להיות או לא

1.

ביום חמישי בבוקר, שלושה ימים אחרי הניתוח שבו ביתרו את חלק גופי העליון משכם עד כלוב צלעות ושלפו ממנו ריאה מדממת, מרוקנת מאוויר ומלאה ב״תהליך תופס מקום״, שכבתי במיטת בית החולים והמתנתי לילד שלי.

הילד שלי היה אז בן שלוש וחצי. אני הייתי בת שלושים כמעט. עמדתי לראות אותו לראשונה אחרי חמישה ימים. זה היה פרק הזמן הארוך ביותר שהיינו בו בנפרד מאז שנולד.

לא המתנה שקטה המתנתי, כי אם המתנה מיוסרת. ייסורי הגוף וייסורי הנפש.

ייסורי הגוף הם ייסורים חולפים. ומשום כך, חשבתי אז ואני חושבת גם היום, אין בהם אלא לתקף את החיים בגוף החולה. שהרי גם אם הגוף הזה נוטה למות, בא הכאב הגדול ומזכיר לו את קיומו שלו. גוף מת אינו חש דבר. כאבים יכולים להתקיים רק בגוף החי.

ייסורי הגוף הם ייסורים מסמאים. הם העניקו לי אז את מה שהייתי זקוקה לו יותר מכול — עיוורון. לא ראיתי את האלימות שהפעילו הרופאים בחדר הניתוח על גופי שלושה ימים קודם לכן. לא ידעתי אם מותי ממשמש ובא, או אם רחק ממני וניתנו לי עוד ימי חיים. ממוֹתָר הָאָדָם הפכתי לחיה. לא חשבתי כלל. כל כולי הייתי תחושה. כל כולי מצומצמת למאבק על הנשימה הבאה. מתבוננת מטה על עצמי השוכבת, בודקת אם בית החזה מתרומם בעת השאיפה מילימטר אחד יותר מבזו הקודמת. מקשיבה לבעבוע הנוזל ב״מזוודה״ שמחוברת אליי בצינורות ואליה נקווים הנוזלים שנמלטו מהתהליך שכבר לא תפס מקום.

ייסורי הגוף, אם שפר מזלו של החולה, ניתנים לשליטה. הקשב שלי פנה למזוודה, אבל את הנחמה האמיתית השגתי משמיעת המייתה של המכונה המשוכללת שהעמידו הרופאים למראשותיי בצידה הימני של מיטת בית החולים, ואחת לכמה דקות — או משך זמן כלשהו שלא יכולתי להעריך אז — הזרימה נוזל משכך דרך צינור אל זרועי ומשם אל כל כולי.

ואז נחו לרגע ייסורי הגוף ופינו מקומם לייסורי הנפש.

ואת אלה לא הצלחתי לשכך. הם נחו עליי, כבדים כמו מגבת רטובה שהקשתה עוד יותר את מאמץ הנשימה, את התרחבות והתכווצות הריאות (ריאה? אחת יחידה, זו שנותרה אחרי התהליך שתפס מקום), ותבעו בכוח שאשוב מארץ החיות לארץ החיים ואהיה אמא לילד שלי.

לא המתנה שקטה המתנתי, כי אם המתנה מיוסרת. ולא ידעתי אז שההמתנה של יום חמישי ההוא תהפוך להמתנה של ימים ארוכים ורבים. המתנה שמבקשת משכך שיתפשט בכל כולי וילמד אותי לעשות את הדבר הזה. להיות אמא נוטה למות לילד שלי.

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית

שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל

בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן

נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ

בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,

בְּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח דַּעַת

נִשְׁכַּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ

תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.

זהו אחד השירים מעיזבונה של לאה גולדברג שלוקטו לספר ״שארית החיים״ בידי טוביה ריבנר. חלק מן השירים שבו נכתבו במשך העשור האחרון לחייה, וחלקם נכתבו כבר כשהיתה חולה לפני פטירתה. היא מתה בגיל הצעיר חמישים ושמונה מסרטן שד, שהתפשט גם לריאותיה (הערת שוליים לענייננו — מחלת הסרטן פשטה גם אצלי בריאות ובשד). במשך רוב שנותיה כתבה לאה גולדברג יומנים אישיים, אך את שיריה כתבה בזמנים של מצוקה נפשית.

