוצה הזאת. לא רציתי לרחם עליהם, ולא רציתי להתאבל על אבי, אבל יותר מכול לא רציתי להרגיש רע עם עצמי.

אז עמדתי מאחורי השורה. עדיין קרובה, כדי לראות על מה שילמתי, וטוב, בכנות, רציתי רגע אחרון עם אבי לפני שירד לאדמה.

הגברים מלפנים זזו, התכופפו כדי להרים בידם מעט אדמה לזרוק על הארון. צפיתי בכמה נשים, לבושות בחצאיות עור וחולצות צמודות, שעשו את אותו הדבר. העיניים שלי ננעלו על רד, היימיש, קיליאן וברוקס. לבי פעם בחוזקה, הכה בצלעותי. אי־אז הם היו המשפחה שלי, האנשים שלימדו אותי לקשור שרוכים ולרכוב על אופניים. רד לימדה אותי מה לעשות כשהווסת מגיעה, ואיך למרוח מסקרה. היימיש לימד אותי איך לרמות בפוקר ולמה חשוב להשאיר את האגודל על פרקי האצבעות כשאני מעיפה אגרוף. קיליאן היה הדבר הכי קרוב לאח שאי־פעם היה לי, וידעתי שכאב לו היום בדיוק כמו שכאב לי. כל מה שרציתי היה להיות איתו ולהתאבל על האדם שגידל אותנו. הוא היה אבא שלי כמעט כמו שהיה אביו של קיל, ועם זאת אני הייתי כאן מאחור, והוא היה שם מלפנים.

השפתיים שלי נפרדו מעט כשאצבעות הרגליים שלי נדחקו אל קצות הנעליים. הילדה הקטנה בתוכי רצתה להיות איתם היום. עברו שבע שנים מאז שדיברתי איתם, כולל עם אבא שלי. ובכל זאת, הילדה הקטנה עם הלב השבור קיוותה כל כך שהם ירימו מבט ויסתכלו לאחור. שיחפשו אותי בין כולם וימשכו אותי אל זרועותיהם. אחזתי את העץ מאחורי רק כדי להרגיע את הדחף להוריד את הנעליים ולרוץ למטה.

המשכתי לצפות בזמן שעוד נוכחים חזרו על תהליך זריקת האדמה, שוב ושוב, עד שנשאר רק אדם אחד שעמד מול ארון המתים של אבי. תהיתי לעצמי איך האדמה החמה מרגישה על האצבעות שלהם. דמיינתי את הצבעים השונים שעכשיו נמצאים תחת הציפורניים שלהם, ושהם נושאים איתם חלק קטן ממקום המנוחה של אבי. המחשבה החזירה אותי אחורה לגיל עשר, כשעשיתי קמפינג מאחורי הבית עם אבי, שחייך בזמן שלקח חול צבוע קנוי ושפך אותו לצנצנת וסיפר לי שזה אוצר.

זה קרה לפני שהייתי בוגרת מספיק כדי להבין שהאוצר היחיד שהוא העריך היה המועדון.

כל הקבוצה עזבה עם האופנועים הכסופים שחנו בדשא לאורך שביל האספלט הקטן בבית הקברות.

הגבר שנשאר ליד הארון של אבי לא זז. נראה שהג'ינס שלו עברו לאחרונה כביסה, ומנקודת מבטי לא היו בו שום חורים. לחולצה הלבנה שלו עדיין היה מראה חדש, כאילו בדיוק יצאה מאריזה.

על הגב של קאט העור שלו היה כתוב סטון ריידרס מעל לסמל המועדון — גולגולת עם ורדים שפורחים מארובות העיניים. מתחת לגולגולת היה שֵׁם רקום בעור המעיל שתפס את עיני. הוא לא היה אמור לגרום לדופק שלי לעלות במהירות, אבל הוא עלה. עדיין, עיני הצטמצמו ויכלו לשרוף חור בגב של האיש הזה בזמן שסוף כל סוף הבנתי מי הוא היה ולמה הוא נהיה.

וֶּס.

נשיא.

עיני התרחבו מההלם, ושפתי נפרדו כדי לקחת אוויר.

בטני התהפכה בזמן שמחשבות התרוצצו בראשי — שאלות שלא היתה לי זכות לשאול ובלבול הסתחררו בחזה שלי כמו ענן סערה. אפי התחיל לשרוף, לרוב האזהרה היחידה שיש לי לפני שהדמעות עולות. אז הפלתי את הוורד שהתכוונתי להניח על קבר אבי בתור מחוות שלום, דרכתי ומעכתי את עלי הכותרת תחת העקב שלי, ועזבתי. עם כל צעד הרחק מהלוויה, הרגשתי את חתיכות לבי מרשרשות בתוכי, שבריריות כמו עלי הכותרת המעוכים.

לא הייתי אמורה להתאבל על אבי.

לא הייתי אמורה להיות מושפעת מכל זה. ובהחלט לא הייתי אמורה לראות שוֶּסלי ראיין החליט להישאר במועדון ואפילו ירש את מקומו של אבי בתור הנשיא.

מצמצתי, דחקתי את הכאב. המשקפיים שלי היו מסתירים את הדמעות, אבל הבטחתי לעצמי שלא אזיל דמעה היום. אפילו לא אחת. התכוונתי לחזור לוושינגטון. הייתי צריכה רק להיכנס למכונית ולהתעלם מהתחושה שכל טיפת תקווה שהיתה לי לפיוס עם אבי — או עם וס — התפוגגה כלא היתה.

"גברת סטון?"

הסתובבתי על מקומי, בזמן שצווחה קטנה יצאה מפי.

"מצטער, לא התכוונתי להבהיל אותך, רק לא הייתי בטוח אם זאת את." גבר קטן ורזה הרים ידיים והתכווץ.

יישרתי את גבי והבטתי מאחורי כתפו כדי לוודא שאף אחד מהטקס לא הלך לכיווני.

"לא, זה בסדר. פשוט הייתי שקועה במחשבות."

הבעת פניו של הגבר לא השתנתה אבל הוא עשה צעד אחד קדימה.

"אני ארל סטאטון, עורך הדין של אביך. ראיתי אותך מסתלקת במהירות ורציתי לעצור אותך לפני שתעזבי."

הו. עורך דין אומר שיש עניינים משפטיים.

"אני צריך רק כמה דקות מזמנך מחר. יש כמה חתימות שאני צריך ממך."

שילבתי את זרועותי בזמן שקור מדומיין הגיע לעורפי, גם בשרב המעיק.

"האמת שתכננתי לעזוב הערב..."

ארל זז מעט בחליפתו. היא היתה גדולה מדי בשבילו, אבל הוא עדיין לבש אותה בביטחון.

"המשרד שלי נפתח בשמונה, והפגישה לא תימשך הרבה זמן. אין המון על מה לעבור."

לא, אני בספק אם יהיה המון.

הנהנתי בהסכמה. עוד לילה אחד לא יהרוג אותי.

ארל נתן לי כרטיס ביקור עם מידע על המשרד שלו והתרחק ברוגע, מפלס את דרכו בין כל המצבות על הדשא.

תפסתי את קצות הכרטיס והמשכתי לכיוון האוטו שלי. בדיוק לפני שפתחתי את הדלתות והחלקתי פנימה, הצצתי מעבר לכתף בפעם האחרונה. שנאתי את תחושת הבטן שדרשה שאסתובב ואלך לבכות מול ארון הקבורה של אבי. מבט אחרון, ואני אשתחרר ממנו. אבל ארון המתים לא היה מה שמשך את עיני, אלא הגבר שעמד לידו כשפניו לכיווני.

כבר שבע שנים שלא ראיתי את וסלי ראיין, אבל המכתבים שבמגירה העליונה בשידה בבית עולים לפתע במוחי. הוא התחיל לשלוח אותם לפני שלוש שנים בערך, פעם בחודש. אחרי המכתב הראשון, לא פתחתי אפילו לא אחד, ומעולם לא החזרתי אותם לשולח. רק אספתי אותם ושנאתי את עצמי שאכפת לי מספיק כדי לשמור אותם.

מה הוא כבר רצה להגיד?

אני עדיין זוכרת במדויק את המכתב האחרון שהוא שלח, שבועיים אחרי הפרֵדה שלנו.

"אני לא אוהב אותך... רק ריחמתי עלייך".

הגוש שעלה בגרוני החזיר את תחושת השרֵפה באפי. הייתי חייבת לצאת משם.

הסתובבתי, נכנסתי למכונית, והסתלקתי בלי מבט נוסף לאחור.

2
וֶּס
גיל 9

היה חם מדי.