אולי כך אני צריכה לעשות את זה, חשבתי ברגעים שבהם תפס מותר האדם את מקומה של חיית הכאב. אולי אני צריכה פשוט לשאת איתי את המוות ״באיזה חן טמיר״, ״בהסח דעת״ ובעצם מבלי דעת, כדי לחיות איתו ועם הילד שלי.

״שמינית של מוות״ הוא שירה שצל מוות ריחף עליה. הוא אינו שיר ארוך. שלושים וארבע מילים בלבד. הוא אינו מפריע. הוא ״אינו מכביד״. הוא קטן כל כך, רק שמינית, נוכחות מצומצמת דייה עד שאפשר לשכוח. אפשר לשכך.

אבל לא כך היה הדבר. כי הילד שלי נכנס אל החדר. ויחד איתו נכנסו באחת פוטנציאל יתמותו ופוטנציאל מותי. הוא נושא אותי בתוכו, כי כך עובדת גנטיקה. ואני נשאתי אותו בתוכי, כי כך עובדת ביולוגיה. פקעת של חוטים מסובכים אלה באלה. הוא הפך אותי לאמא. אני עשויה להפוך אותו ליתום. הוא נכנס אל חדר בית החולים בצעדים קצרים של פעוט, ואני שכבתי במיטת בית החולים הממשית ובמסדרון שעובר בין החיים למוות מטאפורית.

בשנים שאחר כך, גם כשכלו ייסורי הגוף, נותרו ייסורי הנפש ונותרתי במסדרון. בין הילד שלי וביני. עם ה״אני בתוכו והוא בתוכי״ הזה.

בעת כתיבת ״שמינית של מוות״ הכירה לאה גולדברג בעובדת היותה בת מוות. מעניין היה לשאול אותה אם חשה כבר אז באופן מוחשי את קירות המסדרון סוגרים עליה. אם תודעת המוות שלה היתה אקדמית במהותה או שחייתה כבר אז את חייה עם מותה בתוכם.

תודעת המוות שלי לא היתה אקדמית. היא לא היתה ברורה, אולי, ביום חמישי בבוקר, ולא היו לה עדיין פנים או שם, אבל היא התגלמה בי בתוך ימים ספורים מאותו אקט אלים בחדר הניתוח. לא הצלחתי לדחוף בכוח את קירות המסדרון ולהרחיב, אבל ידעתי כבר אז שאני חייבת למצוא את הדרך כדי לשרוד איתה.

מָחָר אֲנִי אָמוּת.

אַתֶּם תִּרְאוּ מָחָר

אֶת שֶׁהָיוּ עֵינַי

אֶת שֶׁהָיוּ פָּנַי.

לְעֵת מָחָר אַתֶּם

בָּאִים עַל סַף בֵּיתִי

לַחֲלֹק אֶת הַכָּבוֹד

וּלְחַלֵּק שָׁלָל.

מָחָר יִהְיֶה הַכֹּל

לָכֶם וְשֶׁלָּכֶם.

מָחָר אַתֶּם צוֹדְקִים

בַּכֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ.

אֲבָל הַיּוֹם אֲנִי

עוֹמֶדֶת עַל הַסַּף,

וְאֶעֱבֹר גְּבוּלִי

וְאֵין מַסִּיג אוֹתוֹ.

את השיר הזה כתבה לאה גולדברג על ערש דווי ממש. היא עושה בו הפרדה בין מה שיהיה אחרי מותה ובין מה שהיום, שבו היא רק ״עומדת על הסף״. היא מציירת גבול בין ״אתם״ ל״אני״.

זה מה שרציתי. גבול. קיר שאי אפשר לעבור. שיפריד ביני ובין הילד שלי, כדי שאוכל לשרוד את הייסורים וכדי שהוא לא יֵדע אותם. שיפרום את הפקעת לשתי ערמות חוטים נפרדות. האחת ילד והשנייה אמא. האחת, למעשה, ילד־בלי־אמא. השנייה, למעשה, אמא־בלי־ילד. שארחק מילדי שלי היום כדי לשמור על עצמי עבורו מחר. ומרוב בהלה ותחושת הדחיפות הזדרזתי לבנות את הקיר.