אמרתי לאמא ואבא שאין מספיק אוויר בקומה השנייה, אבל הם רק אמרו לנו לישון למטה או בחוץ. האחיות שלי המשיכו להשתלט על הסלון, ואני לא הייתי מוכן לישון על הרצפה. אז, עלה לי הרעיון לצאת החוצה ולישון בבית העץ שלי. לא ידעתי בדיוק למה לא חשבתי על זה קודם. בחלק מהלילות היינו מנסים לישון בטרמפולינה, אבל חוזרים פנימה בגלל היתושים. בבית העץ היו סדינים על החלונות כדי שהם יישארו בחוץ, ויכולתי להדליק את נרות הגירוש האלה שמרחיקים אותם.

זרקתי את השמיכות והכריות שלי מעל הראש בזמן שטיפסתי על הקרשים הממוסמרים אל גזע העץ. הירח היה רק סהר בשמים והכוכבים זרחו, בהקו, והאירו במיליון נקודות זוהרות. צרצרים שרו בחוזקה לאורך כל הדשא הארוך מעבר לגינה, אבל הקולות מהמשך הרחוב כמעט גברו עליהם.

זה היה ככה כל סוף שבוע מחדש. מוזיקה, רעשי מנועים וצעקות נשמעו מרחוק. אבא אמר שזו רק חבורת אנשים שחוגגים ושלא אשים אליהם לב. אמא אמרה שזו חבורת חוטאים שצריכה להכיר את אלוהים. האחים שלי אמרו לא להתקרב אליהם כי האנשים שעשו את הרעש הזה היו הקבוצה המסוכנת ביותר בווירג'יניה. פעם אחת נסענו הביתה מאוחר בלילה, וראיתי את הקבוצה בגינה מחוץ לבית הישן של משפחת סטון. ראיתי חלק מהם ברחבי העיר, והם תמיד נראו די נחמדים. הם חייכו לאנשים, עזרו לזקנות עם הקניות, ואפילו עזרו לבנות בית חדש למשפחת בארקליי אחרי שהקודם נשרף. לא הבנתי למה העובדה שהם רועשים בסופי שבוע אומרת שהם מסוכנים, אבל אני מניח שזה לא שינה הרבה.

במיוחד לא כשהיה חם כל כך שרציתי להשיל את העור שלי ולהתחלף עם נחש או צפרדע. כל דבר היה מקרר אותי.

הרמתי את הבריח המובנה בתוך בית העץ ודחפתי עד שהצלחתי לזחול פנימה.

כמו תמיד, הרצפה הקטנה היתה מבולגנת, מלאה בקלפים וכמה משחקי קופסה. בעטתי את כל הבלגן הצידה, כדי לפנות מקום לשמיכה ולכרית שלי. ברגע שהכול היה מוכן, נשכבתי והרמתי את הזרועות שלי מאחורי הראש.

הרגשתי משב רוח שעבר עלי, והוא היה נעים כל כך שעצמתי עיניים וניסיתי לישון.

בדיוק כשהתחלתי להירדם, שמעתי מרחוק צעדי ריצה ונשימה כבדה. התיישבתי וזינקתי לחלון, אבל לא היה אף אחד למטה על הקרקע.

לאחר מכן הסתכלתי על הבית, בניסיון לראות בחושך, אבל לא היתה שום תזוזה.

לפתע, הכניסה לבית העץ נפתחה, וראש עלה בה.

צעקתי ונפלתי אחורה.

"שששש! תפסיק לצעוק." מישהי נכנסה דרך הפתח. ילדה בגילי זחלה לכיוון שלי. השיער הכהה שלה נפל בצדי הפנים כשהיא זזה.

"אני מצטערת. אני לא אפגע בך," היא אמרה כמה פעמים, והרימה ידיים.

נרגעתי והפסקתי לצעוק תוך שאני מעריך אותה. היא היתה קטנה, רזה עם מראה צנום. הייתי גדול יותר ממנה, אז לא באמת היתה סיבה לפחד.

"מה את עושה כאן?"

העיניים החומות־ירוקות הגדולות שלה הסתכלו על הפנים שלי עד שלבסוף היא צנחה על קצה השמיכה.

"אני קאלי."

התיישבתי על הברכיים בקצה השני של השמיכה.

"את הומלסית?"

היא הרימה את הראש.

"לא. פשוט הייתי צריכה לברוח ללילה. הכי קשה בלילות שבת."