ביום חמישי בשבוע שלאחר מכן, ישבתי על הספה בבית. את המזוודה ניתקו ממני. גם את מכשיר הפלא המשכך. הילד שלי לא ידע שאני מנסה לשבת שם מבלי להיות שם. נוכחת אבל נעדרת. שיש בי הרבה יותר משמינית של מוות ושלמרות כל כוונותיי הטובות — הקיר מתמוטט לי בכל יום מחדש. ואני חוזרת ובונה. מרימה לאיטי לבנה אחר לבנה, מנסה להניחן זו על זו לנדבך ונכשלת בכל יום מחדש. גם מחמת הכובד, וייסורי הגוף, ותנועת השאיפה־נשיפה שהכאיבה לי, וגם מחמת הגעגוע והפחד. איך יתעה ילד־בלי־אמא לבד בעולם? מה יחזיק אמא־בלי־ילד בצידו הדרומי של המסדרון? זה שקרוב לחיים ורחוק מן המוות?

דיברתי אז עם חברה טובה, פסיכולוגית במקצועה, בשאיפה נואשת לקבל ממנה חיזוק. רציתי שהיא תאמר לי לא לוותר, להמשיך לבנות את הקיר, כי רק כך יכולתי.

ומה יהיה, שאלתי אותה, אם זה ייגמר לא טוב? מה יהיה אם אצליח לפרום את הפקעת ואז אמות? איך אשאיר אחריי את ילדי שלי פרום?

זו היתה אשליה, כמובן. תהליך היפרדות שתחילתו בהלה ותחושת דחיפות סופו שייכשל. הפקעת הזו לא ידעה פרימה מהי. יש בה אישה — אני — שפעם לא היתה אמא ואז נהייתה, וילד — הוא — שאימו בתוכו, ואם אני נפרמת ממנו, הרי גם ממני נפרמים.

זו היתה אשליה, כמובן. הוא בן שלוש וחצי. אני בת שלושים. יש פקעת, אבל הוא כבר יודע לנוע החוצה ממנה ולחזור. הוא צעד לו במתינות בצעדי פעוט קצרים בשבילי ההתקשרות הבטוחה, עיוור לחלוטין לדרמה שהתרחשה סביבו. הוא לא אני. ולא הוא זקוק לקיר. אני זקוקה.

ילדים הם חסונים וסתגלנים והם יכולים לשאת כמעט כל שינוי. אבל אני, ממרום שלושים שנותיי אז, יכולתי לשאת את מה שעשה לי הקיר, אבל לא יכולתי לשאת את מה שחשבתי שעשה לילד שלי, ובעצם עשה לי. בדמיוני קרא לי הילד שלי בכל דרך שיכול היה. בדמיוני הייתי אני ילדה־בלי־אמא. בייסורי הנפש שלי הייתי בתוך הפקעת. הייתי הפקעת.

בספרה ״גלם״ כותבת ילי שנר על סבך החוטים בפקעת. על האם, שנושאת איתה את עובדת מותה של האישה שהיתה לפני שילדה, והיא ״לוֹחֶצֶת לַחְצָן מְצוּקָה״ שאי אפשר לענות לו, על כוחו של הילד מול המבוגר שבפקעת ויכולתו ״לְקָרֵב אוֹתוֹ אֶל הַיַּלְדוּת״, על חולשת האימהות ש״תִּינוֹקוֹת יָצְאוּ מֵאִתָּנוּ וְהִרְחִיקוּ / וְרַק גּוּפֵנוּ מְסַמֵּן לָנוּ אֶת צַעֲדֵיהֶם. כָּל כְּאֵב / חַד מַכְפִּיל עַצְמוֹ בְּמֶרְחָק.״

קשה לשאת את המכפלות האלה, שמאז אותו יום חמישי במיטת בית החולים נוספה להן עוד מכפלה מטאפורית אחת: חלפו רק שלוש וחצי שנים קצרות מאז הפכתי לאמא ומאז מתה האישה־שאינה־אמא בתוכי. והנה עכשיו ייתכן שתמות גם האישה־שהיא־אמא הממשית.

ההתמודדות של אדם צעיר עם מוות, ובמיוחד אדם צעיר שהוא הורה לילדים, מפגישה אותו, כך אני חושבת, עם שאלות שנוגעות למנגנון הילדי של התקשרות. מכאן ועד להזדקקות למנגנוני הגנה בדמות הקיר שלי — קצרה הדרך. לא ידעתי אז אם אחיה או אמות. התנחמתי בתשובתה של חברתי. אם זה ייגמר לא טוב, היא ענתה, זה כבר לא משנה. אם זה ייגמר לא טוב, התכוונה, ממילא לא אדע מה עשיתי לו. לילדי שלי.