נורה נדלקה במוח שלי... הצלילים מהמשך הרחוב. האופניים הוורודים שראיתי פעם בדרך הביתה מחוץ לבית משפחת סטון.

"את גרה בהמשך הרחוב."

קאלי בהתה בי, ואז הנהנה באטיות.

"איך קוראים לך?" היא שאלה, כשהרימה את הראש לכיווני.

"וס."

היא הרימה את הברכיים שלה מתחת לסנטר, והסתכלה הצדה. היא לבשה חולצה שכאילו בלעה את כולה אז לא יכולתי לדעת אם יש מכנסיים קצרים מתחת. הרגליים היחפות שלה היו מלוכלכות, אבל הציפורניים היו צבועות בוורוד עדין.

"אני יכולה להישאר כאן? אני אהיה בפינה, לא אפריע לך בכלל. מבטיחה. אני רק צריכה מקום להיות בו עד הזריחה. לרוב עד אז הם מפסיקים."

"מה קר—" עצרתי את עצמי, לא בטוח אם אני רוצה לדעת.

היא לא הסתכלה עלי, אבל היא בטח ידעה מה רציתי לשאול.

"אף אחד לא פגע בי או משהו. אני פשוט לא אוהבת להיות שם כשהם מכניסים חברים מחוץ לעיר. הם מגיעים ממלא מקומות שונים ויש יותר אנשים מהרגיל. אז נהיה רועש מדי. לא יכולתי כבר לשמוע את הסדרות המצוירות שלי, והייתי עייפה כל כך. ניסיתי ללכת לישון בחדר של אבא שלי, אבל הוא נכנס עם מישהי והתעצבן עלי."

בלי לשים לב הסתכלתי על הבית שלי. הוא היה חשוך ושקט. אמא ואבא היו מכניסים אותנו למיטה כבר בעשר, אפילו בסופי שבוע.

הרגשתי תחושה כלשהי בבטן, כמו דקירה קטנה מסכין. לא אהבתי איך שהתחושה גרמה לי להסתכל עליה, אבל הרגשתי רע על שהיא לא יכלה אפילו לישון בבית שלה.

הרמתי את הכרית שלי לכיוונה.

"את יכולה להישאר."

היא הושיטה יד ולקחה בזהירות את הכרית.

"רק הלילה..."

הנהנתי. "רק הפעם."

היא הכניסה את הזרועות שלה לתוך החולצה ונשכבה על הכרית בתנוחת עובר. נשארתי בצד שלי של השמיכה ועצמתי עיניים, אבל לא הצלחתי להירדם. שמרתי ווידאתי שאף אחד לא יעלה, כדי שהיא תהיה בטוחה כל הלילה.

3
קאלי

רוז רידג', וירג'יניה, היתה חתיכת אדמה קטנה צמודה לנחל רחב וארוך. היתה זו עיירה ישָׁנה, עם בנייני לבנים שחוקות וחלונות דקים. הצבע על מבני העץ התקלף והם היו זקוקים לשיפוצים. היו רק שתי מכולות מרכזיות, שלוש תחנות דלק, וכמה בנקים מפוזרים ברחבי העיר. חוץ מאלה היו עגלות הקפה, ומעט בתי קפה וחנויות בגדים. החנויות הקטנות היו הדברים הטובים היחידים בעיירה הזאת.

המחשבה נעלמה באותה מהירות שעלתה כשהבנתי עד כמה לא נכון הטיעון הזה. פעם אהבתי כל כך את המקום הזה. אהבתי כל דבר שהפך אותו ללא מושלם, אבל כשעזבתי שפכתי על העיר כולה את כל הכאב שהיה בחיי.

כשלבשתי את הז'קט שלי, כחכחתי בגרון כדי להרחיק ממני כל רגש שהוא ומשכתי בידית הברזל של דלת המוטל. בחוץ, השמים היו בצבע כחול יפהפה עם עננים לבנים בהירים. השמש סנוורה ואילצה אותי לחפור בתיק בחיפוש אחר משקפי השמש שלי. בדיוק כשהורדתי את פנַי, שמעתי את השכנים שלי יוצאים מהחדר שלהם.

"יש עוד מהם. אני הולך לדבר עם המנהל על זה. הם לא הפסיקו כל הלילה".