כמה שנים לפני מותה כתבה לאה גולדברג במכתב לחברתה על שיריה: ״...עצבותם של אנשים צעירים יש בה יותר חן ופיוס מזו של אנשים מזדקנים...״ היא כתבה במפח נפש, שמקורו בביקורת על שיריה והיותם שגרתיים וחסרי עומק. היא חשה בודדה ב״זִקנתה״ אל מול משוררים צעירים יותר, ולתפישתי — בודדה מול המוות הקרב, למרות גילה הצעיר במושגים של ימינו. כבר בשנת 1923 בהיותה בת שתים־עשרה בלבד ניכרה בשיריה אותה עצבות כשכתבה: אֲבָל לִי נִדְמֶה: תָּמִיד יֵרְדוּ גְּשָׁמִים / וְהַשָּׁמַיִם תָּמִיד יִהְיֶה שָׁחוֹר / וְלִי נִדְמֶה שֶׁבְּחַיַּי כְּבָר לֹא אֶרְאֶה / אַף פַּעַם אוֹר. פחות מחמישים שנה לאחר מכן, כשהיא כבר חולה בסרטן ונוטה למות, היא כתבה את ״זה מכבר״. למלנכוליה נוסף אז גם פחד. היא פחדה שמותה יהיה חסר משמעות. שתמות ותישכח. שאיש לא יזכור אותה.

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם.

וְאִם אֵין יָם, הֲרֵי אֵין גַּם סְפִינָה.

הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.

וּבְכֵן מָה?

עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוֹד שָׁנָה?

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם.

מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא.

הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלַם.

וּבְכֵן מָה?

עוֹד שָׁבוּעַ? עוֹד חֹדֶשׁ? עוֹד שָׁנָה?

הַטַּל נוֹפֵל. עֶרֶב צוֹנֵן עַל פָּנַי.

עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים הַקְּרוֹבָה אוֹתָהּ תַּחֲנָה.

מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי

אֱלֹהִים אַדִּירִים,

עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוֹד שָׁנָה

מעבר לפחד, יש כאן הכרה בכך שהחיים (של אחרים) יימשכו גם אחרי המוות (שלה). באומץ מפוכח היא מכירה בפרשת הדרכים, בצומת, שבצידו האחד ״אתם״ מתוך ״מחר אני אמות״ שלעיל ובצידו האחר — היא. באומץ מפוכח, כן, וגם בעצב.

אבל ה״אתם״ של לאה גולדברג אינו ה״אתם״ שלי. היא כותבת את היפרדותה מן החיים בגלל המוות הקרב. אני כותבת את פרידתי מאהוביי בגלל המוות הקרב. העצב — שלה ושלי — אינו כמותי ואי אפשר לספור אותו, אבל בבדידות אל מול המוות — שלה ושלי — יש איכות אחרת. לא לי לומר איזה צל הטילה עריריות חייה על מותה, ואמת היא שבסופו של דבר היא, ואני, וכולנו — מתים לבד. אבל אצלי — ישנם אנשים שמחכים לי כבר. ישנם האנשים שלי. ותחושת הפחד ממה שיעשה להם מותי שבה והחרידה אותי לאורך השנים כשחליתי שוב. ושוב. ושוב.

חליתי בסרטן בפעם הראשונה כשעוד לא מלאו לי שלושים. הוא הגיע במלוא עוצמתו וחשף את מלוא חולשתי. זו הגופנית וזו הנפשית. הפיכחון והעצבות שתפסו מקום בליבי היו גדולים כל כך, עד שחששתי שהם אלו שיכריעו אותי ולא התהליך שתפס מקום בגופי. אני כותבת את המילים האלה עשרים וארבע שנים מאוחר יותר, מתוך העמדה הייחודית של מי שנטתה למות וחיה. ילדי שלי היום הוא גבר צעיר, שעקבות הפרימה (הכושלת) לא ניכרות בו.

הפקעת אומנם סבוכה פחות היום, אבל אני עדיין נחרדת. לאה גולדברג דמיינה את שיקרה כש״הַיּוֹם פָּנָה לִי עֹרֶף — / לֵילִי הוּא נֵר תָּמִיד״, אבל אני איני יכולה לדמיין. את הזמן החולף אפשר לספור בשנים, אבל אי אפשר לספור פחד (מוות), ואי אפשר לספור פרידה.