חיוך קטן עלה על שפתי בזמן שהרכבתי את המשקפיים. שלושת האופנועים הכסופים־שחורים שחנו הוכפלו והפכו לעשרה, וכן, גם אני שמעתי אותם חוגגים כל הלילה. אבל למדתי כבר לפני הרבה שנים להסתובב עם אוזניות מבטלות רעשים. ברור כשמש שהזוג המבוגר שמולי עוד לא למד.

אבל למה הם ציפו? המוטל והפונדק "האביר הלבן" לא ידוע כמקום שקט — או נקי, אם חושבים על זה. זאת בדיוק הסיבה שתמיד היה עלי שק שינה. לא הייתי בררנית; כשגדלתי ישנתי בתנאים גרועים יותר.

אחת מהדלתות בהמשך נפתחה, ודמות מעדה מהחדר. אפשר היה לראות רק זרועות מקועקעות תחת קאט העור שלו עד שהוא הסתובב, והבחנתי בחולצתו הצמודה שחשפה כל שריר על החזה שלו. לא בהיתי בו, אבל הוא הסתכל בעיני כשעלה על אחד מהאופנועים.

הוא קפא לרגע, והשפתיים שלו עלו בקצה אחד בחיוך חושני.

"היי, יפהפייה, רוצה לעלות לסיבוב?" הוא קרא אלי בזמן שחבש את הקסדה שלו.

אני הייתי דרוכה במקומי מסיבה שונה לגמרי. על אף שלא חייתי בעולם הזה כבר שבע שנים, כל הדגלים האדומים ותחושות הבטן שהשגתי בו לא נשכחו. הבחור הזה מסוכן, ידעתי בתוך תוכי. אולי לא ידעתי אם הוא חלק מסטון ריידרס, כי לא ראיתי את הטלאי שלו, אבל לא היה לי ספק שיש בו משהו מסוכן.

הזוג המבוגר אמר משהו בזמן שהכניסו את המזוודות למכונית שלהם, אבל לא שמעתי בדיוק מה. הייתי עסוקה מדי בלסובב את הזרוע כדי להסתיר את הקעקוע שלי. מי שזה לא היה, אין צורך שידע למי אני קשורה.

הנדתי את הראש לשלילה כדי לענות, כי הגרון שלי היה חנוק. משהו לגביו גירה את עצבַּי והעביר בזרועותי צמרמורת. הוא משך בכתף אחת לפני שהתניע את האופנוע וסובב את הידיות ובשאגה רועמת נסע במהירות, ואז ראיתי את הצבעים שלו.

על גב הווסט שלו לא היה טלאי של סטון ריידרס.

במקומו, היה טלאי עם מלאך המוות חותך גולגולת לשניים. פושטי המוות.

האוויר בריאותי סירב לצאת.

לא, לא, לא.

הייתי צריכה לעזוב לפני שעוד מהם יצאו מהמוטל. תפסתי את התיק ושק השינה שלי, זרקתי אותם למכונית, נכנסתי פנימה ונעלתי את הדלתות.

החזקתי במפתחות שלי בכל הכוח, וישבתי ובהיתי בהגה. העבר היה רוח רפאים עם ידיים מושטות, רודף את מוחי בעודי נלחמת על שליטה ברגשות שלי.

פושטי המוות היו ברוז רידג'. פושטי המוות ישנו כאן, כאילו היו בחופשה. מחשבותי הסתחררו. האם אבא יזם איתם הפסקת אש? אין סיכוי. אין שום סיכוי שאחרי מה שקרה, הוא היה מסכים.

עם אגרופים הדוקים ספרתי עד עשר וניסיתי לארגן את מחשבותי. עבר המון זמן; אולי יש הסבר הגיוני לכל זה. אבל מאחר שלא הייתי בקשר עם אף אחד מחברי המועדון, ואבי הנשיא בדיוק מת, נראה שהחריגה מהשגרה הזאת לא תיבדק. לא יכולתי לדאוג בגלל זה. אלה כבר לא החיים שלי.

חצי שעה לפני הפגישה שלי עם עורך הדין, החניתי את הרכב באחת החניות הפנויות מחוץ לבית הקפה האהוב עלי. העובדה שהוא עדיין היה פתוח ומלא באנשים שימחה אותי מעט. היה נחמד לראות שיש דברים שלא השתנו. כשהיה לי קפה בגודל בינוני ביד והתיישבתי שוב במכונית עם דלתות נעולות, הוצאתי את הטלפון. פספסתי כמה הודעות מהחברה הכי טובה שלי, לורה, ששמרה על הכלב שלי.

המשך הפרק בספר המלא